Billy Wilder

http://en.wikipedia.org/wiki/Billy_Wilder

Billy Wilder (/ˈwaɪldər/; German: [%CB%88v%C9%AAld%C9%90]; June 22, 1906 – March 27, 2002) was an Austrian-born American filmmaker, screenwriter, producer, artist, and journalist, whose career spanned more than 50 years and 60 films. He is regarded as one of the most brilliant and versatile filmmakers of Hollywood's golden age. Wilder is one of only five people to have won Academy Awards as producer, director, and screenwriter for the same film (The Apartment).

Wilder became a screenwriter in the late 1920s while living in Berlin. After the rise of the Nazi Party, Wilder, who was Jewish, left for Paris, where he made his directorial debut. He relocated to Hollywood in 1933, and in 1939 he had a hit when he co-wrote the screenplay for the screwball comedy Ninotchka. Wilder established his directorial reputation with Double Indemnity (1944), a film noir he co-wrote with mystery novelist Raymond Chandler. Wilder earned the Best Director and Best Screenplay Academy Awards for the adaptation of a Charles R. Jackson story The Lost Weekend (1945), about alcoholism. In 1950, Wilder co-wrote and directed the critically acclaimed Sunset Boulevard.

From the mid-1950s on, Wilder made mostly comedies. Among the classics Wilder created in this period are the farces The Seven Year Itch (1955) and Some Like It Hot (1959), satires such as The Apartment (1960), and the drama comedy Sabrina (1954). He directed fourteen different actors in Oscar-nominated performances. Wilder was recognized with the American Film Institute (AFI) Life Achievement Award in 1986. In 1988, Wilder was awarded the Irving G. Thalberg Memorial Award. In 1993, he was awarded the National Medal of Arts.

Filmography

http://en.wikipedia.org/wiki/Billy_Wilder_filmography

Awards

http://en.wikipedia.org/wiki/Billy_Wilder#Awards

GEDCOM Note

Originally planning to become a lawyer, Billy Wilder abandoned that career in favor of working as a reporter for a Viennese newspaper, using this experience to move to Berlin, where he worked for the city's largest tabloid.

He broke into films as a screenwriter in 1929 and wrote scripts for many German films until Adolf Hitler came to power in 1933. Wilder immediately realized his Jewish ancestry would cause problems, so he emigrated to Paris, then the US.

Although he spoke no English when he arrived in Hollywood, Wilder was a fast learner and thanks to contacts such as Peter Lorre (with whom he shared an apartment), he was able to break into American films. His partnership with Charles Brackett started in 1938 and the team was responsible for writing some of Hollywood's classic comedies, including Ninotchka (1939) and Ball of Fire (1941). The partnership expanded into a producer-director one in 1942, with Brackett producing and the two turned out such classics as Five Graves to Cairo (1943), The Lost Weekend (1945) (Oscars for Best Picture, Director and Screenplay) and Sunset Boulevard (1950) (Oscars for Best Screenplay), after which the partnership dissolved.

(Wilder had already made one film, Double Indemnity (1944) without Brackett, as the latter had refused to work on a film he felt dealt with such disreputable characters.) Wilder's subsequent self-produced films would become more caustic and cynical, notably Ace in the Hole (1951), though he also produced such sublime comedies as Some Like It Hot (1959) and The Apartment (1960) (which won him Best Picture and Director Oscars). He retired in 1981.

- IMDb Mini Biography By: Michael Brooke &ltmichael@everyman.demon.co.uk&gt

-----------------------------------

The second of two sons, his father ran a chain of railway station cafes. As a youth he was obsessed with everything American. Encouraged by his mother he enrolled as a law student at the University of Vienna but quit after 3 months to be a writer on a magazine which although poorly, paid it gave him a great amount of experience interviewing such as Richard Strauss and Sigmund Freud. In 1926 he worked as an interpreter for jazz band leader Paul Whiteman on a European tour which ended in Berlin. There he became a freelance journalist mixing with the show business set and becoming friendly with Marlene Dietrich, a then small part actress.

A fast and prolific writer he got introduced to prominent figures in the growing German film industry resulting in him being hired as a ghost writer writing scripts for established writers who didn't have time to meet their contractual obligations. His break came when he worked on 'People on Sunday', a modest film directed by Robert Siodmak, assistant cameraman Fred Zinneman and co-director Edgar Ulmer who would all later become prominent in the industry.

When Hitler came to power Billy, a Jew, moved to Paris where he directed his first film, 'Mauvaise Graine' (Bad Seed) starring a 17 year old Danielle Darieux. Sending a script to Joe May, a former friend who was now a producer at Columbia Studios resulted in a ticket to USA and a promise of work.

A continual rejection of his scripts put him on the bread line for awhile and then he was teamed with writer Charles Brackett to write a script for 'Bluebeard's Eighth Wife' which was followed by such as 'Ninotchka', 'Hold Back the Dawn' and 'Ball of Fire'.

Billy wanted to direct, mainly to protect his scripts which other directors had ruined. His chance came with 'The Major and the Minor' with Ginger Rogers. After a few more scripts with Charles which Billy directed and Charles produced, Billy collaborated with Raymond Chandler on 'Double Indemnity' - the house used as Barbara Stanwyck's character's home still stands today at 6301 Quebec Drive. Billy rejoined Charles for 'the Lost weekend' which won Oscars for Screenplay, director, film and actor (Ray Milland).

At the end of WWII Billy returned to Germany as a colonel in the U.S. Army's Psychological warfare Division with the task of salvaging the German film industry. Using the background of Berlin's ruins he made 'A Foreign Affair' with his friend from early days, Marlene Dietrich.

Returning to the States he rejoined Charles for what would be their last collaboration - 'Sunset Boulevard' which ended their 14 year partnership. Billy wanted Mae West for the role of Norma Desmond, but she turned it down so he spoke to Pola Negri, but visualized her thick accent causing too many problems. Willam Holden was a last minute casting for the role of Joe after Montgomery Clift dropped out 2 weeks before shooting was due to start.

- IMDb Mini Biography By: tonyman5

סמואל "בילי" וַיילדר

' (באנגלית: Samuel "Billy" Wilder;‏ 22 ביוני 1906 – 27 במרץ 2002) היה תסריטאי ובמאי קולנוע יהודי-אמריקאי יליד גליציה. פעילותו בתחום הקולנוע השתרעה על פני חמישה עשורים, ובמהלכה נוצרו מן הסרטים המצליחים והזכורים ביותר של תעשיית הקולנוע ההוליוודית.

תוכן עניינים 1 חייו 2 סגנונו כבמאי 3 פילמוגרפיה (חלקית) 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים חייו נולד בשם שמואל וִילדֶר בקיץ 1906 בעיירה סוחה שבגליציה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום בדרום פולין). ויילדר החל את דרכו ככתב, תחילה בווינה ואחר כך בברלין. בשנת 1929 החל לכתוב תסריטים לקולנוע. עד שנת 1933 כתב כ-20 תסריטים, בהם ל"אמיל והבלשים" (1931) המצליח, ושיתף פעולה עם במאים כרוברט זיודמאק, אדגר אולמר ופרד זינמן (שביים אחרי כן סרטים כ"בצהרי היום" ו"אוקלהומה").

עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, הבין ויילדר כי בגלל יהדותו מסוכן להישאר בגרמניה הנאצית והיגר לצרפת, שם התנסה לראשונה בבימוי ("הזרע הרע", 1934) ומיד אחרי כן לארצות הברית (אגב התגנבות דרך מקסיקו). אמו, סבתו ואביו החורג, שנותרו באירופה, נרצחו בשואה במחנה ההשמדה אושוויץ.

בשנותיו הראשונות בהוליווד התקשה ויילדר בקבלת עבודה קבועה באולפנים. הוא השתתף ככותב משני בכמה סרטים, בהם "מוזיקה באוויר" שבו כיכבה גלוריה סוונסון, שכוכבה הועם, ועיבוד הוליוודי ל"אמיל והבלשים". פריצת הדרך שלו באה בשנת 1937, כאשר הצליח למכור לאולפני "פרמאונט" סיפור המבוסס על מחזהו של אלפרד סבואר. שנה מאוחר יותר (1938) הוא עיבד יחד עם צ'ארלס בראקט את הסיפור לתסריט שהפך לסרט בשם "אשתו השמינית של כחול הזקן", בבימויו של ארנסט לוביטש, אלילו משכבר הימים.

הציוות עם בראקט הוכח כמוצלח והשניים המשיכו לשתף פעולה בתסריטים לשורה ארוכה של דרמות וקומדיות של "פרמאונט", שבהם בלטו "זה קרה בחצות" (1939), "כדורים של אש" (1941) ו"נינוצ'קה" של לוביטש. שני האחרונים הקנו לו מועמדות לפרס אוסקר כתסריטאי. תסריטיהם של בראקט וויילדר, שהמשיכו לשתף פעולה עד 1950, היו שנונים ומתוחכמים, אך ויילדר סבל מהיחס הרע שגילו כלפיו הבמאים, ובמיוחד מיצ'ל לייסן (שביים, בין השאר, את "זה קרה בחצות").

בהשראת פרסטון סטארג'ס, תסריטאי שהפך לבמאי מצליח מאוד ("הליידי איב" ואחרים), שכנע ויילדר את "פרמאונט" לאפשר לו לנסות לביים את תסריטיו. התוצר היה הקומדיה השנונה משנת 1942, "הקצין והקטינה" (The Major and the Minor) בכיכובם של ג'ינג'ר רוג'רס וריי מילאנד. סרט זה כלל כמה מן המאפיינים המובהקים של הקומדיות של ויילדר, לרבות משחקי חילופי זהויות ועיסוק במיניות חריגה (במקרה זה, פדופיליה) במסווה קליל.

שנה אחרי כן ביים ויילדר דרמת מלחמה תועמלנית מוצלחת, "חמישה קברים לקהיר", ובשנת 1944 שיתף פעולה עם הסופר ריימונד צ'נדלר בסרט "ביטוח כפול" (Double Indemnity), קלאסיקת "פילם נואר" שעיצבה במידה רבה את הז'אנר.

ויילדר המשיך לדרמה נוספת, "סוף השבוע האבוד" (1945), שהיה דיון ראשון ונוקב בבעיית האלכוהוליזם וזכה בארבעה אוסקרים, כסרט הטוב ביותר, תסריטאי ובמאי (לוויילדר) ושחקן ראשי (ריי מילאנד). הסרט כלל כמה סצינות מרשימות, גם מבחינת העיצוב החזותי (חלק שלא היה חזק אצל ויילדר), ובמיוחד סצינות הזיות השכרות של מילנד בבית המחסה ושבר מסורת הוליוודית בצלמו את מילנד ברחובות ניו יורק באמצעות מצלמה נסתרת, כדי להשיג את תחושת הסינמה וריטה המבוקשת.

ויילדר שירת בצבא האמריקני בברלין מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, תקופה שהעניקה לו השראה למספר סרטים על היבשת הישנה. הראשון היה "ואלס הקיסר" התמוה (שבו נכפה עליו ככוכב ראשי בינג קרוסבי), והשני "רומן זר" (A Foreign Affair), קומדיה על רומן בעל נימות סאדו-מזוכיסטיות ברורות בין זמרת מועדונים בעלת עבר נאצי (מרלן דיטריך) וקצין צבא אמריקני. השפעת תקופה זו ניכרת גם בסרטו "עד התביעה" (1957) המתאר, בין היתר, את ניסיונות הישרדותה של דמותה של דיטריך כזמרת מועדונים גרמנייה לאחר המלחמה, הצריכה לפתות חיילים בריטים על מנת לקבל מוצרי מזון בסיסיים.

משם המשיך ויילדר לאחד מסרטיו הגדולים ביותר, "שדרות סאנסט" (1950), קומדיה שחורה על כוכבת סרטים אילמים השקועה באשליות (גלוריה סוונסון) ותסריטאי צעיר (ויליאם הולדן) ההופך לנער השעשועים שלה. הסרט מסופר מנקודת מבטו הייחודית של הולדן המת, המספר לצופים איך הגיע למצב זה. הסרט זכה להצלחה גדולה והעניק לוויילדר אוסקר על התסריט הטוב ביותר. זה היה גם שיתוף הפעולה האחרון שלו עם צ'ארלס בראקט.

הצלחתן של שתי הקומדיות הארסיות הקודמות פיתתה את ויילדר להמשיך בקו זה עם "הקרנבל הגדול" משנת 1951, סאטירה צורבת במיוחד על עיתונאי (קירק דאגלס) הבונה לו קריירה מאסונם של לכודים במכרה. הקהל לא אהב את הסרט, שהיה לכישלון הגדול הראשון של ויילדר, שדווקא סבר כי זהו אחד מסרטיו הטובים ביותר.

ויילדר לא התרגש והמשיך בשורה ארוכה של עיבודים מצליחים להצגות. "סטאלאג 17" (1953) בעקבות המחזה של בוון וטרז'ינסקי הייתה דרמת מחנה שבויים מרשימה, שבה שבוי נכלולי (ויליאם הולדן) נחשד בשיתוף פעולה עם שומרי המחנה הנאצים. "סברינה" (1954) הייתה קומדיה קלילה שבה המפרי בוגרט כמיליונר מפתה את בת הנהג הענייה (אודרי הפבורן) כדי שלא תסיח את דעתו של אחיו קל הדעת (ויליאם הולדן). "חטא על סף ביתך" (The Seven Year Itch) משנת 1955 הפגיש את ויילדר לראשונה (ולצערו, לא האחרונה) עם מרילין מונרו בקומדיה על גבר (טום יואל) המנסה לפתות את מונרו. אחרי עיבוד לספרו של צ'ארלס לינברג "רוח סנט לואיס" (1957), על חציית האוקיינוס האטלנטי בפעם הראשונה, חצה אותו ויילדר בעצמו כדי ליצור את "עד התביעה" (1957), עיבוד לדרמת בית המשפט של אגאתה כריסטי עם מרלן דיטריך. באותה שנה יצר ויילדר את "אהבה אחר הצהריים", מחווה גלויה לארנסט לוביטש (במיוחד ב"משחקי החפצים" שהיו חביבים על ויילדר ולוביטש) על נער שעשועים מזדקן (גרי קופר) המחזר אחר נערונת צעירה (אודרי הפבורן). קופר המזדקן, עשרים שנה אחרי "כחול הזקן", מצולם לאורך כל הסרט מואפל למחצה ודרך עדשות טשטוש. זה היה גם המפגש הראשון של ויילדר עם א.א.ל. דיאמונד, שהיה מכאן לשותפו לכתיבה ולהפקה ברוב הסרטים שיצר אחרי כן.

סרטם הבא של השניים היה "חמים וטעים" (1959), קומדיית חילופי תפקידים וזהויות בה ג'ק למון וטוני קרטיס מגלמים מוזיקאים המתחפשים לנשים כדי לברוח מהמאפיה ובדרך פוגשים בנגנית היוקולילי מרילין מונרו. זה היה שיתוף הפעולה השני והאחרון של ויילדר עם מונרו, והראשון מני רבים עם למון, שהפך לשחקן כמעט קבוע בסרטיו.

אחרי קומדיית המופת הזו יצר ויילדר קומדיית מופת נוספת, "הדירה" (1960), על נערת מעלית (שירלי מקליין) המנוצלת ונזנחת, עד שעובד צעיר במשרד (למון) נחלץ לעזרה. כדרכו, הצליח ויילדר לשלב בתוך המסגרת הקומית גם נושאים שלכאורה אינם קומיים לחלוטין כמו ניצול מיני, בעלים בוגדים, בדידות והתאבדות. הסרט הניב לוויילדר שלל אוסקרים נוסף לסרט הטוב ביותר, כבמאי וכתסריטאי.

שנה לאחר מכן (ב-1961) שב ויילדר בפעם האחרונה לברלין ויצר את הקומדיה המהירה "אחת, שתיים, שלוש", עם ג'יימס קאגני (בתפקידו הקולנועי האחרון לפני פרישה ארוכה) כמנהל במפעלי "קוקה-קולה" בברלין הנאלץ להפריד ואחר כך לשוב ולשדך בין בתו של מנהל בכיר לקומוניסט אדוק.

בשנת 1963 ציוות ויילדר שוב את למון ומקליין לעיבוד של הלהיט הבימתי "אירמה לה דוס", קומדיה שנונה על זונות, סרסורים ולורדים אנגלים נעלמים, שהיה הצלחתו הקופתית הגדולה ביותר של ויילדר. אחרי כן בא "נשקני, טיפשון" (1964), על כותב שירים כושל המנסה להציע את אשתו לזמר הפופולרי דין מרטין כדי לשכנעו לשיר משיריו. סרטו הבא, "הפרקליט, הגיס והכיס" (1966) כלל שוב את למון, הפעם מול וולטר מתאו כפרקליט ציניקן. זו הייתה פריצת הדרך הגדולה של מתאו, שאף זכה באוסקר על תפקידו.

מצבתו של ויילדר שנות השבעים לא האירו פנים לוויילדר. הסרט שיצר בבריטניה, "חייו הפרטיים של שרלוק הולמס" (1970), לא זכה להצלחה (אם כי יש בו רגעים יפים) וגם "אוואנטי!" (1972) זכה לקבלת פנים פושרת, אף כי הייתה זו קומדיה שנונה מאוד שכרגיל אצל ויילדר, טיפלה בנושאים "רציניים" (מוות, בגידה, סחיטה) תחת אדרת קלילה כביכול. הקומדיה הבאה של ויילדר ודיאמונד הייתה "כותרת ראשית" (1974) לפי מחזהו של בן הכט, והיא כוונה בעליל כדי לחזור וליצור "להיט". בסרט משתפים פעולה למון ומתאו בתפקיד עורך ציניקן וכתב המבקש לעזוב את העיתון. בסרט מופיעה גם סוזן סרנדון, בתפקידה הקולנועי המשמעותי הראשון.

בגיל 70, התקשה ויילדר להסתגל להוליווד החדשה וחלפו ארבע שנים עד סרטו הבא, "פדורה" (1978). הסרט עסק בכוכבת מסתגרת בסגנון גרטה גרבו (ואף יותר, בסגנון דיטריך) ונדמה היה, גם בגלל שילובו של ויליאם הולדן בסרט, כחזרה ל"שדרות סנסט", אף כי הנימה כאן הייתה לירית ונוגה, הרבה יותר מסאטירית.

ויילדר ניסה פעם נוספת ואחרונה עם "חברים חברים, אבל" (1981) שציוות בפעם השלישית את למון ומתאו, אך הסרט לא זכה לקבלת פנים אוהדת מהביקורת. ויילדר, טענו, פשוט מיושן.

ויילדר פרש מעשיית סרטים והתמסר לאוסף האמנות המודרנית שלו. בתחילת שנות התשעים היה אמור להיות במאי "רשימת שינדלר" עד שסטיבן ספילברג נטל את המושכות. בשנת 1999 התפרסם ספר מאת הבמאי קמרון קרואו שכלל ראיונות שערך עם ויילדר.

ויילדר נפטר מדלקת ריאות בשנת 2002, בגיל 95. בלוס אנג'לס, קליפורניה. ונקבר בסמוך לג'ק למון ומרילין מונרו בפארק שבבית הקברות ווסטווד. העיתון הצרפתי, לה מונד, הקדיש לווילדר את עמוד השער לאחר מותו. בכותרת נכתב "בילי ווילדר נפטר, אף אחד לא מושלם", ציטוט כמחווה לסרט חמים וטעים.

סגנונו כבמאי בילי ויילדר הוא הבמאי ההוליוודי הקלאסי: אירופאי גולה, היוצר את אמריקה שלו כשילוב של אירופה ואמריקה, שייכות וניכור, הזדהות וציניות. בניגוד לאלילו לוביטש, היה ויילדר יוצר מגוון שטמן ידו כמעט בכל סוגה קולנועית: קומדיות ("חמים וטעים", "כותרת ראשית", "חטא על סף ביתך"), דרמות ("סוף השבוע האבוד", "עד התביעה"), קומדיות שחורות ("הדירה", "שדרות סאנסט"), דרמות מלחמה ("חמישה קברים לקהיר", "סטאלג 17"), פילם-נואר ("ביטוח כפול", "שדרות סנסט") וקומדיות רומנטיות ("סברינה", "אירמה לה דוס"). כמעט בכל אחד מהתחומים הותיר את חותמו ובחלקם אף היה לאחד ממעצביו הראשיים של הז'אנר.

ויילדר הוא הציניקן המושלם. רבים מגיבוריו, גם כאשר הם "מהוגנים" למראית עין, הם אנשים הנראים מושחתים עד היסוד. אפשר למצוא אצלו בתפקיד הרומנטי הראשי בסרטים השונים פדופיל, נואף, נער שעשועים מזדקן, רוצח, ג'יגולו, מגוון סרסורים, נאצים ומיליונרים ציניים. אנשים נכרכים זה בזה כדי לנצל זה את זה, לרוב בלי כוונות טובות, כאשר הסיטואציה הקומית או הדרמטית נוצרת בעקבות מכשולים בדרך או כאשר הדמות ה"נגרסת" במטחנת הכוחות החזקים ממנה היא אדם תמים, טוב כוונות וסנטימנטלי, דמות שגילם ג'ק למון במספר סרטים אצל ויילדר. בקומדיות מתחייב סוף טוב, וויילדר מספק אותו ברצון, אך הוא אינו עושה מאמץ ניכר כדי לשכנע את הצופים כי הגיבורים אכן שבו בהם ממעשיהם הרעים קודם לכן.

ההשפעה הבולטת ביותר על ויילדר היא ללא ספק זו של ארנסט לוביטש. כמו לוביטש, מקפיד גם ויילדר על דיאלוגים שנונים הכוללים "רפארטה" מהיר בין דמויות ששתיהן אינטליגנטיות, חריפות (ומספקות שורות מחץ) – הוא ממעיט בשימוש בדמויות שתפקידן רק "להחזיר" לאחרות לצורך שורות המחץ שלהן עצמן.

הצילום אצל ויילדר, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הוא פונקציונלי ונועד לשרת את הסצנה, בלי השראת יתר. העולם נברא מן השחקנים והדברים שהם אומרים. המצלמה היא רק אמצעי תיעודי. מסיבה זו, לא היסס ויילדר לעשות שימוש רחב באמצעי השנוי במחלוקת של קריינות רקע (voice over) כהקדמה, לחיבור חלקי סיפור או כליווי כללי. בעוד שבסרטי פילם נואר נוסח "שדרות סאנסט" הייתה לאמצעי זה הצדקה "ז'אנרית" ברורה, במקומות אחרים (לדוגמה, "הדירה", "חטא על סף ביתך" או "אירמה לה דוס") שילוב דמות "המספר" או קריינות הרקע משרתים צרכים אקספוזיציוניים או אפילו גגים מילוליים פשוטים.

השפעה בולטת אחרת של לוביטש ניכרת בעיצוב העלילה. כמו לוביטש, מרבה גם ויילדר להשתמש בחפצים החוזרים בשלבים שונים של העלילה ב"תפקידים" שונים. כך, לדוגמה, ב"חמים וטעים" מקדם ויילדר את העלילה באמצעות שימוש באביזרים: משקאות חריפים המכונים בשמות אחרים, מוסתרים ונגלים חליפות, כלי נגינה המשמשים להסתרת משקה או הסתרת נשק וחושפים את זהות הגיבורים, הדמות "חותלות" המזוהה באמצעות פריט הלבוש שלה, משקפיו של המליונר, וכן הלאה. ב"אירמה לה דוס" אלו הגרביונים הירוקים, המשמשים לזיהוי הגיבורה ומאוחר יותר גם להימלטות מבית הכלא ואביזריו של "הלורד" המשמשים להתחפשות ואחר כך לזיהוי מאשמת רצח.

ויילדר נוטה חיבה מיוחדת לחילופי זהויות, במיוחד בהקשר מיני. כבר בסרטו הראשון מתחפשת ג'ינג'ר רוג'רס לילדה בת 12 ומעוררת תחושות פדופיליות אצל הגיבור. ב"סטאלאג 17" אלו השבויים המתחפשים לנשים וחווים תחושות הומוארוטיות. ב"חמים וטעים" הגיבורים מתחפשים לנשים ואחד מהם (למון) אף מוצא סיפוק לא מבוטל בתפקידו החדש.

ויילדר נודע גם ב"שורות המחץ" ששילב ברבים מסרטיו. אפשר להזכיר כאן את:

"הכל בסדר, מר דה מיל, אני מוכנה לקלוז-אפ שלי" (גלוריה סוונסון ב"שדרות סאנסט") "אני עדיין גדולה. אלו הסרטים שקטנו" (גלוריה סוונסון ב"שדרות סנסט" כאשר הגיבור תמה: "את היית פעם כוכבת גדולה") "לא היינו צריכים דיאלוג, היו לנו פנים" (גלוריה סוונסון ב"שדרות סנסט" מסבירה את יתרונות הסרט האילם) "ג'רי: אני גבר! - אוסגוד: ובכן, אף אחד לא מושלם" (חמים וטעים) "תראה את זה! תראה איך שהיא זזה, זה כמו ג'לי על קפיצים. יש לה בטח איזה מנוע בפנים בשביל זה. אני אומר לך, זה מין אחר לגמרי!" (ג'ק למון מתפעל מיכולתה של מרילין מונרו ללכת על עקבים ב"חמים וטעים") "שתוק וחלק את הקלפים" (ג'ק למון זוכה סוף סוף בשירלי מקליין בסיום "הדירה") "אולי הוא פשוט רצה לגנוב את הקאטר שלנו, חשבת על זה?" (השבוי "אנימל" נותר חשדני, אחרי הימלטותו של ויליאם הולדן בסוף "סטאלאג 17") "אני אוהבת אותו בגלל שהוא לא יודע איך לנשק, הטמבל" (ברברה סטנוויק שומרת על אופטימיות ב"כדור אש" מ-1941) "משקה אחד זה יותר מדי, ומאה לא מספיק" (שתיין ב"סוף השבוע האבוד") פילמוגרפיה (חלקית) הקצין והקטינה (1942) - בכיכובם של ג'ינג'ר רוג'רס וריי מילאנד. קומדיה מוקדמת של ויילדר, המתבססת על חילופי זהויות. חמישה קברים לקהיר (1943) - השני בסרטים אותם צילם ויילדר בהוליווד, ייזכר בעקבות משחקו הקפריזי של אריך פון שטרוהיים בתפקיד הגנרל הגרמני ארווין רומל. ביטוח כפול (1944) פילם נואר קלאסי על פי תסריט של ווילדר וריימונד צ'נדלר. ברברה סטנוויק היא האישה הקטלנית, המפילה ברשתה את אדוארד ג'י רובינסון ופרד מקמוריי סוכן הביטוח התמים, במזימה של רצח עבור כספי ביטוח. רומן זר (1948) - קומדיה רומנטית המתארת את המתרחש בברלין שלאחר מלחמת העולם השנייה. משלחת מהקונגרס האמריקאי מגיעה כדי לחבר דו"ח על מצב החיילים המוצבים בעיר, וחברת קונגרס מגלה קצין בכיר שמתרועע עם אשה בעלת עבר נאצי. וכדי להרחיקה מהפרשיה הוא מביים חיזור אחריה. שדרות סאנסט (1950) - המבט של הוליווד על עצמה מאז ומעולם. גלוריה סוונסון, כוכבת הסרט האילם, חזרה אחרי 16 שנות פרישה (וסרט אחד באמצע) לתפקיד נורמה דזמונד, כוכבת הסרט האילם שזוהרה דעך. סוונסון, אגב, הייתה בת 36 כאשר הוכרזה "זקנה מדי" לככב בסרטים. התפקיד הוצע לשורה של כוכבות עבר הוליוודיות, שסרבו. מיי וסט, בחירתו הראשונית של ויילדר, טענה כי היא "צעירה מדי" לשחק בתפקיד כוכבת סרטים אילמים. וסט הייתה מבוגרת בחמש שנים מסוונסון. תפקיד בלתי נשכח יש גם לאריך פון שטרוהיים המגלם את משרתה האישי של דזמונד. הקרנבל הגדול (1951) אולי סרטו הציני ביותר של ויילדר, מספר על פועל שנתקע במכרה לאחר תאונת עבודה, הנופל קורבן למסע פרסום שיוצר עיתונאי שאפתן בגילומו של קירק דאגלס. סטלאג 17 (1953) - ויליאם הולדן הציני והמסוגר מתקשה להסתדר במחנה שבויים אמריקניים בגרמניה במלחמת העולם השנייה, ונחשד כי הוא מרגל גרמני שתול. זהו אחד מסרטי "מחנה השבויים" הקלאסיים, וכולל מבט מפוכח על החברה האמריקאית (כפי שהיא משתקפת בשבויים במחנה) המתקשה להסתגל אל החריג והשונה. סברינה (1954) - קומדיה בה מתחרים המפרי בוגארט וויליאם הולדן על ליבה של אודרי הפבורן. הסרט זכה לעיבוד מחדש בשנות התשעים בכיכובו של האריסון פורד, שדווקא עזר להדגיש את איכות הגרסה המקורית. חטא על סף ביתך (1955) - קומדיה על גבר נשוי אשר אשתו יוצאת לחופשה והוא מגלה כי השכנה מן הקומה שלמעלה היא מרילין מונרו. הסרט כולל את הסצנה המפורסמת בה מונרו ניצבת מעל מנהרת אוורור של הרכבת התחתית, והרוח העולה מן המנהרה מרימה את שמלתה וחושפת את רגליה. עד התביעה (1957) - דרמת בית משפט על פי סיפור מאת אגאתה כריסטי. צ'ארלס לוטון הוא פרקליט הגנה ממולח הנשכר להגן על טיירון פאואר המואשם ברצח. עד התביעה העיקרי במשפט הוא אשתו של פאואר בגילומה של מרלן דיטריך. משחקם של לוהטון ודיטריך הוא מלאכת מחשבת, והסרט הכולל התפתחויות עלילתיות מפתיעות. חמים וטעים (1959) - אחת הקומדיות ההוליוודיות הגדולות של כל הזמנים. ג'ק למון וטוני קרטיס הם זוג נגנים נודדים, שנקלעו במקרה ל"טבח ליל ולנטיין הקדוש" שביצעה המאפיה בשנת 1929. הם נמלטים כשהם מחופשים לנשים, ומצטרפים לתזמורת נשים נודדת. לשמחתם, בתזמורת זו מנגנת גם מרילין מונרו. ויילדר הרבה להתלונן על הבעיות שגרמה אישיותה הלא יציבה של מונרו בעת ההסרטה. הוא תיאר אותה כאישה "עם חזה מוצק כשיש ומוח כמו גבינה שווייצרית". לצד זאת, הוא ביקש ללהק אותה פעם נוספת ב"אירמה לה דוס", עד שהתאבדותה כפתה עליו למצוא חלופה. הדירה (1960) - ג'ק למון הוא צעיר בעל דירה, שמנהלי החברה משתמשים בה לצורך מפגשי אהבהבים. לאחר שאחד המנהלים זונח את פילגשו באכזריות היא מנסה להתאבד בדירה, ואז מתברר ללמון כי מדובר בנערה (שירלי מקליין) בה הוא מאוהב מזה זמן רב. השילוב הויילדרי הטיפוסי של ציניות וסנטימנטליות, בצירוף משחקם של למון ומקליין, יצר סרט בלתי נשכח. אחת, שתיים, שלוש (1961) - מבט קומי על המעורבות האמריקנית בגרמניה בימי המלחמה הקרה. ג'יימס קאגני הוא סוכן של חברת קוקה-קולה בברלין, המסכסך בין בתו של מנהל בכיר בחברה לאהובה הקומוניסט ואחר כך נאלץ לשדך ביניהם מחדש ולהפוך את הקומוניסט המושבע לקפיטליסט מושבע לא פחות בתוך חצי שעה, והכל לצלילי נקישות הנעליים של העובדים בעלי הנטיות הנאציות במקום. אירמה לה דוס (1963) - עיבוד נטול שירים למחזמר הנודע בו ג'ק למון הוא שוטר פריזאי המתאהב בפרוצה המקסימה שירלי מקליין והופך לסרסור שלה. הסרט הארוך הוא פנינה קומית מזהירה, במיוחד בזכות לו ג'אקובי, כ"שפם" יודע הכל, המסיים כל משפט ב"אבל זה כבר סיפור אחר", וסצינות "הלורד האנגלי" המשעשעות. נשקני טיפשון (1964) - אליל הבנות, הזמר דינו (דין מרטין), מגיע לעיירה, ומצליח לערער את נישואיהם של זוג מקומי. שוב מבט ציני ומריר על החברה האמריקנית, הנוהה אחרי אלילי שווא. הסרט היה ביקורת חריפה ומוסווה אך מעט על הוליווד, ועוררה טינה לא מבוטלת נגד ויילדר, שטען כי עשה את "הפרקליט, הגיס והכיס" כדי לשוב ולהיות מוזמן לשורות "הסנדקים ונושאי הארון" בעיר השעשועים. הפרקליט, הגיס והכיס (באנגלית "The Fortune Cookie") (1966) - שיתוף הפעולה הראשון של הצוות הקומי מתאו-למון אצל ויילדר. למון הוא צלם טלוויזיה הנפגע בתאונה קלה במהלך צילום משחק פוטבול, וגיסו עורך הדין חסר המצפון מתאו משכנע אותו להעמיד פני נכה על מנת לזכות בתביעה מן הביטוח. כותרת ראשית (1974) - עיבוד לקלאסיקה הקולנועית של בן הכט, שזכתה למספר עיבודים קולנועיים נוספים, הן לפני והן לאחר עיבוד זה. ג'ק למון הוא עיתונאי כוכב המתכוון לפרוש ולהתחתן עם בחירת ליבו, והעורך הציני והתחבולן וולטר מתאו יעשה כל שצריך כדי להניא אותו מכוונתו זו, והכל תוך מרוץ כנגד הזמן שנועד להציל מעונש המוות רוצח שהורשע באופן כוזב. חברים, חברים, אבל... (1981) - סרטו האחרון של ויילדר כבמאי מציג את וולטר מתאו כרוצח שכיר, אשר שכנו הנוירוטי והאובדני בחדר הסמוך במלון ג'ק למון מפריע לו לבצע את "החוזה", הסרט מבוסס על סרט צרפתי בו כיכב ז'אק ברל. לקריאה נוספת זאב רב נוף, מסך גדול, הוצאת כתר, 1982. קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בילי ויילדר בוויקישיתוף IMDB Logo 2016.svg בילי ויילדר , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) Allmovie Logo.png בילי ויילדר , באתר AllMovie (באנגלית) אלון גור אריה, בילי ויילדר: חמים, טעים ולפעמים גם לא נעים , באתר ynet, 14 בינואר 2012 דן לחמן, בילי ויילדר בן 100 בילי ווילדר , באתר PBS (באנגלית) קלינטון, פול (29-03-2002) הודעת פטירתו של בילי ויילדר , באתר CNN, אוחזר ב-07-06-2011 (באנגלית) מאיר שניצר, לא חמים כן טעים: על סרטיו של בילי וילדר , באתר nrg‏, 8 בינואר 2012 יעל שוב, הקרנבל הגדול - מחווה לבילי וויילדר , באתר Time Out תל אביב, 5 בינואר 2012 בילי ויילדר , באתר "Find a Grave" (באנגלית) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%99_%D7%95%D7%99...

------------------------------------------------

http://en.wikipedia.org/wiki/Billy_Wilder

Billy Wilder (/ˈwaɪldər/; German: [%CB%88v%C9%AAld%C9%90]; June 22, 1906 – March 27, 2002) was an Austrian-born American filmmaker, screenwriter, producer, artist, and journalist, whose career spanned more than 50 years and 60 films. He is regarded as one of the most brilliant and versatile filmmakers of Hollywood's golden age. Wilder is one of only five people to have won Academy Awards as producer, director, and screenwriter for the same film (The Apartment).

Wilder became a screenwriter in the late 1920s while living in Berlin. After the rise of the Nazi Party, Wilder, who was Jewish, left for Paris, where he made his directorial debut. He relocated to Hollywood in 1933, and in 1939 he had a hit when he co-wrote the screenplay for the screwball comedy Ninotchka. Wilder established his directorial reputation with Double Indemnity (1944), a film noir he co-wrote with mystery novelist Raymond Chandler. Wilder earned the Best Director and Best Screenplay Academy Awards for the adaptation of a Charles R. Jackson story The Lost Weekend (1945), about alcoholism. In 1950, Wilder co-wrote and directed the critically acclaimed Sunset Boulevard.

From the mid-1950s on, Wilder made mostly comedies. Among the classics Wilder created in this period are the farces The Seven Year Itch (1955) and Some Like It Hot (1959), satires such as The Apartment (1960), and the drama comedy Sabrina (1954). He directed fourteen different actors in Oscar-nominated performances. Wilder was recognized with the American Film Institute (AFI) Life Achievement Award in 1986. In 1988, Wilder was awarded the Irving G. Thalberg Memorial Award. In 1993, he was awarded the National Medal of Arts.

Filmography

http://en.wikipedia.org/wiki/Billy_Wilder_filmography

Awards

http://en.wikipedia.org/wiki/Billy_Wilder#Awards