Dov (Bela) Grüner

דב גרונר: ויקיפדיה

דב גרונר באינציקלופדיה ״תדהר״

משרד הביטחון : דף הנצחה

________________________________________________________________

Dov Gruner (Hebrew: דב גרונר‎) (1912-1947) was a Hungarian-born Zionist activist and a member of the pre-state Jewish underground, Irgun. On April 19, 1947, Gruner was executed by the British Mandatory authorities in Palestine on charges of "firing on policemen and setting explosive charges with the intent of killing personnel on His Majesty's service."

Biography

Bela Gruner (later Dov Gruner) was born on December 6, 1912 to a religious family in Kisvárda, Hungary. In 1938, after studying engineering in Brno, he joined the Zionist youth movement Betar, which arranged his passage to Palestine in 1940 aboard the illegal immigrant ship S.S. Skaria. After spending six months in the Atlit detainee camp, he settled in Rosh Pina. In 1941, he joined the British army to fight the Nazis, and together with his comrades in the Jewish Brigade came to the aid of Holocaust survivors in Europe.

Irgun activities

After Gruner's demobilization from the army, in March 1946, he took part in an Irgun operation against an occupational military target to gain access to weapons from a British army depot near Netanya. Ten days later he participated in his second and final operation on behalf of the Irgun - the attack on a Ramat Gan police station. He was severely wounded and initially denied medical treatment. While in prison, he became close with some of his guards, who changed their views after meeting him.

When brought before the court and asked whether he admitted guilt he replied that he did not recognize the authority of the court: "This court has no legal foundation, since it was appointed by a regime without legal foundation. You came to Palestine because of the commitment you undertook at the behest of all the nations of the world to rectify the greatest wrong caused to any nation in the history of mankind, namely the expulsion of Israel from their land, which transformed them into victims of persecution and incessant slaughter throughout the world. It was this commitment - and this commitment alone - which constituted the legal and moral basis for your presence in this country. But you betrayed it wilfully, brutally and with satanic cunning. You turned your commitment into a mere scrap of paper...When the prevailing government in any country is not legal, when it becomes a regime of oppression and tyranny, it is the right of its citizens - more than that, it is their duty - to fight this regime and to topple it. This is what Jewish youth are doing and will continue to do until you quit this land, and hand it over to its rightful owners: the Jewish people. For you should know this: there is no power in the world which can sever the tie between the Jewish people and their one and only land. Whosoever tries to sever it - his hand will be cut off and the curse of God will rest on him for ever."

Death sentence

Refusing to partake in his own defense and refusing to co-operate with counsel he was said to have been offered a commutation on the condition that he admit guilt. He refused to do so and was given an uncommuted death sentence.

Despite the maximum security of his prison situation, Gruner maintained an irregular correspondence with Irgun headquarters. Among the correspondence between Gruner and headquarters were: His refusal of Irgun assistance with legal counsel (owing to his principled stand regarding non-cooperation with the British court system in Eretz Yisrael), his query whether he should commit suicide in order to make a political statement (the Irgun leadership quickly responded against the initiative) .

Despite claims that Gruner was a Prisoner of War and was thus entitled to special rights, he was hanged at Acre prison on April 19, 1947, at the age of 35. Executed together with him were his Irgun colleagues Yehiel Dresner, Mordechai Alkahi and Eliezer Kashani.

Commemoration

Moshav Misgav Dov, founded in 1950, is named after Gruner. Several streets in Israel, including one in the Armon HaNetziv neighborhood of Jerusalem, also bear his name. In 1954 the plaza in front of the Ramat Gan Police station was renamed "Gruner Square". A monument commemorating Gruner and the three Irgun members killed in the attack on the station was constructed at the site. The monument features a sculpture by Chana Orloff, depicting a young lion cub, representing the Yishuv, fighting a mature lion symbolizing the British Empire. The monument also bears a plaque commemorates all Olei Hagardom, Jewish pre-independence fighters executed by Ottoman and British authorities.

דֹּב בֶּלָה גְּרוּנֶר (6 בדצמבר 1912 - 16 באפריל 1947) היה יהודי מעפיל, חבר בית"ר, לוחם בבריגדה היהודית, ולוחם באצ"ל. נפצע קשה בפניו ונשבה על ידי הבריטים בעת מבצע החרמת כלי-נשק ותחמושת מתחנת המשטרה של המנדט. הוא נשפט בבית-הדין הבריטי על תפקידו במבצע ההחרמה של האצ"ל, נידון למוות ונתלה. אחד משנים-עשר "הרוגי מלכות" - עולי הגרדום

ילדותו ופועלו בבית"ר

גרונר נולד ב-6 בדצמבר 1912 (כ' בכסלו, תרע"ג) בעיירה קישוורדה שבהונגריה. היה בנם של זלי ושמואל גרונר, משפחה יהודית אמידה ודתית, בעלת שושלת ענפה של רבנים. אביו היה רב צבאי במלחמת העולם הראשונה, נשבה על ידי הרוסים ומת בשבי. כעבור עשר שנים מתה גם אמו, והוא גדל בבית סבו וסבתו

הוא למד בישיבה בעירו עד גיל 18, ולאחר-מכן למד הנדסה בעיר ברנו שבצ'כוסלובקיה. בלימודיו היה תלמיד מצטיין, אך למד רק שנתיים ולא השלים את לימודיו, עקב פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה, שגרמה לגרונר להימלט חזרה להונגריה. בבודפשט עבד כעוזר מהנדס בבית חרושת למוצרי חשמל. עם שובו להונגריה הצטרף לתנועת הנוער הציונית בית"ר ובה עסק לרוב בפן האידאולוגי, שם חינך צעירים לציונות והיה אחראי על קורס מדריכים

בשנת 1939, בגיל 27, השקיע את כל מרצו בארגון של קבוצת העפלה גדולה מקרב תנועתו, ואיתה עלה לארץ ישראל ב-1940. בדרכו באוניית "סקריה", שהפליגה מרומניה, נתפס יחד עם 2,385 נוסעיה בדרדנלים על ידי אוניית-מלחמה בריטית והושם במעצר במחנה המעצר בעתלית. הוא שוחרר מהמעצר לאחר שישה חודשים ולאחר שביתת רעב ארוכה

שירותו בבריגדה היהודית ובאצ"ל

עם שחרורו הצטרף לפלוגת הגיוס של בית"ר בראש-פינה ושם גם הצטרף לשורות האצ"ל. במהלך מלחמת-העולם השנייה, בפברואר 1941, על-פי החלטת ראשי תנועת בית"ר התגייס גרונר לצבא הבריטי לפלוגת חיל-הרגלים והיה אחד ממתנדבי היישוב ב"באפס" (buffs) ושם שירת במשך חמש שנים. בשירותו גילה מסירות ועוז-רוח, ותוך כדי גם השתלם בהנדסת חשמל באמצעות "המכון הבריטי". לחם במסגרת הבריגדה היהודית בחזית הקרבות באיטליה. עם תום המלחמה היה בין הפעילים בהגשת עזרה לשרידי מחנות ההשמדה. בהתוודעותו לגודל הטרגדיה ולזוועות השואה היהודית, התמסר כולו לסיוע לניצולים היהודים, ואף נתן להם את נעליו ובגדיו. באחד ממכתביו כתב "כך הולך יחף יהודי אחד פחות". י

חדור הכרה ציונית ותודעת שליחות, בתום המלחמה דחה בקשה של קרוביו לבוא ולהשתקע באמריקה; במכתב אל ידידתו כתב: "...הם בלבלו לי כל הזמן את המוח לנסוע לשם, ואני נתתי כל הזמן תשובות דיפלומטיות, עד שפעם התרגזתי וכתבתי שאני צריך להישאר בארץ כדי להכין להם מקום במקרה שמגרשים אותם משם..". י

הוא שוחרר מהשירות בשנת 1946. עם שחרורו חזר לשורות האצ"ל, וכבר לפני שחרורו הרשמי מהצבא הבריטי, בחודש מרץ 1946, השתתף בפעולה להחרמת (גניבת) נשק ממחנה בריטי ליד נתניה (בפעולה זו השתתף גם עולה הגרדום יעקב וייס). זמן קצר לאחר-מכן, נטל חלק בתקיפת תחנת המשטרה ברמת-גן

ב-1941 גם נפגשו גרונר ושרה רז לראשונה במסעדת הוריה בשדרות רוטשילד בתל אביב. היא הייתה תלמידה בסמינר לוינסקי וחברה ב"הגנה", והוא היה מגויס טרי בצבא הבריטי. הקשר ביניהם נמשך יותר מחמש שנים והם חשבו להינשא. בראיון ל"דבר השבוע" סיפרה רז שגרונר לא שלט היטב בעברית, אך ניחן בזיכרון פנומנלי

הפעולה במשטרת רמת גן ופציעתו

ב-23 באפריל 1946 נפצע במהלך ההתקפה על משטרת רמת גן ונשבה על ידי הבריטים

בצהרי היום יצאו 40 לוחמי אצ"ל תחת פיקודו של אלעזר פדהצור לתקוף את תחנת המשטרה הבריטית ברמת גן. המבצע נערך בתקופת תנועת המרי העברי אולם לא במסגרתה. מטרת המבצע הייתה להשתלט על הנשק הרב שהיה במצודת טגרט המשטרתית, כמו גם לפגוע ביוקרתו של השלטון הבריטי. תפקידו של גרונר בפעולה היה לפקד על יחידת הסבלים, עליה הוטל להעמיס את הנשק והתחמושת

מעט לפני תחילת המבצע, צלצל הכוח לדווח על מריבה אלימה בין ערבים ליהודים. חלק ניכר משוטרי התחנה זינקו אל מקום הקטטה והתחנה נותרה עם מעט משוטריה שפקדו אותה. בשעה 12:00 בצהריים הגיע הכוח לתחנת המשטרה במשאית שהוסוותה כמשאית צבאית, שמונה מהם לבשו מדים בריטיים והצטיידו בכלי-נשק, וארבעה התלבשו כעצורים ערביים. כולם התחזו בהתאם לתפקיד, וכך יכלו לפרוץ לתחנה ולהעמיס כלי-נשק ותחמושת אל משאיתם. מסתבר, שהם לא הספיקו לעצור את אלחוטן התחנה, וזה הצליח להזעיק תגבורת. כך קרה, שלאחר כ-20 דקות, בשעה שהכוח עסק בגניבה והעברה אל המשאית, נפתחה עליו אש מעמדת מקלע בריטית בגג המבנה וכוחות תגבורת החלו לזרום למקום

למרות מטר האש שירד עליהם, המשיכו יחידת הסבלים לטמון את כלי-הנשק בכלי-רכבם. דב וחבריו עברו תחת יריות כבדות עשרות פעמים את הדרך המסוכנת מהמבצר אל המכונית בשעת הסבלות וההעברה של הכלים הכבדים. מאחר שכוחות המשטרה הבריטיים שטפו את הכניסה, נאלצו אנשי האצ"ל לסגת דרך הדלת האחורית, ולטפס מעל גדל התיל המקיפה את הבניין. לאחר שהצליחו לרוקן את מחסן הנשק, וניתנה הפקודה ליסוג, מיאן דב לוותר על חומרי הנפץ שנותרו שם. הוא רץ פנימה שוב ולקח אותם, ואז רץ אל הדלת האחורית. יעקב זלוטניק ודב גרונר נורו בנסיגה בזמן שטיפסו על הגדר. יעקב נפצע אנושות, נפח את נשמתו בזמן הנסיגה וגופתו נתלתה על גדר-התיל. דב נורה בפניו ונפל מן גדר-התיל אל התעלה שלרגליה. דב נורה על ידי המפקח האחראי על תחנת המשטרה, ג'ון דנלי, והקליע ריסק את לסתו. הוא נותר מוטל פצוע קשה בתעלה ליד גדר התיל, לאחר שהנסוגים לא הבחינו שהוא נעדר. אנשי האצ"ל נסוגו עם הנשק, שהוטמן בפרדסי רמת-יצחק, אך ארבעה לוחמים נהרגו וחמישה נפצעו בפעולה

הבריטים, שתפשו את דב, העבירוהו תחת משמר כבד ומזוין לבית החולים "הדסה" בתל אביב. הוא אושפז שם למשך תריסר ימים, נותח וטופל בחמלה רבה על ידי פרופסור מרקוס, מידידי המחתרת. מפקדת האצ"ל תיכננה לחלצו משם, אך הלה סירב מפאת סכנה לחייהם, ומפאת הסיכון שהבריטים יחדלו מלאשפז לוחמים יהודים אחרים אחריו. הבריטים החליטו להעבירו לבית-החולים הממשלתי ביפו, בלב עיר ערבית עוינת, עובדה שתקשה על חילוצו. שם מצבו הדרדר בשל הזנחה, עד שלא היה מסוגל לאכול אלא בהזרקה לקיבה. בעקבות לחץ משפטי של עורכי-דינו הועבר אל בית-חולים בירושלים, שם טופל במסירות רבה בידי דוקטור שליט היהודי. בריאות גרונר החלה אט-אט להשתפר, אלא שהבריטים, אשר רצו לשפוט אותו במהרה, שוב החליטו להעבירו, הפעם אל מחנה המעצר בלטרון

המשפט

ב-1 בינואר 1947 נפתח משפטו של גרונר בבית הדין הצבאי בירושלים. עוד לפני-כן, כשהוכרז תאריך משפטו, תיכננו באצ"ל לחלצו מן המעצר, אך גרונר סירב בתוקף. סירובו נבע מכמה סיבות: העדפתו את שחרורם של עצירים אחרים על-פני שלו, חשש כבד לחיי חבריו וחוסר נאותות לסכנם, וכמו כן חשש מלהיות מעמסה ונטל על הארגון הציוני שייאלץ לטפל בפציעות גופו הקשות. גרונר עמד באיתנות על דעתו, וזאת למרות שידע בבירור שאילו יעמוד לדין - גזר-דינו יהיה מוות

בפתיחת משפטו, הואשם ביריות על אנשי משטרה והנחת פצצות מתוך כוונת הרג. כשנשאל גרונר אם הוא מודה באשמה, הצהיר גרונר כי הוא מסרב להכיר בחוקיות בית-הדין ששפט אותו וסירב לייצוג משפטי כלשהו, כמו כן סירב לקבל תרגום בעברית לדיונים המשפטיים

בכל מהלך המשפט מאז הצהרתו, גרונר שמר על שתיקתו. ג'ון דנלי, מפקח המשטרה שירה בגרונר בזמן הפעילות, ושימש בבית המשפט כעד ראשון מטעם התביעה, תיאר את ההליכים המשפטיים כ"הצגה", ולא כמשפט ראוי המחפש צדק

באין עורך-דין מטעם ההגנה, בצעד יוצא-דופן, היה זה הקטגור, שבהגיע תורו לסכם את התביעה, העלה כמה פרטים לזכותו של הנאשם. הוא ציין את שירותו של גרונר בצבא הבריטי לשביעות רצון מפקדיו ובהתנהגות מופתית למשך חמש שנים, וכן ציין את פציעתו הקשה בפניו, שהפכה אותו לבעל מום לכל ימי חייו

לאחר התייעצות קצרה קרא נשיא בית המשפט: "דב גרונר, בית הדין מצא אותך חייב בשתי האשמות שבהן נאשמת... הינך נידון להיתלות בצווארך...". עם קריאת גזר-דין המוות קם על רגליו והכריז בעברית: "בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה נָפְלָה - בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה תָּקוּם!". קריאה זו מקורה משורת הפזמון בשירו של המשורר היהודי יעקב כהן כתגובה לפרעות קישינב, שהפכה גם לססמת ארגון השמירה על היישוב היהודי "השומר". הוא הוחזר לבית-הסוהר והולבש במדי הארגמן של הנידונים למוות. את 105 ימיו האחרונים העביר ברגשי חרדה ובתקווה כשהוא מושם בתא הנדונים למוות תחת שמירה כבדה. כשלושה שבועות לאחר המשפט אישר הגנרל ברקר, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, את גזר-דין המוות שנגזר על דב גרונר. ביצוע גזר-הדין נקבע ליום שישי, ח' באדר, כחודש מאוחר יותר

השתדלנות לביטול גזר-הדין

ב-26 בינואר, יומיים לפני ההוצאה להורג המתוכננת של גרונר, חטפו אנשי האצ"ל קצין מודיעין בריטי בירושלים. למחרת, ב-27 בינואר, חטפו אנשי האצ"ל גם את נשיא בית המשפט המחוזי הבריטי בתל אביב. פעולות החטיפה הללו נחשבו להצלחה: בדרך-קבע נהגו הבריטים להמתין שלושה שבועות עד לביצוע גזר-הדין, אבל בעקבות החטיפות, 16 שעות לפני המועד המתוכנן של ביצוע גזר-הדין הודיע מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל הגנרל אוולין יו בארקר על דחייתו ל"זמן בלתי מוגבל", והאצ"ל שיחרר את בני-הערובה

לאחר החטיפה גורלו של גרונר הפך לנושא להתעניינות בכל רחבי תבל, אולם בבריטניה סערו הרוחות. ראש הממשלה שלא מזמן הודח, וינסטון צ'רצ'יל דרש לקיים דיון מיוחד בפרשה, ואכן ב-31 בינואר התנהל דיון במשך ארבע שעות בפרלמנט הבריטי, בו דרש צ'רצ'יל "לדכא ביד ברזל את הטרוריסטים בפלשתינה". י

מאמצים רבים ושתדלנות הופעלו הן על ידי הנהגת היישוב, למרות העימות החריף בין המחתרות, והן מצד גורמים בינלאומיים שונים, על מנת להקל את העונש, אך אלו לא נשאו פרי. סגן נשיא ארצות הברית לשעבר פנה במברק לנציב העליון להמתקת גזר-הדין, אך ללא הועיל

הבריטים, אשר בדרך-כלל קפדניים בנוגע לנהלים אפילו בהוצאות להורג, לא פעלו על פיהם, במטרה להדגיש את השליטה ניכרת של הצבא הבריטי. הגנרל ג'.ה.א מקמיליאן , אשר היה מגובה בפילדמרשל ברנרד לוֹ‏ מונטגומרי, דרש במפגיע את ההוצאות להורג, אשר ראה אותן כנחוצות ליוקרה של השלטון הבריטי. השבויים מהמחתרות היהודיות שיחקו לידיו על-מנת להתגבר על המדיניות המתונה של אלן גורדון קנינגהם, הנציב העליון הבריטי האחרון בארץ ישראל

סוגיית החנינה

סוגיית החנינה דוברה רבות בקרב היישוב היהודי. היו ביישוב היהודי שסברו שאילו דב יחתום על בקשת ערעור על גזר-הדין, הוא יקבל חנינה. אחרים ביישוב, ובפרט במפקדת האצ"ל, סברו שהשלטון הבריטי לעולם לא ייענה לתביעת החנינה וימתיק את עונשו, אלא ינצלו את הבקשה לקרקס תקשורתי ולהישג עקרוני נגד המחתרות. על-כן באצ"ל התקדש העקרון שאין נותנים לחייל העומד בצל הגרדום פקודה כיצד לנהוג. בפברואר 1947 התפרסם כרוז האצ"ל שבו נכתב "ההכרעה החופשית בידיו". גרונר לא ביקש חנינה מכיוון, שכאמור, לא הכיר כלל בסמכותו של השלטון הבריטי לשפוט אותו. הופעלו על דב לחצים שונים כדי שיבקש את המתקת העונש, אך הוא נותר איתן בהחלטתו ודרש רק יחס של שבוי-מלחמה

ההוצאה להורג

ב-15 באפריל הועברו תחת חשאיות רבה ארבעת הנידונים מכלא ירושלים אל כלא עכו. למחרת, ביום כ"ו בניסן תש"ז, ב-16 באפריל 1947 מיד אחרי חצות, הוקמו ארבעת האסירים היהודים משכבם על ידי סוהרים בריטים. מבולבלים, הם הובלו אל חדר גדול המואר בעמעום שבו עמד הגרדום. ללא שום התרעה מוקדמת, ללא וידוי, ובלי שנפרדו ממשפחותיהם, למרות ההבטחות מצד השלטון הבריטי. השלטונות פיזרו רמיזות כי הוצאתם להורג אינה קרובה, ואף מספר שעות לפני כן נמסר לעו"ד מ. זליגמן אשר טיפל בבקשות לחנינה, כי אין הכנות לקראת ביצוע גזר דינם. כמו כן בלילה לפני התלייה תוקן חוק החירום בארץ, ובוטלה כל אפשרות לערער על בתי דין צבאיים, בוטל המקסימום של שלוש תליות ביום אחד, ובוטל הנוהל של תליות ביום שלישי בשבוע. הפקיד הרשמי של בית-הסוהר שאל אם יש להם בקשות אחרונות. הארבעה ביקשו כי רב יגיע אליהם לפני מותם, אך הם לא נענו, ולמעשה לא היה אף יהודי שידע על התלייה

כל אחד מהנידונים עלה לגרדום כששירת "הַתִּקְוָה", ההמנון הלאומי של הציונות, בפיו ואליו חבריו הממתינים לתורם. כששמעו אסירי הכלא האחרים מתאיהם את קול השירה העמומה, עמדו על רגליהם והצטרפו אל שירת ההמנון בקול גדול

בשעת לפנות-בוקר גרונר נלקח ראשון מבין ארבעתם אל עמוד התלייה. בעתון הערבי "א-שעב" נכתב כי דב סירב להשמע לפקודות הקצין הבריטי ולעמוד על רגליו בעת קריאת גזר הדין, והתפתחה קטטה בינו לסוהרים אשר ניסו להעמידו בכפייה. כשהידקו סביב צווארו את עניבת-החנק, רגע לפני התלייה, נפרד מחבריו במילה "שלום". ההוצאה להורג התבצעה כשהוא בן 35 שנים במותו

את גופות הארבעה הובילה שיירה כבדה של טנקים ומכוניות משוריינות אל העיר צפת, תוך שכבודן מחולל, ללא שהודיעו לחברת קדישא, ללא בני משפחה, והן הונחו עירומות למחצה במשטרת הר-כנען. בכך גם הופרה על ידי הבריטים בקשתם האחרונה להיקבר בראש-פינה, יחד עם עולה הגרדום שלמה בן-יוסף. בשבע בבוקר נודע על ההוצאות להורג ברדיו, ועוצר הוטל בארץ. בבוקר ביקשו אנשי צפת להשתתף בקבורה אך גם עליה הוטל העוצר. בכל זאת הגיעו מאות יהודים בגשם השוטף אל בית הקברות, שם נקברו ליד נרצחי מאורעות תרפ"ט-תרצ"ט

זעזוע גדול היה ביישוב עקב אירועי התליות, ויצאו גינויים מצד קהילות יהודיות רבות בעולם. באמריקה אף ארגנו כמרים אמריקאיים אספות אזכרה לזכרם. חודשים אחר כך עדיין הוטלה שמירה בריטית על הקברים כדי שלא יוציאו לוחמי האצ"ל את הגופות ויעבירו אותן לראש פינה כפי שביקשו ארבעת החברים

אחותו של דב, הלן פרידמן, נקראה לצפת, שם בישר לה לֶפְטֶנֶנְט בריטי את הידיעה בדבר הוצאתו להורג

במכתבו האחרון מתא הנדונים למוות כתב גרונר אל מפקד האצ"ל, מנחם בגין

אני כותב את השורות האלה 48 שעות לפני שנוגשינו עומדים להוציא לפועל את רציחתם, ובשעות האלה אין משקרים. והנני נשבע שלו הייתה לי הברירה להתחיל מחדש, הייתי בוחר באותה הדרך שהלכתי בה בלי להתחשב בתוצאות האפשריות בשבילי.

אופיו של דב

על אופיו של דב גרונר סופר ב"משפחה לוחמת", ספרו של נעים המאירי אשר פגש אותו במחנה לטרון עת היה עצור שם. נכתב עליו כי היה אדם אצילי, מוסרי וטוב, אשר מוכן להקריב ללא סייג את כל כולו - את רכושו ואת חייו - למען אחרים

העיתונאי הבריטי פטריק וואלש, ציין את דב ברישומיו: "השתוממתי כשהבחנתי מידה כה גדולה של עדינות בלב יהודי שסבל מידי הנאצים במערכות הקשות ביותר שבהן השתתף הצבא הבריטי. היה אידאליסט שלא נטר איבה, לוחם ללא מרירות, אדם שרגישותו החדה הייתה נתונה לשלטון ההגיון והשכל". י

עיתונאי בריטי אחר כתב: "דב גרונר הוא בעיית ארץ-ישראל. כל הקנאות, האיבה, הפראות, האידאולוגיה, הכאב והסבל, מקופלים בדמות מרוסקת זו של אדם שחיכה למוות בבית הסוהר המרכזי. כאן הן העיניים שראו את ערמות הגופות בקברים ההמוניים באירופה. כאן המוח שספג לתוכו את כל הזוועה והבהלות של הטרגדיה היהודית". י

ג'ון דנלי, כתב בזכרונותיו שבשיחות עמו בזמן ההעמדה לדין, גרונר הבטיח שלא התכוון לירות או לפגוע באף אחד, ובין כה וכה היו הוראות מחמירות מטעם הפיקוד באצ"ל שלא לפגוע באף אדם, אלא רק לגנוב כלי-נשק ותחמושת. בעוד הם המשיכו להתיידד ולשוחח, גרונר סיפר לדנלי על שואת העם היהודי, והציונות. כמו כן, הסביר גרונר מדוע השלטון הבריטי בארץ ישראל הוא עוול קשה לעם היהודי, ומדוע אין הוא מחויב במסגרת שבועת האמונים שלו לכּתר הבריטי, לשרת בארץ ישראל. דנלי העיד על עצמו כי שוכנע שהוא לא היה יותר משכיר חרב, ואף פחות מזה. "הברנש היהודי הצנום", הצליח, כדבריו, להותיר בו רושם עז, שלא ישכח עד יום מותו

הנצחה

על שמו של דב נקרא המושב מִשְׂגָּב דֹּב. ברחוב ז'בוטינסקי ברמת-גן, מול תחנת המשטרה אותה תקף יחד עם חבריו, הוקמה כיכר בשם "כיכר גרונר" בשנת 1954. בכיכר פסל המוקדש לזכרו מעשה ידיה של הפסלת חנה אוֹרְלוֹף. בפסל מוצגת קטטה בין כפיר לאריה: "גור אריה יהודה" הקטן נאבק ב"אריה הבריטי" הגדול. הכפיר הקטן והנחוש מסמל את היישוב העברי, ואילו האריה הגדול - את האימפריה הבריטית. כן קרואים על שמו של דב רחובות בערים שונות בארץ, בהם רחוב בשכונת ארמון הנציב בבירה