Albert Cohen

https://en.wikipedia.org/wiki/Albert_Cohen_(novelist)

Albert Cohen (August 16, 1895 – October 17, 1981) was a Greek-born Romaniote Jewish Swiss novelist who wrote in French. He worked as a civil servant for various international organizations, such as the International Labour Organization. He became a Swiss citizen in 1919.[1]

Contents Biography Abraham Albert Cohen (Greek: Αβραάμ Αλβέρτος Κοέν) was born in Corfu, Greece, in 1895, to Greek Jewish parents. Albert's parents, who owned a soap factory, moved to Marseille, France, when he was a child.[2] Albert Cohen discusses this period in his novel Le Livre de ma mère (The Book of my Mother). He studied at a private Catholic school. In 1904, he started high school at Lycée Thiers, where he met and started a lifelong friendship with Marcel Pagnol,[3] and graduated in 1913.

In 1914, he left Marseille for Geneva, Switzerland, and enrolled in Law school. He graduated from Law School in 1917 and enrolled in Literature School in 1917, where he remained until 1919. In 1919, he became a Swiss citizen. That same year he married Elisabeth Brocher, who in 1921 gave birth to their daughter, Myriam. In 1924, his wife died of cancer. In 1925, Albert Cohen became director of Revue Juive (The Jewish Review), a periodical whose writers included Albert Einstein and Sigmund Freud. From 1926 to 1931, he served as a civil servant in Geneva. In 1933, he married his second wife, Marianne Goss.

During the German occupation, in 1940, Cohen fled to Bordeaux, then to London. The Jewish Agency for Palestine then made him responsible for establishing contacts with exiled governments. On January 10, 1943, Cohen's mother died in Marseille. That same year, he met his future third wife, Bella Berkowich. In 1944, he became an attorney for the Intergovernmental Committee for Refugees. In 1947, Cohen returned to Geneva. In 1957, he turned down the post of Israeli Ambassador in order to pursue his literary career.

He died in Geneva at the age of 86 and is buried in the Jewish Cemetery of Veyrier, near Geneva.

Cohen's literature Through four different books, Cohen's fiction can be considered as one long autobiographical fiction. It is the story of the radiant Solal - Cohen's double - the handsome and successful civil servant of the League of Nations whose charismatic identity is a constant struggle between his Jewish roots and his social status.

His masterpiece, Belle du Seigneur, originally included the novel that was later published as Les Valeureux. Belle du Seigneur is called "the book of love", and tells Solal's passionate, cruel yet realistic love affair with Ariane Deume - a married non-Jewish woman. In 1968, the novel received the French Academy award. Since then, the novel has been one of the biggest sellers of the prestigious Gallimard White Collection.[4]

Novels, plays, autobiographical works Paroles juives - (1921) (Jewish Words) Ézéchiel - (1927) - play Solal - (1930) translated as Solal of the Solals - (1933) Mangeclous - (1938) translated as Nailcruncher - (1940) Le Livre de ma mère - (1954) translated as Book of my Mother - (1997) Belle du Seigneur - (1968) Grand Prix du roman de l'Académie française translated under the same title - (1995) Les Valeureux - (1970) Ô vous, frères humains - (1972) (O Humans, My Brothers) Carnets - (1978, 1979) (Notes)

אַלבֶּר כהן

''''''(Albert Cohen;‏ 16 באוגוסט 1895 – 7 באוקטובר 1981) היה סופר שווייצרי יהודי יליד יוון, שחי בז'נבה וכתב בצרפתית. נחשב לאחד מהסופרים היהודים הבולטים בספרות האירופית במאה ה-20.[1] כהן תיאר בספריו, בעזרת גיבוריו הרומנטיים, את התהום הפעורה בין היהדות ובין התרבות המערבית הנוצרית.

תוכן עניינים 1 קורות חייו 2 יצירתו 3 הביקורת 4 ספריו 4.1 ספריו של אלבר כהן בעברית 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים קורות חייו אברהם אלבר כהן נולד באי היווני קורפו בשנת 1895, כבנם היחיד של מרקו כהן (Coen), בן למשפחה של יהודים רומניוטים שמקורם ביאנינה ושל לואיז יהודית לבית פרו, בת לנוטריון המלכותי באי, צאצא לעדת היהודים האפוליים שחיו בקורפו מזה מאות שנים. הסב מצד האב, אברהם כהן, היה בעל בית חרושת לסבון וכיהן כראש קהילת יהודי קורפו. בבית המשפחה דיברו ניב איטלקי ונציאני אופייני ליהודי קורפו וצרפתית. בשנת 1900, אחרי הפרעות נגד היהודים בשנת 1891 והידרדרות יחס היוונים כלפי האוכלוסייה היהודית באי היגרה המשפחה, כולל הסב, למרסיי שבצרפת.

כהן למד בבית ספר קתולי, של הנזירות הכרמליתיות, אחר כך בתיכון ע"ש אדולף טייר במרסיי. אחר כך למד משפטים בז'נבה שבשווייץ וקיבל ב-1919 אזרחות שווייצרית. באותה שנה נשא את לאליזבט ברוכר. בשנת 1921 נולדה בתם, מרים, וכהן פרסם ספר שירה בשם "מילים יהודיות".

בעידודו של חיים ויצמן הוא ערך במשך תקופה קצרה את כתב העת Revue juive (כתב עת היהודי), שבו כתבו גם אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד. בשנים שלאחר מכן הוא עסק בכתיבה ובמקביל היה נציגו של חיים ויצמן בפריז. ב-1924 נפטרה אשתו מסרטן. בין 1926 ל-1931 עבד בז'נבה.

ב-1930 פרסם את הרומן הראשון שלו: "סולל". ב-1931 התחתן פעם שנייה עם מאריאן גוס. ב-1933 חיבר את המחזה "יחזקאל" שהוצג בקומדי פרנסז. ב-1938 פרסם את "אוכלמסמרים". על פי בקשת חיים ויצמן הקים "ועד לגיון יהודי" שניסה להקים "לגיון יהודי" בצרפת, שיאחד את כל היהודים הזרים על משקל "הלגיון הצ'כי" שפעל במלחמת העולם הראשונה.[2] שלטונות צרפת, שחששו מגיס חמישי, סירבו להקים את הלגיון והסכימו לשלב מקצת מהמתנדבים היהודים שהייתה להם אזרחות זרה באחד מגדודי המתנדבים הזרים.

בימי מלחמת העולם השנייה, נמלט כהן לאנגליה בשנת 1940 ועבד בשנים הבאות באנגליה כיועץ המשפטי של הוועדה הבין-ממשלתית לטיפול בפליטים וכנציג הסוכנות היהודית אצל ממשלות גולות. באנגליה נפגש עם שארל דה גול, וניהל עמו מגעים כנציג הסוכנות היהודית. פגישה זו היוותה בסיס לשיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית ואנשי צרפת החופשית ששיאו היה בימי המערכה בסוריה ובלבנון בשנת 1941, כאשר שיתפו לוחמי היישוב פעולה עם לוחמי צרפת החופשית בלחימה נגד אנשי צרפת של וישי בסוריה ובלבנון.[3]

אחרי מלחמת העולם השנייה חזר כהן לז'נבה ועבד תחילה בארגונים שטיפלו בפליטים ואחרי כן בארגון העבודה הבינלאומי מטעם האו"ם. ב-1954 הוציא את "הספר אשר לאמי". ב-1968 פרש מעיסוקיו האחרים לטובת הכתיבה ובאותה שנה התפרסם ספרו המפורסם ביותר – "הנאוה לאדון". הספר זכה בפרס מטעם האקדמיה הצרפתית והפך את כהן למועמד לקבלת פרס נובל לספרות. ב-1969 יצא לאור ספרו "בני החייל" וב-1972 "הו, אחי בני התמותה".

ב-1979 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים.[4]

יצירתו אלבר כהן השתמש ברומאנים שלו בדמויות קבועות כגיבורים. דמותו של סוֹלָל, בן הרב הכריזמטי והיפה אשר עולה כמטאור בעולם הדיפלומטיה האירופאי, מופיעה כמעט בכל ספריו. גם חמשת "בני הַחַיִל", חבורה של קרובי משפחה של סולל, הנודדים באירופה הזרה בעקבות יקירם הנערץ, מופיעים בחלק גדול מספריו. החמישה הם:

אוכלמסמרים – בדאי מדופלם והדמות הססגונית ביותר בחבורה. שאלתיאל – דודו הקשיש של סולל. המנומס וההדור שבחבורה. מתתיהו – הקמצן והעשיר. מיכאל – מפתה הנשים הגברתן. שלמה – התמים ואוהב החיים. ספריו "הספר אשר לאמי" ו"הו, אחי בני התמותה" אינם רומאנים, כי אם אסופות של קטעים קצרים העוסקים כולם בנושא אחד. הראשון עוסק בחשבון נפש עם עצמו על יחסו המתנכר לאמו, אם שייצגה את קידוש הבית והמשפחה ואת הגאווה במסורת האבות ובערכי היהדות, מול בנה השאפתן אשר מתגייס למען ענייני העולם הגדול. בשני הוא מסכם את חייו כיהודי ובוחן את שורשי השנאה שממנה סבל כל חייו. ישנם הטוענים כי גם הרומאנים שלו הם בעצם אסופות של קטעים החוזרים על עצמם ואשר נועדו לשרת את הגותו וכי למעשה, אלבר כהן הוא פילוסוף המחפש את הגאולה מהברוטאליות האנושית אשר מקדשת עוצמה וכח.

מבין ספריו, זכה הספר "אוכלמסמרים" (Mangeclous) גם לעיבוד קולנועי ב-1988 בסרטו דובר הצרפתית של הבמאי משה מזרחי.

הביקורת כתיבתו של כהן היא צינית ומלאת הומור, תוך שימוש בהקצנה ובהבלטת האבסורד. כהן תיאר בספריו את מפגש התרבויות בין נציגיה התמימים והנלעגים של יהדות הים התיכון ובין אירופה הקרה והרצינית. גיבוריו אשר נוטשים את מולדתם הים תיכונית, בחיפוש אחר התהילה, חשים, בסופו של דבר, כגולים אשר נותקו משורשיהם. חסידיו של כהן רואים ביצירותיו עמדה ברורה ביחס לשני הצדדים המתוארים. למרות נלעגותם, זוכים גיבוריו היהודים המזרחיים לאהבה ואהדה, בעוד שהתרבות המערבית מקבלת יחס קר ומזלזל. על פי הניסיון שצבר במוסדות הבינלאומיים, בהם עבד רוב שנות חייו, הוא מתאר את המתרחש בהם כסמל ההבל, הצביעות והמלאכותיות לעומת ההווי של יהודי המזרח שהוא אולי מגוחך, אך טבעי, כנה וחם.

בצד החסידים שצמחו לכהן מתוך ציבור הקוראים (במיוחד בצרפת), קמו לו גם לא מעט מתנגדים ומבקרים. בין היתר נטען כלפיו כי הוא מקרה קלאסי של אנטישמיות עצמית. כהן מואשם כי היה מושפע מהסטריאוטיפ האנטישמי, וכך גיבוריו היהודים מנציחים את הדימויים האנטישמיים הקלאסיים. גיבורו – סולל - שואף תמיד להגיע לפסגה ועושה זאת תוך כדי צעדים ציניים ואופורטוניסטים ותוך פיתוי וכיבוש נשים נוצריות נשואות. ובנוסף, בין חמשת "בני החייל" מופיעים הטיפוס העשיר והקמצן ועולה על כולם "אוכלמסמרים" שהוא רמאי, זללן, בדאי ורודף בצע.

כמו כן, הואשם כהן כי ספריו לוקים בשנאת נשים. כמעט תמיד הדמויות הנשיות בספריו הן של נשים השבויות לחלוטין באהבתן לגיבורים ואינן מסוגלות לשיקול דעת כלשהו. או לחלופין, של נשים השולטות בבעליהן הכנועים שליטה ללא מצרים.

ספריו ספריו של אלבר כהן בעברית ספריו על פי סדר יציאתם לאור במקור:

סולל (1930), תרגם אביטל ענבר, עם עובד, 1978. אוכלמסמרים (1938), תרגם אביטל ענבר, ספרית פועלים, 1983. הספר אשר לאמי (1954), תרגמה ניצה בן-ארי, זמורה ביתן, 1981. הנאוה לאדון (1968), תרגמה אליה גילדין, זמורה ביתן, 1987. בני החיל (1969), תרגם אביטל ענבר, זמורה ביתן, 1983. הו, אחי בני התמותה (1972), תרגמה ניצה בן-ארי, זמורה ביתן, 1986. קישורים חיצוניים Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של אלבר כהן

מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אלבר כהן Atelier Albert Cohen ("האטליה של אלבר כהן")

(בצרפתית) ביוגרפיה כרונולוגית של אלבר כהן

(בצרפתית) דן לחמן, הנאווה לאדון / אלבר כהן מרדכי אבישי, גיבורים יהודים בין ריאליה וגרוטסקה , מעריב, 13 בינואר 1984 לוראן כהן, היצירה הקלאסית האחרונה של הספרות הצרפתית , על "הנאווה לאדון", מגזין ארץ אחרת ניצה בן ארי, פגישות עם אלבר כהן , דבר, 30 באוקטובר 1981 שולמית לפיד, ברוך השם אני כופר! , מעריב, 1 בדצמבר 1978 א. אדר, החבר של דרייפוס , מעריב, 30 באוקטובר 1981 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%91%D7%A8_%D7%9B%D7%94...

---------------------------

https://en.wikipedia.org/wiki/Albert_Cohen_(novelist)

Albert Cohen (August 16, 1895 – October 17, 1981) was a Greek-born Romaniote Jewish Swiss novelist who wrote in French. He worked as a civil servant for various international organizations, such as the International Labour Organization. He became a Swiss citizen in 1919.[1]

Contents Biography Abraham Albert Cohen (Greek: Αβραάμ Αλβέρτος Κοέν) was born in Corfu, Greece, in 1895, to Greek Jewish parents. Albert's parents, who owned a soap factory, moved to Marseille, France, when he was a child.[2] Albert Cohen discusses this period in his novel Le Livre de ma mère (The Book of my Mother). He studied at a private Catholic school. In 1904, he started high school at Lycée Thiers, where he met and started a lifelong friendship with Marcel Pagnol,[3] and graduated in 1913.

In 1914, he left Marseille for Geneva, Switzerland, and enrolled in Law school. He graduated from Law School in 1917 and enrolled in Literature School in 1917, where he remained until 1919. In 1919, he became a Swiss citizen. That same year he married Elisabeth Brocher, who in 1921 gave birth to their daughter, Myriam. In 1924, his wife died of cancer. In 1925, Albert Cohen became director of Revue Juive (The Jewish Review), a periodical whose writers included Albert Einstein and Sigmund Freud. From 1926 to 1931, he served as a civil servant in Geneva. In 1933, he married his second wife, Marianne Goss.

During the German occupation, in 1940, Cohen fled to Bordeaux, then to London. The Jewish Agency for Palestine then made him responsible for establishing contacts with exiled governments. On January 10, 1943, Cohen's mother died in Marseille. That same year, he met his future third wife, Bella Berkowich. In 1944, he became an attorney for the Intergovernmental Committee for Refugees. In 1947, Cohen returned to Geneva. In 1957, he turned down the post of Israeli Ambassador in order to pursue his literary career.

He died in Geneva at the age of 86 and is buried in the Jewish Cemetery of Veyrier, near Geneva.

Cohen's literature Through four different books, Cohen's fiction can be considered as one long autobiographical fiction. It is the story of the radiant Solal - Cohen's double - the handsome and successful civil servant of the League of Nations whose charismatic identity is a constant struggle between his Jewish roots and his social status.

His masterpiece, Belle du Seigneur, originally included the novel that was later published as Les Valeureux. Belle du Seigneur is called "the book of love", and tells Solal's passionate, cruel yet realistic love affair with Ariane Deume - a married non-Jewish woman. In 1968, the novel received the French Academy award. Since then, the novel has been one of the biggest sellers of the prestigious Gallimard White Collection.[4]

Novels, plays, autobiographical works Paroles juives - (1921) (Jewish Words) Ézéchiel - (1927) - play Solal - (1930) translated as Solal of the Solals - (1933) Mangeclous - (1938) translated as Nailcruncher - (1940) Le Livre de ma mère - (1954) translated as Book of my Mother - (1997) Belle du Seigneur - (1968) Grand Prix du roman de l'Académie française translated under the same title - (1995) Les Valeureux - (1970) Ô vous, frères humains - (1972) (O Humans, My Brothers) Carnets - (1978, 1979) (Notes)