Dr. Ernst Weiss

Dr Ernst Weiss (German: Weiß, August 28, 1882 – June 15, 1940) was a German-speaking Austrian author of Jewish descent. He is the author of Ich, der Augenzeuge (The Eyewitness), a novel dealing with the Hitler period.

Biography

Ernst Weiss was born in Brno, Moravia, Austro-Hungarian Empire (now the Czech Republic) to the family of a prosperous Jewish cloth merchant. After his father died when he was four, he was brought up by his mother Berta, née Weinberg, who led him to art. However, after completing his secondary education in Brno, Litoměřice and Hostinné, he came to Prague to study medicine. In 1908 he finished his studies in Vienna and became a surgeon. He practiced in Berne, Vienna, and Berlin but he developed tuberculosis and tried to recover as a ship doctor on a trip to India and Japan in 1912. In 1913 he met Rahel Sanzara, a dancer, actress and, later, novelist, and their relationship lasted until she died of cancer in 1936. In the same year he met Franz Kafka and they became close friends. Kafka wrote in his Diaries 1914: "January 2. A lot of time well spent with Dr. Weiss". Weiss was in touch with other writers of the Prague Circle such as Franz Werfel, Max Brod, and Johannes Urzidil. In 1914 Weiss returned to Austria to start a military physician career. He served for the duration of World War I on the Eastern Front, ultimately earning a golden cross for bravery. After the war he lived in Prague, then the capital of Czechoslovakia. He gave up medical career in 1920 when he finished working in a Prague hospital. In 1921 he moved to Berlin, and began his most prolific period of writing, publishing nearly a novel a year.- This period came to an end when, in 1933, he returned to Prague to care for his dying mother. He could not enter Nazi Germany and so he left for Paris in 1934. There he lived a poor life dependent on help from authors such as Thomas Mann and Stefan Zweig.[6] He applied for, but did not receive, a grant from the American guild for German cultural freedom.

Weiss's last novel, The Eyewitness, written in 1938, describes a young German veteran of World War I, identified as "A.H.," who has been sent to a military hospital because he is suffering from hysterical blindness (now termed conversion disorder). The character is evidently modeled on Adolf Hitler, who was indeed treated for conversion disorder at a military hospital in Pasewalk, but scholars dispute to what extent the account is fictional. The writer Walter Mehring claimed in his autobiography that Weiss had access in Paris to Hitler's Pasewalk medical file, which had been sent out of the country for safekeeping by Edmund Forster, the psychiatrist who treated Hitler. The whereabouts of the file today are unknown, however, and the real Edmund Forster disapproved of hypnosis, the treatment used to cure "A.H." in Weiss's novel.

Weiss committed suicide on 14 June 1940 when German troops invaded the city. His attempt to deal with poison in his hotel room did not succeed immediately, but he died as a result only in the following night in a Paris hospital.

Based on thorough research on Hitler and his story at Pasewalk clinique psychologist David Lewis in his book The Man Who Invented Hitler tells also the story of Ernst Weiss and his book on Hitler using pseudonym A.H.

Work His work is influenced by Sigmund Freud, his friend Franz Kafka, and authors of then-modern literary Expressionism. He often hints at medical cases and ethics in his novels and stories.

• Die Galeere (1913); rejected by twenty-three publishers; Franz Kafka helped to edit it
• Der Kampf (1916)
• Tiere in Ketten (1918)
• Mensch gegen Mensch (1919)
• Stern der Dämonen (1920)
• Nahar (1922)
• Männer in der Nacht (1925)
• Boetius von Orlamünde (1928, retitled Der Aristokrat in 1966); awarded a silver medal in the literary competition at the 1928 Amsterdam Olympics and the Adalbert Stifter prize
• Georg Letham. Arzt und Mörder (1931)
• Der Geisterseher (1934)
• Der Gefängnisarzt (1934, reprinted 1969)
• Der arme Verschwender (1936, reprinted 1965)
• Der Verführer (1937).
• Der Augenzeuge (published posthumously in 1963); published as Ich, der Augenzeuge because of copyright proceedings about Alain Robbe-Grillet's Le Voyeur which was published under the same title

Weiss, Ernst in yivoencyclopedia

Birth record: BRNO (o. Brno-město) HBMa 124 N 1880-1895 (i, zpětné zápisy ze 70. let) p.45, line 402, reproduction 47 of 313

ד״ר ארנסט וייס (28 באוגוסט 1882 – 14 ביוני 1940) היה סופר, משורר, מחזאי ופובליציסט יהודי אוסטרי - צ'כי, שכתב בגרמנית. הרומן האחרון שלו היה "עד ראייה" (1938), העוסק באדולף היטלר הצעיר, שלקה בעיוורון היסטרי. הרומן יצא לאור גם בעברית, ב-2020, בהוצאת כרמל (המתרגמת: מורג סגל).

חייו וייס נולד בברנו שבמוראביה, אז באימפריה האוסטרו הונגרית (כיום בצ'כיה), למשפחה אמידה של סוחר בדים יהודי. כשהיה בן ארבע מת אביו והוא חונך על ידי אמו, ברטה לבית ויינברג, אשר הובילה אותו אל האמנות. לאחר השלמת השכלתו התיכונית בברנו, הוא הגיע לפראג כדי ללמוד רפואה. בשנת 1908 סיים את לימודיו בווינה ועבד כמנתח בברן, וינה, וברלין. וייס סבל משחפת ובשנת 1912 ניסה להתאושש בעבודה כרופא אונייה בנסיעה להודו ויפן.

בשנת 1913 פגש את רחל סנזרה, רקדנית ושחקנית. מערכת היחסים שלהם נמשכה עד מותה מסרטן בשנת 1936. באותה שנה פגש את פרנץ קפקא, והשניים היו לחברים קרובים. בין השאר וייס תיווך בין קפקא לבין אהובתו פליציה באואר. וייס היה בקשר גם עם סופרים אחרים של חוג פראג כגון פרנץ ורפל ומקס ברוד.

בשנת 1914 חזר וייס לאוסטריה כדי להתחיל קריירה כרופא צבאי. הוא שירת במשך מלחמת העולם הראשונה בחזית המזרחית, ובסופה עוטר בצלב זהב על אומץ לב. לאחר המלחמה הוא חי בפראג, אז בירת צ'כוסלובקיה וב-1920, כשסיים לעבוד בבית החולים בפראג הוא ויתר על הקריירה הרפואית.

בשנת 1921 הוא עבר לברלין, ושם החלה התקופה הפורה ביותר שלו בכתיבה, שבמהלכה פרסם רומן כמעט כל שנה. אחד מהם אף זכה במדליית כסף באולימפיאדת אמסטרדם (1928), האולימפיאדה היחידה בה חולקו מדליות גם לאמנויות ולא רק לספורט. תקופה זו הגיעה לסיומה בשנת 1933, כאשר חזר לפראג כדי לטפל באמו הגוססת.

הוא לא יכול היה לשוב לגרמניה הנאצית, עקב יהדותו ועל כן נסע בשנת 1934 לפריז, בה הוא חי חיי דוחק והיה תלוי בעזרתם של סופרים כתומאס מאן ושטפן צווייג עד יום מותו.

הרומן האחרון של וייס, "עד ראייה", נכתב בשנת 1938. הוא עוסק בפרטים אפלים שנכתבו כמעט בזמן אמת, על חייו של א.ה. (הוא אדולף היטלר). ברומן מסופר על מטופל צעיר שמגיע לבית חולים פסיכיאטרי עם תום מלחמת העולם הראשונה. היטלר מתאשפז כדי לטפל בתסמונת ה"עיוורון העצבי" כתוצאה מתבוסתה של גרמניה במלחמה. המטופל עובר תהליך של היפנוזה משולבת בתרפיה (וייס היה בקיא בטכניקות של זיגמונד פרויד ואף הכירו אישית), ובזכות התרפיה, הפיהרר לעתיד חוזר לעצמו וביטחונו העצמי מתחזק. המטופל מחלים, אוזר כוחות ומוצא את ייעודו המשיחי. תחילה הוא משתלט בכישוריו הרטוריים על הרופא, ולאחר מכן – על העם הגרמני כולו.

עלילת הספר היא מזיגה של מיטב הכתיבה הנקייה השנונה והצינית של גרמניה באותה תקופה, יחד עם נגיעות של אקספרסיוניזם מודרני, וכל זאת בהישענות על יסודות של רומן חניכה על דמות מרכזית – דוקטור פורסטר – הרופא שתפקידו להציל את אדולף היטלר.

לא ברור כמה הדמות שתוארה בספרו של וייס היא בדיונית. הסופר הגרמני ואלטר מהרינג טען שלווייס הייתה גישה לתיק הרפואי מהטיפול הפסיכיאטרי שקיבל היטלר, לאחר המלחמה.

עם כניסת הצבא הנאצי לפריז ב-14 ביוני 1940 התאבד וייס בבליעת רעל במלונו.

ארנסט וייס חיבר סך הכל 14 רומנים, כולם בגרמנית. הם תורגמו לשפות רבות; לעברית תורגם עד 2020 רק אחד מספריו, האחרון שבהם. בנוסף תורגם לעברית גם אחד מסיפורי המלחמה שלו, שהתפרסם בכתב העת "מטעם", ב-2011.