Shlomo Ben Yosef

ויקיפדיה: שלמה בן יוסף

משרד הביטחון - דף הנצחה

_________________________________________________________________________________

Shlomo Ben-Yosef (May 7, 1913 in Poland as Shalom Tabachnik – June 29, 1938) was a noted (and controversial) member of the Revisionist Zionist underground Irgun. He is most noted for his participation in an April 21, 1938 attack on a bus carrying Arab civilians, intended as a retaliation for an earlier attack by Arabs against Jews, and emblematic as a rejection of the establishment policy of Havlagah, or restraint. For this reason, and especially for having been the first Jew executed by the British authorities during the mandate period, Ben-Yosef is revered in the highest terms by right-wing Zionist groups such as Betar, Irgun, Jewish Defense League and the Kach movement.

Shalom Tabachnik immigrated to Palestine in 1937. He joined the nationalist Betar movement, living in the village of Rosh Pina and working at the Haifa port. He took the Hebrew name Shlomo Ben-Yosef and later joined the Rosh Pina cell of the paramilitary Zionist organization Irgun.

April 21, 1938 revenge attack

On March 28, 1938, a car containing 10 Jews was ambushed by Arabs on the Acre-Safad road and six of them were killed. In revenge, Ben-Yosef (24), Avraham Shein (17) and Yehoshua Zurabin (19), Betar members from Rosh Pina staged an attack on an Arab bus on the Tiberias–Rosh Pina road. The Israeli-British historian Avi Shlaim recounts the April 21, 1938 incident as follows:

   On 21 April 1938, after several weeks of planning, he and two of his colleagues from the Irgun (Etzel) ambushed an Arab bus at a bend on a mountain road near Safad. They had a hand-grenade, a gun and a pistol. Their plan was to destroy the engine so that the bus would fall off the side of the road and all the passengers would be killed. When the bus approached, they fired at it (not in the air, as Mailer has it) but the grenade lobbed by Ben Yosef did not detonate. The bus with its screaming and terrified passengers drove on.

The incident occurred at the crest of the 1936-1938 Arab Revolt, and during a high point in tensions between British authorities and the Revisionist Zionist movement. The three perpetrators were soon discovered hiding in a nearby cowshed in the possession of pistols and home-made bombs. They were put on trial in the Haifa Military Court, charged with offenses under the Emergency (Defence) Regulations. They pleaded not guilty. Shein and Ben-Yosef were found guilty of discharging a firearm and carrying firearms, bombs and ammunition, but not guilty of a third charge of throwing bombs with intention to cause death or injury. Zurabin was found "not guilty of all three charges on grounds of insanity" and was "ordered to be kept in custody as a criminal lunatic until further notice". Shein and Ben-Yosef were sentenced to death by hanging, but the sentence of Shein was commuted to life imprisonment when his birth certificate fetched from Poland proved he was under 18 years old. Ben-Yosef was hanged in Acre prison on June 29 after many appeals for clemency were declined. Shein was released in 1946.

According to Shlaim, as the verdict was announced, Shein and Zurabin stood up and shouted at the top of their voices: "Long live the Kingdom of Israel on both banks of the Jordan!" In conversations with friends, Ben-Yosef's last words were "Havlagah is fatal.

שלמה בן יוסף (7 במאי 1913 - ל' בסיון תרצ"ח, 29 ביוני 1938) היה מעפיל ולוחם בית"ר בארץ ישראל, ראשון משנים-עשר "הרוגי המלכות" (עולי הגרדום היהודים) בתקופת המנדט הבריטי.

ביוגרפיה

בן יוסף נולד בשנת 1913 כשלום טבצ'ניק למשפחה יהודית דתית-מסורתית וענייה בעיר לוצק שבפולין. כבר בגיל צעיר גילה נטיות ציוניות, ובשנת 1928 הצטרף לשורות בית"ר. בשנת 1930 התייתם מאביו, וכך נאלץ לשאת את עול פרנסת משפחתו מגיל 17. מאחר שלא הצליח להשיג סרטיפיקט (אישור עלייה לארץ ישראל), מיד כשהתאפשר לו, בספטמבר 1937, הוא העפיל באוניית מעפילים במסגרת עליית "אף על פי", והתיישב בראש פינה. עם הגיעו לראש פינה שרף את דרכונו הזר ועִברת את שמו משלום טבצ'ניק לשלמה בן יוסף, על שם יוסף אביו, והצטרף לקבוצת עבודה של בית"ר ביישוב. אנשי קבוצת העבודה עבדו בימים, ובלילות עברו אימוני נשק לשם הכשרתם כלוחמי אצ"ל.

ניסיון הפגיעה באוטובוס ערבי

היו אלה ימי השיא של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ("המרד הערבי הגדול"), שבמהלכם רצחו הערבים 400 יהודים. הנהגת היישוב החליטה על מדיניות הבלגה, והימנעות מתקיפה, התבצרות ביישובים והגנה. ב-29 במרץ 1938 עצרו ערבים מונית שהסיעה יהודים ליד צפת. לאחר העצירה הוציאו להורג חמישה מנוסעי המונית בירי, אנסו באכזריות נוסעת יהודיה נוספת שהייתה שם, וביתרו את גופתה לגזרים.‏ ב-16 באפריל הותקפה מכונית ביריות, ובה חמישה חברי "ההגנה", שלושה מנוסעיה, נהרגו ובהם דוד בן-גאון, ששירת קודם לכן בפלוגת בית"ר בראש פינה, והיה חברו הטוב של בן יוסף.‏ מעשי הרצח עוררו סערה ביישוב, ובמיוחד בקרב חברי בית"ר בראש פינה.

כשהתברר שזאב ז'בוטינסקי ומפקד האצ"ל משה רוזנברג אינם מאשרים להתחיל בפעולות התקפיות, החליטו שלמה בן-יוסף ושניים מחבריו, אברהם שיין ושלום ז'ורבין, שעליהם לנקום את הרציחות. הם גמרו אומר ללא אישור ובניגוד לעמדת מפקדיהם, לתקוף אוטובוס ערבי שנסע מטבריה לצפת (בן יוסף סבר שדעתו של זאב ז'בוטינסקי תהא נוחה מהפעולה; ב-12 ביולי 1938, לאחר תלייתו של בן-יוסף, אישר ז'בוטינסקי את הפעולה בדיעבד ו"פקד" רטרואקטיבית על ביצועה). י

ב־21 באפריל 1938 הטילו השלושה רימון על אוטובוס ערבי בכביש ראש פינה - צפת. הרימון שהוטל על האוטובוס לא התפוצץ ואיש מהנוסעים לא נפגע. השלושה הסתתרו במערה סמוכה (הקרויה עד היום "מערת שלמה בן יוסף", ובה יש כיום מוזיאון קטן), אך הם נתפסו על ידי המשטרה הבריטית. יש האומרים ששוטר יהודי בשם מזרחי הלשין עליהם לקצינים בריטים, ויש האומרים שהמלשינים היו רועים ערבים שרעו באזור.

משפטו ומותו

נגד שלמה בן יוסף ושני חבריו הוגש כתב אישום באשמת החזקת נשק שלא כחוק, וכן ב"כוונה לגרום למוות או נזק אחר". העונש על כל אחד מהסעיפים הללו לפי התקנות לשעת חירום שהפעילו הבריטים בארץ היה מוות. עם סיומו של המשפט הוכרז ז'ורבין כלא שפוי, ואילו שיין ובן יוסף נדונו למוות. עונשו של שיין הומתק בזכות גילו הצעיר.

בן יוסף התנגד לבקשות החנינה ודחה תכנית של האצ"ל לשחררו מן הכלא. נחמיה בן תור כתב על כך בלקסיקון לח"י שנהג כך "כדי לקבוע את דמות העברי הלוחם ללא חת, המקריב בהדר את חייו למען עמו ומולדתו" ‏[3]. לפני מותו כתב בן יוסף: "אני הולך למות, ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו!".‏ י

בשבע בבוקר, שעה אחת לפני התלייה, הוא התרחץ, צחצח שיניו, הלך אל הגרדום בחיוך, בקומה זקופה, כשהוא שר משירי בית"ר, וכשהושמה השקית על ראשו קרא "יחי ז'בוטינסקי!". י

בן יוסף הוצא להורג בתלייה בכלא עכו ב־29 ביוני 1938. הוא היה הראשון מבין עולי הגרדום. י

ביוני 2005 נמצאה צוואתו של בן יוסף, שנרשמה על אחד מדפי ספר בספריית הכלא, ונשמרה בבית פרטי במשך שישים ושבע שנים. לשון הצוואה: "כלום אין לי, כלום איני רוצה בשבילי. הכול לעם - לעם ישראל."‏ י

מהכלא כתב לאמו: "...הִתגאי בי, אמא, כי בנים אחרים לעם היהודי סיימו את חייהם באורח הרבה יותר מחפיר וטראגי. אני מצדי מתגאה מאד ומקבל את הכל בכבוד ובלב שמח... אל תדאגי לי כי אני אינני דואג כלל ואני שמח בחלקי מאד מאד..." את מכתבו לחבריו בבית"ר סיים: "מאמין אני שאחרי מותי לא יבליגו".

לאחר מותו

הוצאתו להורג של בן יוסף הרעישה את היישוב היהודי והביאה לגל של מחאות ושביתות, במועצת רמת גן הוחלט לקרוא רחוב על שמו. אצ"ל בירושלים נקט בפעולות צבאיות. עקב פעולות המחאה נעצרו על ידי המשטרה הבריטית עשרות בית"רים, אנשי הצה"ר ורבים אחרים.

בן יוסף נקבר בראש פינה, בטקס בית"רי מלא. במכתב תנחומים לפלוגת בית"ר בראש פינה כתב זאב ז'בוטינסקי: "מגרדומו נעשה מגדל, מקברו - היכל, מזכרו - דת אזרחית".‏ י

הנצחה

על שמו של שלמה בן יוסף נקראו רחובות בכמה מערי ישראל, ובהן ירושלים, בת ים, תל אביב, חיפה, פתח תקווה, רמת גן, באר שבע, נתניה, אשדוד, באר יעקב ועכו.