Chief Rabbi Shmuel Salant

Shmuel Salant (January 2, 1816 – August 16, 1909) served as the Ashkenazic Chief Rabbi of Jerusalem for almost 70 years. He was a renowned Talmudist and Torah scholar.

Biography

He was born in Białystok, then part of Russia. After marrying Toiva (Yonah), the eldest daughter of Rabbi Yosef Zundel of Salant, he adopted his father-in-law's surname. At an early age his lungs became damaged, and he was advised to seek a warm climate. This induced him in 1840 to go with his wife and son Binyomin Beinish to Jerusalem.

En route, in Constantinople, he met and gained the friendship of Sir Moses Montefiore, then on his way to defend the Jews falsely accused in the Damascus Blood Libel. Salant arrived in Jerusalem in 1841, rejoining his father-in-law and about 500 other Ashkenazim who had preceded him. From 1848 to 1851 he served as a meshulach (fund-raiser), visiting the principal cities of Lithuania and Poland to collect money for the impoverished Jews of the Old Yishuv. This age-old practice was termed the Chaluka.

In 1860, Salant travelled to Germany, Amsterdam, and London to collect funds. Upon his return to Jerusalem, he succeeded in ensuring that his contributions were equally divided between the Sephardim and Ashkenazim. He also collected donations for the building of the Beis Yaakov Synagogue in Jerusalem. In 1871 he succeeded Rabbi Meir Auerbach as chief rabbi of the Ashkenazim.

In 1860, a time of universal poverty and hardship, Salant founded the Rabbi Meir Baal Haneis Salant charity to provide for all of Israel's poor and impoverished, Sefardi and Ashkenazi alike. In 1888 Salant's eyesight began to fail, and a few years later he became blind. This did not stop his extensive activity in communal affairs. In 1900, however, Salant requested an assistant. Rabbi Eliyahu David Rabinowitz-Teomim, a world renowned rabbi and author, had just arrived in Israel from Russia. He was immediately selected for the position. However, Rabinowitz-Teomim predeceased Salant in 1905.

Rabbis Salant and Auerbach highly supported that the Balady citron which was cultivated at the Arabic village of Um el-Faum, was the most kosher to be used as etrog in the four species during the festival of sukkot.

Salant did not author any major works, but was regarded as a distinguished Talmudist and an excellent and learned leader. Many of halachic (legal) positions are known through the prodigious writing of his student and grandson by marriage, Rabbi Yechiel Michel Tukichinsky.

He was also known for his moderation and tolerance of all classes of Jews. As Ashkenazic chief rabbi, he was on friendly terms with his Sephardic counterpart, Chief Rabbi Yaakov Shaul Elyashar, and they generally acted in harmony concerning the welfare matters of the community.

Salant was instrumental in the establishment of the Etz Chaim Yeshiva in Jerusalem. He also helped found Bikur Cholim Hospital and encouraged people to move into new neighborhoods outside of the Old City walls. During his tenure as chief rabbi, the population of Jerusalem grew from 5,000 to 30,000 Jews.

Salant died on Monday, 16 August 1909 (29 Av 5669), and was buried on the Mount of Olives. His student, Rabbi Yechiel Michel Tukichinsky writes that though funerals in Jerusalem are generally performed within the same day or night as the passing, Salant's was an exception. He died at night and the funeral was not held until daybreak because the Rabbis were concerned that the massive attendance to a nighttime funeral procession would lead to injuries or worse. In 2006, Salant was memorialized in an Israeli postage stamp, pictured.

Salant's memory was invoked during the 2011 political lobbying of his direct relative, New York State Senator Stephen Saland, by local chareidi Agudah leadership in opposition to legalization of same sex marriage and the Marriage Equality Act.

הרב שמואל סלאנט

Chief Rabbi of Jerusalem from 1871 until his death in 1909. I also understand that hehttp://en.wikipedia.org/wiki/Shmuel_Salant took Salant as his surname when he married the daughter of Rabbi Zundel Salant (b. 1786 in Salantai, Lithuania).

Information from Lisa Grayson Chicago, Illinois USA'

The famed tzaddik Rabbi Yosef Zundel of Salant highly respected Rabbi Shmuel as an exceptional prodigy and outstanding tzaddik. Rabbi Yosef Zundel's had a daughter Tova (1816-1869) who was an outstanding and pious woman, and in 1834 offered Rabbi Shmuel her hand in marriage. After his marriage to Tova, Rabbi Shmuel adopted his father-in law's surname Salant.

• Reference: MyHeritage Genealogy - SmartCopy: Nov 22 2023, 17:10:19 UTC

הרב שמואל סלנט (נכתב גם שמואל סלאנט) (1 בפברואר 1816 - 16 באוגוסט 1909) היה מורה הוראה, רבה ומנהיגה של עדת האשכנזים בירושלים במשך כ-44 שנים.‏‏

תולדות חייו

הרב סלנט נולד בב' בשבט תקע"ו בעיר קידאן, והתפרסם בכינוי 'העילוי מקיידן'. לאחר מכן למד בסלנט אצל הרב צבי ברוידא, ובישיבת וולוז'ין. בגיל שלוש עשרה נישא לבתו של הרב אברהם שמעון טרויב. הזיווג לא עלה יפה, ולאחר כשלוש שנים הזוג התגרש. הרב סלנט המתין עד שגרושתו תינשא לאחר, ולאחר מכן חיפש שידוך לעצמו. כאשר אביו הזדמן לעיירה סלנט, פנה אליו הרב יוסף זונדל מסלנט וביקש את ר' שמואל לבתו, והאב הסכים.

כאשר עלה חותנו לירושלים, בשנת 1837, לא רצה הרב סלנט להצטרף אליו, אולם כעבור כשנתים, כאשר חלה במחלת ריאה, המליצו לו הרופאים לעבור לגור בארץ חמה יותר כאיטליה. בעקבות זאת החליט לעלות לארץ ישראל, אף שהייתה אז שוממה. הוא נסע לירושלים כבן לוויתו של הרב משה ריבלין שעלה לכהן כמנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים, ושניהם התעכבו בדרכם מספר חודשים בקושטא (עקב המלחמה שהתנהלה אז בין מוחמד עלי ובין הסולטן), והתיידדו שם עם משה מונטיפיורי (ששהה בקושטא לרגל עלילת הדם בדמשק). בעקבות הידידות התייעץ מונטיפיורי עם הרב סלנט בכל פעם שביקר בירושלים, לגבי חלוקת כספי הצדקה שלו.

דיין

עם הגיעו לירושלים בשנת 1841 (אדר ה'תר"א) כיהן כאב בית הדין של העדה האשכנזית בירושלים, תחת חסותו של חותנו שהיה מורה הוראה של העדה האשכנזית בירושלים. מקום בית הדין היה במתחם חורבת רבי יהודה החסיד, שהייתה מרכזו של הציבור האשכנזי פרושי בירושלים, ושם גם התגורר הרב סלנט כל חייו, בדירה קטנה ודלה ללא חלונות. במתחם זה שכנה גם ישיבת עץ חיים בראשה עמד מאוחר יותר. מאוחר יותר, כשהציעו לבנות לו בית מרווח, התנגד. כאשר נבנתה שכונת משכנות שאננים נבנתה שם דירה מיוחדת לרב סלנט, אולם הוא העדיף להישאר לגור בעיר העתיקה.

שד"ר

בין השנים תר"ח - תרי"א (1848 - 1851) שימש הרב סלנט כשד"ר לגיוס כספים למען יהודי ירושלים בערי ליטא ופולין, וייסד את כולל וילנא. בשנת תר"כ שימש כשד"ר בגרמניה, הולנד ואנגליה, ואסף כסף לשם בנייתו מחדש של בית הכנסת החורבה. הרב סלנט הביא לחלוקה שווה של כספי החלוקה בין האשכנזים והספרדים, לאחר שנים שבהם נטתה החלוקה לטובת הספרדים.

התמנותו לרב בירושלים

בשנת תרכ"ו (1865) נפטר חותנו, הרב יוסף זונדל מסלנט, והרב סלנט התמנה במקומו למורה הוראה לעדת האשכנזים בירושלים, ועל פיו התנהלו גם ענייני הקהילה. (באותה תקופה עוד לא הייתה משרה רשמית של רב אשכנזי בירושלים בשל קוטנה של הקהילה) אולם בית הדין עבר לחצר כולל וורשא תחת הנהגתו של הרב מאיר אויערבאך. בשנת תרמ"ח (1878) נפטר הרב אויערבאך, והרב סלנט התמנה גם כאב בית הדין.‏‏ אולם הרב סלנט מעולם לא קיבל מינוי רשמי של רבנות מהקהילה האשכנזית בירושלים. בשל כך היה אומר שאי אפשר לפטרו מרבנותו, היות שמעולם לא מונה באופן רשמי‏‏

בשנת תרל"ז (1877) עלה לירושלים הרב יהושע ליב דיסקין. בעקבות גזרות ותקנות שרצה הרב דיסקין לתקן ונתקלו בהתנגדות חריפה, נקבע בשנת תרמ"א (1881) חוק על ידי נכבדי עדת האשכנזים הפרושים, כי כל תקנות והסכמות שיתקן הרב דיסקין ללא אישורם של הרב סלנט והרב משה נחמיה כהניו (שהיה אז ראש ישיבת עץ חיים) - לא יחולו, וכן כי מושב בית הדין של עדת האשכנזים, יהיה תמיד בחצר חורבת רבי יהודה החסיד, מקום מושב בית דינו של הרב סלנט, דבר שנועד למנוע יסוד בתי דין אשכנזיים נוספים בירושלים. חוקים אלו ביצרו את מעמדו של הרב סלנט כרבה של העדה האשכנזית בירושלים. מאוחר יותר, כאשר ראו ראשי המוסדות השונים שבירושלים שטוב יהיה אם יהיה רב ראשי וראש לרבנים בירושלים באופן רשמי, דבר שיוכל לסייע בגיוס כספים, מסרו ביד הרב סלנט חותם של רב ראשי. צעד זה תרם לחיזוק מעמדו של הרב סלנט בירושלים, ותרם גם לשמירת השלום בין הקבוצות השונות בירושלים

'''בזקנותו'''

לעת זקנותו של הרב סלנט נחלשה ראייתו, ולבקשתו עלה הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת) לירושלים בשנת תרס"א (1901), על מנת לשמש כעוזרו וכמחליפו בבוא הזמן של הרב סלנט, אולם הרב האדר"ת נפטר עוד בחייו של הרב סלנט, בשנת תרס"ה (1905). הרב סלנט נפטר בכ"ט באב תרס"ט, בגיל 93.

לרב סלנט היה בן יחיד בשם בנימין ביניש סלנט, שהיה בין שבעת מייסדי שכונת נחלת שבעה. הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, שהיה מנהל וראש ישיבת עץ חיים היה נשוי לנכדתו-החורגת של הרב סלנט.

על שמו קרויה שכונת קריית שמואל בירושלים, שנוסדה בשנת 1929.

רבנותו בירושלים

הרב סלנט היה פוסק מובהק, בעל נטייה להקל בפסיקת הלכה, ובעל בקיאות גדולה בתורה. מסופר עליו כי היה פוסק בשאלות שנשאל על פי זיכרונו, בלא לעיין בספרים, וכן הסתמכו על פסיקותיו אף באחרית ימיו, כאשר היה כמעט עיוור, בשל בקיאותו הרבה. הרב סלנט התפרסם גם בפיקחותו וחוכמתו, וישנם סיפורים רבים על כך. כך למשל התיר מקרה של בשר שנתערב בחלב, על סמך ידיעה שהחלבן מוהל את החלב במים, כך ששיעור החלב שנשפך בטל בשישים בבשר.[5] הרב סלנט לא רצה לנהוג בעצמו מנהג צדיקים ונמנע ממתן ברכות וסגולות. על הרב סלנט יצאו שמועות שאינו יודע לכתוב, אלא רק לחתום את שמו, אולם נמצאו מכתבים שכתב בכתב ידו, וכנראה שרק התקשה בכתיבה.‏‏[6] אולם הרב סלנט לא השאיר אחריו תשובות הלכתיות או ספרים בכתב ידו.

בשנת תשנ"ח, הוציא לאור נינו, הרב ניסן אהרון טוקצינסקי, שלושה כרכים של תשובות ופסקים שאסף ממקורות שונים ומכת"י.

הרב סלנט שימש כמנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים והיה גורם מאזן בין הקבוצות השונות בה. ייסד יחד עם הרב מאיר אויערבאך את הוועד הכללי כנסת ישראל, שאיחד את כל הכוללות בירושלים, וכן היה ממייסדי בית החולים ביקור חולים. חי בשלום עם הציבור הספרדי בירושלים ועם החכם באשי. יחסו לציונות היה מתון. בעת ביקורו של הרצל בירושלים, בשנת 1898 (שנערך במקביל לביקורו של הקייזר הגרמני וילהלם השני) הביע הרב סלנט הסכמה להיפגש עם הרצל כחכם מדיני, אולם לא כציוני מדיני.‏‏ פגישה זו לא נתקיימה לבסוף, עקב חשש מהשלטון הטורקי שהיה עוין לציונות, או מנימוקים דתיים. לאחר מותו של הרצל ב1904, שיגר הרב סלנט מברק ניחומים לוועד הפועל הציוני, והסכים לעריכת הספד להרצל בבית הכנסת החורבה ללא השתתפותו, אולם חוגי הקנאים מנעו את קיום העצרת

הרב סלנט התנגד לחינוך חילוני ולמגמות חילוניות, וחתם על האיסור על הספריה הראשונה שנוסדה בירושלים, וכן על האיסור על בתי הספר של המסיון ושל כי"ח.

הרב סלנט התנגד להיתר המכירה בשמיטת תרמ"ט,‏‏ (1889) ואף חתם בכרוז על כך, אולם בשמיטה הבאה, בשנת תרנ"ו (1896), תמך בו יחד עם הרב יהושע לייב דיסקין, וההיתר נעשה על פיהם, וכן תמך בו בשמיטת תרס"ג (1903).‏‏

מתיחות מסוימת שררה בין הרב סלנט לרב יהושע ליב דיסקין, ובין קבוצות שהיו מרוכזות סביב כל אחד מהרבנים. כך למשל התנגדותו של הרב סלנט ליסוד בתי ספר חדשים בירושלים שילמדו בהם מקצועות חול ושפות זרות הייתה פחותה מהתנגדותו של הרב דיסקין. הרב סלנט גם התנגד לחרם שהוצא על ידי חוג הרב דיסקין כלפי יחיאל מיכל פינס.‏

הרב סלנט פעל למינויו של הרב דיסקין כרב האחראי על בית המטבחיים, אם כדי שלא יתערב בענייני הרבנות של הרב סלנט, ואם כיוון שנחשב לפוסק מיקל, דבר שהיה לו חשיבות רבה בתקופה שבה הייתה הקהילה היהודית בירושלים ענייה למדי. בשנת תרס"ה (1905), כאשר עלה ארצה הרב יעקב דוד וילבסקי (הרידב"ז), דאג לו הרב סלנט למשרת רבנות בצפת, כדי למנוע חיכוכים אפשריים אם יתיישב בירושלים.‏‏‏

לקריאת נוספת

• הרב י"ל מימון, שרי המאה, כרך ב, פרקים ל"ג - ל"ד.
• יעקב גליס, שבעים שנה בירושלים, ירושלים תש"ך.
• יצחק רפאל, אנציקלופדיה של הציונות הדתית, כרך ד, ירושלים תשל"ב, טורים 115-118 (ושם בסוף מקורות נוספים).
• שמואל וינגרטן, רבי שמואל סלאנט ויחסו לציונות, סיני עו (תשל"ה) 274-265. ‬
• יעקב רימון - יוסף זונדל וסרמן, שמואל בדורו : רבי שמואל סלנט, תל אביב : מסלול, תשכ"א. ‬
• נתן אפרתי, איחוד בין העדות בירושלים - שתי טיוטות ומקור, גלגולו של נסוח, קתדרה 28 (תשמ"ג) 63-76. ‬
• ניסן אהרון טיקוצ'ינסקי, מבוא לספר תורת רבינו שמואל סלנט, ירושלים תשנ"ח.

קישורים חיצוניים

• הרב שמואל סלנט - אתר דעת.
• על היחסים בין הרב סלנט לרב דיסקין - שרשור בפורום בחדרי חרדים, הייד פארק
• פולמוס החינוך בישוב הישן - נתנאל קוצברג, אתר דעת.
• נוסחי האיסורים על בתי הספר בירושלים - אתר דעת.

הערות שוליים

‏1. ^ ‏ישנם מקורות בהם מצוין כהונה כרב במשך כ-70 שנה, חישוב המבוסס על תאריך עלייתו ארצה‏. 44 שנים הוא הזמן מפטירת ר' זונדל סלנט, אותו החליף הרב סלנט כמורה הוראה.