David Grossman

David Grossman was born in Jerusalem on January 25, 1954. He is the eldest of two brothers. His mother, Michaella, was born in Palestine; his father, Yitzhak, emigrated from Poland with his widowed mother at the age of nine. His mother's family was Zionist and poor, his grandfather having paved roads in the Galilee and supplementing his income by buying and selling rugs. His maternal grandmother was a manicurist. His paternal grandmother left Poland after being harassed by police, never before having left the region where she'd been born. Along with her son and daughter, she travelled to Palestine where she became a cleaner in wealthy neighbourhoods. Grossman's father was a bus driver, then a librarian, and it was through him that David – "a reading child" – was able to build up an interest in literature, which would later become his career. Grossman recalled, "He gave me many things, but what he mostly gave me was Sholem Aleichem." Aleichem, who was born in Ukraine, is one of the greatest writers in Yiddish, though he is now best known as the man whose stories were the inspiration for Fiddler on the Roof.[1]

In 1971, Grossman began his national service working in military intelligence. Although he was in the army when the Yom Kippur war broke out in 1973, he saw no action.[1]

Grossman studied philosophy and theater at the Hebrew University of Jerusalem. After university, Grossman began working in radio, where he'd once been a child actor, eventually becoming an anchor on Kol Yisrael, Israel's national broadcasting service. In 1988 he was sacked for refusing to bury the news that the Palestinian leadership had declared its own state and conceded Israel's right to exist.[1]

Grossman lives in Mevasseret Zion on the outskirts of Jerusalem. He is married to Michal Grossman, a child psychologist and the mother of his three children, Jonathan, 28, Ruth, 18, and the late Uri. [edit] Politics and activism

Grossman is an outspoken peace activist who is politically left wing.[1]

Initially supportive of Israel's action during the 2006 Israel-Lebanon conflict on the grounds of self defence, on August 10, 2006, he and fellow authors Amos Oz and A.B. Yehoshua held a press conference at which they strongly urged the government to agree to a ceasefire that would create the basis for a negotiated solution saying:

   We had a right to go to war. But things got complicated... I believe that there is more than one course of action available.[1]

Two days later, his 20-year-old son Uri, a staff sergeant in an armoured unit, was killed by an anti-tank missile during an IDF operation in southern Lebanon shortly before the ceasefire.[2] However, Grossman explained that the death of his son did not change his opposition to Israel's policy towards the Palestinians.[1] Although Grossman had carefully avoided writing about politics, in his stories, if not his journalism, the death of his son prompted him to deal with the Israeli-Palestintian conflict in greater detail. This appeared in his latest book To The End of the Land.[1]

Four months after his son's death, Grossman addressed a crowd of 100,000 Israelis who had gathered to mark the anniversary of the assassination of Yitzhak Rabin in 1995. He denounced Ehud Olmert's government for a failure of leadership and he argued that reaching out to the Palestinians was the best hope for progress in the region.

   Of course I am grieving, but my pain is greater than my anger. I am in pain for this country and for what you [Olmert] and your friends are doing to it.[1]

About his personal link to the war, Grossman said:

   There were people who stereotyped me, who considered me this naive leftist who would never send his own children into the army, who didn't know what life was made of. I think those people were forced to realise that you can be very critical of Israel and yet still be an integral part of it; I speak as a reservist in the Israeli army myself.[1]

[edit] Opposition to Israeli Settlements and Assault by police

In 2010 Grossman, his wife, and her family attended demonstrations against the spread of Israeli Settlements. While attending weekly demonstrations in Sheikh Jarrah [in east Jerusalem] against Jewish settlers taking over houses in Palestinian neighbourhoods he was assaulted by police. About the incident Grossman said, "we were beaten by the police." When asked by a reporter for The Guardian newspaper about how a renowned writer could be beaten he replied, "I don't know if they know me at all."[1] [edit] Awards and honors

   * In 1984, Grossman won the Prime Minister's Prize for Creative Work;

   * In 2004, he was awarded the Italian prize Premio Flaiano;[3]

   * In 2004, he was a co-recipient (jointly with Haya Shenhav and Ephraim Sidon) of the Bialik Prize for literature;[4]

   * In 2007, he was awarded the Emet Prize;

   * In 2008, he received the Geschwister-Scholl-Preis.

   * In 2010, he received the Peace Prize of the German Book Trade.

On February 2, 2007, Grossman was awarded the degree of Doctor Honoris Causa by the Katholieke Universiteit Leuven, Belgium. [edit] Fiction in English translation

   * Duel [%D7%93%D7%95 קרב / Du-krav, 1982]. London: Bloomsbury, 1998, ISBN 0-7475-4092-6

   * The Smile of the Lamb [%D7%97%D7%99%D7%95%D7%9A הגדי / Hiyukh ha-gedi: roman, 1983]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1990, ISBN 0-374-26639-5

   * See Under: Love [%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%9F ערך: אהבה / Ayen erekh—-ahavah: roman, 1986]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1989, ISBN 0-374-25731-0

   * The Book of Intimate Grammar [%D7%A1%D7%A4%D7%A8 הדקדוק הפנימי / Sefer ha-dikduk ha-penimi: roman, 1991]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1994, ISBN 0-374-11547-8

   * The Zigzag Kid [%D7%99%D7%A9 ילדים זיג זג / Yesh yeladim zigzag, 1994]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1997, ISBN 0-374-52563-3 - won two prizes in Italy: the Premio Mondello in 1996, and the Premio Grinzane Cavour in 1997.

   * Be My Knife [%D7%A9%D7%AA%D7%94%D7%99%D7%99 לי הסכין / She-tihyi li ha-sakin, 1998]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 2001, ISBN 0-374-29977-3

   * Someone to Run With [%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%94%D7%95 לרוץ איתו / Mishehu laruts ito, 2000]. London: Bloomsbury, 2003, ISBN 0-7475-6207-5

   * Her Body Knows: two novellas [%D7%91%D7%92%D7%95%D7%A3 אני מבינה / Ba-guf ani mevinah: tsemed novelot, 2003]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 2005, ISBN 0-374-17557-8

   * To the End of the Land [%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94 בורחת מבשורה / Isha Borahat MiBesora, 2008]. Knopf, 2010, ISBN 0-307-59297-9

[edit] Nonfiction in English translation

   * The Yellow Wind [%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%9F הצהוב / Ha-Zeman ha-tsahov, 1987]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1988, ISBN 0-374-29345-7

   * Sleeping on a Wire: Conversations with Palestinians in Israel [%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%97%D7%99%D7%9D נפקדים / Nokhehim Nifkadim, 1992]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1993, ISBN 0-374-17788-0

   * Death as a Way of Life: Israel Ten Years after Oslo [%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA כדרך חיים / Mavet ke-derech khayyim, 2003]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 2003, ISBN 0-374-10211-2

   * Lion’s honey : the myth of Samson [%D7%93%D7%91%D7%A9 אריות / Dvash arayiot, 2005]. Edinburgh; New York: Canongate, 2006, ISBN 1-84195-656-2

[edit] Films

   * Smile of the Lamb (novel) was the basis for an award-winning film written and directed by Shimon Dotan.

   * Someone to Run With (novel) was the basis for a film directed by Oded Davidoff.[5]

[edit] See also Book collection.jpg Novels portal

   * List of Bialik Prize recipients

[edit] References

  1. ^ a b c d e f g h i j k Cooke, Rachel (29 August 2010). "David Grossman: 'I cannot afford the luxury of despair'". The Guardian. http://www.guardian.co.uk/books/2010/aug/29/david-grossman-israel-h.... Retrieved 29 August 2010. 

  2. ^ http://www.jpost.com/servlet/Satellite?pagename=JPost%2FJPArticle%2...

  3. ^ http://www.premiflaiano.it/frame.html

  4. ^ "List of Bialik Prize recipients 1933-2004 (in Hebrew), Tel Aviv Municipality website". http://www.tel-aviv.gov.il/Hebrew/_MultimediaServer/Documents/12516.... 

  5. ^ http://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-3277639,00.html

[edit] External links

   * David Grossman: Writing against the Mechanism of Retaliation

   * Johanna Baum, A Literary Analysis of Tramatic Neurosis in Israeli Society: David Grossman's See Under: Love, Other Voices, vol. 2.1.

   * Institute for Translation of Hebrew Literature, David Grossman (bibliography with brief biography). Retrieved January 12, 2005.

   * Eli ESHED, "Is Naava Home? Naava's Not Home" נאווה בבית? נאווה לא בבית] (Hebrew). Retrieved January 12, 2005.

   * Grossman's speech at the Rabin Memorial November 4, 2006 [1] Retrieved November 20, 2006.

   * internationales literaturfestival berlin http://www.literaturfestival.com/bios1_3_6_989.html

   * Jonathan Shainin (Fall 2007). "David Grossman, The Art of Fiction No. 194". The Paris Review. http://www.theparisreview.org/interviews/5794/the-art-of-fiction-no.... 

   * David Grossman at the Internet Movie Database

   * Works by or about David Grossman in libraries (WorldCat catalog)

David Grossman

' (Hebrew: דויד גרוסמן‎; born January 25, 1954) is an Israeli author. His books have been translated into more than 30 languages.

In 2018, he was awarded the Israel Prize for literature.

Contents 1 Biography 2 Radio career 3 Literary career 4 Political activism 5 Awards and recognition 6 Works translated into English 6.1 Fiction 6.2 Nonfiction 7 Films 8 See also 9 References 10 External links Biography David Grossman was born in Jerusalem. He is the elder of two brothers. His mother, Michaella, was born in Mandatory Palestine; his father, Yitzhak, immigrated from Dynów in Poland with his widowed mother at the age of nine. His mother's family was Zionist and poor. His grandfather paved roads in the Galilee and supplemented his income by buying and selling rugs. His maternal grandmother, a manicurist, left Poland after police harassment. Accompanied by her son and daughter, she immigrated to Palestine and worked as a maid in wealthy neighborhoods.

Grossman's father was a bus driver, then a librarian. Among the literature he brought home for his son to read were the stories of Sholem Aleichem.[1] At age 9, Grossman won a national competition on knowledge of Sholem Aleichem. He worked as a child actor for the national radio and continued working for the Israel Broadcasting Authority for nearly 25 years.[2]

In 1971, Grossman served in the IDF military intelligence corps. He was in the army when the Yom Kippur War broke out in 1973, but saw no action.[1]

Grossman studied philosophy and theater at the Hebrew University of Jerusalem.

Grossman lives in Mevasseret Zion on the outskirts of Jerusalem. He is married to Michal Grossman, a child psychologist. They had three children, Yonatan, Ruthi, and Uri. Uri was a tank-commander in the Israel Defense Forces, and was killed in action on the last day of the 2006 Lebanon War.[3] Uri's life was later celebrated in Grossman's book Falling Out of Time.

Radio career After university became an anchor on Kol Yisrael, Israel's national broadcasting service. In 1988 he was sacked for refusing to bury the news that the Palestinian leadership had declared its own state and conceded Israel's right to exist.[1]

Literary career He addressed the Israeli–Palestinian conflict in his 2008 novel, To the End of the Land. Since that book's publication he has written a children's book, an opera for children and several poems.[1] His 2014 book, Falling Out of Time, deals with the grief of parents in the aftermath of their children's death.[4] In 2017, he was awarded the Man Booker International Prize in conjunction with his frequent collaborator and translator, Jessica Cohen, for his novel A Horse Walks Into a Bar.[5]

Political activism

David Grossman, Leipzig

Grossman is an outspoken left-wing peace activist.[1] He has been described by The Economist as epitomising Israel's left-leaning cultural elite.[6]

Initially supportive of Israel's action during the 2006 Lebanon War on the grounds of self-defense, on August 10, 2006, he and fellow authors Amos Oz and A.B. Yehoshua held a press conference at which they strongly urged the government to agree to a ceasefire that would create the basis for a negotiated solution, saying: "We had a right to go to war. But things got complicated. ... I believe that there is more than one course of action available."[1]

Two days later, Grossman's 20-year-old son Uri, a Staff Sergeant in the 401st Armored Brigade, was killed in southern Lebanon when his tank was hit by an anti-tank missile shortly before the ceasefire came into effect.[7] Grossman explained that the death of his son did not change his opposition to Israel's policy towards the Palestinians.[1] Although Grossman had carefully avoided writing about politics, in his stories, if not his journalism, the death of his son prompted him to deal with the Israeli-Palestinian conflict in greater detail. This appeared in his 2008 book To The End of the Land.[1]

Two months after his son's death, Grossman addressed a crowd of 100,000 Israelis who had gathered to mark the anniversary of the assassination of Yitzhak Rabin in 1995. He denounced Ehud Olmert's government for a failure of leadership and he argued that reaching out to the Palestinians was the best hope for progress in the region: "Of course I am grieving, but my pain is greater than my anger. I am in pain for this country and for what you [Olmert] and your friends are doing to it."[1]

About his personal link to the war, Grossman said: "There were people who stereotyped me, who considered me this naive leftist who would never send his own children into the army, who didn't know what life was made of. I think those people were forced to realise that you can be very critical of Israel and yet still be an integral part of it; I speak as a reservist in the Israeli army myself.[1]

In 2010 Grossman, his wife, and her family attended demonstrations against the spread of Israeli settlements. While attending weekly demonstrations in Sheikh Jarrah in East Jerusalem against Jewish settlers taking over houses in Palestinian neighbourhoods, he was assaulted by police. When asked by a reporter for The Guardian about how a renowned writer could be beaten, he replied: "I don't know if they know me at all."[1]

Awards and recognition In 2015, Grossman withdrew his candidacy for the Israel Prize for Literature after Prime Minister Binyamin Netanyahu tried to remove two of the judging panel whom he claimed were "anti-Zionist".[6] He was awarded the prize in 2018.[8]

1984: Prime Minister's Prize for Creative Work 1985: Bernstein Prize (original Hebrew novel category) 1991: Nelly Sachs Prize 1993: Bernstein Prize (original Hebrew novel category) 2001: Sapir Prize for Someone to Run With 2004: JQ Wingate Prize (fiction) for Someone to Run With 2004: Italian prize Premio Flaiano;[9] 2004: Bialik Prize for literature (with Haya Shenhav and Ephraim Sidon)[10] 2007: Emet Prize 2007: Ischia International Journalism Award 2007: honorary Doctor Honoris Causa by the Katholieke Universiteit Leuven, Belgium 2008: Geschwister-Scholl-Preis 2010: Albatros Literaturpreis for To the End of the Land, with German translator Anne Birch Hauer 2010: Peace Prize of the German Book Trade 2010: National Jewish Book Award for To the End of the Land[11] 2011: JQ Wingate Prize for To the End of the Land[12] 2015: St. Louis Literary Award from the Saint Louis University Library Associates[13] 2017: Man Booker International Prize for A Horse Walks into a Bar (with translator Jessica Cohen) 2018: Israel Prize Works translated into English Fiction Duel [%D7%93%D7%95 קרב / Du-krav, 1982]. London: Bloomsbury, 1998, ISBN 0-7475-4092-6 The Smile of the Lamb [%D7%97%D7%99%D7%95%D7%9A הגדי / Hiyukh ha-gedi: roman, 1983]. New York: Farrar, Straus and Giroux, 1990, ISBN 0-374-26639-5 See Under: Love [%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%9F ערך: אהבה / Ayen erekh—-ahavah: roman, 1986]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1989, ISBN 0-374-25731-0 The Book of Intimate Grammar [%D7%A1%D7%A4%D7%A8 הדקדוק הפנימי / Sefer ha-dikduk ha-penimi: roman, 1991]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1994, ISBN 0-374-11547-8 The Zigzag Kid [%D7%99%D7%A9 ילדים זיג זג / Yesh yeladim zigzag, 1994]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1997, ISBN 0-374-52563-3 – won two prizes in Italy: the Premio Mondello in 1996, and the Premio Grinzane Cavour in 1997. Be My Knife [%D7%A9%D7%AA%D7%94%D7%99%D7%99 לי הסכין / She-tihyi li ha-sakin, 1998]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 2001, ISBN 0-374-29977-3 Someone to Run With [%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%94%D7%95 לרוץ איתו / Mishehu laruts ito, 2000]. London: Bloomsbury, 2003, ISBN 0-7475-6207-5 Her Body Knows: two novellas [%D7%91%D7%92%D7%95%D7%A3 אני מבינה / Ba-guf ani mevinah: tsemed novelot, 2003]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 2005, ISBN 0-374-17557-8 To the End of the Land [%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94 בורחת מבשורה / Isha Borahat MiBesora, 2008]. Jessica Cohen, trans. Knopf, 2010, ISBN 0-307-59297-9 Falling Out of Time. Jessica Cohen, trans. Knopf, 2014, ISBN 0-385-35013-9 A Horse Walks Into a Bar: A Novel. [%D7%A1%D7%95%D7%A1 אחד נכנס לְבָּר / Soos Echad Nechnas L'bar]. Jessica Cohen, trans. Knopf, 2017, ISBN 0-451-49397-4[14] Life Plays With Me, 2019, אתי החיים משחק הרבה Nonfiction The Yellow Wind [%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%9F הצהוב / Ha-Zeman ha-tsahov, 1987]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1988, ISBN 0-374-29345-7 Sleeping on a Wire: Conversations with Palestinians in Israel [%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%97%D7%99%D7%9D נפקדים / Nokhehim Nifkadim, 1992]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1993, ISBN 0-374-17788-0 Death as a Way of Life: Israel Ten Years after Oslo [%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA כדרך חיים / Mavet ke-derech khayyim, 2003]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 2003, ISBN 0-374-10211-2 Lion’s honey : the myth of Samson [%D7%93%D7%91%D7%A9 אריות / Dvash arayiot, 2005]. Edinburgh; New York: Canongate, 2006, ISBN 1-84195-656-2 Writing in the Dark: Essays on Literature and Politics New York: Farrar, Straus, and Giroux, 2008, ISBN 978-0-312-42860-0 Films The Smile of the Lamb, award-winning film written and directed by Shimon Dotan, based on the Grossman novel by the same name. Someone to Run With, directed by Oded Davidoff, based on the Grossman novel by the same name.[15] The Book of Intimate Grammar was the basis for an award-winning film by Nir Bergman.[16] The Zigzag Kid, directed by Vincent Bal, based on the Grossman novel by the same name.[17] See also Israeli literature References

Cooke, Rachel (August 29, 2010). "David Grossman: 'I cannot afford the luxury of despair'" . The Guardian. Retrieved August 29, 2010.

George Packer (27 September 2010). "The Unconsoled" . The New Yorker.

Grossman, David (2006-08-19). "David Grossman: Uri, my dear son" . the Guardian.

"David Grossman: Falling Out Of Time (Jonathan Cape)" . Herald Scotland.

Shea, Christopher (14 June 2017). "A Horse Walks Into a Bar' Wins Man Booker International Prize" . New York Times. Retrieved 16 June 2017.

"Israel's artists are celebrated abroad; less so at home" . The Economist. 23 June 2017. Retrieved 23 June 2017.

http://fr.jpost.com/servlet/Satellite?pagename=JPost/JPArticle/Show...[permanent dead link]

Zur, Yarden (February 12, 2018). "Author David Grossman Wins the 2018 Israel Prize for Literature" . Haaretz. Retrieved February 12, 2018.

"Archived copy" . Archived from the original

on 2008-10-17. Retrieved 2008-12-04.

"List of Bialik Prize recipients 1933–2004 (in Hebrew), Tel Aviv Municipality website"

(PDF). Archived from the original

(PDF) on December 17, 2007.

"Past Winners - Fiction" . Jewish Book Council. Retrieved 2020-01-20.

Jewish Quarterly-Wingate Prize 2011

Archived

2012-02-25 at the Wayback Machine

"Saint Louis Literary Award – Saint Louis University" . www.slu.edu.

Grossman, David (2017). A Horse Walks into a Bar. ISBN 0451493974.

"Someone to run with" . ynet. 2006-07-18.

Nozz (13 June 2012). "Hadikduk HaPnimi" . IMDb.

Burr, Ty (24 April 2014). "Watching the (13-year-old) detective in 'The Zigzag Kid'" . The Boston Globe. Retrieved 22 June 2017. External links icon	Novels portal 	Wikimedia Commons has media related to David Grossman. Robert H. Cohn (October 7, 2015). "Acclaimed Israeli author wins St. Louis Literary Award" . St. Louis Jewish Light. David Grossman: "Writing against the Mechanism of Retaliation" , Qantara.de, 13-10-2010. Institute for Translation of Hebrew Literature, David Grossman

(bibliography with brief biography). Retrieved January 12, 2005. Eli ESHED, "Is Naava Home? Naava's Not Home" נאווה

בבית? נאווה לא בבית] (Hebrew). Retrieved January 12, 2005. Grossman's speech at the Rabin Memorial November 4, 2006 [1] Retrieved November 20, 2006. internationales literaturfestival berlin https://web.archive.org/web/20081007232013/http://www.literaturfest... Jonathan Shainin (Fall 2007). "David Grossman, The Art of Fiction No. 194" . The Paris Review. Fall 2007 (182). David Grossman

on IMDb David Grossman

at Library of Congress Authorities, with 51 catalogue records Appearances

on C-SPAN Johanna Baum, "A Literary Analysis of Tramatic Neurosis in Israeli Society: David Grossman's See Under: Love" , Other Voices, vol. 2.1. https://en.wikipedia.org/wiki/David_Grossman

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן

' (נולד ב-25 בינואר 1954 בירושלים) הוא סופר, מסאי, משורר ושדרן רדיו ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007),[1] פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ אתו", פרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה"[2] ופרס מאן בוקר הבינלאומי (2017) עבור ספרו "סוס אחד נכנס לבר". עמית כבוד זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים (2017).[3] חתן פרס ישראל לספרות לשנת תשע"ח.

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.

תוכן עניינים 1 קורות חייו 2 קריירה ספרותית 2.1 פרסים 3 ספריו 3.1 ספרי ילדים 4 עיבודים לספריו בקולנוע 5 מחזותיו שהוצגו 6 שירים 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים 9 הערות שוליים קורות חייו

דויד גרוסמן בפתיחת תערוכתו של משה קרון בגלריה דבל, ירושלים, 17 באוקטובר 1987 דויד גרוסמן נולד בירושלים למיכאלה (ילידת ירושלים) וליצחק (יליד פולין). אחיו הצעיר, ניר, הוא עיתונאי ספורט. בבית למד לאהוב ספרות ובכללה ספרות יידיש. למד בבית הספר 'בית הכרם', וב'תיכון ליד האוניברסיטה' בירושלים, במגמה המזרחנית הראשונה שהוקמה בבית הספר.

בגיל תשע התחיל את דרכו ככתב צעיר. לאחר שירותו הצבאי כנגד ביחידה 8200, המשיך גרוסמן בעבודתו ברדיו ב"קול ישראל" ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה ותיאטרון.

סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, לאחר סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", זכה בפרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". סיפורו "חמורים" זכה בפרס הארי הרשון ב-1980.

גרוסמן עבד ב"קול ישראל" ככתב וכשחקן תסכיתים, והיה בין מגישי "חתול בשק", שם שודר לראשונה כתסכית ספרו "דו-קרב". שם גם שידר עם דני אלדר את הסדרה ההומוריסטית "סטוץ". גרוסמן תרם את קולו לדיבוב דמויות שונות בסדרה פינוקיו במהלך 1981 אשר בה גם דיבבה רעיה אדמוני, חברתו להגשת סדרת התסכיתים "חתול בשק". בהמשך שידר את התוכנים ״שירים ושיעורים״, אליה התקשרו מאזינים צעירים, שקיבלו מהמורים שהתארחו בה, תשובות לשאלות בנושאי שיעורי הבית. גרוסמן עזב את תוכניתו ב"קול ישראל" בשנת 1988, במחאה על ההגבלות שהוטלו על כתבים, במיוחד בנושאי פלסטינים. באותה שנה זכה בפרס הר ציון בעבור מאמציו לתרום לשלום ולהבנה בין ערבים ליהודים.

גרוסמן נשוי למיכל ולהם נולדו בת ושני בנים. בנם הצעיר אורי, חייל בשירות חובה בחיל השריון, נהרג במלחמת לבנון השנייה, יומיים לאחר שגרוסמן, יחד עם עמוס עוז וא. ב. יהושע, ערך מסיבת עיתונאים ודרש ממדינת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון כפי שהחליטה לאחר מכן. על פעולתו במלחמה טרם שנהרג, כחלק מ"כוח בניה", קיבל בנו לאחר מותו צל"ש אלוף.[4]

חודשיים לאחר שנהרג בנו, נאם גרוסמן את הנאום המרכזי בעצרת לציון 11 השנים לרצח רבין. נאומו זה עורר הדים רבים וזכורים ממנו הביטויים "הנהגה חלולה" ו"אין מלך בישראל", בהתייחסו להנהגה המדינית והצבאית בישראל, ו"לתת לפירומן לעסוק בכיבוי אש" שהתייחס למינויו של אביגדור ליברמן לשר לעניינים אסטרטגיים. גרוסמן קרא לצדדים לחזור למשא ומתן והתייחס לשכול מהצד הישראלי ומהצד הפלסטיני כאחד.

מאז שנת 2004 מכהן גרוסמן כנשיא עמותת קשב - מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל. בשנת 2010 נמנה עם מייסדי עמותת "אנו פליטים" המעניקה סיוע משפטי לפליטים מאפריקה המגיעים לישראל.

ארכיונו האישי מופקד בספרייה הלאומית.[5]

גרוסמן הוא חבר המועצה הציבורית של ארגון השמאל "בצלם".[6]

לאחר הבחירות לכנסת העשרים ושלוש ועל רקע מגפת הקורונה קרא להקמתה של ממשלת אחדות בין "הליכוד" לכחול לבן", אף שהמשיך בביקורתו על בנימין נתניהו.[7]

קריירה ספרותית גרוסמן החל בקריירה ספרותית בשנת 1979 כאשר פגש את פרופ' גבריאל צורן והגיש לו לקריאה את סיפוריו הראשונים. הסיפורים הועברו לידי פרופ' מנחם פרי שהחל לפרסמם בכתב העת "סימן קריאה".[8] הרומן הראשון שלו, "חיוך הגדי", בחן את החיים ביהודה ושומרון תחת שלטון ישראל. ספר זה הפך לסרט, בבימויו של שמעון דותן. בשנת 1984 זכה גרוסמן בפרס ראש הממשלה ליצירה.

בסדרת הכתבות "הזמן הצהוב", שראתה אור כספר ב-1987 (זמן קצר לפני האינתיפאדה הראשונה), תיאר גרוסמן את רשמיו ביהודה ושומרון, שם ראה ש"פליטים הפכו את עצמם לכפילים של האנשים שהיו בעבר, במקום אחר, לאנשים שמחזיקים בידיהם רק יכולת אחת: היכולת לחכות." ספרו "עיין ערך: אהבה", שראה אור בשנת 1986, עוסק בניצולי השואה, ומסופר מארבע זוויות שונות.

בין ספריו הרבים, בשנת 2000 יצא לאור הספר "מישהו לרוץ אתו", שעוסק בחיים ברחובות ירושלים המודרנית. בשנת 2003 הוציא גרוסמן לאור את "מוות כדרך חיים: ישראל 10 שנים לאחר אוסלו", שם אסף את כתבותיו משנים עברו. ניתן לראות שם את התקווה והאופטימיות ששררו בתחילת תקופה זו.

בשנת 2004 כתב את השיר "שירת הסטיקר", המורכב מסטיקרים פוליטיים. השיר בוצע על ידי להקת "הדג נחש" באלבומה "חומר מקומי", והפך ללהיט.

ספרו "אשה בורחת מבשורה" יצא בהוצאת "הספריה החדשה" באפריל 2008.

בתחילת 2011 התפרסם שיר של גרוסמן, "קצר פה כל כך האביב", שאותו הקדיש לבנו אורי. את השיר הלחין וביצע יהודה פוליקר.[9] השיר נכלל באלבומו של פוליקר "כל דבר מזכיר לי". באותה שנה התפרסם שיר נוסף שגרוסמן כתב את מילותיו, "אורחת זרים", שהלחין יוני רכטר וביצעו אלי גורנשטיין ונורית גלרון באלבומו של גורנשטיין "ונחיה".

פרסים

דויד גרוסמן במשכנות שאננים, ירושלים 1997: פרס גרינזיין האיטלקי (אנ'), שבו זכו גם אהרן אפלפלד וא. ב. יהושע. 2007: פרס א.מ.ת, שהוגש על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט. בעקבות נפילת בנו במבצע האחרון של מלחמת לבנון השנייה שאותה הוביל אולמרט, סירב גרוסמן ללחוץ את ידו. 2008: פרס האחים שול, המוענק במינכן לסופרים המפגינים "עצמאות אינטלקטואלית ואומץ מוסרי". הפרס הוענק לו על אסופת מאמרים שנקראה בגרמנית "הכוח לתיקון" (Die Kraft zur Korrektur). 2009: פרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות. 2010: פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית.[10] 2011: פרס מדיסיס על ספרו "אשה בורחת מבשורה".[11] 2012: פרס ברנר על ספרו "נופל מחוץ לזמן".[12] 2017: הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית ירושלים. 2017: פרס מאן בוקר הבינלאומי על ספרו "סוס אחד נכנס לבר" בתרגומו לאנגלית, יחד עם המתרגמת ג'סיקה כהן.[13] 2018: הוכרז כחתן פרס ישראל לספרות לשנת תשע"ח.[14] ספריו גרוסמן כותב לילדים, לבני נוער ולמבוגרים. כל ספרי הסיפורת שלו למבוגרים ולנוער, וכן שני ספרי התיעוד שלו והמחזה 'גן ריקי', הופיעו בספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, וערך אותם מנחם פרי. גרוסמן כתב את הספרים הבאים:

דו-קרב (1982): זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת 1982. מהדורה חדשה עם איורים של מישל קישקה, 2015. רץ (1983): קובץ סיפורים קצרים. חיוך הגדי (1983): רומן. הופק לקולנוע בשנת 1986 בבימויו של שמעון דותן עיין ערך: אהבה (1986): רומאן. הזמן הצהוב (1987): תיעוד. גן ריקי (1988): מחזה בשתי מערכות. ספר הדקדוק הפנימי (1991): רומאן חניכה. עובד לסרט בבימוי ניר ברגמן בשנת 2010. נוכחים נפקדים (1992): תיעוד. יש ילדים זיגזג (1994): שבוע בחיי בנו של איש משטרה, קודם לחגיגת הבר מצווה שלו. בשבוע זה, שתחילתו בנסיעה ברכבת והמשכו בהרפתקאות רבות, במהלכן הוא לומד להכיר את משפחתו. רומן לנוער ולמבוגרים.[15] שתהיי לי הסכין (1998): רומאן מכתבים. רוב הספר מוצגים לקורא מכתביו של יאיר אל מרים, כאשר המכתבים שלה אינם מוצגים אך משתמעים מסיפוריו. דרך המכתבים מתפתחת בין יאיר ומרים מערכת יחסים ייחודית שבה נחשפים גם שקרים אך גם אמת גדולה שלעיתים כואבת. מישהו לרוץ אתו (2000), סיפורו של אסף, נער ירושלמי, שמתוודע לתמר ולסיפור ההתחזות הסבוך שלה בעזרת כלבתה. זכה בפרס ספיר לשנת 2001, ונקרא על ידי בני-נוער ומבוגרים כאחד. עובד לסרט. חמורים (2000): סיפור קצר, שפורסם לראשונה בקובץ "רץ". בגוף אני מבינה (2002): צמד נובלות. המוות כדרך חיים (2003): מבחר של 32 מאמרים שהתפרסמו בעשור שקדם לפרסום הספר. מומיק (2005): נובלה, עריכה מחודשת של החלק הראשון של הרומן "עיין ערך: 'אהבה'". עובד להצגה שעלתה בשנת 2005 בתיאטרון גשר. דבש אריות (2005): מסה על שמשון הגיבור. אשה בורחת מבשורה (2008): רומאן. נופל מחוץ לזמן (יוני 2011).[16] סוס אחד נכנס לְבָּר (2014). תרגומו לאנגלית זיכה את גרוסמן ואת המתרגמת ג'סיקה כהן בפרס מאן בוקר הבינלאומי לשנת 2017. איתי החיים משחק הרבה (2019). עלילת ספר זה מבוססת על סיפור חייה של אווה פאניץ'-נהיר ומאסרה הפוליטי באי גולי אוטוק. ספרי ילדים סדרת סיפורי איתמר:

איתמר מטייל על קירות (1986) איתמר מכתב (1988) איתמר פוגש ארנב (1988) איתמר צייד החלומות (1990) איתמר וכובע הקסמים השחור (1992) אח חדש לגמרי (1986) השפה המיוחדת של אוּרי (1989) ספר השיאים של פוז (1994) היה הייתם שני קופים (1996) רותי תישן ותישן (2004) ג'ירפה ולישון (1999) אל תדאגי רותי (1999) החברה הסודית של רחלי, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2010) חיבוק, רישומים: מיכל רובנר, בהוצאת עם עובד (2011) – זוכה עיטור אנדרסן לשנת 2012.[17] מי רוצה שק קמח?, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2011) יונתן בלש ממש, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2012) נסיכת השמש, רישומים: מיכל רובנר, בהוצאת עם עובד (2015) בובה תותי, איורים: גלעד סליקטר, בהוצאת עם עובד (2017) עיבודים לספריו בקולנוע "חיוך הגדי" (1986) - בבימויו של שמעון דותן "מישהו לרוץ איתו" (2006) - סרט ומיני סדרת טלוויזיה בבימויו של עודד דוידוף "הדקדוק הפנימי" (2010) - בבימויו של ניר ברגמן "יש ילדים זיגזג" (2012) - עיבוד הולנדי לספר, בבימויו של וינסנט באל באוגוסט 2019 פורסם שזכויות הספר "סוס אחד נכנס לבר" נרכשו במטרה להפוך אותו לסרט עתידי. הרוכשת היא חברת ההפקות האוסטרלית-אמריקנית Village Roadshow Pictures(אנ') שעובדת בשיתוף עם אולפני הקולנוע הגדולים[18] מחזותיו שהוצגו גן ריקי, הוצג בהבימה, הבמאי מיכאל גורביץ', תפאורן משה שטרנפלד, מוזיקה אבנר קנר, מרס 1988. הוצג גם בתיאטרון צוותא, בבימוי שלומי חיוון ובביצוע תלמידי הסטודיו למשחק "בימת הנוער" כפר סבא בהנהלת השחקן טוביה גלבר, וכן בתיאטרון הבית הצהוב בעיר הוד השרון בבימוי גילי פלד ובהשתתפות קבוצת התיאטרון הדרים. המערכה הראשונה של המחזה הועלתה בהשתתפות הלהקה הייצוגית של הרצליה "להקת על הבמה" בבימויו של יוסי שמן-רובין בשנת 2010 הועלה מחדש ב-2018 על ידי אנסמבל תיאטרון כפר סבא בבימויו של שלום שמואלוב.

איתמר פוגש ארנב עובד לקונצרט-הצגה על ידי המלחין יוני רכטר ובוצע על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית בשנת 2009.[19] מספר ספרים נוספים של גרוסמן עובדו והוצגו כמחזות וסרטים, כגון: "מומיק" (מחזה, מתוך "עיין ערך: אהבה"), "נופל מחוץ לזמן" (מחזה), "יש ילדים זיגזג" (מחזה וסרט), "מישהו לרוץ אתו" (מחזה, סרט ומיני סדרת טלוויזיה), "אשה בורחת מבשורה" (מחזה), ו"סוס אחד נכנס לבר" (מחזה בתיאטרון הקאמרי).

שירים "שירת הסטיקר" - בוצע על ידי להקת הדג נחש. "קצר פה כל כך האביב" - שיר שאותו הקדיש לבנו אורי - בוצע על ידי יהודה פוליקר. "נופל מחוץ לזמן", "ברגע הזה", "זה מול זה", "איך תופיע בי", "כדי נשימה", "הולך", "אוגוסט", "בתוך חלום", "שקט ירד" - בוצעו על ידי הילה כהן אלעזר.[20] "אורחת זרים" - בוצע על ידי אלי גורנשטיין ונורית גלרון. לקריאה נוספת נורית גרץ, סיפור מהסרטים - סיפורת ישראלית ועיבודיה לקולנוע, האוניברסיטה הפתוחה, 1993, פרק 7 - "בשטח ההפקר: חיוך הגדי", עמ' 321–364 אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "דויד גרוסמן - אני חי כאילו מחר אמות", עמ' 296-289 דויד גרוסמן, "ספרים שקראו אותי", בתוך רות קרטון-בלום (עורכת), מאין נחלתי את שירי - סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 33–46 אסתי אדיבי שושן, "כי רק בגללי הוא האבא שלי: על ספרי הילדים של דויד גרוסמן", עולם קטן, גיליון 5 סמדר שיפמן, דברים שרואים מכאן - דויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום ומאיר שלו: מעבר למודרניזם?, הוצאת כרמל, 2007 מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, קו אדום אמנות, הקיבוץ המאוחד, 2010 אביבה קרינסקי, "השיח על הזהות העצמית ביצירות דוד גרוסמן "איתמר וכובע הקסמים השחור", "עיין ערך אהבה" ", מאזנים כרך ח גיליון 4, אוגוסט 2014 דויד גרוסמן, אשה בורחת מבשורה, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 510–521, הוצאת כרמל, 2017 מי-טל נדלר, "תקשיב, לשבילים בארץ יש קול: מרחב אלטרנטיבי לאתיקה אלטרנטיבית באשה בורחת מבשורה מאת דויד גרוסמן" ", מכאן, 2017 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%99%D7%93_%D7%92%D7%A8...

------------------------------------------------------

David Grossman was born in Jerusalem on January 25, 1954. He is the eldest of two brothers. His mother, Michaella, was born in Palestine; his father, Yitzhak, emigrated from Poland with his widowed mother at the age of nine. His mother's family was Zionist and poor, his grandfather having paved roads in the Galilee and supplementing his income by buying and selling rugs. His maternal grandmother was a manicurist. His paternal grandmother left Poland after being harassed by police, never before having left the region where she'd been born. Along with her son and daughter, she travelled to Palestine where she became a cleaner in wealthy neighbourhoods. Grossman's father was a bus driver, then a librarian, and it was through him that David – "a reading child" – was able to build up an interest in literature, which would later become his career. Grossman recalled, "He gave me many things, but what he mostly gave me was Sholem Aleichem." Aleichem, who was born in Ukraine, is one of the greatest writers in Yiddish, though he is now best known as the man whose stories were the inspiration for Fiddler on the Roof.[1]

In 1971, Grossman began his national service working in military intelligence. Although he was in the army when the Yom Kippur war broke out in 1973, he saw no action.[1]

Grossman studied philosophy and theater at the Hebrew University of Jerusalem. After university, Grossman began working in radio, where he'd once been a child actor, eventually becoming an anchor on Kol Yisrael, Israel's national broadcasting service. In 1988 he was sacked for refusing to bury the news that the Palestinian leadership had declared its own state and conceded Israel's right to exist.[1]

Grossman lives in Mevasseret Zion on the outskirts of Jerusalem. He is married to Michal Grossman, a child psychologist and the mother of his three children, Jonathan, 28, Ruth, 18, and the late Uri. [edit] Politics and activism

Grossman is an outspoken peace activist who is politically left wing.[1]

Initially supportive of Israel's action during the 2006 Israel-Lebanon conflict on the grounds of self defence, on August 10, 2006, he and fellow authors Amos Oz and A.B. Yehoshua held a press conference at which they strongly urged the government to agree to a ceasefire that would create the basis for a negotiated solution saying:

   We had a right to go to war. But things got complicated... I believe that there is more than one course of action available.[1]

Two days later, his 20-year-old son Uri, a staff sergeant in an armoured unit, was killed by an anti-tank missile during an IDF operation in southern Lebanon shortly before the ceasefire.[2] However, Grossman explained that the death of his son did not change his opposition to Israel's policy towards the Palestinians.[1] Although Grossman had carefully avoided writing about politics, in his stories, if not his journalism, the death of his son prompted him to deal with the Israeli-Palestintian conflict in greater detail. This appeared in his latest book To The End of the Land.[1]

Four months after his son's death, Grossman addressed a crowd of 100,000 Israelis who had gathered to mark the anniversary of the assassination of Yitzhak Rabin in 1995. He denounced Ehud Olmert's government for a failure of leadership and he argued that reaching out to the Palestinians was the best hope for progress in the region.

   Of course I am grieving, but my pain is greater than my anger. I am in pain for this country and for what you [Olmert] and your friends are doing to it.[1]

About his personal link to the war, Grossman said:

   There were people who stereotyped me, who considered me this naive leftist who would never send his own children into the army, who didn't know what life was made of. I think those people were forced to realise that you can be very critical of Israel and yet still be an integral part of it; I speak as a reservist in the Israeli army myself.[1]

[edit] Opposition to Israeli Settlements and Assault by police

In 2010 Grossman, his wife, and her family attended demonstrations against the spread of Israeli Settlements. While attending weekly demonstrations in Sheikh Jarrah [in east Jerusalem] against Jewish settlers taking over houses in Palestinian neighbourhoods he was assaulted by police. About the incident Grossman said, "we were beaten by the police." When asked by a reporter for The Guardian newspaper about how a renowned writer could be beaten he replied, "I don't know if they know me at all."[1] [edit] Awards and honors

   * In 1984, Grossman won the Prime Minister's Prize for Creative Work;

   * In 2004, he was awarded the Italian prize Premio Flaiano;[3]

   * In 2004, he was a co-recipient (jointly with Haya Shenhav and Ephraim Sidon) of the Bialik Prize for literature;[4]

   * In 2007, he was awarded the Emet Prize;

   * In 2008, he received the Geschwister-Scholl-Preis.

   * In 2010, he received the Peace Prize of the German Book Trade.

On February 2, 2007, Grossman was awarded the degree of Doctor Honoris Causa by the Katholieke Universiteit Leuven, Belgium. [edit] Fiction in English translation

   * Duel [%D7%93%D7%95 קרב / Du-krav, 1982]. London: Bloomsbury, 1998, ISBN 0-7475-4092-6

   * The Smile of the Lamb [%D7%97%D7%99%D7%95%D7%9A הגדי / Hiyukh ha-gedi: roman, 1983]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1990, ISBN 0-374-26639-5

   * See Under: Love [%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%9F ערך: אהבה / Ayen erekh—-ahavah: roman, 1986]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1989, ISBN 0-374-25731-0

   * The Book of Intimate Grammar [%D7%A1%D7%A4%D7%A8 הדקדוק הפנימי / Sefer ha-dikduk ha-penimi: roman, 1991]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1994, ISBN 0-374-11547-8

   * The Zigzag Kid [%D7%99%D7%A9 ילדים זיג זג / Yesh yeladim zigzag, 1994]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1997, ISBN 0-374-52563-3 - won two prizes in Italy: the Premio Mondello in 1996, and the Premio Grinzane Cavour in 1997.

   * Be My Knife [%D7%A9%D7%AA%D7%94%D7%99%D7%99 לי הסכין / She-tihyi li ha-sakin, 1998]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 2001, ISBN 0-374-29977-3

   * Someone to Run With [%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%94%D7%95 לרוץ איתו / Mishehu laruts ito, 2000]. London: Bloomsbury, 2003, ISBN 0-7475-6207-5

   * Her Body Knows: two novellas [%D7%91%D7%92%D7%95%D7%A3 אני מבינה / Ba-guf ani mevinah: tsemed novelot, 2003]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 2005, ISBN 0-374-17557-8

   * To the End of the Land [%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94 בורחת מבשורה / Isha Borahat MiBesora, 2008]. Knopf, 2010, ISBN 0-307-59297-9

[edit] Nonfiction in English translation

   * The Yellow Wind [%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%9F הצהוב / Ha-Zeman ha-tsahov, 1987]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1988, ISBN 0-374-29345-7

   * Sleeping on a Wire: Conversations with Palestinians in Israel [%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%97%D7%99%D7%9D נפקדים / Nokhehim Nifkadim, 1992]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1993, ISBN 0-374-17788-0

   * Death as a Way of Life: Israel Ten Years after Oslo [%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA כדרך חיים / Mavet ke-derech khayyim, 2003]. New York: Farrar, Straus, and Giroux, 2003, ISBN 0-374-10211-2

   * Lion’s honey : the myth of Samson [%D7%93%D7%91%D7%A9 אריות / Dvash arayiot, 2005]. Edinburgh; New York: Canongate, 2006, ISBN 1-84195-656-2

[edit] Films

   * Smile of the Lamb (novel) was the basis for an award-winning film written and directed by Shimon Dotan.

   * Someone to Run With (novel) was the basis for a film directed by Oded Davidoff.[5]

[edit] See also Book collection.jpg Novels portal

   * List of Bialik Prize recipients

[edit] References

  1. ^ a b c d e f g h i j k Cooke, Rachel (29 August 2010). "David Grossman: 'I cannot afford the luxury of despair'". The Guardian. http://www.guardian.co.uk/books/2010/aug/29/david-grossman-israel-h.... Retrieved 29 August 2010. 

  2. ^ http://www.jpost.com/servlet/Satellite?pagename=JPost%2FJPArticle%2...

  3. ^ http://www.premiflaiano.it/frame.html

  4. ^ "List of Bialik Prize recipients 1933-2004 (in Hebrew), Tel Aviv Municipality website". http://www.tel-aviv.gov.il/Hebrew/_MultimediaServer/Documents/12516.... 

  5. ^ http://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-3277639,00.html

[edit] External links

   * David Grossman: Writing against the Mechanism of Retaliation

   * Johanna Baum, A Literary Analysis of Tramatic Neurosis in Israeli Society: David Grossman's See Under: Love, Other Voices, vol. 2.1.

   * Institute for Translation of Hebrew Literature, David Grossman (bibliography with brief biography). Retrieved January 12, 2005.

   * Eli ESHED, "Is Naava Home? Naava's Not Home" נאווה בבית? נאווה לא בבית] (Hebrew). Retrieved January 12, 2005.

   * Grossman's speech at the Rabin Memorial November 4, 2006 [1] Retrieved November 20, 2006.

   * internationales literaturfestival berlin http://www.literaturfestival.com/bios1_3_6_989.html

   * Jonathan Shainin (Fall 2007). "David Grossman, The Art of Fiction No. 194". The Paris Review. http://www.theparisreview.org/interviews/5794/the-art-of-fiction-no.... 

   * David Grossman at the Internet Movie Database

   * Works by or about David Grossman in libraries (WorldCat catalog)

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן

' (נולד ב-25 בינואר 1954 בירושלים) הוא סופר, מסאי, משורר ושדרן רדיו ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה, פרס נלי זק"ש, פרס א.מ.ת,[1] פרס ספיר, פרס אלבטרוס[2] ופרס מאן בוקר הבינלאומי. עמית כבוד זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.[3] חתן פרס ישראל לספרות לשנת תשע"ח.

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.

תוכן עניינים 1 קורות חייו 2 קריירה ספרותית 2.1 פרסים 3 ספריו 3.1 ספרי ילדים 4 עיבודים לספריו בקולנוע 5 מחזותיו שהוצגו 6 שירים 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים 9 הערות שוליים קורות חייו

דויד גרוסמן בפתיחת תערוכתו של משה קרון בגלריה דבל, ירושלים, 17 באוקטובר 1987 דויד גרוסמן נולד בירושלים למיכאלה (ילידת ירושלים) וליצחק (יליד פולין). אחיו הצעיר, ניר, הוא עיתונאי ספורט. בבית למד לאהוב ספרות ובכללה ספרות יידיש. למד בבית הספר 'בית הכרם', וב'תיכון ליד האוניברסיטה' בירושלים, במגמה המזרחנית הראשונה שהוקמה בבית הספר.

בגיל תשע התחיל את דרכו ככתב צעיר. לאחר שירותו הצבאי כנגד ביחידה 8200, המשיך גרוסמן בעבודתו ברדיו ב"קול ישראל" ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה ותיאטרון.

סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, לאחר סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", זכה בפרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". סיפורו "חמורים" זכה בפרס הארי הרשון ב-1980.

גרוסמן עבד ב"קול ישראל" ככתב וכשחקן תסכיתים, והיה בין מגישי "חתול בשק", שם שודר לראשונה כתסכית ספרו "דו-קרב". שם גם שידר עם דני אלדר את הסדרה ההומוריסטית "סטוץ". גרוסמן תרם את קולו לדיבוב דמויות שונות בסדרה פינוקיו במהלך 1981 אשר בה גם דיבבה רעיה אדמוני, חברתו להגשת סדרת התסכיתים "חתול בשק". בהמשך שידר את התוכנים ״שירים ושיעורים״, אליה התקשרו מאזינים צעירים, שקיבלו מהמורים שהתארחו בה, תשובות לשאלות בנושאי שיעורי הבית. גרוסמן עזב את תוכניתו ב"קול ישראל" בשנת 1988, במחאה על ההגבלות שהוטלו על כתבים, במיוחד בנושאי פלסטינים. באותה שנה זכה בפרס הר ציון בעבור מאמציו לתרום לשלום ולהבנה בין ערבים ליהודים.

גרוסמן נשוי למיכל ולהם נולדו שני בנים ובת. בנם האמצעי אורי, חייל בשירות חובה בחיל השריון, נהרג במלחמת לבנון השנייה, יומיים לאחר שגרוסמן, יחד עם עמוס עוז וא. ב. יהושע, ערך מסיבת עיתונאים ודרש ממדינת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון כפי שהחליטה לאחר מכן. על פעולתו במלחמה טרם שנהרג, כחלק מ"כוח בניה", קיבל בנו לאחר מותו צל"ש אלוף.[4]

חודשיים לאחר שנהרג בנו, נאם גרוסמן את הנאום המרכזי בעצרת לציון 11 השנים לרצח רבין. נאומו זה עורר הדים רבים וזכורים ממנו הביטויים "הנהגה חלולה" ו"אין מלך בישראל", בהתייחסו להנהגה המדינית והצבאית בישראל, ו"לתת לפירומן לעסוק בכיבוי אש" שהתייחס למינויו של אביגדור ליברמן לשר לעניינים אסטרטגיים. גרוסמן קרא לצדדים לחזור למשא ומתן והתייחס לשכול מהצד הישראלי ומהצד הפלסטיני כאחד.

מאז שנת 2004 מכהן גרוסמן כנשיא עמותת קשב - מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל. בשנת 2010 נמנה עם מייסדי עמותת "אנו פליטים" המעניקה סיוע משפטי לפליטים מאפריקה המגיעים לישראל.

ארכיונו האישי מופקד בספרייה הלאומית.[5]

גרוסמן הוא חבר המועצה הציבורית של ארגון השמאל "בצלם".[6]

לאחר הבחירות לכנסת העשרים ושלוש ועל רקע מגפת הקורונה קרא להקמתה של ממשלת אחדות בין "הליכוד" ל"כחול לבן", אף שהמשיך בביקורתו על בנימין נתניהו.[7]

קריירה ספרותית גרוסמן החל בקריירה ספרותית בשנת 1979 כאשר פגש את פרופ' גבריאל צורן והגיש לו לקריאה את סיפוריו הראשונים. הסיפורים הועברו לידי פרופ' מנחם פרי שהחל לפרסמם בכתב העת "סימן קריאה".[8] הרומן הראשון שלו, "חיוך הגדי", בחן את החיים ביהודה ושומרון תחת שלטון ישראל. ספר זה הפך לסרט, בבימויו של שמעון דותן. בשנת 1984 זכה גרוסמן בפרס ראש הממשלה ליצירה.

בסדרת הכתבות "הזמן הצהוב", שראתה אור כספר ב-1987 (זמן קצר לפני האינתיפאדה הראשונה), תיאר גרוסמן את רשמיו ביהודה ושומרון, שם ראה ש"פליטים הפכו את עצמם לכפילים של האנשים שהיו בעבר, במקום אחר, לאנשים שמחזיקים בידיהם רק יכולת אחת: היכולת לחכות." ספרו "עיין ערך: אהבה", שראה אור בשנת 1986, עוסק בניצולי השואה, ומסופר מארבע זוויות שונות.

בין ספריו הרבים, בשנת 2000 יצא לאור הספר "מישהו לרוץ אתו", שעוסק בחיים ברחובות ירושלים המודרנית. בשנת 2003 הוציא גרוסמן לאור את "מוות כדרך חיים: ישראל 10 שנים לאחר אוסלו", שם אסף את כתבותיו משנים עברו. ניתן לראות שם את התקווה והאופטימיות ששררו בתחילת תקופה זו.

בשנת 2004 כתב את השיר "שירת הסטיקר", המורכב מסטיקרים פוליטיים. השיר בוצע על ידי להקת "הדג נחש" באלבומה "חומר מקומי", והפך ללהיט.

ספרו "אשה בורחת מבשורה" יצא בהוצאת "הספריה החדשה" באפריל 2008.

בתחילת 2011 התפרסם שיר של גרוסמן, "קצר פה כל כך האביב", שאותו הקדיש לבנו אורי. את השיר הלחין וביצע יהודה פוליקר.[9] השיר נכלל באלבומו של פוליקר "כל דבר מזכיר לי". באותה שנה התפרסם שיר נוסף שגרוסמן כתב את מילותיו, "אורחת זרים", שהלחין יוני רכטר וביצעו אלי גורנשטיין ונורית גלרון באלבומו של גורנשטיין "ונחיה".

פרסים

דויד גרוסמן במשכנות שאננים, ירושלים 1997: פרס גרינזיין האיטלקי (אנ'), שבו זכו גם אהרן אפלפלד וא. ב. יהושע. 2007: פרס א.מ.ת, שהוגש על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט. בעקבות נפילת בנו במבצע האחרון של מלחמת לבנון השנייה שאותה הוביל אולמרט, סירב גרוסמן ללחוץ את ידו. 2008: פרס האחים שול, המוענק במינכן לסופרים המפגינים "עצמאות אינטלקטואלית ואומץ מוסרי". הפרס הוענק לו על אסופת מאמרים שנקראה בגרמנית "הכוח לתיקון" (Die Kraft zur Korrektur). 2009: פרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות. 2009: פרס אלבטרוס הגרמני-הבינלאומי על ספרו "אישה בורחת מבשור"[10] 2010: פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית.[11] 2011: פרס מדיסיס על ספרו "אשה בורחת מבשורה".[12] 2012: פרס ברנר על ספרו "נופל מחוץ לזמן".[13] 2017: הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית ירושלים. 2017: פרס מאן בוקר הבינלאומי על ספרו "סוס אחד נכנס לבר" בתרגומו לאנגלית, יחד עם המתרגמת ג'סיקה כהן.[14] 2018: הוכרז כחתן פרס ישראל לספרות לשנת תשע"ח.[15] ספריו גרוסמן כותב לילדים, לבני נוער ולמבוגרים. כל ספרי הסיפורת שלו למבוגרים ולנוער, וכן שני ספרי התיעוד שלו והמחזה 'גן ריקי', הופיעו בספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, וערך אותם מנחם פרי. גרוסמן כתב את הספרים הבאים:

דו-קרב (1982): זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת 1982. מהדורה חדשה עם איורים של מישל קישקה, 2015. רץ (1983): קובץ סיפורים קצרים. חיוך הגדי (1983): רומן. הופק לקולנוע בשנת 1986 בבימויו של שמעון דותן עיין ערך: אהבה (1986): רומאן. הזמן הצהוב (1987): תיעוד. גן ריקי (1988): מחזה בשתי מערכות. ספר הדקדוק הפנימי (1991): רומאן חניכה. עובד לסרט בבימוי ניר ברגמן בשנת 2010. נוכחים נפקדים (1992): תיעוד. יש ילדים זיגזג (1994): שבוע בחיי בנו של איש משטרה, קודם לחגיגת הבר מצווה שלו. בשבוע זה, שתחילתו בנסיעה ברכבת והמשכו בהרפתקאות רבות, במהלכן הוא לומד להכיר את משפחתו. רומן לנוער ולמבוגרים.[16] שתהיי לי הסכין (1998): רומאן מכתבים. רוב הספר מוצגים לקורא מכתביו של יאיר אל מרים, כאשר המכתבים שלה אינם מוצגים אך משתמעים מסיפוריו. דרך המכתבים מתפתחת בין יאיר ומרים מערכת יחסים ייחודית שבה נחשפים גם שקרים אך גם אמת גדולה שלעיתים כואבת. מישהו לרוץ אתו (2000), סיפורו של אסף, נער ירושלמי, שמתוודע לתמר ולסיפור ההתחזות הסבוך שלה בעזרת כלבתה. זכה בפרס ספיר לשנת 2001, ונקרא על ידי בני-נוער ומבוגרים כאחד. עובד לסרט. חמורים (2000): סיפור קצר, שפורסם לראשונה בקובץ "רץ". בגוף אני מבינה (2002): צמד נובלות. המוות כדרך חיים (2003): מבחר של 32 מאמרים שהתפרסמו בעשור שקדם לפרסום הספר. מומיק (2005): נובלה, עריכה מחודשת של החלק הראשון של הרומן "עיין ערך: 'אהבה'". עובד להצגה שעלתה בשנת 2005 בתיאטרון גשר. דבש אריות (2005): מסה על שמשון הגיבור. אשה בורחת מבשורה (2008): רומאן. נופל מחוץ לזמן (יוני 2011).[17] סוס אחד נכנס לְבָּר (2014). תרגומו לאנגלית זיכה את גרוסמן ואת המתרגמת ג'סיקה כהן בפרס מאן בוקר הבינלאומי לשנת 2017. איתי החיים משחק הרבה (2019). עלילת ספר זה מבוססת על סיפור חייה של אווה פאניץ'-נהיר ומאסרה הפוליטי באי גולי אוטוק. ספרי ילדים סדרת סיפורי איתמר:

איתמר מטייל על קירות (1986) איתמר מכתב (1988) איתמר פוגש ארנב (1988) איתמר צייד החלומות (1990) איתמר וכובע הקסמים השחור (1992) אח חדש לגמרי (1986) השפה המיוחדת של אוּרי (1989) ספר השיאים של פוז (1994) היה הייתם שני קופים (1996) רותי תישן ותישן (2004) ג'ירפה ולישון (1999) אל תדאגי רותי (1999) החברה הסודית של רחלי, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2010) חיבוק, רישומים: מיכל רובנר, בהוצאת עם עובד (2011) – זוכה עיטור אנדרסן לשנת 2012.[18] מי רוצה שק קמח?, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2011) יונתן בלש ממש, איורים: גלעד סופר, בהוצאת עם עובד (2012) נסיכת השמש, רישומים: מיכל רובנר, בהוצאת עם עובד (2015) בובה תותי, איורים: גלעד סליקטר, בהוצאת עם עובד (2017) עיבודים לספריו בקולנוע "חיוך הגדי" (1986) - בבימויו של שמעון דותן "מישהו לרוץ איתו" (2006) - סרט ומיני סדרת טלוויזיה בבימויו של עודד דוידוף "הדקדוק הפנימי" (2010) - בבימויו של ניר ברגמן "יש ילדים זיגזג" (2012) - עיבוד הולנדי לספר, בבימויו של וינסנט באל באוגוסט 2019 פורסם שזכויות הספר "סוס אחד נכנס לבר" נרכשו במטרה להפוך אותו לסרט עתידי. הרוכשת היא חברת ההפקות האוסטרלית-אמריקנית Village Roadshow Pictures(אנ') שעובדת בשיתוף עם אולפני הקולנוע הגדולים[19] מחזותיו שהוצגו גן ריקי, הוצג בהבימה, הבמאי מיכאל גורביץ', תפאורן משה שטרנפלד, מוזיקה אבנר קנר, מרס 1988. הוצג גם בתיאטרון צוותא, בבימוי שלומי חיוון ובביצוע תלמידי הסטודיו למשחק "בימת הנוער" כפר סבא בהנהלת השחקן טוביה גלבר, וכן בתיאטרון הבית הצהוב בעיר הוד השרון בבימוי גילי פלד ובהשתתפות קבוצת התיאטרון הדרים. המערכה הראשונה של המחזה הועלתה בהשתתפות הלהקה הייצוגית של הרצליה "להקת על הבמה" בבימויו של יוסי שמן-רובין בשנת 2010 הועלה מחדש ב-2018 על ידי אנסמבל תיאטרון כפר סבא בבימויו של שלום שמואלוב.

איתמר פוגש ארנב עובד לקונצרט-הצגה על ידי המלחין יוני רכטר ובוצע על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית בשנת 2009.[20] מספר ספרים נוספים של גרוסמן עובדו והוצגו כמחזות וסרטים, כגון: "מומיק" (מחזה, מתוך "עיין ערך: אהבה"), "נופל מחוץ לזמן" (מחזה), "יש ילדים זיגזג" (מחזה וסרט), "מישהו לרוץ אתו" (מחזה, סרט ומיני סדרת טלוויזיה), "אשה בורחת מבשורה" (מחזה), ו"סוס אחד נכנס לבר" (מחזה בתיאטרון הקאמרי).

שירים "שירת הסטיקר" - בוצע על ידי להקת הדג נחש. "קצר פה כל כך האביב" - שיר שאותו הקדיש לבנו אורי - בוצע על ידי יהודה פוליקר. "נופל מחוץ לזמן", "ברגע הזה", "זה מול זה", "איך תופיע בי", "כדי נשימה", "הולך", "אוגוסט", "בתוך חלום", "שקט ירד" - בוצעו על ידי הילה כהן אלעזר.[21] "אורחת זרים" - בוצע על ידי אלי גורנשטיין ונורית גלרון. לקריאה נוספת נורית גרץ, סיפור מהסרטים - סיפורת ישראלית ועיבודיה לקולנוע, האוניברסיטה הפתוחה, 1993, פרק 7 - "בשטח ההפקר: חיוך הגדי", עמ' 321–364 אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "דויד גרוסמן - אני חי כאילו מחר אמות", עמ' 296-289 דויד גרוסמן, "ספרים שקראו אותי", בתוך רות קרטון-בלום (עורכת), מאין נחלתי את שירי - סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 33–46 אסתי אדיבי שושן, "כי רק בגללי הוא האבא שלי: על ספרי הילדים של דויד גרוסמן", עולם קטן, גיליון 5 סמדר שיפמן, דברים שרואים מכאן - דויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום ומאיר שלו: מעבר למודרניזם?, הוצאת כרמל, 2007 מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, קו אדום אמנות, הקיבוץ המאוחד, 2010 אביבה קרינסקי, "השיח על הזהות העצמית ביצירות דוד גרוסמן "איתמר וכובע הקסמים השחור", "עיין ערך אהבה" ", מאזנים כרך ח גיליון 4, אוגוסט 2014 דויד גרוסמן, אשה בורחת מבשורה, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 510–521, הוצאת כרמל, 2017 מי-טל נדלר, "תקשיב, לשבילים בארץ יש קול: מרחב אלטרנטיבי לאתיקה אלטרנטיבית באשה בורחת מבשורה מאת דויד גרוסמן" ", מכאן, 2017 קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: דויד גרוסמן ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דויד גרוסמן קטע קול גיבור תרבות: תוכנית רדיו המוקדשת כולה לדוד גרוסמן , בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: להאזנה דינה ציונית, דויד גרוסמן , באתר הספרייה הווירטואלית של מטח דויד גרוסמן , ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה" רשימת הפרסומים של דויד גרוסמן , בקטלוג הספרייה הלאומית דויד גרוסמן , ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה" דויד גרוסמן , באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית) דויד גרוסמן , באתר פרס א.מ.ת. ספרי דויד גרוסמן

באתר הספריה החדשה הספרים של דויד גרוסמן , באתר "סימניה" פאר פרידמן, "אאוטסיידר בילט-אין" , נוסח עברי של ריאיון ארוך עם דויד גרוסמן בעיתון צ'כי, מאי 2011 שירי לב-ארי, החידה , באתר הארץ, 21 בדצמבר 2005 שירי לב-ארי, גרוסמן לא מדבר , באתר הארץ, 11 באפריל 2008 ניר ברגמן, פגישות עם דויד , באתר הספריה החדשה, 13 באוקטובר 2010 יואכים גאוק, דברים לכבוד דויד גרוסמן

בטקס קבלת "פרס השלום" בפרנקפורט, באתר הספריה החדשה, 3 בנובמבר 2010 גבי בונוויט, על נזקי הטראומה , באתר הארץ, 10 במאי 2011 יותם שווימר, דויד גרוסמן: "הכתיבה נתנה לי את החיים בחזרה" , באתר ynet, 18 במאי 2012 אילנה דיין וגלעד טוקטלי, ‏דוד גרוסמן: "ארבע שנים הפסדנו – זו דרך של חידלון" , באתר ‏מאקו‏‏, ‏21 בינואר 2013‏ קובץ וידאו יותם שווימר, נופל מחוץ לזמן: דויד גרוסמן בן 60 , באתר ynet, 25 בינואר 2014 יותם שווימר, נופל מחוץ לבמה: גרוסמן יושב בקהל , באתר ynet, 8 בספטמבר 2014 גילי איזיקוביץ, דויד גרוסמן: "מהרגע הראשון השרה רגב העלתה את כולנו על מסלול התנגשות" , באתר הארץ, 15 ביוני 2015 Closed Access logo transparent.svg סימה קדמון, ‏"מה שההתנחלויות גרמו זה שסימן השאלה שריחף מעליהן, מרחף עכשיו על ישראל כולה. על עצם הקיום שלה" , באתר "ידיעות אחרונות", 1 ביוני 2017 IMDB Logo 2016.svg דויד גרוסמן , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) הדר בן-יהודה, דויד גרוסמן בן ה-11 פוגש את אברהם שלונסקי , באתר הספרייה הלאומית, יוני 2017 דויד גרוסמן, הנאום המלא בטקס קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית , הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות, 22 ביוני 2017 נתי גבאי, התפילה של דויד גרוסמן: "עוד אוּכל להיות אדם חופשי, ועַם חופשי, בארצי, בְּבֵיתי, בתוך נפשי" , באתר הספרייה הלאומית, ספטמבר 2017 הסופר דויד גרוסמן זכה בפרס ישראל , באתר וואלה! NEWS‏, 12 בפברואר 2018 Closed Access logo transparent.svg איה אליה, ‏חיים של אחרים , באתר "ידיעות אחרונות", 25 במרץ 2019 רענן שקד, ישראל? "דיקטטורה כמו־דמוקרטית". הקורונה? "כל אחד לנפשו, אנחנו טרף קל. נתניהו? "כאילו הוטל כישוף". גנץ? "חוסל" , באתר ynet, 2 באוקטובר 2020 מכתביו

- מתוך הזמן הצהוב - ספורי רדיו פרק מספרו "אישה בורחת מבשורה" , באתר ynet "אורי, היית לי מישהו לרוץ איתו" , באתר ynet, 15 באוגוסט 2006 - הספד על קבר בנו אורי נאומו של דויד גרוסמן בעצרת לזכר יצחק רבין , באתר הארץ, 4 בנובמבר 2006 "עכשיו, כשהספר נגמר" , אתר הספריה החדשה הסיפור שאנו כלואים בו , באתר הארץ, 20 בינואר 2009 למה מי מת? , באתר הארץ, 24 בפברואר 2012 רגע לפני שהאוזניים נאטמות , באתר הארץ, 11 במרץ 2012 סרטונים דוד גרוסמן מקריא מתוך, ‏הדקדוק הפנימי - וידאו , באתר הערוץ האקדמי, 1 בנובמבר 2004 על השתיקה , באתר הארץ, 3 באוגוסט 2012 למה אתה מחכה, בנימין נתניהו? , באתר הארץ, 6 בנובמבר 2012 על תקווה וייאוש , באתר הארץ, 9 ביולי 2014 "ישראל היא פחות בית": הנאום המלא של דויד גרוסמן בטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני , באתר הארץ, 18 באפריל 2018 קטע מהספר "אִתי החיים משחֵק הרבה" , באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, מאי 2019 המגפה תהיה אירוע גורלי ומכונן. כשהיא תדעך, יצוצו אפשרויות חדשות , באתר הארץ, 19 במרץ 2020 על כתביו:

שגיא גרין, "חיבוק" מאת דויד גרוסמן ומיכל רובנר, לבדם וביחדם , באתר הארץ, 23 בפברואר 2011 רותה קופפר, כמו שיר ערש , באתר הארץ, 21 בספטמבר 2011 מיכאל גלוזמן, ‏"להיות עקור עפעפיים": אדיפליות ומלנכוליה בסיפור ׳רץ׳ לדויד גרוסמן , אות 2, אביב 2012 אבידב ליפסקר-אלבק, ‏הדיבור והכתב או באיזה מובן דויד גרוסמן צמחוני? , אות 2, אביב 2012 נסים קלדרון‏, "אִתי החיים משחֵק הרבה": אש בוערת בספרו החדש של דויד גרוסמן , באתר וואלה! NEWS‏, 15 באפריל 2019 אריק גלסנר, החדש של גרוסמן: רגשני כמעט כמו טלנובלה - וזה ממש לא רע , באתר ynet, 11 במאי 2019 עופרה עופר אורן, "אתי החיים משחק הרבה": האם יש כזב באמת , בבלוג "סופרת ספרים", 4 ביוני 2019 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%99%D7%93_%D7%92%D7%A8...