Anni Albers was a German textile artist and printmaker. She is perhaps the best known textile artist of the 20th century.

Anni Albers was born Annelise Else Frieda Fleischmann in Berlin of Jewish descent. Her mother was from a family in the publishing industry and her father was a furniture maker. Even in her childhood, she was intrigued by art and the visual world. She painted during her youth and studied under impressionist artist Martin Brandenburg, from 1916–19, but was very discouraged from continuing after a meeting with artist Oskar Kokoschka, who upon seeing a portrait of hers asked her sharply "Why do you paint?" Albers eventually decided to attend art school, even though the challenges for art students were often great and the living conditions harsh. Such a lifestyle sharply contrasted the affluent and comfortable living that she had been used to. She attended the Kunstgewerbeschule in Hamburg for only two months in 1919, then in April 1922 began her studies at the Bauhaus at Weimar.

At the Bauhaus she began her first year under Georg Muche and then Johannes Itten. Women were barred from certain disciplines taught at the school and during her second year, unable to get into a glass workshop with future husband Josef Albers, Albers deferred reluctantly to weaving, the only workshop available to her. With her instructor Gunta Stölzl, however, Albers soon learned to appreciate the challenges of tactile construction and began producing geometric designs.Template:Baro, Gene. 'Anni Albers.' Brooklyn Museum, Brooklyn, NY. 1997.

In 1925, Anni and Josef Albers, the latter having rapidly become a "Junior Master" at the Bauhaus, were married. The school moved to Dessau in 1926, and a new focus on production rather than craft at the Bauhaus prompted Albers to develop many functionally unique textiles combining properties of light reflection, sound absorption, durability, and minimized wrinkling and warping tendencies. She had several of her designs published and received contracts for wall hangings.

For a time Albers was a student of Paul Klee, and after Gropius left Dessau in 1928 Josef and Anni Albers moved into the teaching quarters next to both the Klees and the Kandinskys. During this time, the Albers began their lifelong habit of travelling extensively: first through Italy, Spain, and the Canary Islands.

When Gunta Stölzl left the Bauhaus in 1931, Anni Albers took over her role as Head of the Weaving Workshop, making her one of the few women to hold such a senior role at the school.

The Bauhaus at Dessau was closed in 1932 under pressure from the Nazi party and moved briefly to Berlin, permanently closing a year later in August 1933. Anni and Joseph Albers were invited by Philip Johnson to teach at the experimental Black Mountain College in North Carolina, arriving stateside in November 1933. Both taught at Black Mountain until 1949. During these years Anni Albers's design work, including weavings, were shown throughout the US. Albers wrote and published many articles on design.

In 1949, Anni Albers became the first designer to have a one-person exhibition at the Museum of Modern Art in New York City. Albers's design exhibition at MoMA began in the fall and then toured the US from 1951 until 1953, establishing her as one of the most important designers of the day. During these years, she also made many trips to Mexico and throughout the Americas, and became an avid collector of pre-Columbian artwork.

After leaving Black Mountain in 1949, Anni moved with her husband to Connecticut, and set up a studio in her home. After being commissioned by Gropius to design a variety of bedspreads and other textiles for Harvard, and following the MoMA exhibition, Albers spent the 1950s working on mass-producible fabric patterns, creating the majority of her "pictorial" weavings, and publishing a half-dozen articles and a collection of her writings, On Designing.

In 1963, while at the Tamarind Lithography Workshop in Los Angeles with Josef for a lecture of his, Anni Albers was invited to experiment with print media. She grew immediately fond of the technique, and thereafter gave up most of her time to lithography and screen printing. She was invited back as a fellow to Tamarind in 1964, wrote an article for Britannica in 1963, and then expanded on it for her second book, On Weaving, published in 1965. The book was a powerful voice of the midcentury textile design movement in the United States. Her design work and writings on design helped establish Design History as a serious area of academic study.

In 1976, Anni Albers had two major exhibitions in Germany, and a handful of exhibitions of her design work, over the next two decades, receiving a half-dozen honorary doctorates and lifetime achievement awards during this time as well, including the second American Craft Council Gold Medal for "uncompromising excellence" in 1981.

She continued to travel to Latin America and Europe, to design and to make prints, and to lecture until her death on May 9, 1994, in Connecticut. Josef Albers, who had served as the chair of the design department at Yale, after the artists had moved from Black Mountain to Connecticut, in 1949, had predeceased her in 1976.

In 1971, the Albers founded the Josef and Anni Albers Foundation, a not-for-profit organization they hoped would further "the revelation and evocation of vision through art." Today, this organization not only serves as the office Estate of both Josef Albers and Anni Albers, but also supports exhibitions and publications focused on Albers works. The official Foundation building is located in Bethany, Connecticut, and "includes a central research and archival storage center to accommodate the Foundation's art collections, library and archives, and offices, as well as residence studios for visiting artists."

Albers was inducted into the Connecticut Women's Hall of Fame in 1994.

Albers was a designer who worked primarily in textiles and, late in life, with print media. She produced numerous designs in ink washes for her textiles, and occasionally experimented with jewelry design. Her woven works include many wall hangings, curtains and bedspreads, mounted "pictorial" images, and mass-produced yard material. Her weavings are often constructed of both traditional and industrial materials, not hesitating to combine jute, paper, and cellophane.

אנליז אלסה פרידה פליישמן

' (בגרמנית: Annelise Elsa Frieda Fleischmann;‏ 12 ביוני 1899 – 10 במאי 1994) המוכרת בשם

אנני אלברס

, הייתה אורגת, מעצבת ואמנית טקסטיל גרמנייה-יהודיה, מן המשפיעות בתקופתה, שתרמה רבות למעמד הטקסטיל כאמנות[1] - אמנות סיבים. היא הייתה אחת הנשים-תלמידות הראשונות שהתקבלו לבית הספר של הבאוהאוס וגם הייתה אחת מהנשים-מורות הראשונות שם. היא כתבה את הערך 'אריגה, יד'[2]באנציקלופדיה בריטניקה. אנני אלברס זכתה בפרס המועצה האמריקאית לעיצוב בשנת 1981[3], והיא הייתה לאמנית הראשונה בעלת תערוכה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק[4]. מאמריה וספריה, הם מאבני היסוד של אמנות הסיבים.

עבודותיה מוצגות במוזיאונים רבים ברחבי העולם עד היום.

תוכן עניינים
1 ביוגרפיה 2 יצירה 3 מעבודותיה הידועות והחשובות 3.1 Untitled Wall Hanging (1926) 3.2 שרשרת (1941) 3.3 שש תפילות (1965–1966) 4 תערוכות 5 פרסומים 6 ציטוטים 7 ראו גם 8 קישורים חיצוניים 9 הערות שוליים ביוגרפיה אנני אלברס נולדה בברלין, גרמניה בשנת 1899, למשפחה יהודית אמידה.

משפחתה של אימה החזיקה בבעלותה חברת הוצאה לאור, ואביה היה בעליו של עסק מצליח לייצור רהיטים[5].

כבר בילדותה אלברס הוקסמה מעולם היצירה, והוריה תמכו בלימודי האמנות שלה כשהייתה צעירה. כשגדלה, משפחתה ציפתה ממנה להפוך לעקרת בית, כמו אימה ולאמץ את האמנות כתחביב. למרות סביבת החיים הבטוחה והנוחה שלא אילצה אותה ללכת ללמוד או להתפרנס בעצמה, היא החליטה למרוד וללמוד אמנות מודרנית, חדשנית ומלאת אתגרים.

אלברס למדה חודשיים בבית-הספר לאמנויות שימושיות קונסטגוורבשולה (Kunstgewerbeschule) בהמבורג, אבל היא לא קיבלה מענה לרצונה לחקור מעבר לחומר הנלמד, והחליטה לעבור לעיר ויימאר ולהגיש את מועמדותה לבית-הספר באוהאוס, קצת לפני יום הולדתה ה-23. היא הגישה את מועמדותה פעמיים לפני שהתקבלה[5].

בפעם הראשונה שבה הגישה את מועמדותה לא התקבלה כלל למוסד, ובפעם השנייה התקבלה רק לסדנת אמנות הטקסטיל – דבר שנחשב יותר נשי. היא קיבלה הנחיה מאמנים רבים, ביניהם פאול קלה, ולא הסתפקה רק ביצירת אמנות בד אלא חקרה עוד, השתמשה ביצירתיות שלה ובסוגים שונים של בדים בעבודתה, חלקם מאוד לא קונבנציונליים שלא נחשבו בעלי תכונות מתאימות לעבודה[6].

בשנת 1925 התחתנה עם יוזף אלברס, והשניים עברו יחד עם מורי ותלמידי בית הספר לעיצוב ואדריכלות באוהאוס לעיר דסאו.

בשנת 1930 אלברס סיימה את לימודיה בבאוהאוס, ובשנת 1931 לאחר שמדריכתה גונטה שטולצל (Gunta Stolzl) עזבה את בית הספר, מונתה אנני לראש סדנת הטקסטיל, אחת הנשים היחידות בעלות משרה שכזאת באותה התקופה. בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, בית הספר באוהאוס נסגר, והזוג עבר לקרוליינה הצפונית, ארצות הברית, שם אלברס התחילה ללמד.

בשנת 1949 הזוג עבר לקונטיקט, ואלברס פתחה את תערוכת היחיד הראשונה שלה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, והפכה למעצבת הראשונה שהגיעה להישג זה[7].

במהלך חייה, שותפה העיקרי לעבודה היה בן זוגה, יוזף אלברס, שהיה צייר בעצמו ומראשי תחום האופ ארט. הם בחרו לא להביא ילדים לעולם, והקדישו את חייהם להתמקדות ביצירה משותפת ואמנות.

יצירה תחום המחקר והיצירה של אלברס הוא אמנות סיבים וטקסטיל, בעיקר בשימוש בטכניקות אריגה שונות. זרם האמנות העיקרי בו התעסקה הוא אמנות מופשטת, בו השתמשה גם ליצירת עבודותיה שלה וגם פיתחה ולימדה אותו בתקופתה כמורה בקולג' "בלאק מאונטיין". אלברס תרמה רבות לבאוהאוס, לאמנות הטקסטיל ככלל, למעמד נשים בתחום האמנות ולדרך בה טקסטיל מוערך כאמנות בפני עצמה. אלברס שילבה בין עולם האמנות המודרנית לעולם הבד והשתמשה בטכניקות חדשות בסדנת האריגה[8].

במהלך חייה, אלברס נהגה לבקר במקומות כמו אמריקה הדרומית (פרו בפרט) ואפריקה, ולחקור את סגנונות האמנות שם. דבר זה היווה השראה עיקרית ליצירתה. השראה נוספת ליצירתה ספגה מהמנחה שלה בבאוהאוס, פאול קלה, שעסק בזרמים רבים, ביניהם אקספרסיוניזם, קוביזם וסוריאליזם, ועזר לה לנווט בין הסגנונות השונים ביצירתה[5].

בשנת 1963 אלברס שינתה את סגנון העיצוב שלה, והתחילה להתעסק בעיקר בתחום ההדפסים (ולא בתחום האריגה, כפי שהיא עשתה עד לשלב זה). זה היה התחום העיקרי בו עסקה עד למותה בשנת 1994[8].

מעבודותיה הידועות והחשובות Untitled Wall Hanging (1926) בניגוד לאנשים רבים בתחומה, אלברס בחרה להשתמש בחוטים הפשוטים ביותר ולהתמקד בטכניקות האריגה השונות ובצורות גאומטריות מורכבות.

יצירה זו עשויה ממשי מלאכותי ומסיבים סינתטיים[8].

שרשרת (1941) לאחר שהתחילה ללמד בקולג', אלברס נחשפה להרבה חפצים חדשים, אותם שילבה בעבודותיה, בין היתר – תכשיטים. לאחר שנסעה למקסיקו, הושפעה מאוד מדברים שראתה שם, בעיקר מהאופן בו המקומיים התלבשו ומרכושם. בשנת 1940, אלברס ואחד מתלמידיה, אלכס ריד, התחילו לעבוד ביחד על דברים מסוג זה. התוצאה - סדרה של תכשיטים, עשויים מחומרים מחנויות מקומיות של "עשה זאת בעצמך".

יצירה זו עשויה משרשרת מתכת, צלחת ניקוז ומהדקי נייר.[8]

שש תפילות (1965–1966) בשנת 1965, המוזיאון היהודי בניו-יורק פנה לאלברס בבקשה ליצור מיצג שיכבד את זכרם של ששת מיליון הנרצחים בשואה. היא יצרה סדרה של שישה לוחות אבסטרקטיים, בצבעי שחור, חום, לבן וכסף, שנראים קצת כמו מגילות קדומות ונטוו בשיטה של שתי וערב. מכיוון שזו יצירה אבסטרקטית, לכל צופה ניתנה האפשרות לבחור את המשמעות הספציפית של היצירה בשבילו.

שישה לוחות, ברוחב שישה פיט (=0.3 מטרים) – אזכורים לכך שזוהי יצירת הנצחה לששת מיליון הנרצחים בשואה.

יצירה זו עשויה מכותנה, פשתן, שיפון וחוטי כסף[8].

תערוכות בשנת 1949 הציגה אלברס תערוכת יחיד במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, והייתה מעצבת הטקסטיל הראשונה שהציגה תערוכת יחיד במוזיאון זה[7].

בין אוקטובר 2018 לינואר 2019 הוצגה תערוכת יחיד של עבודותיה במוזיאון טייט בלונדון[9]. התערוכה הציגה את מעורבותה בשדות האדריכלות, העיצוב והאמנות[7].

פרסומים Anni Albers, On Weaving, Wesleyan University Press, 1963,

Anni Albers,On Designing, Wesleyan University Press, 1943

ציטוטים "כל מעצב, כל אמן, כל ממציא או מגלה דבר חדש הוא במובן מסוים חובבן. וכדי לגלות את לא נודע, הוא חייב לצאת להרפתקה."[8] "הערגה להתרגשות יכולה להיות מסופקת גם ללא אמצעים חיצוניים, בתוך עצמך. כי ליצור היא ההתרגשות העזה ביותר שאדם יכול לחוות."[8] ראו גם אריגה נול אמנות סיבים אמנות פמיניסטית קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנני אלברס בוויקישיתוף מבחר מעבודותיה של אנני אלברס הילה שמר, הגברת הראשונה של הבאוהאוס: אנני אלברס הפכה אריגה לאמנות , באתר Xnet‏, 15 במרץ 2019 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%A0%D7%99_%D7%90%D7%9C...