Dolph Schayes

https://en.wikipedia.org/wiki/Dolph_Schayes

Adolph "Dolph" Schayes (May 19, 1928 – December 10, 2015) was an American professional basketball player and coach in the National Basketball Association (NBA). A top scorer and rebounder, he was a 12-time NBA All-Star and a 12-time All-NBA selection. Schayes won an NBA championship with the Syracuse Nationals in 1955. He was named one of the 50 Greatest Players in NBA History and inducted into the Naismith Memorial Basketball Hall of Fame.

Schayes played his entire career with the Nationals and their successor, the Philadelphia 76ers, from 1948 to 1964. In his 16-year career, he led his team into the playoffs 15 times. Towards the end of his playing career, he became a player-coach with Philadelphia. After retiring from playing, he transitioned into a pure coaching role with the 76ers, earning NBA Coach of the Year honors in 1966. He briefly coached with the Buffalo Braves.

אדולף "דולף" שייס

' (באנגלית: Adolph "Dolph" Schayes; ‏ 19 במאי 1928 - 10 בדצמבר 2015) היה כדורסלן ומאמן כדורסל אמריקאי יהודי, ששיחק בעמדות הפאוור פורוורד והסנטר בקבוצת פילדלפיה 76' מליגת ה-NBA.

שייס נחשב לאחד מגדולי הכדורסלנים של תקופתו, ולאחד מגדולי הספורטאים היהודים בכל הזמנים.[1] הוא נבחר שש פעמים בקריירה לחמישיית העונה הראשונה, שש פעמים לחמישייה השנייה, תריסר פעמיים לקח חלק במשחק האולסטאר וכמאמן נבחר פעם אחת למאמן השנה ב-NBA. בין השנים 1957–1963 החזיק בתואר "הקלע המוביל בתולדות ה-NBA". בשנת 1973 נבחר להיכל התהילה של הכדורסל וב-1996 נבחר כאחד מ-50 השחקנים הגדולים בתולדות ה-NBA.

תוכן עניינים 1 חייו הפרטיים 2 קריירת הכדורסל 2.1 תחילת הדרך 2.2 קריירה מקצוענית 2.3 המעבר לעמדת המאמן 3 סטטיסטיקות קריירה 3.1 בעונה הסדירה ב-NBA 3.2 בפלייאוף ה-NBA 4 קישורים חיצוניים 5 ביאורים 6 הערות שוליים חייו הפרטיים שייס נולד בעיר ניו יורק להורים יהודים ממוצא רומני שהיגרו לארצות הברית. בנו, דני, הלך בעקבותיו והיה גם הוא כדורסלן ששיחק בליגת ה-NBA שנים רבות. שלוש מנכדותיו, אבי, קרלה ורייצ'ל גואץ', זכו במדליית הכסף בתחרות הכדורעף כחלק מהמשלחת האמריקאית למשחקי המכביה השש עשרה, ונכדו, מיקי פרי, זכה במדליית הזהב במרוץ שליחים 4X100 במשחקי המכביה השבע עשרה.[2]

קריירת הכדורסל תחילת הדרך בשנת 1944 החל שייס לשחק במדי קבוצת הכדורסל של אוניברסיטת ניו יורק, בה למד במקביל גם הנדסה. כבר בעונת הפרשמן שלו, סייע שייס לקבוצת האוניברסיטה להעפיל עד לפיינל פור טורניר אליפות המכללות בכדורסל. בשלב חצי-הגמר של הטורניר, פגשה ניו יורק את אוניברסיטת המדינה של אוהיו במשחק שנערך במדיסון סקוור גארדן. שתי דקות לסיום המשחק, עוד הובילה אוהיו בפער של 10 נקודות, והייתה בדרך להעפלה לראשונה זה שש שנים לגמר הטורניר, אולם שייס השתלט על המשחק והצליח להשוות ולכפות הארכה בה ניצחה קבוצתו. ניו יורק העפילה למשחק הגמר, בו נכנעה לאוניברסיטת אוקלהומה A&M בהנהגתו של הסנטר בוב קורלנד בתוצאה 49-45.[3]

שייס היה לשחקן המוביל של אוניברסיטת ניו יורק במשך ארבע שנותיו במכללות, ובעונת הסיניור רשם ממוצע נקודות של 13.7 והוביל את קבוצתו למאזן של 22 ניצחונות מול ארבעה הפסדים בלבד, וזכה ב"פרס האגרטי" לכדורסלן המכללות המצטיין של מטרופולין ניו יורק.[4]

קריירה מקצוענית לאחר סיום לימודיו האקדמיים, נבחר שייס בבחירה הרביעית בדראפט ה-BAA על ידי ניו יורק ניקס ובמקביל נבחר על ידי טרי-סיטיז בלאק הוקס בדראפט של ליגת ה-NBL המתחרה. לאחר שההוקס העבירו את הזכויות להחתמתו לסירקיוז נשיונלס, בחר שייס לשחק בשורות הנשיונלס לאחר שאלו הציעו לו חוזה של 7,500 דולר, גבוה ב-50% מזה שהציעו הניקס.[5]

שייס הגיע לקבוצה, שנוסדה רק שנתיים קודם לכן, וסיימה את שתי העונות הקודמות במאזני ניצחון-הפסד שליליים. יחד איתו הגיע לקבוצה גם אל סרבי, גארד קשוח שעזב את רוצ'סטר רויאלס בעקבות סכסוך עם הבעלים, והצטרף לסירקיוז כמאמן-שחקן. שייס, הביא איתו סגנון משחק ייחודי שטרם נראה בליגה. שחקן גבוה, שנוסף על יכולת המשחק מתחת לסל, גם ידע לקלוע מבחוץ. הוא סיים את עונת הרוקי שלו עם ממוצע של 12.8 נקודות למשחק, וסייע לקבוצתו לשפר את מאזנה ל-40 ניצחונות מול 23 הפסדים בלבד.

לקראת העונה הבאה, עונת 1949/1950, מוזגו ליגת ה-BAA וליגת ה-BNL לליגה אחת שנקראה ליגת ה-NBA. סירקיוז, הממוקמת במדינת ניו יורק, שובצה לבית המזרחי. בעונתו הראשונה בליגה, קלע שייס 1,072 נקודות, היה לקלעי השישי בטיבו בליגה[%D7%90] והחל רצף של 12 שנים בהן היה הקלעי המוביל של הקבוצה. שייס הוביל את הנשיונלס למאזן של 51 ניצחונות מול 13 הפסדים בלבד, המאזן הטוב ביותר בליגה ונבחר לחמישיית העונה השנייה. לאחר שניצחו את פילדלפיה ווריורס בשני משחקים, וגברו בגמר החטיבה על הניקס בתוצאה 1–2, העפילה סירקיוז לגמר ה-NBA באופן אוטומטי.[%D7%91] בגמר פגשה הקבוצה את מיניאפוליס לייקרס, בהנהגתו של ג'ורג' מייקן ונכנעה לה בשישה משחקים בתוצאה 2–4.

בטרם נפתחה עונת 1950/1951, עזבו שלוש קבוצות את הליגה, מהלך שגרר שינוי מבני בליגה שעברה לשחק בשני בתים בלבד. במקביל החלה הליגה במדידת קטגוריה חדשה - ריבאונדים. שייס העלה את ממוצע הנקודות שלו ל-17.0, ועם 1,080 ריבאונדים, 16.4 בממוצע למשחק, היה למלך הריבאונדים הראשון של הליגה. הוא נבחר במהלך העונה להשתתף במשחק האולסטאר הראשון שהתקיים, בו קלע 15 נקודות, וקטף 14 ריבאונדים, ובסיום העונה נבחר פעם נוספת לחמישיית העונה השנייה. על אף יכולתו, סיימה סירקיוז עם 32 ניצחונות מול 34 הפסדים, והעפילה לפלייאוף מהמקום הרביעי במזרח. סירקיוז הדיחו פעם נוספת את הווריורס בשני משחקים בסיבוב הראשון, ופגשו את הניקס בגמר האזורי, אך הפעם הייתה ידם של הניקס על העליונה לאחר שניצחו בחמישה משחקים 3-2.‏[%D7%92]

בעונת 1951/1952 שבר שייס את שורש כף ידו הימנית. חרף הפציעה, ועל אף שידו קובעה בתחבושת גבס, המשיך שייס לקחת חלק במשחקי הקבוצה, והחל לפתח זריקה לסל באמצעות ידו השמאלית. הוא תרם באותה העונה 13.8 נקודות למשחק, ובדיעבד סיפר כי פציעה זו הפכה אותו לשחקן טוב יותר, משום שכשהחלים גילה כי פיתח אמבידקסטריות שאפשרה לו מגוון התקפי רחב יותר.[5]

בעונת 1953/1954 הצליח שייס להוביל את קבוצתו עד לגמר ה-NBA בפעם השנייה, ולראשונה זה ארבע שנים. הוא תרם 17.1 נקודות ו-12.1 ריבאונדים למשחק, והוסיף אחוזי קליעות עונשין של 82.7%, שני בליגה רק לביל שרמן, וסייע לקבוצתו לסיים את העונה עם מאזן של 42 ניצחונות מול 30 הפסדים, ובמקום השלישי בבית המזרחי. בשלב הבתים של הפלייאוף,[%D7%93] ניצחה אמנם ניצחה סריקיוז את כל ארבעת משחקיה, אולם במשחק מול בוסטון סלטיקס נפגע שייס כשהופל אל הרצפה, ושבר את שורש כף היד פעם נוספת.[6] בגמר האזורי הדיחה בסוויפ 0-2 את הסלטיקס, והעפילה לגמר ה-NBA בו פגשה פעם נוספת את מיניאפוליס לייקרס. בסדרת הגמר תרם שייס החבול 9.3 נקודות למשחק,[7] אך לא הצליח לזכות באליפות הראשונה בקריירה, לאחר שמיניאפוליס גברה על קבוצתו בשבעה משחקים.

לקראת עונת 1954/1955 התקבל בליגה חוק חדש אותו הגה דני בייסון, בעליה של סירקיוז, שנועד להאיץ את קצב המשחק - שעון זריקות. שייס, שסגנון משחקו תמיד היה מלווה בתנועה רבה, בניגוד לסנטרים אחרים בזמנו, הסתגל במהירות לסגנון המשחק המהיר. הוא סיים את העונה עם 18.5 נקודות, שישי בליגה, ורביעי בריבאונדים עם 12.3. סירקיוז סיימה את העונה עם מאזן של 43 ניצחונות מול 29 הפסדים, המאזן הטוב בליגה במשותף עם פורט ויין פיסטונס. היא העפילה אוטומטית לגמר האזורי בו גברה בארבעה משחקים על בוסטון ועלתה לגמר שנה שנייה ברציפות. בגמר ה-NBA פגשה הקבוצה את פורט ויין, שגברה בתוצאה זהה בגמר המערב על מיניאפוליס.[%D7%94] שייס היה לקלעי המצטיין של הסדרה עם 19.0 נקודות למשחק, כולל תצוגה של 28 נקודות בניצחון 102–109 במשחק השישי בסדרה, והוסיף 11.9 ריבאונדים בדרך לניצחון בשבעה משחקים, ולאליפות ראשונה בתולדות המועדון.[8]

בשנים הבאות, המשיך שייס לשמור על יכולת אישית גבוהה. הוא נבחר לאחת מחמישיות העונה בכל עונה עד 1960/1961 והוביל את הליגה שלוש פעמים באחוזי קליעה מקו העונשין. בעונת 1957/1958 רשם שייס ממוצעי שיא של 24.9 נקודות למשחק, ובבחירה לתואר ה-MVP של העונה הסדירה ב-NBA סיים שני רק לביל ראסל.[9] בשנת 1959 קלע שיא קריירה של 50 נקודות במשחק מול בוסטון סלטיקס,[10] בעונת 1961/1962 שבר שייס את הלסת. הוא נאלץ להיעדר ממשחקים רבים עקב פציעתו, ופינה את מקומו כקלעי המוביל של הקבוצה להאל גריר. שייס לא הצליח לשוב ולהביא את קבוצתו עד לגמר ה-NBA עד לפרישתו ממשחק פעיל.

המעבר לעמדת המאמן בעונת 1963/1964 עברה סירקיוז לשחק בפילדלפיה ושינתה את שמה לפילדלפיה 76', ושייס הפך למאמן-שחקן במועדון. נשאר לעונת פרישה בה לקח חלק ב-24 משחקים בהם תרם 5.6 נקודות ופרש ממשחק פעיל. בעת פרישתו היה שייס לקלעי המוביל בכל הזמנים בליגת ה-NBA עם 19,249 נקודות והחזיק בשיא נוסף, לאחר ששיחק ב-1,059 משחקים. כמאמן הקבוצה, הוביל שייס את פילדלפיה למאזן של 34 ניצחונות מול 46 הפסדים, אך במשחקי הפלייאוף הפסיד כבר בסיבוב הראשון מול סינסינטי רויאלס.

הוא המשיך ואימן את פילדלפיה שנתיים נוספות, ואף זכה בתואר מאמן השנה ב-NBA לאחר שהוביל את הקבוצה בעונת 1965/1966 למאזן של 55 ניצחונות מול 25 הפסדים בלבד, ועד לגמר המזרח בו הפסיד לבוסטון סלטיקס בחמישה משחקים 1–4, שאחריו עזב את הקבוצה.

לאחר עזיבתו את פילדלפיה, אימן שייס במשך זמן מה את באפלו ברייבס, ושימש כמפקח על השופטים של ה-NBA. בשנת 1977 אימן את נבחרת ארצות הברית למשחקי המכביה העשירית והוביל אותה למדליית הזהב.

סטטיסטיקות קריירה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%A3_%D7%A9%D7%99...

--------------------------------------------------

https://en.wikipedia.org/wiki/Dolph_Schayes

Adolph "Dolph" Schayes (May 19, 1928 – December 10, 2015) was an American professional basketball player and coach in the National Basketball Association (NBA). A top scorer and rebounder, he was a 12-time NBA All-Star and a 12-time All-NBA selection. Schayes won an NBA championship with the Syracuse Nationals in 1955. He was named one of the 50 Greatest Players in NBA History and inducted into the Naismith Memorial Basketball Hall of Fame.

Schayes played his entire career with the Nationals and their successor, the Philadelphia 76ers, from 1948 to 1964. In his 16-year career, he led his team into the playoffs 15 times. Towards the end of his playing career, he became a player-coach with Philadelphia. After retiring from playing, he transitioned into a pure coaching role with the 76ers, earning NBA Coach of the Year honors in 1966. He briefly coached with the Buffalo Braves.