Alice Shalvi

https://en.wikipedia.org/wiki/Alice_Shalvi

Alice Hildegard Shalvi (Hebrew: אליס שלוי‎; née Margulies; born 16 October 1926) is an Israeli professor and educator. She plays a leading role in progressive Jewish education for girls and for advancing the status of women.

Biography She was born in Essen, Germany, to an Orthodox Jewish family. Her parents, Benzion and Perl Margulies, were religious Zionists.[1] Alice was the youngest of two children. The family had a wholesale linen and housewares business.

In 1933, soon after Hitler's rise to power in Germany, the family home was searched, prompting their move to London in May 1934.[2] In London, Shalvi's father and brother imported watches and jewellery. When the Blitz began, they moved to Aylesbury, 50 kilometers north of London, and lived in a small house in Waddesdon, which was part of the estate of James Rothschild.

The family built a factory there for ammunition calibration devices that established them financially.[2] In 1944, Shalvi studied English literature at Cambridge University. In 1946, she was sent to the 22nd Zionist Congress in Basel as a representative of British Jewish students.

In 1949, after completing a degree in social work at the London School of Economics, Shalvi immigrated to Israel, settling in Jerusalem.[2] She became a faculty member in the English department of the Hebrew University of Jerusalem, and earned her PhD there in 1962.[3]

In May 1950 she met Moshe Shelkowitz (later Shalvi), a new immigrant from New York, whom she married in October of that year. They had six children: Joel (b. 1952), Micha (b. 1954), Ditza (b. 1957), Hephzibah (b. 1960), Benzion (b. 1963) and Pnina (Perl, b. 1967).[4]

Moshe Shalvi died on 6 July 2013.[5]

Academic and public career Shalvi headed the English literature departments at the Hebrew University of Jerusalem and Ben-Gurion University of the Negev. She was the founder of Pelech, an experimental school for religious girls that unconventionally taught Talmud[6] (1975–1990), and of the Ohalim movement of neighbourhood associations (1973–1979); she was also founding director (later chairwoman) of the Israel Women's Network (1984–2000). In the latter position, she was one of the most prominent feminist advocates in Israel, developing a program that covers most forms of discrimination and disadvantage faced by women in Israeli society. An important aim of her work was gaining acceptance of Israeli women's contributions in all sections and at all levels of the armed forces, since army service plays a significant role in Israeli economic, political, and social life. In the 1990s she founded the International Coalition for Agunah Rights.[7] She also served as rector of the Schechter Institute for four years.[2] In 2018 she published a memoir entitled Never A Native.[8]

Awards and recognition In 1989, Shalvi received the Emil Grunzweig Human Rights Award, as founder of the Israel Women's Network.[9] In 2007, she was awarded the Israel Prize for her lifetime achievement and special contribution to society and the State of Israel.[10] In 2009, she was co-recipient (with Rabbi Arik Ascherman) of the Leibowitz Prize, named to commemorate Yeshayahu Leibowitz, presented by the Yesh Din human rights organisation for public activism in the spirit of Leibowitz's political and philosophical teaching.[11] Shalvi sits on the board of The Israel/Palestine Center for Research and Information.[12] In 2017, she was honored with the Sylvan Adams Nefesh B'Nefesh Bonei Zion Prize Lifetime Achievement Award.[13] In 2018, she was awarded the National Jewish Book Award for Women's Studies for her book Never a Native.[14]

אליס שלוי באתר מקבלי פרס ישראל התשס"ז

https://en.wikipedia.org/wiki/Alice_Shalvi

Alice Shalvi (left) Alice Hildegard Shalvi (Hebrew: אליס שלוי‎; née Margulies; born 16 October 1926) is an Israeli professor and educator. She plays a leading role in progressive Jewish education for girls and advancing the status of women.

Biography She was born in Essen, Germany, to an Orthodox Jewish family. Her parents, Benzion and Perl Margulies, were religious Zionists.[1] Alice was the youngest of two children. The family had a wholesale linen and housewares business. In 1933, soon after Hitler's rise to power in Germany, the family home was searched, prompting their move to London in May 1934.[2] In London, Shalvi's father and brother imported watches and jewellery. When the Blitz began, they moved to Aylesbury, 50 kilometers north of London, and lived in a small house in Waddesdon, which was part of the estate of James Rothschild. The family built a factory there for ammunition calibration devices that established them financially.[2] In 1944, Shalvi studied English literature at Cambridge University. In 1946, she was sent to the Zionist Congress in Basel as a representative of British Jewish students.

In 1949, after completing a degree in social work at the London School of Economics, Shalvi immigrated to Israel, settling in Jerusalem.[2] She became a faculty member in the English department of the Hebrew University of Jerusalem, and earned her PhD there in 1962.[3]

In May 1950 she met Moshe Shelkowitz (later Shalvi), a new immigrant from New York, whom she married in October of that year. They had six children: Joel (b. 1952), Micha (b. 1954), Ditza (b. 1957), Hephzibah (b. 1960), Benzion (b. 1963) and Pnina (Perl, b. 1967).[4] Moshe Shalvi died on 6 July 2013.[5]

Academic and public career Shalvi headed the English literature departments at the Hebrew University of Jerusalem and Ben-Gurion University of the Negev. She was the founder of Pelech, an experimental school for religious girls that unconventionally taught Talmud[6] (1975–1990), and of the Ohalim movement of neighbourhood associations (1973–1979); she was also founding director (later chairwoman) of the Israel Woman's Network (1984–2000). In the latter position, she was one of the most prominent feminist advocates in Israel, developing a program that covers most forms of discrimination and disadvantage faced by women in Israeli society. An important aim of her work was gaining acceptance of Israeli women's contributions in all sections and at all levels of the armed forces, since army service plays a significant role in Israeli economic, political, and social life. In the 1990s she founded the International Coalition for Agunah Rights.[7] She also served as rector of the Schechter Institute for four years.[2]

Awards and recognition In 1989, Shalvi received the Emil Grunzweig Human Rights Award, as founder of the Israel Women's Network.[8] In 2007, she was awarded the Israel Prize for her lifetime achievement and special contribution to society and the State of Israel.[9] In 2009, she was co-recipient (with Rabbi Arik Ascherman) of the Leibowitz Prize, named to commemorate Yeshayahu Leibowitz, presented by the Yesh Din human rights organisation for public activism in the spirit of Leibowitz's political and philosophical teaching.[10] Shalvi sits on the board of The Israel/Palestine Center for Research and Information.[11] Published works Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia[12]

אליס הילדגרד שָלְוִי

(נולדה ב-16 באוקטובר 1926) היא אשת חינוך ישראלית, פעילה חברתית ומחלוצות הפמיניזם בישראל. כלת פרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה (2007).

ביוגרפיה

אליס מרגולין נולדה ב-1926 באסן שבגרמניה לבנציון ופרל, בת דודתו, מרגולין והייתה הצעירה משלושת ילדיהם. אליס מרגולין גדלה בבית יהודי אורתודוקסי וציוני. את ילדותה עברה באסן ולמדה בבית ספר יהודי. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 היגר בנציון מרגולין ללונדון, אך רק שנה מאוחר יותר הצליח להשיג ויזות לאשתו וילדיו. שלוי למדה בלונדון בבית ספר ציבורי וקיבלה שיעורים פרטיים בעברית בבית. בזמן המלחמה המשפחה גרה ב-וואדסדון, בקינגהאמשייר. בין השנים 1944 ל-1947 למדה ספרות אנגלית בניונהאם קולג' בקיימברידג', הקולג' היחיד שהיה פתוח לנשים באותן שנים, והייתה פעילה באגודת הסטודנטים היהודיים ועמדה בראשו. ב-1946 נבחרה לייצג את אגודת הסטודנטים בקונגרס היהודי בבזל. שלוי למדה לתואר ראשון ותואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג'. כמו כן למדה עבודה סוציאלית בבית הספר לכלכלה בלונדון. בסוף שנת 1949 עלתה לישראל והשתקעה בירושלים.

קריירה אקדמית

בשנות החמישים החלה לשמש כמורה ללשון אנגלית באוניברסיטה העברית, ועשתה זאת במשך ארבעים שנה. היא קיבלה תואר דוקטור בספרות אנגלית בשנת 1966, והייתה מרצה וחוקרת בכירה. בשנת 1969 נתבקשה להקים את המחלקה לאנגלית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, ועמדה בראשה במשך ארבע שנים.

ב- 1997, החלה לכהן כרקטור מכון שכטר למדעי היהדות. בשנת 2000 מונתה ליושבת ראש מועצת המנהלים של המכון ופרשה מהתפקיד ב-2003.

בשנת 2006 הוציאה לאור במסגרת "שלוי הוצאה לאור" גרסת תקליטור של אנציקלופדיה לנשים יהודיות בעריכתן של פרופ' פאולה היימן מאוניברסיטת ייל ופרופ' דליה עופר מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

פעילות ציבורית

בשנת 1975 התנדבה שלוי לנהל את בית הספר התיכוני-דתי לבנות "פלך" שבשכונת בקעה בירושלים, שהיה בסכנת סגירה. היא תכננה לעשות זאת באופן זמני עד שיימצא מנהל קבוע, ובסופו של דבר נשארה בו חמש עשרה שנים. בבית הספר הנהיגה שלוי חינוך פתוח, המעמיד את התלמידות במרכז. היא הפעילה אותו ברוח הפמיניזם הדתי והוא גם אחד מראשוני בתי-הספר שדגלו בחינוך דמוקרטי. היא הייתה מחלוצות החינוך הדמוקרטי, ויזמה תוכניות לימוד ושיטות הוראה שהתקבלו עם השנים בבתי ספר רבים בארץ. בין השאר הונהגה ב"פלך" התוכנית הראשונה בלימודי איכות הסביבה, והוא היה מן המוסדות הראשונים לבנות שהנהיג לימודי גמרא. ב-1991 הוענק לבית הספר פרס החינוך.

בשנת 1984 ייסדה את שדולת הנשים בישראל, שבראשותה פעלה להפיכת נושא מעמד האישה לחשוב ולמרכזי בדיון הציבורי בישראל. בנוסף לקידום זכויות הנשים, פעלה פרופסור שלוי לאורך שנים לקידום מטרות ציבוריות נוספות. היא הייתה מראשי הפעילות להפרדת הדת מהמדינה ולקידום פלורליזם יהודי בישראל, פעילה בולטת בתחום זכויות האדם (בין היתר כיהנה כחברת הנהלת האגודה לזכויות האזרח ומכהנת כיום במועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל), ועסקה רבות בתחום החינוך ובתחום הרווחה. לצד כל אלה, היא פעילה ברציפות מאז שנות ה-80 לקידום הדו-שיח והשלום בין יהודים וערבים.

בשנת 1989 קיבלה שלוי את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג על תרומה מיוחדת לקידום זכויות האדם בישראל. בשנת 1997 קיבלה את אות יקירת העיר ירושלים[8], בשנת 2007 זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים בקטגוריה של תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, וב-2009 זכתה בפרס ע"ש פרופסור ישעיהו ליבוביץ.

שלוי הוצבה במקום ה-108 ברשימת מרצ בבחירות לכנסת התשע עשרה ב-2013 ובבחירות לכנסת העשרים הוצבה במקום ה-112.

בשנת 2017 קיבלה את פרס בוני ציון על מפעל חיים. שלוי חברה במועצה הציבורית של ארגון בצל].

חיים אישיים

הייתה נשואה למשה שלוי (שלקוביץ) ואם לשישה. מתגוררת בשכונת בית הכרם בירושלים. ילדיה ממשיכים במסורת המשפחתית של פעילות חברתית-חינוכית. בנה הבכור יואל ואשתו היו בין מקימי בתי הספר "דרור" ו"רעות" בירושלים הפועלים ברוח בית הספר "פלך". בנה מיכה ניהל בשנות השמונים את בית הספר התיכון הניסויי בירושלים והיה ממייסדי עמותת "אתגרים" לספורט אתגרי לנכים ולילדים פגועים. מאז 2013 משמשת כנשיאת קהילת ציון בירושלים, קהילה שוויונית מסורתית, בהנהגת הרבה תמר אלעד-אפלבום.

ספרים

• 1984: החזיון השקספירי יחידות 4-1
• 1985: שייקספיר עולמו ויצירתו (בשיתוף עם אדם אברהם מנדילוב)
• 2006: ישראל כמדינה פלורליסטית: הישגים ויעדים להשגה (עורכת בשיתוף עם לינדה פרייס)
• 1967: The World and Art of Shakespeare (with A. A. Mendilow)
• 1972: Plays Renaissance Concepts of Honour in Shakespeare's Problem
• 1993: Women in Israel
• 2018: Never a Native