Georges Perec

http://en.wikipedia.org/wiki/Georges_Perec

Georges Perec (7 March 1936, Paris – 3 March 1982) was a French novelist, filmmaker and essayist. He was a member of the Oulipo group.

Perec was born the only son of Icek Judko and Cyrla (Schulewicz) Peretz – Polish Jews who had emigrated to France in the 1920s – in a working-class district of Paris. He was a distant relative of the Yiddish writer I.L. Peretz. Perec's father, who enlisted in the French Army during World War II, died in 1940 from unattended gunfire or shrapnel wounds, and Perec's mother perished in the Nazi Holocaust, probably in Auschwitz. Perec was taken into the care of his paternal aunt and uncle in 1942, and in 1945 he was formally adopted by them.

He started writing reviews and essays for La Nouvelle Revue Française and Les Lettres Nouvelles, prominent literary publications, while studying history and sociology at the Sorbonne. In 1958–59 Perec served in the army, and married Paulette Petras after being discharged. They spent one year (1960–1961) in Sfax (Tunisia), where Paulette worked as a teacher.

In 1961, Perec began working at the Neurophysiological Research Laboratory attached to the Hôpital Saint-Antoine as an archivist, a low-paid position which he retained until 1978. A few reviewers have noted that the daily handling of records and varied data may have had an influence on his literary style. Perec's other major influence was the Oulipo, which he joined in 1967, meeting Raymond Queneau, among others. Perec dedicated his masterpiece, La Vie mode d'emploi (Life: A User's Manual) to Queneau, who died before it was published.

Perec began working on a series of radio plays with his translator Eugen Helmle and the musician Philippe Drogoz in the late 60s; less than a decade later, he was making films. His first work, based on his novel Un Homme qui dort, was co-directed by Bernard Queysanne, and won him the Prix Jean Vigo in 1974. Perec also created crossword puzzles for Le Point from 1976 on.

La Vie mode d'emploi (1978) brought Perec some financial and critical success – it won the Prix Médicis – and allowed him to turn to writing full-time. He was a writer in residence at the University of Queensland, Australia in 1981, during which time he worked on the unfinished 53 Jours ("53 Days"). Shortly after his return from Australia, his health deteriorated. A heavy smoker, he was diagnosed with lung cancer. He died the following year, only forty-five years old.

[edit] Work

Many of his novels and essays abound with experimental wordplay, lists and attempts at classification, and they are usually tinged with melancholy.

Perec's first novel, Les Choses (Things: A Story of the Sixties) was awarded the Prix Renaudot in 1965.

In 1978, Perec won the prix Médicis for Life: A User's Manual (French title, La Vie mode d'emploi), possibly his best-known work. The 99 chapters of this 600 page piece move like a knight's tour of a chessboard around the room plan of a Paris apartment building, describing the rooms and stairwell and telling the stories of the inhabitants.

Cantatrix Sopranica L. is a spoof scientific paper detailing experiments on the "yelling reaction" provoked in sopranos by pelting them with rotten tomatoes. All the references in the paper are multi-lingual puns and jokes, e.g. "(Karybb et Scyla, 1973)".

Perec is also noted for his constrained writing: his 300-page novel La disparition (1969) is a lipogram, written without ever using the letter "e". It has been translated into English by Gilbert Adair under the title A Void (1994). The silent disappearance of the letter might be considered a metaphor for the Jewish experience during the Second World War. Since the name 'Georges Perec' is full of 'e's, the disappearance of the letter also ensures the author's own 'disappearance'.

His novella Les revenentes (1972) is a complementary univocalic piece in which the letter "e" is the only vowel used. This constraint affects even the title, which would conventionally be spelt Revenantes. An English translation by Ian Monk was published in 1996 as The Exeter Text: Jewels, Secrets, Sex in the collection Three.

It has been remarked by Jacques Roubaud that these two novels draw words from two disjoint sets of the French language, and that a third novel would be possible, made from the words not used so far (those containing both "e" and a vowel other than "e").

W ou le souvenir d'enfance, (W, or, the Memory of Childhood, 1975) is a semi-autobiographical work which is hard to classify. Two alternating narratives make up the volume: one, a fictional outline of a totalitarian island country called "W", patterned partly on life in a concentration camp; and the second, descriptions of childhood. Both merge towards the end when the common theme of the Holocaust is explained.

David Bellos wrote an extensive biography of Perec: Georges Perec: A Life in Words, which won the Académie Goncourt's bourse for biography in 1994.

ז'ורז' פֶּרֶק

' (בצרפתית: Georges Perec‏; 7 במרץ 1936 – 3 במרץ 1982) היה סופר, מחזאי ותשבצאי ופובליציסט יהודי צרפתי. פרק, הנחשב לאחד מחשובי הסופרים בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה, היה המפורסם בחברי קבוצת אוליפו.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 יצירתו 1.2 הנצחה 2 ספריו שתורגמו לעברית 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים 5 הערות שוליים ביוגרפיה פרק נולד בפריז להורים יהודים ילידי פולין, קרוב משפחה של הסופר י"ל פרץ. השם "פֶרֶק" נוצר מקריאה צרפתית של השם פרץ לפי האיות הפולני (Perec). בגיל צעיר התייתם: אביו, שגויס לצבא הצרפתי, נהרג ב-1940, הילד ז'ורז' נשלח לקרובי משפחה של אביו בצרפת של וישי, ואילו אמו, שנותרה בפריז, גורשה לאושוויץ ב-1943 ונרצחה. לאחר המלחמה חזר לפריז ואומץ על ידי אחות אביו.

למרות יהדותו, ואף על פי שהיו לו שם קרובי משפחה, פרק לא קיים קשר עם מדינת ישראל. הוא ביקר בה פעם אחת, בילדותו, ועל פי זכרונותיו, הבדויים למחצה, הביקור לא הותיר בו רשמים טובים.

כתב ביקורות ומאמרים לכתבי עת ספרותיים ולמד בסורבון היסטוריה וסוציולוגיה. ב-1958 התגייס לצבא צרפת והשתחרר ב-1959. לאחר שחרורו התחתן עם פולט פטרס, ובמשך שנה חי בספקס שבתוניסיה, שם עבדה כמורה. לאחר שובם לצרפת החל לעבוד כארכיבאי במעבדה רפואית ונשאר במשרה דלת שכר זו עד 1978. כמה ממבקריו סבורים כי העבודה בארכיב השפיעה על אופי כתיבתו הבלתי שגרתי, שלעיתים עובר מתיאורים למעין דיווח אודות תכונותיהם של חפצים או חללים .

בשנות השישים החל פרק לעבוד על סדרת תסכיתי רדיו וכמה שנים מאוחר יותר החל לעסוק גם בקולנוע. ההתעניינות בספריו גברה לאחר מותו בשנת 1982, והוא נחשב לאחד הסופרים הצרפתים החשובים ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים.

יצירתו רבים מכתביו של פרק מכילים משחקי מילים, רשימות וניסיונות ליצור קטגוריות. הרומן הראשון של פרק, 'הדברים' (Les Choses) התפרסם ב-1965 וזכה בפרס 'רנודו'. במאמר פסבדו-מדעי בשם טקרטטיס סופרנוס כתב פרק 'מחקר' על התוצאות של זריקת עגבניות רקובות על זמרי אופרה.

בשנת 1969 פרק פרסם סיפור פלינדרומי בן 1,247 מילים. באותה שנה כתב גם את ספרו 'ההיעלמות' (La Disparition), רומן בן 300 עמודים שנכתב כולו ללא האות e. אילוץ כזה הוא קשה במיוחד ביותר בשפה הצרפתית, שהאות e היא הנפוצה בה ביותר, והיא גם חלק מ et - ו"ו החיבור בצרפתית. ב-1972 פרסם רומן משלים, Les Revenentes, שבו אך ורק אות תנועה אחת - e. ב-1974 כתב פרק רומן שנקרא 'חלל וכו', מבחר מרחבים' (Espèces d'espaces). ספר נוסף, חצי אוטוביוגרפי של פרק הוא 'W או זיכרון-הילדות' (W ou le souvenir d'enfance), שנכתב ב-1975, ובו שתי עלילות מקבילות, האחת היא דיסטופיה על אי שנקרא W ובו משטר טוטליטרי המתבטא בתחרויות ספורט אינסופיות. העלילה השנייה מכילה תיאורים מקוטעים מילדותו של פרק בתקופת המלחמה.

בשנת 1978 פרסם פרק את עבודתו החשובה ביותר, 'החיים הוראות שימוש', וזכה בפרס מדיסיס. 99 הפרקים ביצירה זו נעים כמו פרש על לוח שחמט, בתוך תרשים של בניין דירות פריזאי. עלילת הספר מתרחשת בין חללי המגורים וחדרי המדרגות של הבניין ומתארת את חייהם של דייריו. הצלחת 'החיים - הוראות שימוש' אפשרה לפרק לעזוב את עבודתו ולעבור לכתיבה במשרה מלאה.

ב-1980 הפיק יחד עם הבמאי רוברט בובר את הסרט התיעודי "סיפורים מאליס איילנד", שכלל עדויות של מהגרים שעברו דרך האי שהיה שער הכניסה לארצות הברית. העבודה על הסרט הניבה גם את הספר הנושא את אותו השם.

ב־1981 קיבל מלגת סופר באוניברסיטת קווינסלנד באוסטרליה, שם החל לעבוד על יצירתו האחרונה והבלתי גמורה - '53 ימים'. פרק היה מעשן כבד, וזמן קצר לאחר חזרתו מאוסטרליה בריאותו התדרדרה, ואובחן אצלו סרטן הריאה. הוא נפטר בעיירה איברי-סיר-סן כשנה לאחר מכן, בגיל 46.

הנצחה האסטרואיד מס 2817 שהתגלה ב-1982, שנת מותו, נקרא על שמו של פרק. ב-1994 נחנך רחוב על שמו בפריס, ובשנת 2002 יצא בצרפת בול דואר לזכרו.

ספריו שתורגמו לעברית W או זיכרון-הילדות: סיפור, תרגמה אביבה ברק, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1991 הדברים, תרגם דן דאור, בבל, 1997 חלל וכו': מבחר מרחבים, תרגמו דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל, 1999 איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, תרגמה חגית בת עדה, הוצאת בבל, 2001 מחזות: העלאה במשכורת/מתחם התפודים תרגמה אירית עקרבי, ערכה דפנה שניצר, רסלינג, 2004 החיים הוראות שימוש, תרגם עידו בסוק, הוצאת בבל, 2005 איש ישן, תרגמה מיכל סבו, עריכה שרון רוטברד, הוצאת בבל, 2005[1] (יחד עם רובר בובר), סיפורים מאליס איילנד, תרגמה נורית פלד-אלחנן, בבל, 2009. לחשוב, למיין, תרגמה שירה פנקס, בבל, 2020. לקריאה נוספת דפנה שניצר, W או זכר האובדן, על ז’ורז’ פרק וזיכרון-הילדות שלו, נדפס בסימן קריאה, 22, 1991. עודד מנדה-לוי, להתבונן ושוב להתבונן - על "חלל וכו': מבחר מרחבים" מאת ז'ורז' פרק, כתב העת רסלניג, גיליון 7 , קיץ 2000 עדי שורק, ארכיטקטורה של אוטוביוגרפיה אפשרית - על "להגיע לאליס איילנד" מאת ז'ורז' פֶּרֶק ורוברט בובר, כתב העת רסלינג, גיליון 7, קיץ 2000 יניב חג'בי, ברית המלה בין ש"י עגנון לבין ז’ורז’ פרק : על קשר המלה בין הגוף לשפה, נדפס בדימוי, 23, תשס"ד 2004. שירה סתיו, המעגל הריק : זיכרון השואה ובעיית הייצוג; "W או זיכרון הילדות" לז’ורז’ פרק, נדפס במכאן, ד', תשס"ה 2005. דייוויד בלוס, ז'ורז' פרק, חיים במילים, תרגם יניב חג'בי, (הוצאת בבל, 2016)[2] קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'ורז' פרק בוויקישיתוף על ז'ורז' פרק באתר הוצאת בבל על W או זיכרון-הילדות

באתר הספריה החדשה אבנר שץ, מילים ספורות על פרק ו OuLiPo אבנר שפירא, הקשר בין היצירה לחיים אצל ז'ורז' פרק ודליה רביקוביץ , באתר הארץ, 28 בנובמבר 2016 שירה סתיו, אי של אפשרות, "סיפורים מאליס איילנד" , באתר הארץ, 16 ביוני 2009 עדי שורק, על מחזה מול סיפור - מבט במחזה "מתחם התפודים" , באתר רסלינג קטע קול ערן סבאג, "חיים של אחרים" על ז'ורז' פרק ‏, 6 במרץ 2012 הסבר על ה"דודל"

(שרבוט גוגל) שהכינה גוגל לציון יום הולדתו ה-80 של ז'ורז' פרק (באנגלית) רונן טל, הביוגרפיה של ז'ורז' פרק: דיוקן מסעיר של אמן נדיר , באתר ynet, 17 בדצמבר 2016 הדף על ז'ורז' פרק

באתר פרויקט שוטטות אודי שרבני, לפרקים, מחווה לז'ורז' פרק , באתר יוטיוב, 5 במרץ 2017 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%27%D7%95%D7%A8%D7%96%27_%D7%A4...

------------------------------------

http://en.wikipedia.org/wiki/Georges_Perec

Georges Perec (7 March 1936, Paris – 3 March 1982) was a French novelist, filmmaker and essayist. He was a member of the Oulipo group.

Perec was born the only son of Icek Judko and Cyrla (Schulewicz) Peretz – Polish Jews who had emigrated to France in the 1920s – in a working-class district of Paris. He was a distant relative of the Yiddish writer I.L. Peretz. Perec's father, who enlisted in the French Army during World War II, died in 1940 from unattended gunfire or shrapnel wounds, and Perec's mother perished in the Nazi Holocaust, probably in Auschwitz. Perec was taken into the care of his paternal aunt and uncle in 1942, and in 1945 he was formally adopted by them.

He started writing reviews and essays for La Nouvelle Revue Française and Les Lettres Nouvelles, prominent literary publications, while studying history and sociology at the Sorbonne. In 1958–59 Perec served in the army, and married Paulette Petras after being discharged. They spent one year (1960–1961) in Sfax (Tunisia), where Paulette worked as a teacher.

In 1961, Perec began working at the Neurophysiological Research Laboratory attached to the Hôpital Saint-Antoine as an archivist, a low-paid position which he retained until 1978. A few reviewers have noted that the daily handling of records and varied data may have had an influence on his literary style. Perec's other major influence was the Oulipo, which he joined in 1967, meeting Raymond Queneau, among others. Perec dedicated his masterpiece, La Vie mode d'emploi (Life: A User's Manual) to Queneau, who died before it was published.

Perec began working on a series of radio plays with his translator Eugen Helmle and the musician Philippe Drogoz in the late 60s; less than a decade later, he was making films. His first work, based on his novel Un Homme qui dort, was co-directed by Bernard Queysanne, and won him the Prix Jean Vigo in 1974. Perec also created crossword puzzles for Le Point from 1976 on.

La Vie mode d'emploi (1978) brought Perec some financial and critical success – it won the Prix Médicis – and allowed him to turn to writing full-time. He was a writer in residence at the University of Queensland, Australia in 1981, during which time he worked on the unfinished 53 Jours ("53 Days"). Shortly after his return from Australia, his health deteriorated. A heavy smoker, he was diagnosed with lung cancer. He died the following year, only forty-five years old.

[edit] Work

Many of his novels and essays abound with experimental wordplay, lists and attempts at classification, and they are usually tinged with melancholy.

Perec's first novel, Les Choses (Things: A Story of the Sixties) was awarded the Prix Renaudot in 1965.

In 1978, Perec won the prix Médicis for Life: A User's Manual (French title, La Vie mode d'emploi), possibly his best-known work. The 99 chapters of this 600 page piece move like a knight's tour of a chessboard around the room plan of a Paris apartment building, describing the rooms and stairwell and telling the stories of the inhabitants.

Cantatrix Sopranica L. is a spoof scientific paper detailing experiments on the "yelling reaction" provoked in sopranos by pelting them with rotten tomatoes. All the references in the paper are multi-lingual puns and jokes, e.g. "(Karybb et Scyla, 1973)".

Perec is also noted for his constrained writing: his 300-page novel La disparition (1969) is a lipogram, written without ever using the letter "e". It has been translated into English by Gilbert Adair under the title A Void (1994). The silent disappearance of the letter might be considered a metaphor for the Jewish experience during the Second World War. Since the name 'Georges Perec' is full of 'e's, the disappearance of the letter also ensures the author's own 'disappearance'.

His novella Les revenentes (1972) is a complementary univocalic piece in which the letter "e" is the only vowel used. This constraint affects even the title, which would conventionally be spelt Revenantes. An English translation by Ian Monk was published in 1996 as The Exeter Text: Jewels, Secrets, Sex in the collection Three.

It has been remarked by Jacques Roubaud that these two novels draw words from two disjoint sets of the French language, and that a third novel would be possible, made from the words not used so far (those containing both "e" and a vowel other than "e").

W ou le souvenir d'enfance, (W, or, the Memory of Childhood, 1975) is a semi-autobiographical work which is hard to classify. Two alternating narratives make up the volume: one, a fictional outline of a totalitarian island country called "W", patterned partly on life in a concentration camp; and the second, descriptions of childhood. Both merge towards the end when the common theme of the Holocaust is explained.

David Bellos wrote an extensive biography of Perec: Georges Perec: A Life in Words, which won the Académie Goncourt's bourse for biography in 1994.