Peter Stephen Paul Brook

https://en.wikipedia.org/wiki/Peter_Brook

Peter Stephen Paul Brook, CH, CBE (born 21 March 1925) is an English theatre and film director who has been based in France since the early 1970s. He has won multiple Tony and Emmy Awards, a Laurence Olivier Award, the Praemium Imperiale, and the Prix Italia. He has been called "our greatest living theatre director".[1]

With the Royal Shakespeare Company, Brook directed the first English language production of Marat/Sade in 1964. It transferred to Broadway in 1965 and won the Tony Award for Best Play, and Brook was named Best Director.

Contents Early life Brook was born in the Turnham Green area of Chiswick, London, the second son of Simon Brook and his wife Ida (Jansen), both Lithuanian Jewish immigrants from Latvia.[2][3] The family home was at 27 Fairfax Road, Turnham Green.[3] His elder brother was the psychiatrist and psychotherapist Alexis Brook (1920-2007).[4] His first cousin was Valentin Pluchek, chief director of the Moscow Satire Theatre.[5] Brook was educated at Westminster School, Gresham's School, and Magdalen College, Oxford.

Career

Bouffes du Nord theatre, Paris Brook directed Dr Faustus, his first production, in 1943 at the Torch Theatre in London, followed at the Chanticleer Theatre in 1945 with a revival of The Infernal Machine. In 1947, he went to Stratford-upon-Avon as assistant director on Romeo and Juliet and Love's Labour's Lost. From 1947 to 1950, he was Director of Productions at the Royal Opera House in London. His work there included a highly controversial staging of Strauss's Salome with sets by Salvador Dalí, and an effective re-staging of Puccini's La bohème using sets dating from 1899. A proliferation of stage and screen work as producer and director followed. Dark of the Moon by Howard Richardson (1948–49), at the Ambassadors Theatre, London, was a much early admired production.[citation needed]

In 1970, with Micheline Rozan, Brook founded the International Centre for Theatre Research, a multinational company of actors, dancers, musicians and others which travelled widely in the Middle East and Africa in the early 1970s. It has been based in Paris at the Bouffes du Nord theatre since 1974.[6] He announced in 2008 that he would resign as artistic director of Bouffes du Nord, beginning that year a three-year handover to Olivier Mantei and Olivier Poubelle.[7]

Influences Brook has been influenced by the work of Antonin Artaud and his ideas for his Theatre of Cruelty.

In England, Peter Brook and Charles Marowitz undertook The Theatre of Cruelty Season (1964) at the Royal Shakespeare Company, aiming to explore ways in which Artaud's ideas could be used to find new forms of expression and retrain the performer. The result was a showing of 'works in progress' made up of improvisations and sketches, one of which was the premier of Artaud's The Spurt of Blood.

– Lee Jamieson, Antonin Artaud: From Theory to Practice, Greenwich Exchange, 2007 His greatest influence, however, was Joan Littlewood. Brook described her as "the most galvanising director in mid-20th century Britain". Brook's work is also inspired by the theories of experimental theatre of Jerzy Grotowski,[8] Bertolt Brecht, Chris Covics and Vsevolod Meyerhold and by the works of G. I. Gurdjieff,[9] Edward Gordon Craig,[10] and Matila Ghyka.[11]

Collaborators Brook has collaborated with a range of directors, writers and actors during his career, notable examples include actors Paul Scofield and Glenda Jackson; designer Georges Wakhévitch, and writers Ted Hughes and William Golding. Brook first encountered Wakhévitch in London when he saw the production of Jean Cocteau's ballet Le Jeune Homme et la Mort which Wakhévitch designed. Brook declared that he "was convinced that this was the designer for whom I had been waiting".[12]

Shakespeare

This article contains a list of works that does not follow the Manual of Style for lists of works (often, though not always, due to being in reverse-chronological order) and may need cleanup. Please improve this article if you can. King John, Paul Shelving (designer) the Birmingham Repertory Theatre, 1945 Measure for Measure with John Gielgud (Shakespeare Memorial Theatre) 1950 The Winter's Tale with John Gielgud (Shakespeare Memorial Theatre) 1952 Hamlet Prince of Denmark with Paul Scofield (Hamlet), Alec Clunes (Claudius), Diana Wynyard (Gertrude), Mary Ure (Ophelia), Ernest Thesiger (Polonius), Richard Johnson (Laertes), Michael David (Horatio), Richard Pasco (Fortinbras) (plus 27 others) 1955 Titus Andronicus with Laurence Olivier (Shakespeare Memorial Theatre)1955 and 1958 King Lear with Paul Scofield (RSC) 1962 A Midsummer Night's Dream with John Kane (Puck), Frances de la Tour (Helena), Ben Kingsley (Demetrius) and Patrick Stewart (Snout) 1970 King Lear (film) 1971 Timon d'Athènes, adaptation Jean-Claude Carrière, Théâtre des Bouffes du Nord 1974 Mésure pour mésure, Théâtre des Bouffes du Nord, 1978 Mésure pour mésure, (film) 1979 La Tempête by William Shakespeare, adaptation Jean-Claude Carrière, with Sotigui Kouyaté, Théâtre des Bouffes du Nord,1990 The Tragedy of Hamlet with Adrian Lester (Hamlet), Jeffery Kissoon (Claudius / Ghost), Natasha Parry (Gertrude), Shantala Shivalingappa (Ophelia), Bruce Myers (Polonius), Rohan Siva (Laertes / Guildenstern), Scott Handy (Horatio) Yoshi Oida (Player King / Rosencrantz) 2000 The Tragedy of Hamlet (TV film) 2002 Love is my sin, sonnets by William Shakespeare, 2009 Warum warum by Peter Brook et Marie-Hélène Estienne after Antonin Artaud, Edward Gordon Craig, Charles Dullin, Vsevolod Meyerhold, Motokiyo Zeami and William Shakespeare, 2010 The Mahabharata Main article: The Mahabharata (play) In the mid-1970s,[13] Brook, with writer Jean-Claude Carrière, began work on adapting the Indian epic poem the Mahābhārata into a stage play which was first performed in 1985[14] and then later into a televised mini series.

In a long article in 1985, The New York Times noted "overwhelming critical acclaim", and that the play "did nothing less than attempt to transform Hindu myth into universalized art, accessible to any culture".[15] However, many postcololonial scholars have challenged the claim to universalism, accusing the play of orientalism. For instance, Gautam Dasgupta writes that, "Brook's Mahabharata falls short of the essential Indianness of the epic by staging predominantly its major incidents and failing to adequately emphasize its coterminous philosophical precepts."[16]

In 2015 Brook returned to the world of Mahabharata with a new Young Vic production, Battlefield in collaboration with Jean-Claude Carrière and Marie-Hélène Estienne.

Tierno Bokar In 2005 Brook directed Tierno Bokar, based on the life of the Malian sufi of the same name. The play was adapted for the stage by Marie-Hélène Estienne from a book by Amadou Hampate Ba (translated into English as A Spirit of Tolerance: The Inspiring Life of Tierno Bokar). The book and play detail Bokar's life and message of religious tolerance. Columbia University produced 44 related events, lectures, and workshops that were attended by over 3,200 people throughout the run of Tierno Bokar. Panel discussions focused on topics of religious tolerance and Muslim tradition in West Africa.[17]

Personal life In 1951, Brook married actress Natasha Parry. They had two children: Irina, an actress and director, and Simon, a director. Parry died of a stroke in July 2015, aged 84.[18]

https://www.thejc.com/news/news/obituary-peter-brook-5tK5kcQ7zaxhEe...

פיטר סטפן פול ברוק

''''''(באנגלית: Peter Stephen Paul Brook; נולד ב-21 במרץ 1925) הוא במאי תיאטרון, במאי קולנוע, תאורטיקן של תיאטרון ומפיק בריטי-יהודי משפיע אשר חקר רבות אודות הקשר שנוצר בין השחקנים לקהל והשפעתו על השחקנים ועל ביצוע המופע, בשאיפה להגיע למה שקרא "התיאטרון האוניברסלי" שאינו תלוי תרבות או שפה.

תוכן עניינים 1 קורות חיים 2 הבלתי נראה בתיאטרונו של ברוק, הופך לנראה הבימתי 3 שפה אוניברסלית 4 שחקנים בינלאומיים 5 הצגות מייצגות 6 סרטים בבימויו 7 מחזות בבימויו 8 ספריו 9 ראו גם 10 לקריאה נוספת 11 קישורים חיצוניים 12 הערות שוליים קורות חיים נולד בלונדון, אנגליה כבן למשפחה של אקדמאים יהודים רוסים מלטביה. אביו היה כימאי. בן דוד של הבמאי הקולנוע הסובייטי והרוסי ולנטין פלוצ'יק. גדל באווירה חילונית. למד באוניברסיטת אוקספורד, ונזרק ממנה לאחר שנתפס בתוך הקמפוס עורך סרט עם אנשים שאינם סטודנטים ב-1943. את עבודת הבימוי הראשונה שלו עשה ב-1945, לאחר שהתגלה על ידי בארי ג'קסון.

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 עבד על הפקות רבות באירופה ובארצות הברית, וב-1962 חזר וביים במסגרת הלהקה השייקספירית המלכותית את ההפקות של המלך ליר (1962), מארה סאד (1964), וחלום ליל קיץ (1970) והתמנה למנהלו האמנותי.

תיאטרון בוף דה נור, בצפון העיר פריז בשנת 1968 הוזמן על ידי ז'אן-לואי בארו שחקן ובמאי ידוע מאוד בפריז, (שניהל את תיאטרון האומות) כדי להקים קבוצת תיאטרון בינלאומית. ברוק הגיע לפריז, והחל לעבוד במוזיאון "מוביליה נאסיונאל", בפריז. הוקמה קבוצה של שחקנים מכל העולם, אך מאורעות מאי 1968 עצרו את עבודתו הניסיונית. במקביל לעבודתו במקומות שונים בעולם, ב-1970 החל לעבוד גם בפריז. תחילה היה זה איגוד של שחקנים, רקדנים, מוזיקאים ואמנים אחרים מארצות שונות, שאיתם יצא למסע באפריקה ב-1972 ובאסיה ב-1973. ב-1974 יסד בפריז את תיאטרון בוף דה נור, יחד עם מישלין רוזאן ואת שני המרכזים הבינלאומיים ליצירה ולמחקר התיאטרון (Centre International de Recherche et Création Théâtrale). שהיה במשך השנים לתיאטרון הממומן מכספי התרבות של הממשלה הצרפתית. הלהקה מורכבת תמיד משחקנים הבאים מיבשות שונות, ההפקות מתקיימות בצרפתית, בשילוב של מבטאים מהעולם הרחב של שחקנים הבאים מרקעים שונים ושפות שונות. הצגות מוצלחות מתורגמות לאנגלית, לקראת מסען במדינות דוברות אנגלית.

ב-23 במאי 2005 הוענק לו פרס דן דוד. מקובל לתרום 10% מהפרס לארגון אשר יבחר הזוכה, וברוק בחר להעניק אותו לתיאטרון הישראלי-פלסטיני.

הבלתי נראה בתיאטרונו של ברוק, הופך לנראה הבימתי בשנת 1979, עם צאת סרטו של פיטר ברוק, המבוסס על ספרו של גורדייף פגישות עם אנשים מיוחדים, ובעיקר בראיונות שהוא נותן בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, מתברר כי יש קשר הדוק למדי בין ברוק ובין התנועה הרוחנית של גורדייף. ברוק נהג לבקר ביודפת והנחה את חברי התנועה בתרגילים, בריקודים הקדושים ובפילוסופיה שלו ושל המורה שלו. כמו כן, השחקנים שמשתתפים בסרטו זה הם חברי התנועה בפריז, שהרי כדי לבצע את התרגילים, התנועות, והריקודים בסוף הסרט, יש צורך בידע עצום ובתרגול יומיומי. ברוק הוא מנהיג התנועה של גורדייף בפריז. ברוק מתבסס על משפט שכתב הנריק איבסן: "הבלתי נראה על הבמה נראה בראשי הצופים, ואילו הבלתי נראה בראשי הצופים נמצא על הבמה". בעבודת הדוקטורט של מיכל גוברין אשר זכתה לחזות בחזרותיו הסגורות, בתקופת לימודיה באוניברסיטת פריז VIII, נאמר:

מהות התיאטרון של ברוק הוא החיפוש אחר הבלתי-נראה כדי להופכו לנראה. ברוק בעצם הפך את תיאטרונו למתווך בין שמים וארץ

— "תיאטרון קדוש בן-זמננו, תאוריה ומעשה"[1] לפי גוברין, מבחינת התיאטרון, אין הבדל בין פיטר ברוק, גרוטובסקי ונחמן מברסלב, למרות הפירוט הרב, הדיון האינסופי, שהיא מביאה, והדגש על ההבדלים הרבים שקימים ביניהם... שהרי שלושתם בנויים כמבנה של בית ספר, ובתוכו מורה, או רב, המנהל, מלמד או מביים את תלמידיו, מחנכם, ומראה להם את הדרך והאמונה ממנה הוא יונק השראתו. היא מוכיחה שבאותה מידה שבית הכנסת הוא סוג של תיאטרון, כן התיאטרון הוא בית כנסת למימוש העולם הבלתי נראה, כדי שיהיה מוחשי, נגיש וניתן לתפיסה חושית.

פרופ' אוריאל זוהר מעניק לבמאי פיטר ברוק את ספרו פגישות עם פיטר ברוק בתיאטרונו של ברוק בפריז 1991 במשך השנים ברוק מנסה להפוך את תיאטרונו למוקד משיכה לקהל הרחב, שבו תהיה האפשרות לחבר בין הידע הנרכש אצל המורה הרוחני שלו, ובין השחקנים שלא תמיד היו שייכים לתנועה רוחנית זו. הוא נתקל בקשיים. אך לבסוף מנחיל בתיאטרונו את ערכי התנועה עצמה.

בספרו פגישות עם פיטר ברוק[2], ובעבודת הדוקטור, אוריאל זוהר מראה כיצד ברוק מדגיש את נושא המימוש הבלתי נראה בכל עבודותיו. בפרק הראיון עם ברוק בביצוע ז'ק שאנסל, ברדיו הצרפתי, ברוק נשאל האם הוא שייך לתנועת גורדייף, והוא מאשר זאת באומרו שיש בתנועה כמיליון מאמינים[3]... בראיון אחר, זוהר מראיין את ברוק[4], וברוק "מראיין" את זוהר ושואל:

האם הקיבוץ בנוי על סמך אותם נתונים שבהם בנויה תנועה רוחנית? מורה דרך? א.ד. גורדון, ותלמידים שמקיימים את תורתו? וכו'...

— הספר "פגישות עם פיטר ברוק" הסרט "פגישות עם אנשים מיוחדים" גם הוא עוסק באותן שאלות. הנער גורדייף שואל את אביו שאלות על העולם הבלתי נראה. מה קורה לאחר המוות? האם יש קיום לנשמה? וכל מהותו של הסרט והספר, היא שאלת השאלות של גורדייף:

מהי סיבת הקיום שלי כאדם? לשם מה אני חי?

— הסרט "פגישות עם אנשים מיוחדים" שאלות אלו דוחפות אותו למחקר עיקש אחר תשובות המובילות אותו בסופו של דבר למנזר סודי באסיה הרחוקה... לאורך הדרך הוא פוגש מורים ומדריכים רוחניים מסוגים שונים, ומקבל את הדרכתם, בתקווה להגיע לתשובה.

שפה אוניברסלית מרגע שבו החליט ברוק לעבור לפריז בשנת 1968 ולעבוד בתיאטרון האומות, אצל מזמינו ז'אן לואי בארו, הוא מגיע מתוך החלטה להקים מקדש משלו בפריז. עוברות 4 שנים עד שהוא מוצא תקציב לשני מסעותיו, לאפריקה ולאיראן 1972-73. ברוק מתמודד עם שאלת השפה הבינלאומית, בעזרת המשורר טד יוז, שתאפשר לו ליצור קשר עם כל קהל בעולם. הדבר מעורר גיחוך אצל כמה, על כוונתו למצוא שפה חדשה ואוניברסלית. לדברי פיטר הול: ברוק היה תמים מאוד במחשבה שהדבר ניתן לביצוע. מהי שפה אוניברסלית?

— סרט על ברוק בטלוויזיה הבריטית[5] לעומת פיטר הול, יש אחרים שממשיכים להעריץ את ברוק[6].

בשנת 1970 מעלה ברוק את ההצגה "חלום ליל קיץ" שעוררה הדי התפעמות בעולם. עוד רמזים למחקר הבלתי נראה צצים בתפאורה, בשילוב הצבעים, בשימושי הצלחות והמקלות, ויצירת מוזיקה אחרת, בתחום המשחק והקול.

שחקנים בינלאומיים העבודה בפריז מאופיינת בהקמת קבוצה בינלאומית, עירבוב של אנשים מעולמות שונים, עמים שונים, שפות שונות... בשנת 1968 ברוק מנהל סדנת תיאטרון בפריז. פתיחת שערי התיאטרון בוף דה-נורד רק כעבור שש שנים ב-1974. לפני כן, ברוק בוחר את שחקניו לקראת מסעות המחקר, והחיפוש אחר האמת המסתתרת מאחורי היכולת לתקשר עם קהלים שאינם דוברים את שפת השחקנים. מסע הדומה מאוד למסעותיו של גורדייף, כפי שראינו בסרט עליו[7]. המסע לאפריקה מתועד בסרט[8] עוסק בניסיון לבנות שפה בלתי מילולית. אך גם בתרגול היכולת של השחקנים לחדור למחשבות ולרגשות של הפרטנר. שיטה המתועדת היטב בספרו של אוספנסקי[9] ולאחר מכן הנסיעה לאיראן והניסיון לממש שפה, שאינך מבין את המילים שלה, אך אתה עשוי להבין את המשמעויות המסתתרות מאחורי ההברות שלה...

הצגות מייצגות מחקרו זה של ברוק, החיפוש אחר הבלתי נראה, והדרכים להמחישו בנראה לעין, מתקיים לאורך השנים בכל הצגותיו. אך ניתן לציין בעיקר את הצגתו מ-1995 בצרפתית: ?"Qui est la" המבוססת על המחזה "המלט" של שקספיר. בהצגה זו עורך ברוק מספר שינויים בטקסט, כדי ליצור מערך חשיבה אחר מאשר במחזה. הוא גורם לנו לחוש את נוכחותה של רוחו של אביו המת, של המלט, לאורך כל המחזה. בהצגה "החליפה", משחקת החליפה דמות אדם שנעלם ואיננו. הקהל מדמיין שהוא שם, הולך, קם, אוכל, אך הוא לא שם, יש רק חליפה והדמות הנשית מאכילה ורוקדת עימה. כמו כן, בהצגה "העצם של מור לאם (מת נפש)" 1979, מאת בירגו דיופ, המשלבת את המגמה של השפה הבלתי מילולית עם החיפוש אחר הבלתי נראה. שבו הדמויות מעבירות מסר אחת לשנייה, ללא מילים ברורות לקהל, מעין ג'יבריש[10]. וכן בהצגה הרצאת הציפורים, מאת פאריד אל-דין אטאר, האיראני, שמבוססת כולה על תנועה, מוזיקה, קשר אמנותי חלומי קסום, ומסע חניכותי אל מסר אנושי-אלוהי, מעבר למודע של האדם[11]. אך מעל לכל אלה, כמובן מהאבהארטה (סרט 1989), הצגה בת תשע שעות שהייתה לסרט וכולה חזיונות ואירועים על-חושיים. היכולת של אנשים לראות אירועים במקומות אחרים, ללא כל טכנולוגיה מפותחת. הקללות והנבואות המתגשמות. האלים מתממשים דרך בני האדם וכו'.

סרטים בבימויו מסע סנטימנטלי, 1944. אופרת הקבצנים, 1953. מודרטו קנטבילה, מאת מרגריט דיראס, 1960. בעל זבוב, 1963. מארה סאד (סרט), מאת פטר וייס, על-פי הבימוי של ברוק בתיאטרון, 1966. אמור לי שקרים, 1967. המלך ליר, 1971. פגישות עם אנשים מיוחדים, 1979. מבוסס על הספר פגישות עם אנשים מיוחדים Meetings with Remarkable Men מאת גורדייף, המורה הרוחני של פיטר ברוק, אותו פגש כנראה בפריז בסוף שנות ה-40 וחבר לתנועתו. כיום נחשב ברוק לאחד המנהיגים המובילים בתנועה זו ובמרכזה בפריז. הטרגדיה של כרמן, 4 ורסיות שונות, עם שחקנים ראשיים שונים בכל ורסיה. על פי הבימוי בתיאטרון, 1982. אהבת סוואן, מאת וולקר שלונדורף, 1983. מהאבהארטה (סרט 1989), טקסט לקוח מן המיתולוגיה ההודית, על פי הצגתו בת 9 שעות בתיאטרונו בפריז. הסרט קיים בוורסיות של 6 שעות, ארבע וחצי שעות ושעתיים. הטרגדיה של המלט, על פי הבימוי בתיאטרון, 2002. מחזות בבימויו דוקטור פאוסטוס, מאת כריסטופר מארלו, תיאטרון טורש Torch, לונדון. אדם ואדם עליון, מאת ג'ורג' ברנרד שאו, אנגליה. המלך ג'ון, מאת שקספיר. אנגליה. האישה מן הים, מאת הנריק איבסן, תיאטרון רפרטוארי בירמינגהם, אנגליה. מכונת השאול, מאת ז'אן קוקטו, מועדון התיאטרון, לונדון. 1945. עמל אהבה לשווא, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון אנגליה 1946. Vicious circle, מאת ז'אן-פול סארטר מועדון התיאטרון, לונדון 1946. האחים קרמזוב, על פי אלק גינס, מאת דוסטויבסקי, בתיאטרון הלירי הממרסמיט, לונדון, 1946. רומיאו ויוליה, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון, 1947. אדם ללא צל והיצאנית המכובדת, מאת סארטר, התיאטרון הלירי, לונדון 1947. חושך מהירח, מאת האוארד ריצ'דסון את ויליאם ברני, תיאטרון אמבסדור, לונדון 1949. האולימפיים, מאת ארתור בליס, קובנט גארדן, לונדון, 1949. סאלומה, מאת ריכרד שטראוס, קובנט גארדן, 1949. נישואי פיגרו, מאת מוצרט, קובנט גארדן, 1949. טבעת סביב הירח, מאת ז'אן אנווי, תיאטרון הגלוב, לונדון 1950. מידה כנגד מידה, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון, 1950. הבקתה הקטנה, מאת אנדרה רוסין, התיאטרון הלירי, לונדון 1950. מותו של סוכן, מאת ארתור מילר, התיאטרון הלאומי בריסל 1951. אופרה בגרוש, מאת ג'ון וויטינג, תיאטרון הימרקט, לונדון 1951. אגדת חורף, מאת שקספיר, תיאטרון פניקס, לונדון 1951. יונה, מאת ז'אן אנווי, התיאטרון החדש, לונדון 1952. ונציה, מאת תומאס אוטאיי, התיאטרון הלירי, לונדון 1953. פאוסט, מאת שארל גונו, מטרופוליטן אופרה, ניו יורק 1953. The dark is light enough, מאת כריסטופר פריי, תיאטרון אולדוויש, לונדון 1954. בית הפרחים, מאת טרומן קפוטה, musique Harold Arlen, ניו יורק 1954. העפרוני, מאת ז'אן אנווי, לונדון 1955. טיטוס אנדרוניקוס, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון 1955. המלט, מאת שקספיר, תיאטרון פניקס, לונדון, ותיאטרון האמנויות, מוסקבה, 1955. מראה מעל הגשר, מאת ארתור מילר, תיאטרון הקומדי, לונדון 1956. חתולה על גג פח לוהט, מאת טנסי ויליאמס (בימוי ראשון בצרפת) עם השחקנית ז'אן מורו, תיאטרון אנטואן, פריז 1956. הכוח והתהילה, על פי גרהם גרין, תיאטרון פניקס, לונדון, 1956. איחוד משפחתי, מאת ט. ס. אליוט, תיאטרון פניקס, לונדון 1956. הסערה, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון 1957. מפגש קצוות, תיאטרון אפולו, לונדון 1957. יבגני אונייגין, מאת פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, מטרופוליטן אופרה, ניו יורק 1957. מראה מעל הגשר, עיבוד מאת מרסל איימה, תיאטרון אנטואן פריז 1958. ביקור הגברת הזקנה, פרידריך דירנמאט, ניו יורק, לונדון 1958. אירמה לה דוס, קומדיה מוזיקלית מאת אלכסנדר ברפורט, תיאטרון לירי, לונדון 1959. תרגול לחימה, מאת ז'אן אנווי, ניו יורק 1959. המרפסת, מאת ז'אן ז'נה, תיאטרון ג'ימנס, 1960. המלך ליר, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון, לונדון, ניו יורק 1962. הריקוד של סמל מוסגרב, מאת ג'ון ארדן, תיאטרון אתנה 1963. הפיזיקאים, מאת פרידריך דירנמאט, תיאטרון אולדוויץ', לונדון 1963. הכומר, מאת רולף הוששוט, תיאטרון אתנה 1963. מארה סאד, הפקת המחזה מאת פטר וייס, מארה-סאד, המבוסס על סיפורים אמיתיים מתקופת הימצאותו של דה סאד בבית חולים לחולי נפש, שם הוא הציג מחזות לחולים האחרים. תיאטרון אולדוויץ' לונדון וניו יורק 1964. החקירה, מאת פטר וייס, תיאטרון אולדוויץ', לונדון וניו יורק 1965. US, בתיאטרון הלהקה השייקספירית המלכותית, ותיאטרון אולדוויץ', לונדון 1966. אדיפוס, מאת סנקה, התיאטרון הלאומי, לונדון 1968. תרגול שחקנים, תיאטרון האומות. פריז 1968. הסערה, מאת שקספיר, הלהקה השייקספירית המלכותית,, לונדון 1968. חלום ליל קיץ, מאת שקספיר. ללא תפאורה המזכירה את אתונה, אלא דמויות על נדנדות מסובבות צלחות על מקלות. במה לבנה עליה מיטה אדומה (במקום סוכת האהבהבים של טיטניה). השחקנים, לבושי כותנות לילה פשוטות, החזיקו תיילי מתכת אשר הקהל אמור היה לקשר לעצי היער. תיאטרון סטרטפורד אפון אייבון, 1970, ומסע לניו יורק 1972. Orghast at Persepolis, הופק במטרה לבחון קשר בלתי-מילולי עם הקהל. שימוש בשפה חדשה שהמציא המשורר טד יוז, פסטיבל פרספוליס, איראן 1971. טימון מאתונה, מאת שקספיר, עיבוד ז'אן-קלוד קרייר מחזאי הבית של ברוק. תיאטרון בוף דה נורד, פריז 1974. The Ik. בעיבוד קרייר. מחזה עם תפאורה מינימליסטית, המתאר גוויעתו ברעב של שבט אפריקאי תיאטרון בוף דה נורד, 1975. (הוסרט ב-1979) המלך אובו, מאת אלפרד ז'ארי, תיאטרון בוף דה נורד (1977). מידה כנגד מידה, שקספיר, פריז 1978. הרצאת הציפורים[12], בעיבוד קרייר, על פי פאריד אל-דין אטאר, פסטיבל אביניון, תיאטרון בוף דה נורד, פריז 1979[13]. העצם של מור לאם (מת נפש), בעיבוד קרייר, על פי בירגו דיופ, תיאטרון בוף דה נורד, 1979. הטרגדיה של כרמן, על פי פרוספר מרימה, הנרי מליאק, לודביק הלווי, תיאטרון בוף דה נורד, פריז, ניו יורק 1981[14]. גן הדובדבנים, מאת צ'כוב, תיאטרון בוף דה נורד, פריז, 1982. ניו יורק 1988. צ'ין צ'ין, מאת פרנסואה בייהדוס, בימוי עם מוריס בנישו בהשתתפות מרצ'לו מסטרויאני, תיאטרון מונפרנאס, פריז 1984. המהאבאראטה, על פי טקסט הודי מיתולוגי, עיבוד קרייר, פריז 1985. (ובפסטיבל אביניון) ווז'ה אלברט, מאת פרסי מאטבה, מבוגני מאגמה וברני סימון, פריז 1989. הסערה, שקספיר, עיבוד קרייר. פריז 1990. ובפסטיבל ישראל. הופעת פליאס, על פי קלוד דבוסי פריז 1992. האיש שחשב שאשתו היא כובע, מאת אוליבר סאקס, פריז 1993 ובפסטיבל ישראל ירושלים 1995. מי כאן? (צרפתית: ? Qui est là) מבוסס על "המלט" מאת שקספיר. ההצגה לא זכתה להצלחה. 1995. הו הימים הטובים, מאת סמואל בקט, 1995. אני תופעה, על פי "הזיכרון הפנומנלי" מאת אלכסנדר לוריה. 1998. דון ג'ובאני, עבור פסטיבל אקס-אן-פרובאנס, צרפת 1998. החליפה, מאת קאן טמבה, פריז, 1999. המלט, שקספיר, פריז 2000. הרחק מכאן, מאת קריל צ'רצ'יל, פריז 2002. מותו של קרישנה, מתוך המהאבאראטה, 2002. ידך בידי, מאת קרול רוקאמורה, 2003. טירנו בוקאר, על פי חייו ותורתו של החכם מאת בנדיגרה דה אמאדו קויאטה. פריז 2004[15]. האינקויזיטור הגדול, על פי האחים קרמזוב מאת דוסטויבסקי, 2004. בנזי מת, מאת אטול פוגארד, ג'ון קאני וינסטו נטשהונה, פסטיבל אביניון 2006. שברים, על פי סמואל בקט, 2008. Love is my sin sonnets, מאת שקספיר, 2009. "11 ו-12, חייו ומשנתו של טירנו בוקאר Tierno Bokar", החכם הסופי, מחזה מאת Amadou Hampâté Bâ אמאדו המפאטה בא, 2009. בהצגה זו, בשפה האנגלית, משתתף השחקן החיפאי, מכרם ח'ורי בתפקיד הראשי. ואראם וארם, מאת פיטר ברוק ומארי הלן אשטיין, על פי אנטונן ארטו, אדוארד גורדון קרייג, שארל דולן, וסבולוד מיירהולד, זאמי מוטוקיו, ויליאם שייקספיר, 2010. המחזה עוסק בחשיבה על תיאטרון, מנקודת מבט של מי שמאמין שהבלתי נראה חייב למצוא מקומו על הבמה. ומשוחק על ידי מרים גולדשמיט שחקנית ותיקה בתיאטרונו של ברוק, דמות שאיננה מאמינה באפשרות זו. רוב הזמן בשפה הגרמנית עם כתוביות בצרפתית, אנגלית. ספריו החלל הריק, הוצאת אור עם, 1991 The Shifting Point, 1987, ISBN|1-55936-081-X - נקודת השינוי 1991 ,Le Diable c'est l'ennui", Actes Sud-Papiers" - השיעמום מהשטן The Open Door 1995 - "מחשבות על משחק ותיאטרון" Threads of Time: Recollections 1998 - ספר זכרונות Evoking (and Forgetting) Shakespeare, New York, 1998, ISBN|1-55936-221-9 - לעורר (ולשכוח) את שקספיר The Quality of Mercy: Reflections on Shakespeare. Nick Hern Books 2013, ISBN 978-1848422612 - איכות החמלה: מחשבות על שייקספיר ראו גם ז'אן-קלוד קרייר תסריטאי צרפתי פורה ביותר, שכתב למעלה מ-100 תסריטים, והיה גם מחזאי הבית בתיאטרון "בוף-דה-נורד" בניהולו של פיטר ברוק, פריז. פיטר הול הלהקה השייקספירית המלכותית לקריאה נוספת אוריאל זוהר, פגישות עם פיטר ברוק, 176 עמ', הוצאת זוהר, 1990. Margaret Croyden, Conversations with Peter Brook: 1970-2000, 2003, ISBN 0-571-21137-2 יז'י גרוטובסקי, לקראת תיאטרון עני, 1969. אוריאל זוהר, הטראגדיה של כרמן לפי פיטר ברוק, במה (כתב עת) רבעון לדרמה, מס. 105-106, עמ' 124-129, 1986. אוריאל זוהר, דרכו של פיטר ברוק מ"הרצאת הציפורים" אל עצמו, כתב העת בארי, פרקים במדעי הרוח, החברה והחינוך, גיליון מס. 1, עמ' 115-123, 1988. אוריאל זוהר, האלתור אצל פיטר ברוק, במה: רבעון לדרמה, מס. 112, עמ' 65-69, 1988. אוריאל זוהר, הטראגדיה של כרמן: גוף, תנועה, משחק והדרך מן האהבה אל המוות, כתב העת אפיריון, גיליון 31, עמ' 3-9, 1994. אוריאל זוהר, דיוקן האמן כאנתרופולוג: מסעו החניכותי של פיטר ברוק לאפריקה, מאזנים: ירחון לספרות, גיליון ע' (3), עמ' 46-50, 1995. קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיטר ברוק בוויקישיתוף Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי

של פיטר ברוק IMDB Logo 2016.svg פיטר ברוק , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) Allmovie Logo.png פיטר ברוק , באתר AllMovie (באנגלית) ההרצאה המוקלטת

של פיטר ברוק באוני' ת"א בהענקת פרס דן דוד ראיון בNational Theatre מרב יודילוביץ', הרצליה החדשה , באתר ynet, 13 באפריל 2008 מרב יודילוביץ', פיטר ברוק מסרב לקריאה להחרים פסטיבל ישראלי , באתר ynet, 3 באוגוסט 2012 מרב יודילוביץ', פיטר ברוק ביטל הגעתו לארץ: 'נגד הקולוניאליזם' , באתר ynet, 4 בספטמבר 2012 ‫אילה בלופולסקי, עכבר העיר אונליין, מוחה נגד הכיבוש: במאי התיאטרון פיטר ברוק ביטל הגעתו לישראל , באתר הארץ, 4 בספטמבר 2012‬ https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%98%D7%A8_%D7%91%D7%A8...

-------------------------------------------

https://en.wikipedia.org/wiki/Peter_Brook

Peter Stephen Paul Brook, CH, CBE (born 21 March 1925) is an English theatre and film director who has been based in France since the early 1970s. He has won multiple Tony and Emmy Awards, a Laurence Olivier Award, the Praemium Imperiale, and the Prix Italia. He has been called "our greatest living theatre director".[1]

With the Royal Shakespeare Company, Brook directed the first English language production of Marat/Sade in 1964. It transferred to Broadway in 1965 and won the Tony Award for Best Play, and Brook was named Best Director.

Contents Early life Brook was born in the Turnham Green area of Chiswick, London, the second son of Simon Brook and his wife Ida (Jansen), both Lithuanian Jewish immigrants from Latvia.[2][3] The family home was at 27 Fairfax Road, Turnham Green.[3] His elder brother was the psychiatrist and psychotherapist Alexis Brook (1920-2007).[4] His first cousin was Valentin Pluchek, chief director of the Moscow Satire Theatre.[5] Brook was educated at Westminster School, Gresham's School, and Magdalen College, Oxford.

Career

Bouffes du Nord theatre, Paris Brook directed Dr Faustus, his first production, in 1943 at the Torch Theatre in London, followed at the Chanticleer Theatre in 1945 with a revival of The Infernal Machine. In 1947, he went to Stratford-upon-Avon as assistant director on Romeo and Juliet and Love's Labour's Lost. From 1947 to 1950, he was Director of Productions at the Royal Opera House in London. His work there included a highly controversial staging of Strauss's Salome with sets by Salvador Dalí, and an effective re-staging of Puccini's La bohème using sets dating from 1899. A proliferation of stage and screen work as producer and director followed. Dark of the Moon by Howard Richardson (1948–49), at the Ambassadors Theatre, London, was a much early admired production.[citation needed]

In 1970, with Micheline Rozan, Brook founded the International Centre for Theatre Research, a multinational company of actors, dancers, musicians and others which travelled widely in the Middle East and Africa in the early 1970s. It has been based in Paris at the Bouffes du Nord theatre since 1974.[6] He announced in 2008 that he would resign as artistic director of Bouffes du Nord, beginning that year a three-year handover to Olivier Mantei and Olivier Poubelle.[7]

Influences Brook has been influenced by the work of Antonin Artaud and his ideas for his Theatre of Cruelty.

In England, Peter Brook and Charles Marowitz undertook The Theatre of Cruelty Season (1964) at the Royal Shakespeare Company, aiming to explore ways in which Artaud's ideas could be used to find new forms of expression and retrain the performer. The result was a showing of 'works in progress' made up of improvisations and sketches, one of which was the premier of Artaud's The Spurt of Blood.

– Lee Jamieson, Antonin Artaud: From Theory to Practice, Greenwich Exchange, 2007 His greatest influence, however, was Joan Littlewood. Brook described her as "the most galvanising director in mid-20th century Britain". Brook's work is also inspired by the theories of experimental theatre of Jerzy Grotowski,[8] Bertolt Brecht, Chris Covics and Vsevolod Meyerhold and by the works of G. I. Gurdjieff,[9] Edward Gordon Craig,[10] and Matila Ghyka.[11]

Collaborators Brook has collaborated with a range of directors, writers and actors during his career, notable examples include actors Paul Scofield and Glenda Jackson; designer Georges Wakhévitch, and writers Ted Hughes and William Golding. Brook first encountered Wakhévitch in London when he saw the production of Jean Cocteau's ballet Le Jeune Homme et la Mort which Wakhévitch designed. Brook declared that he "was convinced that this was the designer for whom I had been waiting".[12]

Shakespeare

This article contains a list of works that does not follow the Manual of Style for lists of works (often, though not always, due to being in reverse-chronological order) and may need cleanup. Please improve this article if you can. King John, Paul Shelving (designer) the Birmingham Repertory Theatre, 1945 Measure for Measure with John Gielgud (Shakespeare Memorial Theatre) 1950 The Winter's Tale with John Gielgud (Shakespeare Memorial Theatre) 1952 Hamlet Prince of Denmark with Paul Scofield (Hamlet), Alec Clunes (Claudius), Diana Wynyard (Gertrude), Mary Ure (Ophelia), Ernest Thesiger (Polonius), Richard Johnson (Laertes), Michael David (Horatio), Richard Pasco (Fortinbras) (plus 27 others) 1955 Titus Andronicus with Laurence Olivier (Shakespeare Memorial Theatre)1955 and 1958 King Lear with Paul Scofield (RSC) 1962 A Midsummer Night's Dream with John Kane (Puck), Frances de la Tour (Helena), Ben Kingsley (Demetrius) and Patrick Stewart (Snout) 1970 King Lear (film) 1971 Timon d'Athènes, adaptation Jean-Claude Carrière, Théâtre des Bouffes du Nord 1974 Mésure pour mésure, Théâtre des Bouffes du Nord, 1978 Mésure pour mésure, (film) 1979 La Tempête by William Shakespeare, adaptation Jean-Claude Carrière, with Sotigui Kouyaté, Théâtre des Bouffes du Nord,1990 The Tragedy of Hamlet with Adrian Lester (Hamlet), Jeffery Kissoon (Claudius / Ghost), Natasha Parry (Gertrude), Shantala Shivalingappa (Ophelia), Bruce Myers (Polonius), Rohan Siva (Laertes / Guildenstern), Scott Handy (Horatio) Yoshi Oida (Player King / Rosencrantz) 2000 The Tragedy of Hamlet (TV film) 2002 Love is my sin, sonnets by William Shakespeare, 2009 Warum warum by Peter Brook et Marie-Hélène Estienne after Antonin Artaud, Edward Gordon Craig, Charles Dullin, Vsevolod Meyerhold, Motokiyo Zeami and William Shakespeare, 2010 The Mahabharata Main article: The Mahabharata (play) In the mid-1970s,[13] Brook, with writer Jean-Claude Carrière, began work on adapting the Indian epic poem the Mahābhārata into a stage play which was first performed in 1985[14] and then later into a televised mini series.

In a long article in 1985, The New York Times noted "overwhelming critical acclaim", and that the play "did nothing less than attempt to transform Hindu myth into universalized art, accessible to any culture".[15] However, many postcololonial scholars have challenged the claim to universalism, accusing the play of orientalism. For instance, Gautam Dasgupta writes that, "Brook's Mahabharata falls short of the essential Indianness of the epic by staging predominantly its major incidents and failing to adequately emphasize its coterminous philosophical precepts."[16]

In 2015 Brook returned to the world of Mahabharata with a new Young Vic production, Battlefield in collaboration with Jean-Claude Carrière and Marie-Hélène Estienne.

Tierno Bokar In 2005 Brook directed Tierno Bokar, based on the life of the Malian sufi of the same name. The play was adapted for the stage by Marie-Hélène Estienne from a book by Amadou Hampate Ba (translated into English as A Spirit of Tolerance: The Inspiring Life of Tierno Bokar). The book and play detail Bokar's life and message of religious tolerance. Columbia University produced 44 related events, lectures, and workshops that were attended by over 3,200 people throughout the run of Tierno Bokar. Panel discussions focused on topics of religious tolerance and Muslim tradition in West Africa.[17]

Personal life In 1951, Brook married actress Natasha Parry. They had two children: Irina, an actress and director, and Simon, a director. Parry died of a stroke in July 2015, aged 84.[18]