• http://www.findagrave.com/cgi-bin/fg.cgi?page=gr&GRid=68925652
• https://de.wikipedia.org/wiki/Ferdinand_Lassalle
• http://en.wikipedia.org/wiki/Ferdinand_Lassalle
• http://www.britannica.com/biography/Ferdinand-Lassalle

Ferdinand Johann Gottlieb Lassalle (1825–1864) was a German-Jewish jurist, philosopher, and socialist political activist. Lassalle is best remembered as an initiator of international-style socialism in Germany. Contents [show] [edit]Biography

[edit]Early life Ferdinand Lassalle was born on 11 April 1825 in Breslau (Wrocław), Silesia to a prosperous Jewish family descending from the Upper Silesian town Loslau.[1] The original spelling of the family name was "Lassal" – changed by Ferdinand as a young man to deemphasize his ethnic origins.[1] Ferdinand's father was a silk merchant and intended his son for a business career, sending him to the commercial school at Leipzig.[2] However, Lassalle soon transferred to university, studying first in the University of Breslau and later at the University of Berlin.[2] There Lassalle studied philology and philosophy and became an devotee of the philosophical system of Georg Hegel. Lassalle passed his university examinations with distinction during 1845 and thereafter traveled to Paris to write a book on Heraclitus.[2] There Lassalle met the poet Heinrich Heine, who wrote of his intense young friend during 1846: "I have found in no one so much passion and clearness of intellect united in action. You have good right to be audacious – we others only usurp this divine right, this heavenly privilege."[3] Back in Berlin to work on his book, Lassalle soon found himself ceasing his project in favor of a different mission. Lassalle met Countess Sophie von Hatzfeldt, a woman in her early 40s who had been separated from her husband for many years, and had ongoing difficulties with him regarding an equitable division of property. Lassalle volunteered himself to the countess's cause, an offer which was accepted readily.[4] Lassalle first challenged the nobleman to a duel, an offer which was rejected immediately.[4] An extensive legal case ensued in which Lassalle represented Countess von Hatzfeldt's interests, performed in 36 courtrooms during the period of 8 years.[5] Ultimately, a compromise was negotiated, bringing the countess a substantial fortune, from which she paid Lassalle an annual income of 5000 thalers (about £750) for the rest of his life.[6] [edit]The 1848 revolution and its aftermath Lassalle was a committed republican from an early age and during the German Revolutions of 1848 he spoke at public meetings for the revolutionary-democratic cause and urged the citizens of Düsseldorf to prepared themselves for armed resistance to the November decision of the Prussian government to dissolve the National Assembly.[7] Lassalle was subsequently arrested in conjunction with this activity and charged with inciting armed opposition to the state.[8] While Lassalle was ultimately acquitted of this serious charge, he was kept in prison until he could be tried on a lesser charge of inciting resistance against public officials.[9] Lassalle was ultimately convicted of this subsidiary charge, for which the 23-year old served a sentence of six months in prison.[9] Banned from residence in Berlin in the aftermath of his conviction, Lassalle began residence in the Rhineland, where he continued to pursue the law suit of the Countess von Hatzfeldt (settled during 1854) and finished his work on the philosophy of Heraclitus, which was completed during 1857 and published in two volumes the next year.[10] Reaction to the book was mixed, with some declaring the work seminal while others considered it as a recitation of Hegelian axioms.[11] Even the book's detractors admired the scope of the work, however, and the publication gave Lassalle lasting cachet among the German intelligentsia.[11] During this interval Lassalle was not active politically, although he retained an interest in labour affairs. Instead his interests changed again, abandoning legal practice and philosophy in favor of drama, authoring a play called "Franz von Sickingen, a Historical Tragedy."[12] Sent in anonymously the Royal Theatre, the play was rejected by a manager, causing Lassalle to publish it by his own name during 1859.[12] The work was characterized by Edward Bernstein, an early and sympathetic biographer, as awkward and prone to excessive oratory – unsuited for the stage despite several effective scenes.[12] Lasalle longed to reside in Berlin and during 1859 he surreptitiously made his return, disguised as a wagon driver.[13] Lassalle appealed to his friend the aging scholar Alexander von Humboldt to intercede with the king on his behalf to formally permit his return.[13] This was successfully accomplished and Lassalle was again officially allowed to reside in the Prussian capital.[13] Lassalle avoided revolutionary activity for several years thereafter, seeking to avoid official repercussions.[13] Instead Lassalle next became political commentator in writing a short work on the war in Italy in which he warned Prussia against rushing to the aid of the Austrian Empire in its war with France. Lassalle followed this with a hefty work on legal theory, a two volume treatise published during 1861 entitled Das System der erworbenen Reichte (The System of Acquired Rights).[14] In this book Lassalle sought, in the words of Edward Bernstein, "to establish a legal and scientific principle which shall once for all determine under what circumstances, and how far laws may be retroactive without violating the idea of right itself" – that is, determining the circumstances under which laws may be made retroactive when they come into conflict with previously established laws.[15] In the 1850s and '60s, Karl Marx was in regular contact with Lassalle. Their relationship was superficially cordial, and Marx asked for a loan of £30.[16] Yet in letters to Friedrich Engels, Marx made disparaging and racist comments about Lassalle, speculating that his dark complexion and coarse hair were evidence that "he is descendant from the negroes who joined in the flight of Moses from Egypt (unless his mother or grandmother on the father’s side was crossed with a nigger)" and declaring that "the importunity of the fellow is also niggerlike."[17] [edit]Political activism

Photo of Ferdinand Lassalle on a carte de visite. Only briefly engaged in the revolutionary struggle during 1848, Lassalle reentered public politics during 1862, motivated by a constitutional struggle in Prussia.[14] King Wilhelm I, who became king on 2 January 1861, had repeatedly clashed with the liberal Chamber of Deputies, resulting in multiple dissolutions of the Diet.[14] As a recognized legal scholar, Lassalle was asked to make public addresses dealing with the nature of the constitution and its relationship to the social forces within society.[18] In a published speech delivered in Berlin on 12 April 1862, Lassalle assigned primacy in society to the press over the state itself in the aftermath of the 1848 revolution – an assertion regarded as dangerous by the Prussian censorship.[19] The entire print run of 3000 copies of the pamphlet of Lassalle's speech was seized by the authorities, who issued a legal charge against Lassalle for allegedly endangering the public peace.[19] Lassalle was brought to trial to answer this accusation in Berlin on 16 January 1863.[19] After a widely publicized trial at which he presented his own defense, Lassalle was convicted of the charges levied against him, sentenced to four months' imprisonment and assessed the costs of the trial.[20] This term was later replaced by a fine upon appeal.[20] Lassalle soon began a new career as a political agitator, traveling around Germany, giving speeches and writing pamphlets, in an attempt to organise and rouse the working class. Although Lassalle was a member of the Communist League, his politics were strongly opposed by Karl Marx and Friedrich Engels; indeed Marx's essay Critique of the Gotha Program is written in part as a reaction to Lassalle's conception of the socialist state. Marx and Engels thought that Lassalle was not a true Communist as he directly influenced Bismarck's government (albeit in secret) in favor of universal manhood suffrage, among other issues. Élie Halévy would later write on this situation: Lassalle was the first man in Germany, the first in Europe, who succeeded in organising a party of socialist action. Yet he viewed the emerging bourgeois parties as more inimical to the working class than the aristocracy and hence he supported universal manhood suffrage at a time when the liberals preferred a limited, property-based suffrage which excluded the working class and enhanced the middle classes. This created a strange alliance between Lassalle and Bismarck. When in 1866 Bismarck founded the Confederation of Northern Germany on a basis of universal suffrage, he was acting on advice which came directly from Lassalle. And I am convinced that after 1878, when he began to practise "State Socialism" and "Christian Socialism" and "Monarchial Socialism," he had not forgotten what he had learnt from the socialist leader."[21] As a result, when Lassalle initiated the Allgemeiner Deutscher Arbeiterverein (General German Workers' Association, ADAV) on 23 May 1863, Marx's devotees in Germany did not join it. Lassalle was the first president of this first German labour party, retaining the job from its formation on 23 May 1863 until his death on 31 August 1864. The only stated purpose of this organization was the winning of equal, universal, and direct suffrage by peaceful and legal means.[22] [edit]Relations with Bismarck

Otto von Bismarck, Minister President of Prussia, as he appeared during the 1860s. On 11 May 1863 Otto von Bismarck, Minister President of Prussia, initiated written correspondence with Lassalle. The Bismarck-Lassalle correspondence was discovered only during 1927 and is therefore not mentioned by earlier biographical works.[23] A hand-written note was delivered to Lassalle personally, and the pair met face-to-face within 48 hours thereafter.[23] This proved to be the first of several such meetings, during which Bismarck and Lassalle freely exchanged views on matters of common concern. Bismarck was pressed by Social Democratic representative August Bebel in the Reichstag during September 1878 to provide details about his relationship with the by then long-deceased Lassalle, prompting the Chancellor to make an extended statement: I saw him, and since my first conversation I have never regretted doing so. ...I saw him perhaps three or four times altogether. There was never the possibility of our talks taking the form of political negotiations. What could Lassalle have offered me? He had nothing behind him.... But he attracted me as an individual. He was one of the most intelligent and likable men I had ever come across. He was very ambitious and by no means a republican. He was very much a nationalist and a monarchist. His ideal was the German Empire, and here was our point of contact. As I have said he was ambitious, on a large scale, and there is perhaps room for doubt as to whether, in his eyes, the German Empire ultimately entailed the Hohenzollern or the Lassalle dynasty.... Our talks lasted for hours and I was always sorry when they came to an end.[24] Lassalle made multiple secret appeals from 1864 to Bismarck – later the main proponent of the Anti-Socialist Laws – both in favor of the immediate implementation of progressive policies such as universal suffrage as well as for the protection of his own publications from police seizure.[25] With respect to the latter, the ambitious Lassalle attempted to make common cause with the conservative Bismarck by his new book Herr Basitat-Schulze, declaring: that he "must inform Your Excellency that this work will bring about the utter destruction of Liberals and the whole Progressive bourgeoisie."[26] Lassalle sought Bismarck to exert influence through the Ministry of Justice to prevent seizure of the book.[26] The book subsequently appeared without police interference but Bismarck, occupied with other matters, refused a request by Lassalle for another meeting and no further direct contacts between the pair were made.[27] [edit]Personality Lassalle was remembered by biographers as a contradictory personality – earnestly committed to the benefit of the masses, but driven by personal ambition and possessing extreme vanity. Indeed, one early biographer declared that vanity was ...one of the most striking, though at the same time most harmless traits of his character. His vanity was of the kind that neither hurts nor offends. Vanity seemed natural to him as it is to the peacock, and if he had been less vain he would have been less interesting. Even in his manhood, when at the head of a popular agitation, he was excessively fond of dressing well. He appeared both on the platform and in the Court of Law attired like a fop. He was in the habit, too, of comparing himself with great men. Now it was Socrates, now Luther, or Robespierre, or Cobden, or Sir Robert Peel, and once he found his parallel by going to Faust. Heine told him that he had good reason to be proud of his attainments, and Lassalle took Heine at his word."[28] [edit]Death and legacy

Lassalle's tomb in Wrocław, Poland In Berlin, Lassalle had met a young woman, Helene von Dönniges, and during the summer of 1864 they decided to marry. She, however, was the daughter of a Bavarian diplomat then resident at Geneva, who would have nothing to do with Lassalle. Helene was imprisoned in her own room, and soon, apparently under duress, renounced Lassalle in favour of another suitor, a Wallachian count named Bajor von Racowitza. Lassalle sent a challenge to duel both to the lady's father and to Count von Racowitza, which was accepted by the latter. At the Carouge, a suburb of Geneva, a duel occurred on the morning of 28 August 1864. Lassalle was wounded mortally, and he died on August 31. At the time of his death, Lassalle's political party had only 4,610 members and no detailed political program.[22] The Allgemeiner Deutscher Arbeiterverein continued after his death, however, going on to help establish the Social Democratic Party of Germany (SPD) during 1875. Lassalle is buried in Breslau (now Wrocław, Poland), in the old Jewish cemetery there. [edit]Political ideas

Owing to his premature death by a duel at age 39, just two years after his serious entry into German radical politics, Ferdinand Lassalle's actual contributions to socialist theory are modest. He was remembered by Richard T. Ely, one of the earliest serious scholars of international socialism, as a popularizer of the ideas of others rather than an innovator: Lassalle's writings did not advance materially the theory of social democracy. He drew from Rodbertus and Marx in his economic writings, but he clothed their thoughts in such manner as to enable ordinary laborers to understand them, and this they never could have done without his help.... Lassalle's speeches and pamphlets were eloquent sermons on texts taken from Marx. Lassalle gave to Ricardo's law of wages the designation the iron law of wages, and expounded to the laborers its full significance... Laborers were told that this law could be overthrown only by the abolition of the wages system. How Lassalle really thought this was to be accomplished is not so evident.[29] [edit]The state In contrast with Karl Marx and his adherents, Lassalle rejected the idea that the state was a class-based power structure with the function of preserving existing class relations and destined to "wither away" in a future classless society. Instead, Lassalle considered the state as an independent entity, an instrument of justice essential for the achievement of the socialist program.[30] [edit]Iron law of wages Lassalle accepted the idea, first posited by the classical economist David Ricardo, that wage rates in the long term tended towards the minimum level necessary to sustain the life of the worker and to provide for his reproduction. In accord with this "Iron Law of Wages", Lassalle argued that individual measures of self-help by wage workers were destined to failure and that only producers' cooperatives established with the financial aid of the state would make economic improvement of the workers' lives possible.[31] From this, it followed that the political action of the workers to capture the power of the state was paramount and the organization of trade unions to struggle for ephemeral wage improvements more or less a diversion from the primary struggle.

• https://knickerbockervillage.blogspot.com/2008/11/faces-on-forward-...
• https://www.haaretz.com/jewish/1864-first-german-social-democrat-ki...
• https://anno.onb.ac.at/cgi-content/anno?aid=nwj&datum=19280126&quer...
• https://es.wikipedia.org/wiki/Ferdinand_Lassalle
• https://anno.onb.ac.at/cgi-content/anno?aid=tag&datum=19260117&quer...
• https://www.deutsche-biographie.de/downloadPDF?url=sfz48322.pdf

פרדיננד יוהאן גוֹטליבּ לָסָל

' (בגרמנית: Ferdinand Johann Gottlieb Lassal; ‏11 באפריל 1825 –31 באוגוסט 1864) היה הוגה דעות ומנהיג סוציאליסטי יהודי-גרמני, מחלוצי רעיון המפלגה המודרנית. מראשוני מנהיגיה של תנועת הפועלים הגרמנית, ואבי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD). ללסל מיוחס חוק הברזל של השכר.

לסל נולד בברסלאו למשפחה יהודית, ועם סיום לימודיו באוניברסיטה עבר להתגורר בברלין. הוא נטל חלק בחוגים המהפכניים שהובילו את מהומות אביב העמים בממלכות הגרמניות בין 1848–1849, ועמד בקשר עם קרל מרקס וחבריו לליגה הקומוניסטית. במקביל לפעילותו הפוליטית, ניהל לסל מאבקים משפטיים שזכו לתהודה ציבורית והקנו לו מעמד של פרקליט בעל שם. בסוף שנות ה-40 נאסר בשל פעילותו נגד המשטר המלוכני בפרוסיה, ובשנות ה-50 הוגלה מברלין. בגלותו החל לארגן סביבו חוג פועלים שצמח והיה לארגון המפלגתי הראשון בהיסטוריה של מעמד הפועלים - מפלגת "אגודת הפועלים הגרמנית הכללית", שנוסדה ב-1863. לסל נהרג בדו-קרב כשנה בלבד לאחר הקמת הארגון, אולם שמו נחקק בזיכרון ההיסטורי של תנועת הפועלים הגרמנית והכללית כאחד מאבותיה המייסדים. כתביו תרמו לגיבושו הרעיוני של מעמד הפועלים, ונכללו בקאנון התאורטי שלו.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 נעוריו 1.2 השפעת הפילוסופיה ההגליאנית 1.3 לימודים באוניברסיטה 1.4 משפטן ורטוריקן צעיר 1.5 פרשת הרוזנת 1.6 מהפכות 1848–1849 1.7 המחלוקת עם קרל מרקס 1.8 תקופת הריאקציה בפרוסיה 1.9 חזרה לפעילות פוליטית בסוף שנות ה-50 1.10 'אידיאת מעמד הפועלים' והביקורת על לסל בראשית שנות ה-60 1.11 ייסוד איגוד הפועלים הגרמני הכללי 1.12 הקשר עם אוטו פון ביסמרק 1.13 מותו 2 מורשת לסל 3 גישתו ליהדות 4 ספריו 4.1 בתרגום עברי 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים 7 הערות שוליים ביוגרפיה נעוריו

לסל בילדותו

בבית הספר למסחר בלייפציג פרדיננד יוהאן גוטליב לסל נולד ב-1825 בעיר בּרֶסלָאו שבפרוסיה (ורוצלאב, שבפולין המודרנית) למשפחה יהודית-גרמנית אמידה. אביו, היימן לסל (במקור חיים וולפזון), עשה את הונו ממסחר במשי והיה מנכבדי קהילת ברסלאו. האב היגר לברסלאו מן הכפר לוסלוי שבשלזיה, ואימץ את שם הכפר כשם משפחתו החדש. היימן לסל היה יהודי מסורתי אך לא אדוק, שהושפע מרוח הנאורות של משה מנדלסון, ומרעיונות הרפורמה של אברהם גייגר.[1] האם, רוזליה, הייתה בת לקהילה יהודית קטנה בארץ הריין, ונודעה כשומרת הלכה ומצוות כל חייה.

פרדיננד הצעיר גדל בסביבה יהודית. בין השנים 1835–1840 למד, יחד עם נערים יהודים אחרים, בגימנסיה מריה מגדלנה (Maria-Magdalenen-Gymnasium). בנעוריו גילה עניין בענייני השעה של העם היהודי; בגיל 14 כתב ביומנו על עלילת דמשק שהתרחשה ב-1840 והביע רגשות סולידריות ונקם כלפי העוול שנגרם ליהודי העיר.

לסל האב ייעד את בנו לעסקים. הוא שלחו ללימודים בבית ספר מכובד למסחר בלייפציג שם עשה את צעדיו הראשונים כמנהיג הסוחף אחריו רבים בכושר הדיבור שלו. לסל מירר את חיי המורים ומנהל בית הספר, ונשא נאומים חוצבי להבות בפני חבריו לכיתה כאשר ביקש להמרידם נגד סגל המורים. הוא השניא עצמו על הסגל וזכה להערות נוקבות בתעודת ההערכה שלו, חרף ציוניו הטובים.

פרק לימודיו בלייפציג הסתיים מבעוד מועד. לסל מרד באביו ועזב את בית הספר למסחר. ב-1841 חזר לברסלאו וביקש להיבחן בבחינות הבגרות החיצוניות בגימנסיה, על מנת להתקבל ללימודים באוניברסיטה.

עוד בימי נעוריו התחוללה מהפכה אינטלקטואלית של ממש במחשבתו של לסל. מן השלב בו ניסה לפשר בין היהדות המסורתית ובין חיי הסביבה המודרנית, חרג כבר בעת שעבר ללמוד בלייפציג; בשובו לברסלאו חדל מניסיונו להתאים בין הליברליזם הפוליטי ובין הליברליזם הדתי נוסח גייגר, ונטש את הליברליזם בכלל והדתי בפרט. ב-1843, בעת שזכה לתעודת הבגרות בברסלאו, לסל כבר היה לסוציאליסט.[2]

השפעת הפילוסופיה ההגליאנית

גאורג ו.פ. הגל בשובו לברסלאו מלייפציג, החל לסל להתעמק בפילוסופיה של גאורג ו.פ. הגל (Hegel), והושפע ממנה עמוקות. את מוטיבציות ההקרבה שגילה בשחר נעוריו, נוסח שמשון הגיבור ויהודה המכבי, החליף לסל בניסיון להתחקות אחר חוקיותה של ההיסטוריה. גישת ההיסטוריה של הגל, כמו גם תפיסת המדינה שלו, הטביעו חותם עמוק במחשבתו של לסל.[3]

מבחינה פילוסופית, המחשבה ההגליאנית מבוססת על תפיסת ה"רוח"' (Geist, גַייסט), הדיאלקטיקה שלה (חוקיותה) והתגלותה ההיסטורית. תורת ה"רוח" ההגליאנית הייתה ללסל מערכת הלכתית חדשה, שתפסה את מקומה של האמונה היהודית. הצגתה לעולם של גרמניה כמדינת התבונה הייתה ל"מצוות-עשה" מרכזית; האיסור על עיסוק ביהודים היה בבחינת "מצוות לא-תעשה"[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%94 הבהרה].

בהתפתחות השלבית של ה"רוח" לפי הגל, כל אומה רשאית לקוות כי בה תשכון "רוח האנושות". העם היהודי זכה לכך בעת העתיקה. בעידן המודרני מתגלה "רוח האנושות" בפילוסופיה הגרמנית, המוצאת את משכנה במדינה הפרוסית. כתלמיד של הגל, לסל ראה במיזוג בין פרוסיה וגרמניה הגדולה את ביטוי חוקיותה של ההיסטוריה, וזו לפי ההגליאנים, הגשמת רצון האלוהים. הגותו של הגל הייתה בעלת תוקף של "מדע אמת" אצל לסל.[4]

בחיבורו המקיף והרדיקלי "מניפסט התיגר על העולם", שנכתב בימיו כסטודנט, גרס לסל כי ההגליאנים, היודעים לאן מועדים פני ההיסטוריה, חייבים להשתלט על משאבי הכוח של החברה ולהיות חלוצי ההמונים חסרי התודעה. המהפכה תכונן תוך ידיעת כללי המשחק: היעד הוא הכסף, האמצעי – הבורסה, וספר החוקים הפרוסי מכתיב את הכללים.[5] האידיאה הפילוסופית היא שצריכה על כן להדריך את דרכו של המהפכן. מבחינה מדינית, לסל לא היה קוסמופוליט דוגמת המרקסיסטים בתקופתו.[6] היו אף שכינוהו "פרוסי אדום", כלומר סוציאליסט פטריוטי. מבחינתו, תקומתה של גרמניה הגדולה הייתה גילוי של ה"רוח" ההגליאנית; רעיון חידוש הלאומיות היהודית היה לשיטתו אבסורד, כי העם היהודי הוא לא פחות ממאובן של ההיסטוריה, ועיסוק בתחייתו פירושו חזרה לאחור מבחינת שלבי האידיאה.[7] ההגמוניה התרבותית של הגרמנים היא ההוכחה להתגלמותה של האידאה בלאומיות הגרמנית. "השכינה ההיסטורית" שוכנת בקרב העם הגרמני.[8] תפיסת המדינה של הגל עיצבה את עולמו של לסל והכריעה את יחסו האוהד לאיחודה של הרפובליקה הגרמנית. לסל הצעיר היה אפוא דמות ייחודית במינה, שבה נמזגו תפיסות סוציאליסטיות, ליברליות ודמוקרטיות גם יחד.[9] בבגרותו היה לרפובליקן רדיקלי נוסח היעקובינים הצרפתים,[10] במקביל לתפקידו כמהפכן סוציאליסט.

לימודים באוניברסיטה

סטודנט באוניברסיטה ב-1843 ביקש לסל להתחיל בלימודים באוניברסיטת ברסלאו. הדבר נעשה ללא ידיעת האב, וכששקד על בחינות הכניסה לאוניברסיטה התחבא לסל בעליית הגג בסיוע אמו ואחותו. רק כשעבר את הבחינות גילה את הדבר לאביו. הלה לא היה שבע רצון ממקצועות הלימוד שבחר – היסטוריה, ארכאולוגיה, פילוסופיה ופילולוגיה – וחשש שמא אין בצִדם פרנסה; אולם לבסוף התרצה האב ונתן את אישורו ללימודים. במהרה עבר לסל לאוניברסיטת הומבולדט שבברלין. ב-1845 סיים את לימודיו באוניברסיטה, ובאותה שנה החל לעבוד על דברי הפילוסוף היווני הרקליטוס מנקודת מבט הגליאנית, במסה שנקראה "הרקליטוס"; מסיבות שונות נקטעה כתיבתה, ורק קטעים ממנה פורסמו באותה עת בפריז. כעבור למעלה מעשור שב לסל וסיים את חיבור המסה, שהקנתה לו פרסום והערכה רבים בחוגים האינטלקטואליים.

בימי לימודיו בברלין נוצר סביב לסל חוג חברים מצומצם שראה בו רב בתורת הגל, ומנהיג שיובילם דרך עולם הרוח אל המהפכה. ביניהם היו ארנולד מנדלסון (Mendelssohn), שהיה רופא בתחילת דרכו, אלכסנדר אופנהיים (Oppenheim), משפטן, וכן אלברט לֶפֶלד (Leefeld).

משפטן ורטוריקן צעיר

היינריך היינה ב-1843 ב-1845 התקשר לסל עם המשורר היינריך היינה, אשר ביקש להשקיע כספים בחברת מניות שהקים לסל יחד עם בן דודו פרדיננד פרידלנדר. היינה היה זקוק למנוף פיננסי למימון מאבק משפטי סביב ירושה משפחתית ודברי השכנוע של לסל הותירו בו רושם עז. בנוסף, הציע לסל להיינה את שירותיו המשפטיים באותו עניין. במכתב המלצה מ-1846, תיאר היינה את דמותו של לסל:

האדון לסל (...) הוא אדם צעיר בעל כישורי רוח מעולים (...) מיזוג של דעת ושל כושר עשייה (...) בן מובהק של העידן החדש (...) מבקש ליהנות ולהתבטא באופן מוחשי (...)[11]

בסיוע מכתבי ההמלצה של היינה, ובפעולה המשפטית למען ירושתו, החל לסל להתקרב ל'ראשי המהפכה' הפריזאים; המפגש עם היינה עורר אותו לפעולה משפטית כפרקליט, ועד ראשית שנות ה-60 של המאה ה-19 היה עיסוק זה לעיסוקו המרכזי. אף שלא למד משפטים בלימודיו הרשמיים, ניצל לסל הנמרץ את כושר לימודו העצמי ואת נגישות המחלקה למשפטים, ולמד את רזי החוק הגרמני. היוזמה העסקית והמשפטית הסתיימו באכזבה מצד לסל; שירותיו המשפטיים לא היו נחוצים כאשר פתר היינה את מאבק הירושה בחשאי, בכוח קשריו. הרעיון הגרנדיוזי של חברת המניות נגנז. הקשר עם היינה הלך והתרופף בהדרגה, עד שנותק כליל בעת שהואשם לסל בפלילים. אלמלא פגש לסל לאחר מכן ברוזנת פון האצפלדט, ייתכן וראשית דרכו כמשפטן הייתה מסתיימת במפח נפש.

פרשת הרוזנת הרוזנת והרוזן

הרוזנת סופי פון האצפלדט

הרוזן פון האצפלדט בפברואר 1846, פגש לסל בברלין את הרוזנת סופי פון הַאצפֶלדט (von Hatzfeldt (גר')), דרך חבר משותף. הרוזנת הייתה פרודה מבעלה הרוזן פון האצפלדט מזה מספר שנים, והייתה במאבק משפטי עמו סביב החֶזקה על גידול בנם הצעיר. לסל נקשר לבעיית הרוזנת, ונעשה למומחה משפטי תוך זמן קצר, חרף העובדה שלא למד משפטים באוניברסיטה. בתום מאבק משפטי שארך 8 שנים, הצליח לסל, שהיה מיופה כוחה של הרוזנת, להביא לזכייתה בבית הדין. בסופו של דבר, הרוזן התפשר לטובת מרשתו של לסל, והיא זכתה לחזקה על בנה הצעיר, כמו גם לחלק מסוים מנכסיו של הרוזן.

עד סוף ימיו של לסל היה בינו ובין הרוזנת קשר עמוק, והוא נהנה מהגנתה ומתמיכתה הכלכלית. הרוזנת עמדה לימינו של לסל במהפכות 1848–1849, והחזיקה בעצמה בדעות סוציאליסטיות. שלמה נאמן, הביוגרף של לסל, ראה ביחסיהם הקרובים והמורכבים קשר של אם ובנה.

במהלך הדיון המשפטי הממושך הפגין לסל וירטואוזיות משפטנית שהקנתה לו יוקרה רבה בתור נואם ופרקליט. אולם במהלך המשפט התעוררה שערורייה רצינית, שרדפה את לסל למשך שארית חייו, וגרמה לו להסתבך בפלילים. הפרשה כונתה "פרשת התיבה" (Cassettengeschichte): זוג חברים קרובים של לסל תכננו לגנוב תיבה השייכת לרוזן פון האצפלדט, שהכילה מסמכים בעלי ערך משפטי רב. לסל הואשם בגניבת התיבה, מתן שוחד לעדים ובילוש תוך כדי משפט. על חבריו נגזר עונש מאסר; ולסל עצמו נכנס לכלא מספר פעמים בעקבות חלק מן ההאשמות שיוחסו לו.[12]

מבחינת לסל, המאבק על צדקתה של הרוזנת היה מאבק למען שחרור החברה כולה. בתנאי הריאקציה של שנות ה-40 של המאה ה-19, המאבק המשפטי של הרוזנת היה מבחינתו המבצע הפוליטי החשוב ביותר. עם שחרורו מן הכלא באוגוסט 1848, חש עצמו לסל בודד במערכה, והחליט על שינוי דרכו: פרשת הרוזנת עוד תמשיך להעסיקו בשנות ה-50, אך התמורות הפוליטיות המהפכניות בגרמניה שינו את אופי המאבק.

מהפכות 1848–1849

מתרסי ה-18 במרץ בברלין ב-18 במרץ 1848 התחוללו מהומות אלימות בברלין. המהומות, שנקראו לימים 'מתרסי ברלין' או 'מתרסי ה-18 במרץ', כללו עימותים בין המוני תושבי העיר, שהקימו מתרסים כנגד כוחות הצבא. פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה הסיג את כוחות הצבא מן העיר, והסכים, בלחץ ההמון, לכונן אספה לאומית שתביא להקמת מונרכיה חוקתית. עבור לסל היווה המצב החוקתי החדש בברלין מהפכה של ממש. הוא ראה בכך סימן לפתיחתו של שלב חדש בהיסטוריה – ריבונותה של האספה הלאומית הפרוסית.

האירועים הסוערים היוו את נקודת הפריצה של לסל לתודעה הציבורית; כאן הפך לראשונה למנהיג המונים כריזמטי. במקום מאבק משפטי החל לנקוט בשלוש דרכי מאבק חדשות: כתיבה פובליציסטית, פעילות פוליטית וארגון איגודי הפועלים. דרכים אלו, בעלות יסוד דמוקרטי, היוו את קרקע הפעולה של לסל כמנהיג. ארגון "אחוות הפועלים" הוקם בימי המהפכות, והפועלים בגרמניה החלו להתארגן לראשונה בצורה משמעותית[13]; בצל רדיפת המשטרים נולדה תנועת הפועלים הגרמנית, על איגודיה השונים. לסוציאליסטים, וביניהם לסל וקרל מַרקס (Marx), נודעה השפעה פוליטית מכרעת על אותם איגודים. לסל קשר את קשריו בתוך התנועה הסוציאליסטית ההולכת ומתהווה, ובכלל זה את יחסיו האמביוולנטיים עם קרל מרקס – רוויי מתחים ואי הסכמות, עם גילויי חיבה לצד סלידה. לסל ומרקס ניהלו חליפת מכתבים עד שנותיו האחרונות של לסל. מרקס השמיץ אותו בהזדמנויות שונות, ועם זאת העריך את רוח הלחימה שלו, כמו גם את העובדה שנלחמו באויב משותף.

חרף העובדה כי פעל במשך זמן קצר מאוד בתוך האירועים, פעילותו הקדחתנית של לסל ניכרה. הוא הקדיש את מרצו לנאומים נלהבים בפני קהל הפועלים, בייחוד בערים דיסלדורף וקלן, ושָטח בפניהם את תביעותיה של תנועת המהפכה והדמוקרטיה. גם כשנכלא בבית המעצר של קלן, ביוני 1848, השתתף לסל ככותב פעיל בעיתון הדמוקרטי-רדיקלי "עיתון הריין החדש" (Neue Rheinische Zeitung), שעורכו היה מרקס. אנשי העיתון היו לגוף מלוכד, מעין מפלגה של שותפים לפעילות פוליטית ומחאתית בלב ליבן של המהומות. לסל, שפעל עד אז בתוך חוגו המצומצם, החל לשתף פעולה עם "הליגה הקומוניסטית" (Bund der Kommunisten).

במאי 1848, במהלך האירועים המהפכניים, התכנסה "האספה הלאומית של פרנקפורט". האספה ביקשה להיות הפרלמנט הדמוקרטי הנבחר של גרמניה המאוחדת, אך הניסיון נכשל. לסל התנגד לאספה של פרנקפורט משום שלא הייתה ריבונית ולא חסתה תחת אחד משליטי מדינות גרמניה. הוא צידד לעומת זאת באספה הלאומית של ברלין, מפני שהתכנסה בחסותו של מלך פרוסיה. יתרה מכך – כאחד מחברי הליגה הקומוניסטית ראה לסל את גרמניה כרפובליקה מאוחדת, ולא כברית גרמנית גדולה ורופפת; הוא שלל את המדינה הגרמנית הקטנה הכפופה לכתר הפרוסי. מבחינתו, השאיפה הייתה הרחבת ריבונותו של הפרלמנט הלאומי של ברלין לכל גרמניה. בכך עמדו שאיפותיו בקנה אחד עם דרישותיו של קרל מרקס ביחס לאירועים המהפכניים.[14]

קרל מרקס ב-1861 המחלוקת עם קרל מרקס כבר בשלב מוקדם זה של התנועה הסוציאליסטית הופיעו הבדלים בין לסל ובין מרקס. הבדלים ראשוניים אלה, יהפכו בבוא היום ליריבות מרה בין הלסליאנים ובין המרקסיסטים – עימות שיוסיף להעסיק את התנועה משך שנים רבות. היו אלה הבדלים סגנוניים והבדלים מהותיים; בהתייחסו למתרסי ה-18 במרץ, דיבר מרקס על המושג 'פרולטריון', המתהווה מתוך מלחמת המעמדות ההיסטורית; הדמוקרטיה לשיטתו פירושה שלטון הבורגנות, וכל מהפכה בתחומיה היא מהפכה בורגנית. לסל, שראה את תולדות המהפכה, מהלכה וחשיבותה עין בעין עם למרקס, דיבר על מושג 'העם', שיחסל בבוא היום את שלטון המלכים והבורגנים. לשיטתו אין בורגנות, אלא בורגנים.[15] המלך הוא גדול הפיאודלים, ואילו 'העם' הוא תשתית החברה והמדינה. היסטוריונים רבים ראו במונחיהם המנוגדים של מרקס ולסל הוכחה לניגודם של השניים: מרקס המטריאליסט, המדבר על מלחמת המעמדות, ולסל האידיאליסט, המדבר על מאבקו של העם. אולם מבחינה מעשית לא היה הדבר כך; כאשר לסל דיבר על העם ש-96% ממנו חי בעוני, גם אם מושגים כמו 'מעמד הפועלים' או 'פרולטריון' נעדרו משפתו, הפועלים הבינו את תורתו, וזו דיברה אליהם ועליהם. לסל לא דיבר על 'מעמד הבורגנים' כגורם לקיטוב החברתי, אלא על בורגנים שגרמו לכך.

לסל גם לא דיבר על 'הערך העודף', אלא גיבש את 'חוק הברזל', שקבע כי שכר העבודה אינו עולה מעל המינימום ההכרחי לקיום הפועל. לפי לסל, עלות הייצור, כלומר שכרו המינימלי של הפועל, יחד עם הביקוש וההיצע של השוק, הם שקובעים את מחירה של העבודה; גם אם מחיר העבודה יעלה בהתאם לביקוש השוק, שכר הפועלים לא יעלה, אלא ילך ויישחק – כתוצאה מהצטרפותם של פועלים נוספים לשוק העבודה. לסל ראה בחוק הברזל של השכר את הניצול המובנה במערכת הקפיטליסטית. כדי להתגבר עליו, ביקש לעודד את הקואופרציה היצרנית של הפועלים בחסות המדינה, קואופרציה שתמנע תחרותיות בינם לבין עצמם ותבטיח את הגדלת הרווח שיישאר בידיהם. מרקס חלק עליו בנקודה הזו, וטען כי קואופרציה של הפועלים בחסות המדינה אינה מספיקה כדי לשנות את אופן הייצור הקפיטליסטי, בין השאר כי המדינה היא כלי שרת בידיהם של בעלי ההון הבורגנים.

מבחינה תאורטית ניתן למצוא הבדלים רבים ואף סתירות בין מרקס ולסל. אולם מבחינה מעשית, לא היו הבדלים תהומיים; הראייה לכך היא האיחוד המפלגתי בין ממשיכי דרכו של לסל והמרקסיסטים ב-1875 ב'תוכנית גותה', שהייתה למצע המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה – ה-SPD. לסל הואשם בנטילת חלק פעיל במהפכות 1848-1849, נכנס ויצא ממעצר, ונכלא לבסוף לחצי שנה באוקטובר 1850, לאחר משפט ממושך. המשטרה הפרוסית אסרה עליו להתיישב בברלין במהלך העשור שלאחר מכן. בעקבות מלחמת הירושה עם הרוזן פון האצפלדט, שקנה לו השפעה בחצר המלך פרידריך וילהלם ה-4, התנגד גם האחרון לישיבתו של לסל בברלין.[16]

תקופת הריאקציה בפרוסיה

מלך פרוסיה פרידריך וילהלם ה-4, שמלך בתקופת הריאקציה של שנות ה-50 בתקופת הריאקציה של שנות ה-50 הייתה ברלין העיר הגדולה ביותר בגרמניה, ומרכז הכובד הפוליטי של פרוסיה. ניסיונותיו של לסל לשוב ולהתגורר בעיר בקביעות העלו חרס, והוא מצא עצמו חי לסירוגין בחלקה המערבי של פרוסיה, במחוז הריין (Rheinprovinz, חבל הריין), בייחוד בעיר דיסלדורף.[17] ברלין הייתה ונותרה עבורו המקום ממנו תצמח מהפכת איחוד גרמניה.

אף שפוזרו בכוח בידי המשטר הריאקציוני והוצאו אל מחוץ לחוק בשנות ה-50, אנשי 'ברית הקומוניסטים' לשעבר, ולסל ביניהם, הוסיפו לפעול במסגרת התנאים המחמירים. שלטון הריאקציה בפרוסיה ראה בסוציאליסטים 'בוגדים במלכות',[18] ואסר על פעילות ציבורית, פוליטית ופובליציסטית כאחת; בדומה לחבריו מן החוגים המהפכניים, שקע לסל בכתיבה ספרותית והגותית סביב ענייני השעה. עם יציאתו מן הכלא באפריל 1851, החל לסל להרצות באופן מחתרתי בפני פועלים. הוא בנה קורס שלם בהיסטוריה של התנועה הסוציאליסטית והעבירו בבית מגוריו.[19] כעבור כעשר שנים יבנה לסל את חוברות התעמולה שלו על בסיס ההרצאות החשאיות הללו.

ב-1854 הסתיים הדיון המשפטי בפרשת הרוזנת, ולסל התפנה לעסוק במאבק המשפטי סביב ישיבתו הקבועה בברלין. משפחת פון האצפלדט אסרה על הרוזנת ועל לסל לגור בעיר יחדיו, והדבר הביא לקרע זמני ביחסיהם. לסל השלים את כתיבת המסה 'הרקליטוס' ב-1857, והוצאתה לאור בברלין שימשה לו טיעון בעד שיבתו לעיר. כמו כן שלח ידו בכתיבת שירה גרמנית, שהגיעה לשיאה ביצירתו הטראגית 'פרנץ פון זיקינגן' (Franz von Sickingen). תוכן היצירה היה אלגוריה לחייו של לסל, נושאה היה הטרגדיה של המנהיג המהפכן, והמסר טען כי פעולה פוליטית משמעה מהפכה.[20]

שני גיבוריה של הטרגדיה היו צדדים באישיותו של לסל: האביר ההומניסט פון הוטן, איש האידיאה המשכיל הרוצה להפוך את גרמניה המאוחדת למשכנה של חירות המחשבה; והאביר הפוליטיקאי פון זיקינגן, המדריך את הקיסר בדרך לאיחוד גרמניה ומוכן אף להחליפו בבוא העת.[21] בין השורות נמצאת אף רמיזה עבה לפרשת הרוזנת; בלתאסאר, מזכירו של פון זיקינגן נעשק על ידי אחד מן הנסיכים הגרמניים, ומשבח את אדונו הנלחם עבורו:

הראית פרקליט כזה? אין כמוהו בכל הארץ (...) כאשר ראה שנעשה לי עוול, אמר בפשטות: בלתאסאר, אם לא אוכל לשרתך בעט, אשרתך בפרשים. הוא יצא נגד אנשי העיר ובידו עשרת אלפים נימוקים בדמות כידונים. מרוב טענותיו זעו החומות, ולא הרתיעו אותו לא זעם הקיסר ולא סיכון עצמי, והוא הגן על ענייני.[21]

בסוף 1858 הפך וילהלם הראשון למלך פרוסיה בפועל, בשל מחלת אחיו המלך פרידריך וילהלם ה-4. עלייתו סימנה את תחילת 'העידן החדש' בפרוסיה; וילהלם הראשון היה פרו-מערבי, וביקש לסיים את שלטון הריאקציה הנוקשה, ולהביא לחידוש הזירה הפוליטית.

חזרה לפעילות פוליטית בסוף שנות ה-50 תחת שלטונו של וילהלם ה-1 החלה מגמה של סובלנות כלפי החוגים המהפכניים בפרוסיה. לאחר הכתרתו ב-1861, הוכרזה חנינה כללית למנהיגי מהפכות 1848–1849. המגמה השלטונית החדשה אִפשרה את הקמתה של 'המפלגה הפרוגרסיבית' – 'מפלגת הקדמה הגרמנית' (Deutsche Fortschrittspartei); הייתה זו מפלגה מאורגנת, הפועלת על בסיס חברים רשומים, מוציאה עיתונים ומפעילה מועדוני חברים. היה זה הגוף המפלגתי הראשון לאחר תקופת הריאקציה שהצליח להתבסס ולזכות בתמיכה הולכת וגוברת. לסל ראה במפלגה הפרוגרסיבית אויבת מן המעלה הראשונה; חרף היותם ליברלים בלתי-דמוקרטים, שלא תמכו במתן זכות בחירה כללית, זכו הפרוגרסיבים בליבם של הפועלים. כתגובת נגד, ביקש לסל לייסד מחדש את הפעילות המפלגתית במסגרת 'עיתון הריין החדש'. לשם כך הזמין את קרל מרקס לשוב לברלין ולחדש יחד איתו את החוג הרדיקלי מימי מהפכות 1848–1849. מרקס נענה להזמנתו וביקר בברלין אחרי גלות ארוכה מפרוסיה, מפני שרעיון הבטאון הרדיקלי קסם לו. לאחר ששב מרקס מברלין, לחיק משפחתו בלונדון, ניסה לסל לשווא להשיג לו זכות ישיבה קבועה בברלין; התברר כי החנינה המלכותית הייתה חלקית, ומרקס, שוויתר על אזרחותו הפרוסית בזמנו, לא היה זכאי לשוב ולהתגורר בפרוסיה.[22]

בסוף שנות ה-50 הרבה לסל לכתוב על ענייני הזירה הבינלאומית, ובתוך כך עסק במדיניות החוץ של פרוסיה, כאשר לנגד עיניו עומדת תמיד השאיפה לאיחוד גרמניה סביב המדינה הפרוסית. במלחמת צרפת נגד האימפריה האוסטרית, שנודעה כ'מלחמת אוסטריה-סרדיניה', תמך לסל בצרפת, בניגוד לעמדתם של שליטי פרוסיה; אלה גילו נטיות תוקפנות כלפי צרפת, שערערה על הסדר הריאקציוני שהתבסס בשנות ה-50. בעיני לסל, מימשה צרפת את הרוח הלאומית והדמוקרטית האידיאלית של איטליה, ובנצחה את אוסטריה הביאה לערעור האיזון בין כוחה של פרוסיה ובין בית הבסבורג; לסל צידד באי-תקיפת צרפת בידי פרוסיה – מתקפה שעמדה על הפרק – כי ביקש להחליש את האוסטרים. שקיעתו של בית הבסבורג הביאה בסופו של דבר לאיחוד גרמניה בידי ביסמרק.

הדמיון בין רעיונותיו המדיניים של לסל ובין פעולותיו של ביסמרק כראש ממשלת פרוסיה, עורר ביקורת רבה כלפיו בקרב המרקסיסטים. בעיניהם, ערעור על השליטה של בית הבסבורג במרכז אירופה, היה דבר שלילי. מרקס ואנגלס, בניגוד ללסל, חזו כי המהפכה הדמוקרטית שתתחולל בגרמניה תירש את נחלות הכתר ההבסבורגי, ותכונן בבוא היום שוק גרמני לאומי רחב, מנתיב הדנובה עד לים האדריאטי. לכן הם נקטו במדיניות פרו-אוסטרית, לעומת לסל, שנקט במדיניות פרו-פרוסית. בשעה זו טען מרקס כי בינו ובין לסל מתקיים ניגוד מוחלט בכל, והם דומים אך ורק בחזון אחרית הימים.

לאחר המלחמה באיטליה קשר לסל קשרים עם התנועה הלאומית האיטלקית, והושפע עמוקות מאיגודי הפועלים הלאומיים וארגוני המגן העממיים באיטליה. שם החל להתגבש במחשבתו ייסוד איגוד פועלים כלל גרמני, בטרם היות האיחוד הפוליטי של גרמניה.[23] ב-1861 פרסם לסל מחקר מקיף בשם 'מערכת של זכויות נרכשות' (System der erworbenen Rechte), וספג ביקורת קשה. הייתה זו היצירה המחקרית הרחבה ביותר שפרסם, והיא כוונה לחוגי הפילוסופיה והמדעים. הביקורת הקשה הביאה לתמורה בכתיבתו של לסל, שהחלה לפנות יותר ל'עם הפשוט' ופחות לחוגים אינטלקטואלים.[24]

'אידיאת מעמד הפועלים' והביקורת על לסל בראשית שנות ה-60

מייסד המפלגה הפרוגרסיבית - פרנץ הרמן שולצה-דליטש המפלגה הפרוגרסיבית הגרמנית ומייסדה, פרנץ הרמן שולצה-דליטש, אימצו את עקרון ה'עזרה עצמית' כפתרון למצוקת הפועלים. בפתרון ליברלי זה הם עודדו את הפועלים לחסוך משכרם, לרכוש השכלה ולהתקדם מבחינה מקצועית ופוליטית. שולצה-דליטש קרא לפועלים להשתלב במאבק הלאומי כשותפים זוטרים ולחזק את סמכות הפרלמנט אל מול הממסד הצבאי והבירוקרטי. הייתה זו אפוא קריאה לארגון תנועת פועלים בחסות מפלגת הליבראלים.[25] לסל, שפעל לבד כנגד גופים מאורגנים וראה עצמו כעומד בראש מפלגת יחיד, הציע לפועלים פתרון שונה, תוך שהוא מבקר בחריפות את עקרון ה'עזרה עצמית'. ב-1862 הרצה בפני איגודי פועלים, והוציא את הרצאתו בספר המפורסם 'פרוגרמה של פועלים'. דברי התעמולה שלו הצביעו על הקשר שבין מציאות חייהם בהיסטוריה העכשווית ובין 'האידיאה של מעמד הפועלים', אותה אידיאה הגליאנית שמסבירה את תפקידם המרכזי של הפועלים, בהפלת 'האידיאה הליברלית', שמצידה הפילה את 'האידיאה הפיאודלית':

נפל בחלקה של התקופה ההיסטורית שהחלה בפברואר 1848, להגשים את האידיאה הזאת של המדינה, ואנו רשאים להתברך בכך, שזכינו לחיות בדור שעתיד לראות בפעולה הנשגבת של ההיסטוריה, ולהשתתף בה בעצמנו.[26]

לאחר שתושג זכות הבחירה הכללית, טען לסל, יוכלו הפועלים לעצב את המדינה לפי צורכי הכלל. השוויון הבורגני, גרס, אינו צודק ואינו נותן הזדמנות שווה לחסרי הרכוש, שמהווים את רוב החברה.[17] בניגוד לליברלים, הדגיש לסל את יחסי המעמדות ואת התביעה לזכות הבחירה הדמוקרטית. דבריו היו מלאי תעוזה וקראו תיגר על המפלגה הפרוגרסיבית, שהצליחה לזכות עד אז באהדת הפועלים, בייחוד בברלין.

הביקורת הוטחה בו מימין ומשמאל. הליברלים חיזקו את הקריאה ל'עזרה עצמית' והשמיצו אותו כמי שמבקש למכור את הפועלים למדינה הפרוסית ה'עריצה' כדברם. המרקסיסטים ביקרו את גישתו האידיאלית וטענו שהוא מעתיק את דבריו מן המניפסט הקומוניסטי. בעיניהם, לא רק שלסל רצה להביא לפשרה במסגרת מלחמת המעמדות, הוא אף האדיר את מעמדה של המדינה וראה בשלטון מטרה נשגבת.[27] מימין כינוהו 'משרת הריאקציה', ומשמאל 'הבארון איציג' הגנדרן. רק צירוף מקרים מיוחד שהביא לקשר עם פועלי לייפציג, הפריד בין מאבקו של לסל כ'גלדיאטור' בודד, ובין הקמת מפלגת הפועלים הגרמנית הראשונה.[28]

ייסוד איגוד הפועלים הגרמני הכללי

לסל ב-1863 באביב 1862 התעוררה התסיסה בקרב פועלי גרמניה, ואיגודים חדשים קמו בערי גרמניה השונות. הרעיון להקים קונגרס כללי – שיכנס את נציגי האגודות המקצועיות והאינטלקטואליות, הקואופרטיבים והאסיפות המקומיות – קרם עור וגידים. לסל לא הביע התעניינות מיוחדת ברעיון, ורק משלחת מיוחדת של פועלי לייפציג, הסבה את תשומת לבו לרעיון הקונגרס המתהווה, בפגישה שנערכה בראשית 1863. המשלחת, שמנתה שלושה חברים מוועד פועלי לייפציג, ביקשה את הדרכתו של לסל, על מנת להתגבר על מכשולי הליברלים, שבחשו אף הם בקלחת הקונגרס הכללי.

בתחילה, הביע לסל התנגדות לרעיון הקונגרס. הוא לא זיהה את הפוטנציאל המהפכני שבו, ופטר את ההצעה כחסרת חשיבות. רק לאחר ששוכנע בפוטנציאל הטמון בדבר, הסכים לתת את הדרכתו, אך עשה זאת בתנאי שייעודו של הקונגרס ישונה לטובת הקמת מפלגה. למפלגה הוא ייעד מטרה אחת נכספת – תביעת זכות הבחירה הכללית:

זהו הנס האחד, ובסימן זה תנצחו. אין זולתו![29]

לשיטת לסל היה זה האמצעי היחיד שיכול לשפר את מצבו החומרי של מעמד הפועלים. הפגישה הסתיימה באווירה של אקסטזה מצד שני הצדדים; השלישייה חזרה ללייפציג ובפיה הבשורה כי נמצא המנהיג לתנועתם, והחלה לארגן את הוועדה היוזמת. לסל החל לעבוד במהרה על גיבוש המצע למפלגה החדשה. תוך זמן קצר, במרץ 1863, הוציא בדפוס את 'איגרת התשובה לפועלי לייפציג'; האיגרת הייתה למסמך היסטורי, שהביע לראשונה את רעיון מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית.[30] האיגרת, שנכתבה כמניפסט, סחפה אחריה את מרבית חברי הוועדה היוזמת בלייפציג. הם ביטלו את רעיון הקונגרס, והחלו לארגן את מפלגת הפועלים. 'איגרת התשובה' הייתה למצע הראשוני של הגוף המפלגתי "אגודת הפועלים הגרמנית הכללית" (Allgemeiner Deutscher Arbeiterverein), ה-ADAV, שנקראה כך על שום שמוצאה היה מאגודה להשכלה של פועלים.

מבחינתם של בני תקופתו, הציבה האיגרת את לסל בשורה אחת עם מניחי היסודות של הסוציאליזם הפוליטי והחברתי, דוגמת רוברט אואן, פרודון, מרקס ואנגלס, ובאקונין. המשותף לכל אלה הוא לא בהכרח השפעתם התאורטית, כי אם הפיכת הלכה למעשה; אצל לסל, המעשה היה הקמת מפלגת הפועלים. בכך הניח את התשתית לפוליטיזציה של תנועת הפועלים, שעד אז לא הופיעה כיישות מפלגתית.

ב-23 במאי 1863 נוסדה באספה המכוננת בלייפציג מפלגת הפועלים (ה-ADAV), ולסל הוכרז כנשיאה הראשון ל-5 שנים. לכינוס הרשמי הגיעו נציגים מ-12 ערים שונות, ביניהן המבורג, פרנקפורט ודיסלדורף, שם פעל לסל בימי המהפכה של 1848–1849. חרף העובדה כי חברים רבים הסתייגו מתוכן המצע שלה, ביטאה המפלגה צורך ממשי, באשר רבים מן המהפכנים הגולים ששבו לגרמניה ב-1861, מצאו בה את ביתם החדש. תקנון המפלגה היה דמוקרטי, והקנה לכל חבר זכות הצבעה שווה. עם זאת, לנשיא ניתנו סמכויות נרחבות, כמו הצעת יוזמות חדשות שדרשו אישור רק בדיעבד. הוא גם היה אחראי על הקשר בין הערים השונות, ומינה את פעילי המפלגה המורשים בכל סניף.[31] בפועל, התנהלה המפלגה באופן ריכוזי וארגונה היה בנוי על דיקטטורת הנשיא.[32]

בראשית דרכו, לא הצליח ארגון ה-ADAV להתבסס במקומות בהם פעלו זה מכבר ארגוני הליברלים. רק באזורי תעשייה כפריים למחצה, כמו שלזיה וסביבות דיסלדורף, ניכרה פעולתו הנרחבת. בכל העת לא וויתר לסל על הניסיון 'לכבוש' את ברלין ופועליה, שהיו נתונים להשפעת המפלגה הפרוגרסיבית. זו האחרונה הנחילה לו תבוסות במאבק על דעת הקהל בעיר הבירה; בקרב פועלי ברלין נחשד לסל כמשרתם של ביסמרק והשמרנים.[33]

המרקסיסטים לא היו חלק מן ה-ADAV. וילהלם ליבקנכט, איש אמונו של מרקס ומי שהקים לימים, יחד עם אוגוסט בבל, את מפלגת הפועלים בסקסוניה, תיאר את לסל כמי שמנסה להחליש את האופוזיציה שנבנתה מול השמרנים, ומשרת את ביסמרק באופן ישיר.

הקשר עם אוטו פון ביסמרק

ביסמרק כראש ממשלת פרוסיה. בשנותיו האחרונות של לסל, התקיימו מספר פגישות וחילופי מכתבים בינו ובין הקנצלר אוטו פון ביסמרק. הפגישות החלו בחודשים שקדמו להקמת מפלגת הפועלים, ביוזמתו של ביסמרק. לאחר התגבשות רעיון הקונגרס הכללי של הפועלים, והתרחבות פעילות המפלגה הפרוגרסיבית והאיגודים, ביקש ביסמרק להרחיב את ראייתו אודות בעיית תנועת הפועלים. מפני שהיה מוקף בסביבה של יועצים שמרנים ודתיים, הזמין אליו נציג משורות השמאל.[34] בנוסף, חשב ביסמרק כי יוכל לבלום את הכוח הליברלי העולה בפרוסיה על ידי ברית עם מעמד הפועלים, וחשב שלסל הוא מי שיוכל לגבש את הפועלים לתנועה פוליטית[35]. בעיני ביסמרק, לסל לא היה קוסמופוליט כמו שאר הסוציאליסטים, אלא פרוסי הנאמן למלכו. המשך הקשר נבע מהקמת ה-ADAV ותפקידו של לסל כמנהיג המפלגה.

לסל מצידו ראה בקשר עם ביסמרק פתח ליצירת ברית נגד הליברלים, אך בלי כוונה לשרת את הריאקציה. הפועלים שנאו את ביסמרק מפני שביקש לצמצם את חירותם, ולסל נאלץ לסנגר על הקשר אתו ביחס דו-ערכי; מצד אחד ראה בו אויב במטרה הסופית של תנועת הפועלים. מצד שני העריך אותו כי היה חומה בצורה נגד הליברלים, וגם קיווה שאולי ביסמרק והמלך יגלו הבנה לתוכניותיו בעניין תיקון מצבו של הפועל.[36] בסופו של דבר הסתייגויותיו מן הריאקציה נשכחו, והקשר עם ביסמרק תרם לדימויו השלילי של לסל, אף כי לא נודעה להתקשרות ביניהם משמעות אפקטיבית.[37]

ביסמרק עצמו התרשם מאוד מאישיותו של לסל, הוא כותב:

ראיתי אותו, ומשדיברתי עמו שעה אחת, שוב לא התחרטתי על כך. לא ראיתיו "בכל שבוע שלוש או ארבע פעמים" אלא בסך הכל ראיתיו שלוש פעמים, ואפשר ארבע, אינני יודע. יחסינו לא היו כלל ולא יכלו להיות בגדר משא ומתן פוליטי. מה יכול היה לסל להציע ולתת לי? לא היה מאחוריו כלום... מה שהיה לו הרי היה זה דבר מה אשר הפליא ללבב אותי בתור איש פרטי. הוא היה אחד האנשים עשירי הרוח ומן החביבים ביותר שהתהלכתי אתם מעודי, איש רודף כבוד בתבנית גדולה, בשום פנים לא רפובליקן. היה לו הלך דעות לאומי ומונרכי מובהק, רעיונותיו ושאיפתו היו הקיסרות הגרמנית... ואם צריכה הקיסרות הגרמנית להתחבר עם שושלת הוהנצולרן דווקא או עם שושלת לסל, דבר זה היה מפוקפק בידו...

— מצוטט בתוך: מיכאל זיו ושמואל אטינגר, "דברי הימים" כרך ג', עמ' 250. מותו בשנת חייו האחרונה התרכז לסל בבניית מפלגת הפועלים. נסע ללא הרף בין הערים השונות, גייס תומכים, נשא נאומים, כתב מאמרים, ומינה בעלי תפקידים שונים. מטרתו הייתה להכין את המפלגה לכך שתוכל להתקיים גם ללא הנהגתו הפעילה, אם יימצא מחוץ לפרוסיה. בנוסף, רצה לקבע את דמותו כמנהיג המסוגל לנהל את הארגון גם מרחוק. לפיכך גיבש פולחן אישיות סביב הנהגתו, ונהג בריחוק כלפי תומכיו. לאחר מותו לבש פולחן האישיות של לסל אופי משיחי.[38]

לצד זה ניהל מאבק משפטי מתיש נגד מערכת המשפט הפרוסית, שהאשימה אותו בהוצאת ספרי תעמולה חתרניים. בקיץ 1864 שהה לסל בבית הבראה בשווייץ. בזמן שהותו שם פגש בעלמה הלנה דוניגס, בת למשפחת אצולה פרוסית. את הלנה הכיר עוד מלפני כן בחוגים הבורגניים של ברלין, והיא הייתה ידועה כעלמת חן שרבו סביבה המחזרים. אביה היה שגריר מלך בוואריה בברן, בירת שווייץ, ואמה הייתה יהודיה בת למשפחת בנקאים עשירה. בין לסל והלנה הצעירה נרקמה מערכת יחסים סוערת, ובמהלך השבוע המשותף שלהם בבית ההבראה תכננו לברוח לצרפת ולהינשא בחשאי.

הלנה דוניגס לסל ידע שמשפחת דוניגס לא תקבל אותו לחיקה, בשל יהדותו וייחוסו הדל. לאחר שהלנה שבה לבית הוריה בברן, היא התוודתה בפניהם על אהבתה ללסל. הוריה כלאו אותה בחדרה כדי למנוע מפגש חוזר איתו, וקראו בדחיפות לחתנה לשעבר. שמו היה יאנקו ראקוביצה. הוא היה סטודנט בן תשע-עשרה, חולה שחפת, נצר למשפחת אצולה רומנית – שלא היה זוכה להתחתן עם הלנה בגלל מחלתו. בעיני המשפחה המבוהלת, אפילו ראקוביצה השחפן היה עדיף על יהודי מפוקפק משלזיה, שנודע בשערוריותיו הרבות.

יאנקו ראקוביצה לסל רצה בהלנה בכל מאודו. עם זאת, לא הסכים להצעת הבריחה לצרפת, מפני שביקש להינשא לה באופן חוקי. הוא נסע אחריה לברן, והצליח ליצור איתה קשר דרך המשרתת שלה. בעזרת המשרתת הצליחה הלנה להימלט לזרועותיו של לסל, אך הוא השיב אותה לאמה במחווה של כבוד אבירי. האם לא התרשמה מגינוני האבירות, וכלאה את הלנה בשנית.

שליחי המשפחה באו אל לסל, מסרו לו הודעה כי הלנה עתידה להינשא לראקוביצה, ושיקרו לו כי היא עזבה זה מכבר את העיר; הם ציינו כי נישואין עם לסל יביאו לחילול כבוד המשפחה. לסל החליט לא לוותר, ופנה לידידיו, ביניהם הרוזנת פון האצפלדט, שיסייעו לו להפעיל לחץ על המשפחה. בין השאר פנו החברים למלך בוואריה, אדונו של האב דניגס, שמצידו גילה חוסר רצון להתערב ב-"ענייני יהודים".[39] כאשר מסר לו חברו כי הלנה נטשה אותו והחליטה להתכחש לו, עלתה בליבו של לסל תחושת נקם. הוא תבע לקיים דו-קרב על העלבון שנגרם לו מצד המשפחה, וביקש מאדון דניגס ומשליחי המשפחה להתייצב נגדו על מנת להשיב את כבודו הרמוס. לסל דרש דם שיסיר את הכתם שדבק בו וישיב לו את כבודו הגברי.

האב דניגס הסתלק מן העיר ברן, והמשפחה החליטה כי יאנקו ראקוביצה, אף שלא לקח חלק פעיל בפרשה, יגן על כבודה בדו-קרב עם לסל. עתה היה לסל משוחרר מן הפחד שילעגו לו, ובז להלנה על חולשתה. הדו-קרב עצמו לא הטריד אותו, והוא בקושי השתכנע להתאמן מעט בירי באקדח. ראקוביצה לעומתו, שמעולם לא אחז בנשק, התאמן במסירות לקראת הקרב.

סופו של הדו-קרב בחורשה. לפי עדויות מכריו, לסל ניגש לדו-קרב כאשר אימת המוות לא מעסיקה אותו. הוא כתב צוואה מפורטת, אך ביקש כי הדו-קרב יתנהל על אדמת צרפת, כדי שיוכל לאחר מכן להוסיף לשבת בז'נבה. ב-28 באוגוסט התייצבו שני היריבים עם שחר בחורשה מחוץ לעיר ז'נבה, בפרוור קָרוּז' (Carouge) שהיה בשטח צרפת. ראקוביצה ירה ראשון ממרחק של כ-15 מטרים ופגע במפשעתו של לסל. לסל ירה בחזרה אך החטיא. הוא צעד שני צעדים הצידה והתמוטט באומרו כי נפצע.[40] כעבור שלושה ימים נפטר בייסורים נוראים.

מצבתו של לסל בעיר ברסלאו. מורשת לסל לצד האבל והתדהמה על מותו בטרם עת של לסל, הוסיפו תומכיו לפעול ולהמשיך בדרכו. הרוזנת פון האצפלדט מינתה עצמה לאחראית על עזבונו, והתערבה בהוצאה לפועל של צוואתו. ארגון ה-ADAV גדל בקצב מואץ לאחר מותו והגיע ל-4,200 חברים רשומים. נדבך חשוב בהפיכתו למפלגה מודרנית רחבה היה הקמת בטאונו 'הסוציאל-דמוקרט'.

לאחר מותו, נודעה למפעלו של לסל משמעות מיתית והיסטורית גם יחד. בתוך מפלגתו פנימה הועלה לסל לדרגת משיח, ומשוררים ומטיפים נשאו דרשות בזכותו. פון שווייצר, מי שהיה יורשו כנשיא ה-ADAV, הודה כי אינו יכול לדכא את פולחן האישיות שקם ללסל.

פרידריך אנגלס גייס כעבור שנים את תלמידו הצעיר אדוארד ברנשטיין, למטרת כתיבת הביוגרפיה של לסל, על מנת להסיר מדמותו את הילת המשיח שדבקה בו. בביוגרפיה שיצאה ב-1892 כתב ברנשטיין כי תרומתו ההיסטורית של לסל הייתה שנתן לתנועת הפועלים את כלי נשקה - חרב התעמולה וחרב הדעת, ולימד אותם את חשיבות ההתארגנות הפוליטית העצמאית.[41] לנין אף הודה שהביוגרפיה הריאליסטית של לסל, שנכתבה על ידי ברנשטיין, גרמה לו להעריץ את מהפכנותו של האיש, אף כי לא היה מרקסיסט.

אמרתו של לסל מעל גבי חולצה של השומר הצעיר ב-2013 אף כי חלקו על לסל כאדם וכהוגה, לא יכלו מרקס ואנגלס להתנגד לתנועה שהקים. הם שיתפו את מפלגתו באינטרנציונל הראשון, שקם ב-1864 מיד לאחר מותו. למעשה, עד הקמת 'מפלגת העם הסקסונית' (Sächsische Volkspartei) ב-1867, על ידי אוגוסט בבל וקרל ליבקנכט, הייתה מפלגתו של לסל מפלגת הפועלים היחידה באירופה; לכל אורך הדרך הייתה בעלת גישה רפורמית ושאפה להיות חלק מן הפרלמנט. שתי המפלגות התאחדו ב-1875, ויצרו את ה-SPD, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, שאיחדה בין הלסליאנים למרקסיסטים.

במסורת הציונות הסוציאליסטית ידועה אמרתו המפורסמת של לסל "אתם הסלע, עליו ייבנה מקדש העתיד", שנכתבה במסתו "פרוגרמה של פועלים", כפרפרזה על דבריו של ישו לשמעון-פטרוס.[42] בנאומו בפני הפועלים שהתכנסו ברחובות ב-1918, ביקש ברל כצנלסון להעניק לקבוצת חלוצי העלייה השנייה המדולדלת תודעת ייעוד המכשירה אותם להגשמתו, כשם שעשה לסל לפועלים בגרמניה בראשית דרכה של התנועה; חיים גורי סיפר כי בימי קום המדינה התנוססה אמרת השפר על קיר מועדון הנוער העובד,[43] וכמה דורות מאוחר יותר, בראשית שנות ה-2000, התגלגלה אמרתו של לסל לחולצתם של בוגרי השומר הצעיר כפראפרזה לדברי ברל.

בשירו של אריק איינשטיין "זה לא בדיוק געגוע" (שתי גיטרות בס תופים 2004), מוזכר רחוב לסל בתל אביב, שסימל עבור איינשטיין את עולם הערכים שעליו התחנך – ברחוב לסל שוכן בית החינוך ע"ש א.ד. גורדון, שהיה ידוע כבית ספר ברוח תנועת העבודה הישראלית[44].

גישתו ליהדות בצעירותו בברסלאו דבק לסל בחינוכו היהודי והעריץ את אברהם גייגר. הוא נהג ללכת לבית הכנסת ולחגוג את החגים עם משפחתו. עם הגיעו לאוניברסיטה החל לזנוח בהדרגה את עניינו ביהודים וביהדות. בשלב הבוגר של חייו לא עסק לסל בפומבי במוצאו היהודי. אולם בכתביו האישיים נמצאו שתי התייחסויות בולטות לכך: הראשונה, כשכתב לרוזנת על ביקורו באימפריה העות'מאנית, בו גילה דמיון רב בין הזמירות של המוסלמים ובין הניגונים היהודיים ששמע בילדותו בבית הכנסת. השנייה, כשכתב לאחת ממושאי האהבה שלו, שהייתה גם היא ממוצא יהודי, על כך שיהיה לו קשה להמיר את דתו לנצרות, אולם הבהיר מיד כי: "אינני אוהב את היהודים כלל, אני אפילו שונא אותם באופן כללי. איני רואה בהם שום דבר חוץ מאשר בניו המנוונים מאוד של עבר מפואר, שהיה ואיננו עוד"[45].

לסל חלק על תפיסתו של שותפו משה הס ביחס ללאומיות היהודיות. הס טען כי הזכות להגדרה עצמית של כל לאום תלויה אך ורק ברצונו כקולקטיב. לסל, כתלמידו של הגל, החזיק בתפיסה אידיאלית הגורסת כי הלאומיות היהודית היא חסרת תוקף היסטורי, והכיר בתפקידו של העם הגרמני כנושאה של 'רוח' (Geist) האנושות. הוא ראה את יהדות מזרח אירופה כדת בלבד ולא כלאום[8].

לסל לא החשיב את יהדותו, אך היה מודע לכך שלא זכה למעמד חברתי שווה בגללה; היו שראו בו יהודי גם אם לא העיד על עצמו ככזה. בכתביו נמצאו עדויות לכך שתיעב יהודים, בין השאר כי ספג השמצות על התנהגותו היהודית ה'טיפוסית'. אולם חוג מכריו בברלין היה מורכב מיהודים, כמו גם מאנטישמים.[46] אלה שראה בהן מועמדות לנישואין היו בחלקן יהודיות, ובכללן זו שגרמה לדו-קרב שהביא למותו. אף כי לא ראה ביהדותו מניע בפועלו, וגם אם לא רצה בכך, הייתה היהדות מרכיב בזהותו החברתית.

ספריו Die Philosophie Herakleitos des Dunklen von Ephesos, Berlin: 1858 ("הפילוסופיה של הרקליטוס האפל מאֶפְסוֹס") Franz von Sickingen, 1859 ("פרנץ פון זיקינגן") Über Verfassungswesen ("על מערכות חוקתיות") Arbeiterprogramm ("תוכנית הפועלים") Offenes Antwortschreiben an das Zentralkomitee zur Berufung eines Allgemeinen Deutschen Arbeiter-Kongresses zu Leipzig ("מכתב פתוח המשיב לוועדה המרכזית של כינוס קונגרס הפועלים הגרמניים הכללי בלייפציג") Zur Arbeiterfrage ("בסוגיית העבודה") Arbeiterlesebuch ("ספר קריאה לפועלים" - במובן של ספר לימוד והיכרות עם טקסטים) Herr Bastiat-Schulze von Delitzsch, der ökonomische Julian, oder Kapital und Arbeit ("מר בַּסטִיאַט-שולצה פון שליטש, היוליאנוס של הכלכלה; או - הון ועבודה") בתרגום עברי פרוגרמה של פועלים: על הקשר המיוחד בין תקופת ההיסטוריה ההווה ובין הרעיון של מעמד הפועלים, תרגום: דוד קלעי, דפוס קואופרטיבי אחדות (ספריה במדעי החברה), תל אביב תרפ"ה. מס בלתי ישר ומצבם של מעמדות העובדים, תרגום: אברהם יערי, ועדת התרבות, תל אביב תרפ"ו. קורות אהבה של לאסאל; תרגום: ל. גולדברג, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר (ספריית דורון), מרחביה תש"ד.[47] יומן נעורים, תרגום: ישראל כהן, מסדה - "לגבולם" - בהשתתפות מוסד ביאליק, תל אביב תש"ו.[48] לקריאה נוספת שלמה נאמן, פרדיננד לאסאל, הוצאת עם עובד, תל אביב תשמ"ד-1984. זלמן רובשוב, "לסל היהודי הגרמני", בתוך: מס בלתי ישיר ומצבם של המעמדות העובדים, ועדת התרבות, תל אביב 1925 (תרפ"ו). פסח בן-עמרם (ליפובצקי), בלבת אש: פרשת חייו של פרדיננד לסל, נ. טברסקי, תל אביב תש"י.[49] יהודה באואר, "אביב העמים", בתוך: אנציקלופדיה למדעי החברה (עורך: דוד כנעני), כרך א', ספרית פועלים, תל אביב 1963. משה מישקינסקי, "תנועת הפועלים בגרמניה", בתוך: אנציקלופדיה למדעי החברה (עורך: דוד כנעני), כרך א', ספרית פועלים, תל אביב 1963. אברהם יסעור, "ברית הקומוניסטים", בתוך: אנציקלופדיה למדעי החברה (עורך: דוד כנעני), כרך א', ספרית פועלים, תל אביב 1963. אניטה שפירא, לקראת הימים הבאים, ברל – חלק א', עם עובד, תל אביב 1981. מריו קסלר, ה"מהפכן הרומנטי" - פרדיננד לסאל ותנועת העבודה הגרמנית המוקדמת, חידושים בחקר תולדות יהודי גרמניה ומרכז אירופה 18, מכון ליאו בק, 2016 Gosta von Uexkull, Ferdinand Lassalle in Selbstzeugnissen und Bilddokumenten, Rowohlt, Hamburg 1974. קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: Category:Ferdinand Lassalle רשימת מאמרים על פרדיננד לסל

באתר רמב"י צום יאהרצייט פון פערדינאנד לאססאל , פארווערטס, 31 באוגוסט 1897 (ביידיש) גוסטב מאיר, אישיותו של לאסאל , דבר, 29 באפריל 1938 ה. רז, לדמותו של פרדינאנד לאסאל , משמר, 18 באוגוסט 1944, המשך י. צור, פרדינאנד לאסאל (שמונים שנה למותו) , משמר, 1 בספטמבר 1944 המשך , 8 בספטמבר 1944 ד"ר יוסף קרוק, פרדיננד לסאל הבודד (90 שנה למותו) , דבר, 8 בספטמבר 1954 ד"ר יוסף קרוק, היינה ופרדיננד לאסאל (מאה שנה למותו של היינה) , דבר, 24 בפברואר 1956 שוקי שדה, האיש הזה הרבה יותר חשוב ממה שאתם חושבים , באתר TheMarker‏, 17 בינואר 2016 Eduard Bernstein, Ferdinand Lassalle: as a social reformer , Swan Sonnenschein, London 1893. מפרי עטו:

פרדיננד לסל , דבר, 1 במאי 1936 (מבחר מובאות) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%A0%...

----------------------------------

• http://www.findagrave.com/cgi-bin/fg.cgi?page=gr&GRid=68925652
• https://de.wikipedia.org/wiki/Ferdinand_Lassalle
• http://en.wikipedia.org/wiki/Ferdinand_Lassalle
• http://www.britannica.com/biography/Ferdinand-Lassalle

Ferdinand Johann Gottlieb Lassalle (1825–1864) was a German-Jewish jurist, philosopher, and socialist political activist. Lassalle is best remembered as an initiator of international-style socialism in Germany. Contents [show] [edit]Biography

[edit]Early life Ferdinand Lassalle was born on 11 April 1825 in Breslau (Wrocław), Silesia to a prosperous Jewish family descending from the Upper Silesian town Loslau.[1] The original spelling of the family name was "Lassal" – changed by Ferdinand as a young man to deemphasize his ethnic origins.[1] Ferdinand's father was a silk merchant and intended his son for a business career, sending him to the commercial school at Leipzig.[2] However, Lassalle soon transferred to university, studying first in the University of Breslau and later at the University of Berlin.[2] There Lassalle studied philology and philosophy and became an devotee of the philosophical system of Georg Hegel. Lassalle passed his university examinations with distinction during 1845 and thereafter traveled to Paris to write a book on Heraclitus.[2] There Lassalle met the poet Heinrich Heine, who wrote of his intense young friend during 1846: "I have found in no one so much passion and clearness of intellect united in action. You have good right to be audacious – we others only usurp this divine right, this heavenly privilege."[3] Back in Berlin to work on his book, Lassalle soon found himself ceasing his project in favor of a different mission. Lassalle met Countess Sophie von Hatzfeldt, a woman in her early 40s who had been separated from her husband for many years, and had ongoing difficulties with him regarding an equitable division of property. Lassalle volunteered himself to the countess's cause, an offer which was accepted readily.[4] Lassalle first challenged the nobleman to a duel, an offer which was rejected immediately.[4] An extensive legal case ensued in which Lassalle represented Countess von Hatzfeldt's interests, performed in 36 courtrooms during the period of 8 years.[5] Ultimately, a compromise was negotiated, bringing the countess a substantial fortune, from which she paid Lassalle an annual income of 5000 thalers (about £750) for the rest of his life.[6] [edit]The 1848 revolution and its aftermath Lassalle was a committed republican from an early age and during the German Revolutions of 1848 he spoke at public meetings for the revolutionary-democratic cause and urged the citizens of Düsseldorf to prepared themselves for armed resistance to the November decision of the Prussian government to dissolve the National Assembly.[7] Lassalle was subsequently arrested in conjunction with this activity and charged with inciting armed opposition to the state.[8] While Lassalle was ultimately acquitted of this serious charge, he was kept in prison until he could be tried on a lesser charge of inciting resistance against public officials.[9] Lassalle was ultimately convicted of this subsidiary charge, for which the 23-year old served a sentence of six months in prison.[9] Banned from residence in Berlin in the aftermath of his conviction, Lassalle began residence in the Rhineland, where he continued to pursue the law suit of the Countess von Hatzfeldt (settled during 1854) and finished his work on the philosophy of Heraclitus, which was completed during 1857 and published in two volumes the next year.[10] Reaction to the book was mixed, with some declaring the work seminal while others considered it as a recitation of Hegelian axioms.[11] Even the book's detractors admired the scope of the work, however, and the publication gave Lassalle lasting cachet among the German intelligentsia.[11] During this interval Lassalle was not active politically, although he retained an interest in labour affairs. Instead his interests changed again, abandoning legal practice and philosophy in favor of drama, authoring a play called "Franz von Sickingen, a Historical Tragedy."[12] Sent in anonymously the Royal Theatre, the play was rejected by a manager, causing Lassalle to publish it by his own name during 1859.[12] The work was characterized by Edward Bernstein, an early and sympathetic biographer, as awkward and prone to excessive oratory – unsuited for the stage despite several effective scenes.[12] Lasalle longed to reside in Berlin and during 1859 he surreptitiously made his return, disguised as a wagon driver.[13] Lassalle appealed to his friend the aging scholar Alexander von Humboldt to intercede with the king on his behalf to formally permit his return.[13] This was successfully accomplished and Lassalle was again officially allowed to reside in the Prussian capital.[13] Lassalle avoided revolutionary activity for several years thereafter, seeking to avoid official repercussions.[13] Instead Lassalle next became political commentator in writing a short work on the war in Italy in which he warned Prussia against rushing to the aid of the Austrian Empire in its war with France. Lassalle followed this with a hefty work on legal theory, a two volume treatise published during 1861 entitled Das System der erworbenen Reichte (The System of Acquired Rights).[14] In this book Lassalle sought, in the words of Edward Bernstein, "to establish a legal and scientific principle which shall once for all determine under what circumstances, and how far laws may be retroactive without violating the idea of right itself" – that is, determining the circumstances under which laws may be made retroactive when they come into conflict with previously established laws.[15] In the 1850s and '60s, Karl Marx was in regular contact with Lassalle. Their relationship was superficially cordial, and Marx asked for a loan of £30.[16] Yet in letters to Friedrich Engels, Marx made disparaging and racist comments about Lassalle, speculating that his dark complexion and coarse hair were evidence that "he is descendant from the negroes who joined in the flight of Moses from Egypt (unless his mother or grandmother on the father’s side was crossed with a nigger)" and declaring that "the importunity of the fellow is also niggerlike."[17] [edit]Political activism

Photo of Ferdinand Lassalle on a carte de visite. Only briefly engaged in the revolutionary struggle during 1848, Lassalle reentered public politics during 1862, motivated by a constitutional struggle in Prussia.[14] King Wilhelm I, who became king on 2 January 1861, had repeatedly clashed with the liberal Chamber of Deputies, resulting in multiple dissolutions of the Diet.[14] As a recognized legal scholar, Lassalle was asked to make public addresses dealing with the nature of the constitution and its relationship to the social forces within society.[18] In a published speech delivered in Berlin on 12 April 1862, Lassalle assigned primacy in society to the press over the state itself in the aftermath of the 1848 revolution – an assertion regarded as dangerous by the Prussian censorship.[19] The entire print run of 3000 copies of the pamphlet of Lassalle's speech was seized by the authorities, who issued a legal charge against Lassalle for allegedly endangering the public peace.[19] Lassalle was brought to trial to answer this accusation in Berlin on 16 January 1863.[19] After a widely publicized trial at which he presented his own defense, Lassalle was convicted of the charges levied against him, sentenced to four months' imprisonment and assessed the costs of the trial.[20] This term was later replaced by a fine upon appeal.[20] Lassalle soon began a new career as a political agitator, traveling around Germany, giving speeches and writing pamphlets, in an attempt to organise and rouse the working class. Although Lassalle was a member of the Communist League, his politics were strongly opposed by Karl Marx and Friedrich Engels; indeed Marx's essay Critique of the Gotha Program is written in part as a reaction to Lassalle's conception of the socialist state. Marx and Engels thought that Lassalle was not a true Communist as he directly influenced Bismarck's government (albeit in secret) in favor of universal manhood suffrage, among other issues. Élie Halévy would later write on this situation: Lassalle was the first man in Germany, the first in Europe, who succeeded in organising a party of socialist action. Yet he viewed the emerging bourgeois parties as more inimical to the working class than the aristocracy and hence he supported universal manhood suffrage at a time when the liberals preferred a limited, property-based suffrage which excluded the working class and enhanced the middle classes. This created a strange alliance between Lassalle and Bismarck. When in 1866 Bismarck founded the Confederation of Northern Germany on a basis of universal suffrage, he was acting on advice which came directly from Lassalle. And I am convinced that after 1878, when he began to practise "State Socialism" and "Christian Socialism" and "Monarchial Socialism," he had not forgotten what he had learnt from the socialist leader."[21] As a result, when Lassalle initiated the Allgemeiner Deutscher Arbeiterverein (General German Workers' Association, ADAV) on 23 May 1863, Marx's devotees in Germany did not join it. Lassalle was the first president of this first German labour party, retaining the job from its formation on 23 May 1863 until his death on 31 August 1864. The only stated purpose of this organization was the winning of equal, universal, and direct suffrage by peaceful and legal means.[22] [edit]Relations with Bismarck

Otto von Bismarck, Minister President of Prussia, as he appeared during the 1860s. On 11 May 1863 Otto von Bismarck, Minister President of Prussia, initiated written correspondence with Lassalle. The Bismarck-Lassalle correspondence was discovered only during 1927 and is therefore not mentioned by earlier biographical works.[23] A hand-written note was delivered to Lassalle personally, and the pair met face-to-face within 48 hours thereafter.[23] This proved to be the first of several such meetings, during which Bismarck and Lassalle freely exchanged views on matters of common concern. Bismarck was pressed by Social Democratic representative August Bebel in the Reichstag during September 1878 to provide details about his relationship with the by then long-deceased Lassalle, prompting the Chancellor to make an extended statement: I saw him, and since my first conversation I have never regretted doing so. ...I saw him perhaps three or four times altogether. There was never the possibility of our talks taking the form of political negotiations. What could Lassalle have offered me? He had nothing behind him.... But he attracted me as an individual. He was one of the most intelligent and likable men I had ever come across. He was very ambitious and by no means a republican. He was very much a nationalist and a monarchist. His ideal was the German Empire, and here was our point of contact. As I have said he was ambitious, on a large scale, and there is perhaps room for doubt as to whether, in his eyes, the German Empire ultimately entailed the Hohenzollern or the Lassalle dynasty.... Our talks lasted for hours and I was always sorry when they came to an end.[24] Lassalle made multiple secret appeals from 1864 to Bismarck – later the main proponent of the Anti-Socialist Laws – both in favor of the immediate implementation of progressive policies such as universal suffrage as well as for the protection of his own publications from police seizure.[25] With respect to the latter, the ambitious Lassalle attempted to make common cause with the conservative Bismarck by his new book Herr Basitat-Schulze, declaring: that he "must inform Your Excellency that this work will bring about the utter destruction of Liberals and the whole Progressive bourgeoisie."[26] Lassalle sought Bismarck to exert influence through the Ministry of Justice to prevent seizure of the book.[26] The book subsequently appeared without police interference but Bismarck, occupied with other matters, refused a request by Lassalle for another meeting and no further direct contacts between the pair were made.[27] [edit]Personality Lassalle was remembered by biographers as a contradictory personality – earnestly committed to the benefit of the masses, but driven by personal ambition and possessing extreme vanity. Indeed, one early biographer declared that vanity was ...one of the most striking, though at the same time most harmless traits of his character. His vanity was of the kind that neither hurts nor offends. Vanity seemed natural to him as it is to the peacock, and if he had been less vain he would have been less interesting. Even in his manhood, when at the head of a popular agitation, he was excessively fond of dressing well. He appeared both on the platform and in the Court of Law attired like a fop. He was in the habit, too, of comparing himself with great men. Now it was Socrates, now Luther, or Robespierre, or Cobden, or Sir Robert Peel, and once he found his parallel by going to Faust. Heine told him that he had good reason to be proud of his attainments, and Lassalle took Heine at his word."[28] [edit]Death and legacy

Lassalle's tomb in Wrocław, Poland In Berlin, Lassalle had met a young woman, Helene von Dönniges, and during the summer of 1864 they decided to marry. She, however, was the daughter of a Bavarian diplomat then resident at Geneva, who would have nothing to do with Lassalle. Helene was imprisoned in her own room, and soon, apparently under duress, renounced Lassalle in favour of another suitor, a Wallachian count named Bajor von Racowitza. Lassalle sent a challenge to duel both to the lady's father and to Count von Racowitza, which was accepted by the latter. At the Carouge, a suburb of Geneva, a duel occurred on the morning of 28 August 1864. Lassalle was wounded mortally, and he died on August 31. At the time of his death, Lassalle's political party had only 4,610 members and no detailed political program.[22] The Allgemeiner Deutscher Arbeiterverein continued after his death, however, going on to help establish the Social Democratic Party of Germany (SPD) during 1875. Lassalle is buried in Breslau (now Wrocław, Poland), in the old Jewish cemetery there. [edit]Political ideas

Owing to his premature death by a duel at age 39, just two years after his serious entry into German radical politics, Ferdinand Lassalle's actual contributions to socialist theory are modest. He was remembered by Richard T. Ely, one of the earliest serious scholars of international socialism, as a popularizer of the ideas of others rather than an innovator: Lassalle's writings did not advance materially the theory of social democracy. He drew from Rodbertus and Marx in his economic writings, but he clothed their thoughts in such manner as to enable ordinary laborers to understand them, and this they never could have done without his help.... Lassalle's speeches and pamphlets were eloquent sermons on texts taken from Marx. Lassalle gave to Ricardo's law of wages the designation the iron law of wages, and expounded to the laborers its full significance... Laborers were told that this law could be overthrown only by the abolition of the wages system. How Lassalle really thought this was to be accomplished is not so evident.[29] [edit]The state In contrast with Karl Marx and his adherents, Lassalle rejected the idea that the state was a class-based power structure with the function of preserving existing class relations and destined to "wither away" in a future classless society. Instead, Lassalle considered the state as an independent entity, an instrument of justice essential for the achievement of the socialist program.[30] [edit]Iron law of wages Lassalle accepted the idea, first posited by the classical economist David Ricardo, that wage rates in the long term tended towards the minimum level necessary to sustain the life of the worker and to provide for his reproduction. In accord with this "Iron Law of Wages", Lassalle argued that individual measures of self-help by wage workers were destined to failure and that only producers' cooperatives established with the financial aid of the state would make economic improvement of the workers' lives possible.[31] From this, it followed that the political action of the workers to capture the power of the state was paramount and the organization of trade unions to struggle for ephemeral wage improvements more or less a diversion from the primary struggle.