Elias Canetti, Nobel Prize in Literature 1981

From http://en.wikipedia.org/wiki/Elias_Canetti

Elias Canetti (Bulgarian: Елиас Канети; 25 July 1905–14 August 1994) was a Bulgarian-born novelist and non-fiction writer of Sephardi Jewish ancestry who wrote in German. He won the Nobel Prize in Literature in 1981.

Life

Born to Jacques Canetti and Mathilde née Arditti in Ruse, a city on the Danube in Bulgaria, Elias Canetti was the eldest of three sons in a Jewish merchant family.[1] His ancestors were Sephardi Jews who had been expelled from Spain in 1492. His paternal ancestors had settled in Ruse from Ottoman Adrianople.[1] The original family name was Cañete, named after a village in Spain. In Ruse, Elias' father and grandfather were successful merchants who operated out of a commercial building, which they had built in 1898.[2] Canetti's mother descended from one of the oldest Sephardi families in Bulgaria, Arditti, who were among the founders of the Ruse Jewish colony in the late 18th century. The Ardittis can be traced back to the 14th century, when they were court physicians and astronomers to the Aragonese royal court of Alfonso IV and Pedro IV. Before settling in Ruse, they had lived in Livorno in the 17th century.[3]

Canetti spent his childhood years, from 1905 to 1911, in Ruse until the family moved to England. In 1912 his father died suddenly, and his mother moved with their children to Vienna in the same year. They lived in Vienna from the time Canetti was aged seven onwards. His mother insisted that he speak German, and taught it to him. By this time Canetti already spoke Ladino (his mother tongue), Bulgarian, English and some French (he studied the latter two in the one year in England). Subsequently the family moved first (from 1916 to 1921) to Zürich and then (until 1924) to Frankfurt, where Canetti graduated from high school.

Canetti went back to Vienna in 1924 in order to study chemistry. However, his primary interests during his years in Vienna became philosophy and literature. Introduced into the literary circles of first-republic-Vienna, he started writing. Politically leaning towards the left, he participated in the July Revolt of 1927. He gained a degree in chemistry from the University of Vienna in 1929, but never worked as a chemist. In 1934 he married Veza (Venetiana) Taubner-Calderon (1897–1963) with whom he had a dynamic relationship. She acted as his muse and devoted literary assistant. Canetti however remained open to relationships with other women. In 1938, after the Anschluss of Austria to greater Germany, Canetti moved to London where he became closely involved with the painter Marie-Louise von Motesiczky, who was to remain a close companion for many years to come. His name has also been linked with that of the author Iris Murdoch (see John Bayley's Iris, A Memoir of Iris Murdoch, where there are several references to an author, referred to as "the Dichter", who was a Nobel Laureate and whose works included Die Blendung [English title Auto-da-Fé]). Canetti's wife died in 1963. His second marriage was to Hera Buschor (1933–1988), with whom he had a daughter, Johanna (born 1972).

Despite being a German writer, Canetti settled and stayed in England until the 1970s, receiving British citizenship in 1952. For his last 20 years, Canetti mostly lived in Zürich.

In 1981, Canetti won the Nobel Prize in Literature "for writings marked by a broad outlook, a wealth of ideas and artistic power". He is known chiefly for his novel Auto-da-Fé (Die Blendung), and for Crowds and Power, a study of crowd behaviour as it manifests itself in human activities ranging from mob violence to religious congregations.

He died in Zürich.

One of the best studies on Canetti's life and work was done by the French psychoanalyst Dr Roger Gentis [1], La folie Canetti, published by Maurice Nadeau (Paris, 1993).

Works

Komödie der Eitelkeit 1934 (The Comedy of Vanity)

Die Blendung 1935 (Auto-da-Fé, novel, tr.1946)

Die Befristeten 1956 (1956 premiere of the play in Oxford) (Their Days are Numbered)

Masse und Macht 1960 (Crowds and Power, study, tr. 1962, published in Hamburg)

Aufzeichnungen 1942 - 1948 (1965) (Sketches)

Die Stimmen von Marrakesch 1968 published by Hanser in Munich (The Voices of Marrakesh, travelogue, tr. 1978)

Der andere Prozess 1969 Kafkas Briefe an Felice (Kafka's Other Trial, tr. 1974).

Hitler nach Speer (Essay)

Die Provinz des Menschen Aufzeichnungen 1942 - 1972 (The Human Province, tr. 1978)

Der Ohrenzeuge. Fünfzig Charaktere 1974 ("Ear Witness: Fifty Characters", tr. 1979).

Das Gewissen der Worte 1975. Essays (The Conscience of Words)

Die Gerettete Zunge 1977 (The Tongue Set Free, memoir, tr. 1979)

Die Fackel im Ohr 1980 Lebensgeschichte 1921 - 1931 (The Torch in My Ear, memoir, tr. 1982)

Das Augenspiel 1985 Lebensgeschichte 1931 - 1937 (The Play of the Eyes, memoir, tr. 1990)

Das Geheimherz der Uhr: Aufzeichnungen 1987 (The Secret Heart of the Clock, tr. 1989)

Die Fliegenpein (The Agony of Flies, 1992)

Nachträge aus Hampstead (Notes from Hampstead, 1994)

The Voices of Marrakesh (published posthumously, Arion Press 2001, with photographs by Karl Bissinger and etchings by William T. Wiley )

Party im Blitz; Die englischen Jahre 2003 (Party in the Blitz, memoir, published posthumously, tr. 2005)

Aufzeichnungen für Marie-Louise (written 1942, compiled and published posthumously, 2005)

Honours

Canetti Peak on Livingston Island in the South Shetland Islands, Antarctica is named after Elias Canetti.

Austrian Decoration for Science and Art

Bibliography

1.^ a b Lorenz, Dagmar C. G. (17 April 2004). "Elias Canetti". Literary Encyclopedia (The Literary Dictionary Company Limited). ISSN 1747-678X. http://www.litencyc.com/php/speople.php?rec=true&UID=725. Retrieved 2009-10-13.

2.^ "The Canetti House – a forum for alternative culture". Internationale Elias Canetti Gesellschaft. http://www.eliascanetti.org/73.0.html?&L=3. Retrieved 2009-10-13.

3.^ Angelova, Penka (2006). "Die Geburtsstadt von Elias Canetti" (in German). Elias Canetti: Der Ohrenzeuge des Jahrhunderts. Internationale Elias-Canetti-Gesellschaft Rousse. http://www.archives.government.bg/tda/docs/canetti_izlojba_ruse.pdf.

Lesley Brill, "Terrorism, Crowds and Power, and the Dogs of War," Anthropological Quarterly 76(1), Winter 2003: 87-94.

William Collins Donahue, The End of Modernism: Elias Canetti’s Auto-da-Fé (University of North Carolina Press, 2001).

William Collins Donahue and Julian Preece (eds), The Worlds of Elias Canetti: Centenary Essays (Cambridge Scholars Publishing, 2007).

Wedding record shows father as Max Elieser? - http://www.sephardicgen.com/databases/viennaWeddingsSrchfrm.html

http://de.wikipedia.org/wiki/Elias_Canetti

אליאס קָנֶטי

''''''(בגרמנית: Elias Canetti; בבולגרית: Елиас Канети;‏ 25 ביולי 1905 – 14 באוגוסט 1994) היה סופר ומסאי בשפה הגרמנית ממוצא יהודי-בולגרי, שחי ופעל בעיקר באוסטריה, באנגליה ובשווייץ. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1981.

תוכן עניינים 1 קורות חיים 1.1 ילדות ונעורים 1.2 תקופת וינה 1.3 תקופת אנגליה 1.4 תקופת ציריך 2 אופיו השנוי במחלוקת 3 יצירתו הספרותית 3.1 אופי יצירתו 3.2 רשימת יצירותיו 4 ספריו שתורגמו לעברית 5 קישורים חיצוניים קורות חיים ילדות ונעורים אליאס סלומון קנטי נולד ברוסצ'וק שבממלכת בולגריה כבן הבכור במשפחה בת שלושה ילדים. בשנים 1905–1911 התגורר קנטי, שכונה באותם הימים בשם החיבה "אליאצ'יקו", בעיר הולדתו, בה עסקה משפחתו במסחר. הוריו היו ממוצא יהודי-ספרדי ודיברו בשפת הלאדינו. האב, ז'אק אליאס קנטי (1912-1881) היה יליד אדירנה שבטורקיה, ואמו, מטילדה מזל לבית ארדיטי (1937-1886), אשה משכילה ששלטה בכמה שפות, הייתה ילידת רוסה. ב-1912 עקרה משפחתו למנצ'סטר שבאנגליה, שם למד אליאס אנגלית וצרפתית. כעבור שנה נפטר אביו, והתנסות זו תרמה בוודאי להפיכתו ל"אויב" למוות. לאחר מות האב עברו האם וילדיה לווינה.

תוך מספר חודשים למד קנטי גרמנית מאמו, שאיתה פיתח לאחר מות אביו קשר קרוב מאוד ואף קנאי. בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה ובשל מחלתה המתמשכת של אמו עברה המשפחה למספר שנים גם לשווייץ (1916-1921) ולגרמניה (1921-1924), שם סיים את לימודיו בגימנסיה. בשנת 1924 התיישב בווינה, עד שהאנשלוס של אוסטריה בידי הרייך השלישי אילצו לעקור בשנת 1939 לאנגליה בחברת אשתו הסופרת וזה קנטי, שם נשאר אחרי תום מלחמת העולם השנייה.

תקופת וינה בשעה שאמו ואחיו עברו להתגורר בצרפת, בחר קנטי להתיישב בווינה, שם התחיל בלימודי כימיה שלא הציתו את דמיונו, ושאותם סיים בשנת 1929. במקביל התמקד בתחומי העניין שלו, בהם התחום הספרותי וכן מגוון נושאים פילוסופיים. כבר בשנת הגיעו לווינה פגש במי שהייתה חברתו ומשנת 1934 גם אשתו, וזה קנטי (ונציאנה לבית טאובנר-קלדרון, 1963-1897), ילידת וינה, אשר חלקה איתו את האהבה לספרות ואף נודעה לימים כסופרת בעצמה. היא עודדה אותו בתוכניותיו הספרותיות מרחיקות-הלכת. לעת עתה כתב רק טיוטות ותרגילי-כתיבה שונים, ובמהלך כל שנות העשרים נמנע מלפרסם.

בתקופה זו ביקר קנטי בהרצאותיו של העיתונאי והסאטיריקן רב-ההשפעה קרל קראוס, והיה בין מעריציו הנלהבים, כמו רבים אחרים בני זמנו. נוסף על כך ליקט חומר לצורך מחקרו על תופעת ההמון, שהאמין כי לא זכתה לטיפול מספק מצד מדענים דוגמת גוסטב לה בון וזיגמונד פרויד. התנסויותיו האישיות בהפגנות בפרנקפורט ובווינה חיזקו את תחום העניין הזה.

קנטי הלך והרחיב את מעגל מכריו, אם כי נמנע מן החוגים השמרניים, הן בפוליטיקה והן בספרות. בין מיודעיו היו פוליטיקאים מן השמאל. את קיץ 1928 בילה בברלין, שם עבד עבור הוצאת Malik. לשהות זו בברלין נודעה עבורו חשיבות רבה, מפני שלא רק שקישרה אותו לסצנת האמנות המקומית (האחים המוציאים לאור ג'ון הרטפילד (הלמוט הרצפלדה) ווילנד הרצפלדה, הצייר ג'ורג' גרוס, המחזאי ברטולט ברכט, הפובליציסט איסאק באבל), אלא שהעיר עצמה, אותה כינה "בית משוגעים", הביאה אותו לכתיבת הרומן "סנוורים" (Die Blendung) בשנים 1930–1931. כעבור שנה הופיע המחזה "חתונה", וכעבור שנה נוספת "הקומדיה של הגאווה". את שלושתם נמנע מלהוציא לאור, אבל בהקראות פומביות מתוך יצירות אלו זכה להכיר אמנים ואינטלקטואלים שונים, בהם הצייר פריץ וורטובה, הציירת אנה מאהלר(אנ') (בתו של גוסטב מאהלר, בה התאהב אהבה נכזבת), הסופרים הרמן ברוך ורוברט מוסיל, וכן המלחין אלבן ברג. פרסומו ההולך וגדל בציבור הביאו לבסוף לפרסום הרומן, אבל הקריירה הספרותית נתקלה בקשיים גדלים והולכים באווירת האנטישמיות המקצינה בשנות השלושים, ועם האנשלוס של אוסטריה לרייך השלישי בשנת 1938 נאלצו בני הזוג חסרי-האזרחות למצוא לעצמם דרך מילוט.

תקופת אנגליה בני הזוג קנטי נמלטו בחורף 1938–1939 לאנגליה דרך צרפת, שם התגוררו באתרים שונים בלונדון ובקרבתה, בהם לרוב התגוררו לחוד. עוד בווינה חרגו נישואיהם מהדוגמה הבורגנית הרגילה - הקשר ביניהם היה בו בעת קרוב ומרוחק, ערבוב של חברות וזוגיות. אשתו לא רק תרמה תרומה משמעותית להכנסה הנמוכה-למדי של בני הזוג, אלא שימשה גם כעין סוכנת של בעלה וקידמה את יצירתו. היא הייתה מודעת לגמרי לקיום פרשות האהבה של בעלה, שנמשכו לאורך שנים, לרוב במקביל: עם הסופרת פרידה בנדיקט (הידועה בכינויה אנה סבסטיאן), הציירת מרי-לואיז פון מוטסיצ'קי, ומאוחר יותר גם עם הסופרת והמרצה אייריס מרדוק.

גם בלונדון פגש קנטי אינטלקטואלים ואמנים שונים, אנגלים ומהגרים כאחד, בהם אריך פריד, ברטרנד ראסל, דילן תומאס וארתור ווילי. לאחר המלחמה נשאר קנטי באנגליה, ובשנת 1952 אף השיג אזרחות בריטית. בשנות השישים הופיע סוף-סוף ספרו "ההמון והכוח", ויצירתו המוקדמת יותר זכתה להדפסה מחודשת ותורגמה לאנגלית ולצרפתית, ובשל כל אלה הלך פרסומו וגדל.

תקופת ציריך

קברו של קנטי בציריך, שווייץ בשנת 1963 נפטרה אשתו וזה, ובשנת 1971 נשא לאישה את הרה בושור. שנה לאחר מכן נולדה בתו יוהנה. קנטי החל מחלק את זמנו בין לונדון וציריך, ובסופו של דבר ויתר על לונדון ועבר להתגורר בציריך. הוא סבל מפרסומו הרב שהפריע לעבודתו, ולאחר שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1981 הפסיק לתת הרצאות ולקרוא מיצירותיו וסירב להתראיין. מחלת הסרטן של רעייתו, אילצה אותו לשוב לחיים הציבוריים. אשתו הלכה לעולמה ב-1988. קנטי העביר את ארכיונו לידי הספרייה המרכזית של ציריך. לבקשתו, חלק קטן מן הארכיון נחסם מן הציבור, עד למלאת 30 שנים מפטירתו. בשנת 1994 נפטר בציריך והוא בן 89 ונטמן בבית עלמין בעיר.

אחיו הצעירים ממנו היו ז'אק קנטי, מפיק ומנהל אמנותי שנודע בצרפת בתרומתו הרבה לטיפוח השאנסון הצרפתי, מבצעיו ויוצריו, וז'ורז' קנטי, רופא ומדען במכון פסטר בפריז, חוקר ידוע של מחלת השחפת.

אופיו השנוי במחלוקת בעבודתו האוטוביוגרפית הרבה קנטי לתאר אישים שונים בדרך של התמקדות בפרטים ובהרגלים אופייניים שונים. כמה מן הפורטרטים האלה נתפשו כהשמצות פוגעות של ממש. כך למשל, הקטעים על אודות אהובתו לשעבר אייריס מרדוק ב"מסיבה בבליץ", כרך על שנותיו בלונדון שהופיע לאחר מותו. רבים ממכריו סיפרו על הזדמנויות שבהן היה קנטי נרגן ומרושע כלפי אחרים. העיתונאית והסופרת האוסטרית הילדה שפיל כינתה אותו "מזרק-רעל של ממש", ומבקר הספרות (ומאוחר יותר בעלה של מרדוק) ג'ון ביילי(אנ') כינה את תפקידו של קנטי בסצנה האינטלקטואלית של לונדון, "המפלצת הראשית של המפסטד".

יצירתו הספרותית אופי יצירתו קשה לשייך את קנטי לקטגוריות או זרמים ספרותיים מקובלים. עבודתו היא רבת פנים, ולו רק מבחינת הסוגות הספרותיות השונות בהן כתב. בין היתר פרסם רומן, שלושה מחזות, מחקר אנתרופולוגי, אפוריזמים ואוטוביוגרפיה רבת-כרכים. כיוון שפרסם לאט ובמשורה, נחשף לקהל הקוראים הרחב רק בהדרגה, במיוחד במרחב הדובר גרמנית, שבו הוענקו לו החל בשנות השישים מגוון פרסים ועיטורים (כך למשל פרס הספרות של האקדמיה הבווארית לאמנויות בשנת 1969, פרס ביכנר בשנת 1972), עד שזכה לבסוף בשנת 1981 בפרס נובל לספרות.

למרות מגוון האמצעים והסוגות בהם השתמש כסופר, הרי שמבחינה תימטית עבודתו היא הומוגנית ביותר. הוא ראה עצמו אויב מר של המוות, וביקש לחקור את כל ההשפעות שיש לידיעה על המוות על חיי האדם. מכאן התעניינותו בדתות השונות. עניינו בתרבות ההמון ובביטויים השונים לכוח נעוץ באירועים המכוננים של המאה ה-20: מלחמות העולם והופעת הנאציזם. למרות הסקפטיות המאפיינת אותו, גישתו הבסיסית איננה פסימית, והוא אף רואה את "שליחות המשורר" (ככותרת מאמר שלו משנת 1976) ביצירת מקום ל"תקווה" ודרכי מוצא מן ה"כאוס".

רשימת יצירותיו סנוורים (Die Blendung) (רומן. נכתב 1930/1, יצא לאור 1935/6) חתונה (מחזה. נכתב 1932, הופיע ככתב יד 1932, יצא לאור 1964) הקומדיה של הגאווה (מחזה. נכתב 1933/4, יצא לאור 1964) רשימות (נכתבו מ-1942 ועד 1993) הזמניים (מחזה, נכתב 1952/3, יצא לאור 1964) קולות מרקש (רשימות מסע. נכתב 1954, יצא לאור 1968) ההמון והכוח (תחילת עבודה ב-1925, יצא לאור 1960) מצפון המילים (מאמרים ונאומים) עד השמיעה; חמישים דיוקנאות (יצא לאור 1974) הלשון שניצלה; זכרונות נעורים (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1977) הלפיד באוזן; סיפור חיי 1921–1931 (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1980) משחק העיניים; סיפור חיי 1931–1937 (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1985) מסיבה בבליץ; השנים האנגליות (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור לאחר מותו 2003) ספריו שתורגמו לעברית ההמון והכוח, עברית - עמשי לוין, צ'ריקובר, תל אביב, 1979. סנוורים, מגרמנית - חיים איזק, זמורה ביתן, 1979. הלפיד באוזן, סיפור חיי 1921–1931, מגרמנית - צבי ארד, זמורה ביתן, תל אביב, 1984. הלשון שניצלה, זכרונות נעורים, מגרמנית - צבי ארד, תל אביב, 1984. משחק העיניים, סיפור חיי 1931–1937, מגרמנית - צבי ארד, תל אביב, 1987. עד שמיעה, חמישים דיוקנאות, תרגם מגרמנית גבריאל צורן, עם עובד, תל אביב, 1987. קולות מראקש, רשימות מסע, תרגום מגרמנית - יעקב גוטשלק, אחרית דבר - שלמה אלבז, כרמל, ירושלים, 2000. המשפט האחר, המכתבים של קפקא אל פליצה לנגר, תרגמה מגרמנית רחל בר חיים, קטעים מ"המשפט" של פרנץ קפקא בתרגומו של אברהם כרמל, עם עובד, תל אביב, 2003. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%A1_%D7%A7...

-------------------------------------------

From http://en.wikipedia.org/wiki/Elias_Canetti

Elias Canetti (Bulgarian: Елиас Канети; 25 July 1905–14 August 1994) was a Bulgarian-born novelist and non-fiction writer of Sephardi Jewish ancestry who wrote in German. He won the Nobel Prize in Literature in 1981.

Life

Born to Jacques Canetti and Mathilde née Arditti in Ruse, a city on the Danube in Bulgaria, Elias Canetti was the eldest of three sons in a Jewish merchant family.[1] His ancestors were Sephardi Jews who had been expelled from Spain in 1492. His paternal ancestors had settled in Ruse from Ottoman Adrianople.[1] The original family name was Cañete, named after a village in Spain. In Ruse, Elias' father and grandfather were successful merchants who operated out of a commercial building, which they had built in 1898.[2] Canetti's mother descended from one of the oldest Sephardi families in Bulgaria, Arditti, who were among the founders of the Ruse Jewish colony in the late 18th century. The Ardittis can be traced back to the 14th century, when they were court physicians and astronomers to the Aragonese royal court of Alfonso IV and Pedro IV. Before settling in Ruse, they had lived in Livorno in the 17th century.[3]

Canetti spent his childhood years, from 1905 to 1911, in Ruse until the family moved to England. In 1912 his father died suddenly, and his mother moved with their children to Vienna in the same year. They lived in Vienna from the time Canetti was aged seven onwards. His mother insisted that he speak German, and taught it to him. By this time Canetti already spoke Ladino (his mother tongue), Bulgarian, English and some French (he studied the latter two in the one year in England). Subsequently the family moved first (from 1916 to 1921) to Zürich and then (until 1924) to Frankfurt, where Canetti graduated from high school.

Canetti went back to Vienna in 1924 in order to study chemistry. However, his primary interests during his years in Vienna became philosophy and literature. Introduced into the literary circles of first-republic-Vienna, he started writing. Politically leaning towards the left, he participated in the July Revolt of 1927. He gained a degree in chemistry from the University of Vienna in 1929, but never worked as a chemist. In 1934 he married Veza (Venetiana) Taubner-Calderon (1897–1963) with whom he had a dynamic relationship. She acted as his muse and devoted literary assistant. Canetti however remained open to relationships with other women. In 1938, after the Anschluss of Austria to greater Germany, Canetti moved to London where he became closely involved with the painter Marie-Louise von Motesiczky, who was to remain a close companion for many years to come. His name has also been linked with that of the author Iris Murdoch (see John Bayley's Iris, A Memoir of Iris Murdoch, where there are several references to an author, referred to as "the Dichter", who was a Nobel Laureate and whose works included Die Blendung [English title Auto-da-Fé]). Canetti's wife died in 1963. His second marriage was to Hera Buschor (1933–1988), with whom he had a daughter, Johanna (born 1972).

Despite being a German writer, Canetti settled and stayed in England until the 1970s, receiving British citizenship in 1952. For his last 20 years, Canetti mostly lived in Zürich.

In 1981, Canetti won the Nobel Prize in Literature "for writings marked by a broad outlook, a wealth of ideas and artistic power". He is known chiefly for his novel Auto-da-Fé (Die Blendung), and for Crowds and Power, a study of crowd behaviour as it manifests itself in human activities ranging from mob violence to religious congregations.

He died in Zürich.

One of the best studies on Canetti's life and work was done by the French psychoanalyst Dr Roger Gentis [1], La folie Canetti, published by Maurice Nadeau (Paris, 1993).

Works

Komödie der Eitelkeit 1934 (The Comedy of Vanity)

Die Blendung 1935 (Auto-da-Fé, novel, tr.1946)

Die Befristeten 1956 (1956 premiere of the play in Oxford) (Their Days are Numbered)

Masse und Macht 1960 (Crowds and Power, study, tr. 1962, published in Hamburg)

Aufzeichnungen 1942 - 1948 (1965) (Sketches)

Die Stimmen von Marrakesch 1968 published by Hanser in Munich (The Voices of Marrakesh, travelogue, tr. 1978)

Der andere Prozess 1969 Kafkas Briefe an Felice (Kafka's Other Trial, tr. 1974).

Hitler nach Speer (Essay)

Die Provinz des Menschen Aufzeichnungen 1942 - 1972 (The Human Province, tr. 1978)

Der Ohrenzeuge. Fünfzig Charaktere 1974 ("Ear Witness: Fifty Characters", tr. 1979).

Das Gewissen der Worte 1975. Essays (The Conscience of Words)

Die Gerettete Zunge 1977 (The Tongue Set Free, memoir, tr. 1979)

Die Fackel im Ohr 1980 Lebensgeschichte 1921 - 1931 (The Torch in My Ear, memoir, tr. 1982)

Das Augenspiel 1985 Lebensgeschichte 1931 - 1937 (The Play of the Eyes, memoir, tr. 1990)

Das Geheimherz der Uhr: Aufzeichnungen 1987 (The Secret Heart of the Clock, tr. 1989)

Die Fliegenpein (The Agony of Flies, 1992)

Nachträge aus Hampstead (Notes from Hampstead, 1994)

The Voices of Marrakesh (published posthumously, Arion Press 2001, with photographs by Karl Bissinger and etchings by William T. Wiley )

Party im Blitz; Die englischen Jahre 2003 (Party in the Blitz, memoir, published posthumously, tr. 2005)

Aufzeichnungen für Marie-Louise (written 1942, compiled and published posthumously, 2005)

Honours

Canetti Peak on Livingston Island in the South Shetland Islands, Antarctica is named after Elias Canetti.

Austrian Decoration for Science and Art

Bibliography

1.^ a b Lorenz, Dagmar C. G. (17 April 2004). "Elias Canetti". Literary Encyclopedia (The Literary Dictionary Company Limited). ISSN 1747-678X. http://www.litencyc.com/php/speople.php?rec=true&UID=725. Retrieved 2009-10-13.

2.^ "The Canetti House – a forum for alternative culture". Internationale Elias Canetti Gesellschaft. http://www.eliascanetti.org/73.0.html?&L=3. Retrieved 2009-10-13.

3.^ Angelova, Penka (2006). "Die Geburtsstadt von Elias Canetti" (in German). Elias Canetti: Der Ohrenzeuge des Jahrhunderts. Internationale Elias-Canetti-Gesellschaft Rousse. http://www.archives.government.bg/tda/docs/canetti_izlojba_ruse.pdf.

Lesley Brill, "Terrorism, Crowds and Power, and the Dogs of War," Anthropological Quarterly 76(1), Winter 2003: 87-94.

William Collins Donahue, The End of Modernism: Elias Canetti’s Auto-da-Fé (University of North Carolina Press, 2001).

William Collins Donahue and Julian Preece (eds), The Worlds of Elias Canetti: Centenary Essays (Cambridge Scholars Publishing, 2007).

Wedding record shows father as Max Elieser? - http://www.sephardicgen.com/databases/viennaWeddingsSrchfrm.html

http://de.wikipedia.org/wiki/Elias_Canetti

Елиас Канети е потомък на стар сефарадски род, минал през Истанбул и Одрин, установил се в най-големия и най-европейския град след Освобождението на България - Русе, той се ражда именно там, на брега на голямата река, през 1905 г., и е кръстен на дядо си, голям търговец на едро. Баща му дръзва да вземе за жена, дъщерята на най-големия враг на фамилията, Ардити. Тази стъпка се оказва съдбоносна за бъдещия нобелист. Майка му е високообразована, учила във Виена, страстна поклонничка на Шекспир и Стриндберг. От нея той наследява интереса си към литературата, театъра и музиката и преди всичко онази остра чувствителност и наблюдателност, за които свидетелства цялото му творчество. По-късно бащата на малкия Елиас напуска фирмата на дядото и заминава със семейството си за Манчестър, Англия. През 1915 г. десетгодишният Елиас-младши посещава родния си град и Варна. По-късно се установява в столицата на Австрия, където постъпва във Виенския университет и на двайсет и пет години създава първия си голям роман - "Заслепението", който ще бъде открит за културна Европа едва след войната. След това ще напише може би най-прочутата си книга "Масите и властта", на която ще посвети близо двайсет и пет години от живота си, сборника "Драми" с трите пиеси: "Сватба", "Комедия на суетата" и "Предопределените".

След окупацията на Австрия от Хитлер през 1938 г. емигрира в Англия. Постепенно става известен. През 1981 г. е удостоен с Нобеловата награда за литература. Книгите му се превеждат в цял свят, пиесите му виждат светлините на рампата, критиката го поставя високо сред авторите на ХХ век, като не забравя да подчертае и "българската среда", оформила до голяма степен, според собствените му признания, неговите мировъзрения и цялото му творчество. Книгата му "Спасеният език" започва с думите: "Всичко, което преживях по-късно, вече се бе случило някога в Русчук...".