Berl Katznelson

Berl Katznelson (Hebrew: ברל כצנלסון‎, born 25 January 1887, died 12 August 1944) was one the intellectual founders of Labor Zionism, instrumental to the establishment of the modern State of Israel, and the editor of Davar, the first daily newspaper of the workers' movement.

Biography

Katznelson was born in Bobruysk, Russia, the son of a member of Hovevei Zion. He dreamed of settling in the Jewish homeland from an early age. In Russia, he was a librarian in a Hebrew-Yiddish library and taught Hebrew literature and Jewish history. After the 1905 Russian Revolution, he tried his hand at physical labor, fell ill and suffered a severe spiritual crisis. He made aliyah to Ottoman Palestine in 1909, where he worked in agriculture and took an active role in organizing workers' federations based on the idea of "common work, life and aspirations." He perceived his aliyah to be a personal, existential experiencenot a public calling. After his departure, he maintained ties with his friends from Bobruysk. He corresponded with Sarah Shmukler and Leah Miron, reporting on his life and experiences in Palestine, but not calling on them to follow him.

During World War I, he lived cooperatively with a group from Bobruysk, on the banks of the Sea of Galilee. The group sought acceptance to the young collective that had taken the Kinneret Farm under its auspices. Some opposition derived primarily from the fact that Katznelson himself could not demonstrate any practical skills, but the group was eventually accepted. There he became romantically involved with Sarah Shmukler, while Leah Miron and Rachel Katznelson loved him as well, one openly and the other secretly. Katznelson and Shmukler decided to leave for Tel Aviv, but later separated temporarily. He went to Jerusalem to set up a vegetable cultivation collective.

When the British conquered Palestine in 1917, the couple found themselves separated by the battlefront. Katznelson was in the south under British rule, while Shmukler was in the north, still under Ottoman control. He volunteered for the Jewish Brigade. By the time they were reunited, he was then preoccupied with the idea of uniting all the workers’ parties in Palestine, a plan that was never implemented. Shmukler returned to Yesud HaMa'ala at the request of Hillel Yaffe, to battle a yellow fever epidemic. Katznelson visited her there. Shmukler died in 1919, and Katznelson later married Leah Miron.

Together with his cousin, Yitzhak Tabenkin, Katznelson was one of the founding fathers of the Israeli workers union, the Histadrut. In this capcity, together with Meir Rothberg, Katznelson founded the consumer co-operative known as Hamashbir Lazarchan. He helped to establish the Clalit Health Services sick fund, a major fixture in Israel's network of socialized medicine. In 1925, together with Moshe Beilinson, Katznelson established the Davar daily newspaper, and became its first editor, a position he held until his death, as well as the founder and first editor-in-chief of the Am Oved publishing house.

Katznelson was well known for his desire for peaceful coexistence between Arabs and Jews in Israel. He was an outspoken opponent of the United Nations Partition Plan for Palestine. He stated:

   I do not wish to see the realization of Zionism in the form of the new Polish state with Arabs in the position of the Jews and the Jews in the position of the Poles, the ruling people. For me this would be the complete perversion of the Zionist ideal... Our generation has been witness to the fact that nations aspiring to freedom who threw off the yoke of subjugation rushed to place this yoke on the shoulders of others. Over the generations in which we were persecuted and exiled and slaughtered, we learned not only the pain of exile and subjugation, but also contempt for tyranny. Was that only a case of sour grapes? Are we now nurturing the dream of slaves who wish to reign?

Katznelson also spoke of Jewish self-hatred, saying:

   "Is there another People on Earth so emotionally twisted that they consider everything their nation does despicable and hateful, while every murder, rape, robbery committed by their enemies fill their hearts with admiration and awe?"

Katznelson died of an aneurism in 1944 and was buried at his request in the cemetery on the shores of the Sea of Galilee, next to Sarah Shmukler.

Memories of Katznelson

In her biography, Golda Meir remembers Berl Katznelson as a pivotal figure in the life of the Jewish community in Palestine: "Berl was not at all physically impressive. He was small, his hair was always untidy, his clothes always looked rumpled. But his lovely smile lit up his face, and [he] looked right through you, so that no one who ever talked to Berl forgot him. I think of him as I saw him, hundreds of times, buried in a shabby old armchair in one of the two book-lined rooms in which he lived in the heart of old Tel-Aviv, where everyone came to see him and where he worked (because he hated going to an office). 'Berl would like you to stop by' was like a command that no one disobeyed. Not that he held court or ever gave orders, but nothing was done, no decision of any importance to the Labour movement in particular or the yishuv in general, was taken without Berl's opinion being sought first."

Commemoration

Katznelson is commemorated in many places, in name. Beit Berl near Tzofit, Oholo (lit. his tent) on Sea of Galilee, and Kibbutz Be'eri (which takes Katznelson's literary name). Many streets throughout Israel are named in his memory. Israeli Postal Service issued a Berl Katzenelson commemorative stamp.

• --------------------------------------------------------------------------------------------

ברל כצנלסון

LINE of BERL ברל Halevi KATZNELSON

ברל כצנלסון (25 בינואר 1887, בוברויסק – 12 באוגוסט 1944, ירושלים) היה ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, עיתונאי, עורך וממקימי מוסדות ההסתדרות.

תולדות חייו והגותו

ברל יעקב כצנלסון נולד בעיר בוברויסק שבפלך מינסק, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), למשפחה יהודית משכילה - לאביו משה, ולאמו טייבל-רייזל לבית נעמעץ. ברל היה הבכור מבין 5 ילדים, ילד חולני וחלוש, ולכן לא ביקר בבית הספר באופן סדיר. את עיקר השכלתו קיבל מקריאה וממורים פרטיים שנשכרו עבורו, ועוד בבית אביו התפתחה השקפת העולם הציונית-סוציאליסטית שלו. בשנת 1899 נפטר אביו, ואמו נרתמה לפרנסת המשפחה. לאחר שבגר רצה לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה בעבודת כפיים, אך החליט לרכוש מקצוע קודם שיעלה. הוא עבד בעבודות שונות כפחחות ונפחות אך גם כמורה וספרן, ולאחר שרכש השכלה מקצועית לפי רוחו, עלה ארצה בשנת 1909, בתקופת העלייה השנייה, ליישוב עטרות. עמו עלתה בת עירו ואהבתו הראשונה, שרה שמוקלר, שנפטרה כעשר שנים לאחר עלייתה ארצה (לאחר מותה הפכה חברתם המשותפת ובת עירם של השניים, לאה מירון, לבת-זוגו של כצנלסון).

בתחילה שהה כצנלסון ביפו, ובה פגש את הסופר יוסף חיים ברנר – אירוע שעתיד היה להשפיע על דרכו בארץ. ברנר הפגיש אותו עם א"ד גורדון, מראשי תנועת העבודה, שהעלה את העבודה הפיזית של הפועל הפשוט למדרגת דת. ברל נדד כפועל ברחבי ארץ ישראל, הגיע למושבות הוותיקות ולפתח תקוה, עלה לגליל והפך לדמות מוכרת בחוגי הפועלים.

מנהיג פועלים

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 התחולל משבר כלכלי חמור בקרב עולי העלייה השנייה. רבים מהעולים חזרו לארצותיהם ואלו שנותרו סבלו רעב, אבטלה ורדיפות. בשנים אלה היה כצנלסון בין ראשי הפועלים, והגיע למעמד של מנהיג בין בני דורו. במעמד זה ברל החזיק עד סוף ימיו, הודות למשקלו הסגולי כאדם, וכאשר איננו נושא בתפקידים רשמיים.

כצנלסון הושפע מאוד מרעיונות סינדיקליסטיים הסבורים שיש קשר אורגני בין פעולות מקצועיות למאבק מדיני. בוועידה החקלאית שנערכה בשנת 1917 קרא כצנלסון לאיחוד תנועות הפועלים ומצא תומך נלהב בדוד בן-גוריון, אך לא הצליח לשכנע בכך את מורו א"ד גורדון, שהמשיך לשמור על עצמאות מפלגתו הפועל הצעיר. כצנלסון היה זה שניסח את המצע של תנועת אחדות העבודה שנוצרה מהאיחוד.

כצנלסון מילא תפקיד פעיל מאוד בהקמת ההסתדרות, מוסדותיה, הארגונים הקשורים אליה כגון "קופת חולים כללית", "סולל בונה" "בנק הפועלים", המשביר לצרכן ומוסדות וארגונים נוספים. היה דירקטור באוניברסיטה העברית ובקק"ל ואחד ממקימי הוצאות הספרים "עם עובד" וספרית פועלים. בשנת 1925 הקים את העיתון דבר, והיה עורכו הראשי עד יום מותו. במרוצת השנים רכש לעצמו מעמד של סמכות רוחנית בתנועת העבודה, כשבמיוחד בלטה השפעתו בחיזוק המגמה הלאומית על חשבון זו המעמדית.

דעותיו

כצנלסון היה מן הראשונים שהטילו ספק בהצלחת המהפכה בברית המועצות, ונמנה עם המעטים בתנועתו שהתייחסו בחיוב למסורת ולדת היהודית. בניגוד למיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שביקש למחוק את כל העבר היהודי ולבנות עולם חדש, טען כצנלסון שזוהי מהפכנות פרימיטיבית וילדותית שלא תחזיק מעמד. לדבריו יש צורך במהפכנות בונה ששלובה בחיים רוחניים ולא זורקת לגל האשפה את כל ירושת הדורות, אלא בוחנת אותה מחדש, ובוררת את הנכון והמתאים לה, לעתים דווקא מתוך מסורות נשכחות. לדידו המרד הציוני צריך למרוד גם במרידות הקודמות, כגון חזון ההתבוללות של המשכילים והסוציאליסטים, הגלותיות של הבונד, הערצת התארים והדיפלומות של המשכילים, והשתעבדות לחזון המהפכה הקומוניסטית.

על טענותיו בדבר חוסר כבוד חינוכי ותרבותי כלפי מסורת ישראל אפשר ללמוד ממאמר שפרסם ‏‏בעיתון דבר ביום י"ד באב תרצ"ד (1934‏), לאחר שמדריכי המחנות העולים ערכו טיול ומחנה קיץ ביער בן שמן בתשעה באב. וכך התבטא: "לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן היום האיום מכל הימים, יום גורלנו". עוד הוא כותב שם:

	"את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחי הגשמה...כיצד נגיע לכך ? האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט?! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושתם הדורות...מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש". 	     י

אחד מנאומיו הנודעים של כצנלסון קרוי "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", והוא נשא אותו בכינוס מדריכי עליית הנוער, ביום ב' בתמוז ת"ש (1940). להלן קטע מנאום זה: כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש"מורה נבוכים" חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם - הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו וליסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע את נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל הדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה – נאום מב' בתמוז 1940

כצנלסון פרסם כמה עשרות ספרים וחוברות, ובהן כונסו נאומיו, מאמריו, מכתביו ועוד. כמה מספריו יצאו לאור ביידיש.

פטירתו והנצחתו

לאחר שכל חייו סבל מבעיות בריאות, נפטר כצנלסון בירושלים ממפרצת בשנת 1944 בתאריך כ"ה באלול, בגיל 57, ונקבר בבית הקברות כנרת שבקבוצת כנרת, לצד אהובתו הראשונה, שרה שמוקלר. לכצנלסון לא היו צאצאים. ש"י עגנון, שהיה מקורב מאוד לכצנלסון ופרסם אחדים מסיפוריו ב"דבר", כתב מאמר לזכרו, "על ברל כצנלסון", שפורסם ב"הארץ" ב-25 באוגוסט 1944 ויצא לאור גם כחוברת עצמאית. במאמר כתב עגנון כי ארבעת האנשים שעצבו את פני היישוב הם "ברנר ורופין ורבינו הקדוש אברהם יצחק הכהן קוק וברל כצנלסון". נתן אלתרמן כתב לזכרו של כצנלסון את השיר "על מות", שהתפרסם במדורו "הטור השביעי" ב"דבר" בכ"ט באב תש"ד, 18 באוגוסט 1944.

על שם כצנלסון נקראים מוסדות חינוך ותרבות ברחבי הארץ, ובהם המכללות בית ברל ואוהלו, קיבוץ בארי (שמו העברי) ורחובות בערים שונות.

ספריו

   * כתבי ב. כצנלסון, תל אביב: מפלגת פועלי א"י, תש"ה-תש"י.    * בחבלי אדם: על מורים וחברים, תל אביב: עם עובד, תש"ה.    * במבחן: שיחות עם מדריכים, תל אביב: המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בא"י, תרצ"ה-1935

   * דרכי לארץ, תל אביב: המשמרת הצעירה למפלגת פועלי א"י, תש"ה-1945.   * מדיניות ציונית: חזון, אל המטרה, במאבק, תל אביב: ההסתדרות הכללית, הוועד הפועל, תש"ו.    * מהפכה ושורשים: מבחר דברים (כינס וערך: אבינועם ברשאי), תל אביב: י. גולן, 1996.    * הסולם אל החזון (סידר לדפוס: מ. קושניר), ירושלים: לשכה מרכזית של הקק"ל, תש"ו.    * עם חזיון ההגנה, תל אביב: הוועד הארצי למען החייל היהודי, תש"ח.   * ערכים גנוזים: שיחות על בעיות החינוך לסוציאליזם (סידר וערך: אפרים ברוידא), תל אביב: עיינות, תש"ד