Geula Cohen

Geulah Cohen (Hebrew: גאולה כהן‎; 25 December 1925 – 18 December 2019) was an Israeli politician and activist who founded the Tehiya party. She won the Israel Prize in 2003. Between 1974 and 1992, she served as a member of Knesset, initially for Likud. She changed her political affiliation to Tehiya in 1979. In 1992, she lost her seat in the Knesset.

Life and career

Geulah Cohen was born in Tel Aviv to a Mizrahi Jewish family (from Yemen, Morocco, and Turkey) during the Mandate era. She was the daughter of Miriam and Yosef Cohen. She studied at the Levinsky Teachers Seminary, and earned a master's degree in Jewish Studies, Philosophy, Literature and Bible at the Hebrew University of Jerusalem.

Cohen as a radio broadcaster for the Stern Group underground station in 1948

In 1942 she joined the Irgun, and moved to Stern gang (Lehi) the following year. A radio announcer for the group, she was arrested by the British military authorities in 1946 while broadcasting in Tel Aviv. She escaped in May, shortly before her trial, but was recaptured by a group of Arabs. On 6 June 1946, she was sentenced to seven years imprisonment (nineteen years according to Encyclopaedia Judaica) after being charged with being in possession of a wireless transmitter, four pistols and revolvers and ammunition. During sentencing she sang "Hatikvah" and was accompanied by 30 members of her family.[8] She was imprisoned in Bethlehem, but escaped from jail in 1947. She was also editor of the Lehi newspaper Youth Front. After Israeli independence in 1948, she contributed to Sulam, a monthly magazine published by former Lehi leader Israel Eldad.

Cohen married former Lehi comrade Emanuel Hanegbi. From 1961 to 1973, she wrote for the Israeli newspaper Maariv and served on its editorial board. While working as a journalist, she came to New York to visit the Lubavitcher Rebbe, Rabbi Menachem Mendel Schneerson. Schneerson encouraged her to get involved with Israeli youth.

Cohen died on 18 December 2019, one week before her 94th birthday.

Political career

In 1972, Cohen joined Menachem Begin's Herut party, then part of the Gahal alliance, and was elected to the Knesset the following year, by which time Gahal had become Likud. She was re-elected in 1977.

As an opponent of the Camp David Accords and the return of Sinai to Egypt as a land-for-peace deal, even to the extent of being thrown out of the Knesset when Begin presented the deal to it, Cohen and Moshe Shamir left Likud in 1979 to found a new right-wing party Banai, later Tehiya-Bnai, and then Tehiya. The new party was a strong supporter of Gush Emunim and included prominent members of Israeli settlements in the West Bank and Gaza such as Hanan Porat and Elyakim Haetzni.

Cohen retained her seat in the 1981 elections, and despite their previous differences, Tehiya joined Begin's coalition. She retained her seat during the elections in 1984 and 1988, and in June 1990, following a coalition crisis, was appointed to the cabinet as Deputy Minister of Science and Technology.

Cohen lost her seat in the 1992 elections. That year, she rejoined Likud and remained active in right-wing politics. Her son, Tzachi Hanegbi, serves as a Knesset member for Likud

Views and opinions

Cohen opposed territorial concessions. She was a vocal critic of the Camp David Accords in 1978 and of Israel's unilateral disengagement plan from Gaza in 2005. She described herself as a "woman of violence" in the pursuit of political ends.

Awards and recognition

• In 2003, Cohen was awarded the Israel Prize for her lifetime achievements and special contribution to society and the State of Israel.
• In 2007, she received the Yakir Yerushalayim (Worthy Citizen of Jerusalem) award from the city of Jerusalem.

Published work

• Story of a Warrior (1961; Hebrew autobiography)
• Geulah Cohen (1966). Woman of Violence: Memoirs of a Young Terrorist, 1943–1948. Holt, Rinehart and Winston. (autobiography)
• Historical Meeting (1986) (Hebrew)
• Ein li koah lehiyot ayefa ("No Strength To Be Tired"; 2008)

גאולה כהן (25 בדצמבר 1925 – 18 בדצמבר 2019) הייתה פוליטיקאית ישראלית, חברת הכנסת שהחלה פעולתה מטעם הליכוד ונמנתה עם מייסדי תנועת "התחיה". כלת פרס ישראל לשנת תשס"ג (2003) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

כהן נולדה ב-1925 בתל אביב, אחת מעשרת ילדיהם של מרים ויוסף כהן. אביה עלה עם משפחתו מתימן ב-1908 כשהיה בן שבע. היה ממייסדי התאחדות התימנים בישראל וייסד את בית הכנסת "מגן אברהם" ליוצאי תימן ברחוב יהושע בן נון בתל אביב. אמה, מרים, הייתה דור שמיני בארץ ישראל, בת למשפחה ממוצא מרוקאי וטורקי שהתגוררה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. בצעירותה שימשה אמה כאחות בתל חי, עת התחולל הקרב בו נהרג יוסף טרומפלדור. אחיה הצעיר היה אהרון כהן.

כהן גדלה בשכונת כרם התימנים, למדה בבית הספר העממי "בלפור", בסמינר למורות וגננות ע"ש לוינסקי, ממנו גורשה כשהצטרפה לאצ"ל וכן למדה מדעי היהדות, מדעי הרוח, פילוסופיה, ספרות, ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, בעלת תואר שני.

ב-1942 התגייסה לאצ"ל, וכשנה לאחר מכן הצטרפה ללח"י, שם הכיסוי שלה היה "אילנה". בלח"י הייתה קריינית תחנת הרדיו המחתרתית "קול המחתרת העברית" הודות לבקיאותה הרבה בשפה העברית והגייתה הספרדית.

ב-18 בפברואר 1946 נתפסה באמצע שידור על ידי אנשי המנדט הבריטי ברחוב השומר בתל אביב, ביחד עם הקריין נתן מרפיש, ונידונה לשבע שנות מאסר. בהתחלה היא נכלאה בבית המעצר "הקישלה" ביפו, ולאחר שניסתה לברוח ולא שיתפה פעולה עם רשויות בית הסוהר הוחלט להעבירה לבית הסוהר לנשים בבית לחם, שם נפצעה מירי ברגלה במהלך ניסיון בריחה מהכלא שנכשל. כשנה לאחר מכן תכנן יצחק חסון ("לוט"), מפקד ירושלים וראש המודיעין, את בריחתה מבית החולים לאסירים, בסיוע ראובן גרינברג ("אלחנן") שגייס למשימה את ידידו, יוסף אבו גוש ושני בני דודיו. במהלך הבריחה התחפשה לערבייה. למקום המסתור שאליו הובאה בירושלים הגיעה רופאה שהשיגה פעילת לח"י "נורית" (שרה חסון). לאחר שהבריאה נצבע שערה לבלונד ובעזרת שמלה חומה ונעליים של "נורית", יכלה לנסוע באוטובוס ציבורי לתל אביב מבלי שתזוהה בביקורת הבריטים. לאחר בריחתה הסתתרה זמן מה בחיפה, ולאחר מכן חזרה לפעילותה המחתרתית, שכללה גיוס מצטרפים חדשים. היא אף שימשה כעורכת העיתון "חזית הנוער" של לח"י.

בשנת 1947 נישאה ללוחם לח"י עמנואל הנגבי. לשניים נולדו שני בנים - יאיר וצחי. יאיר, סבל מאוטיזם ונפטר בגיל 20. צחי הנגבי, היה לחבר הכנסת ולשר. בני הזוג נפרדו בשנת 1962.

בשנת 1948 הצטרפה למפלגת הלוחמים והוצבה במקום הרביעי ברשימתה בבחירות לכנסת הראשונה, אך לא נבחרה לכנסת.[6] בעקבות הפילוג בלח"י במרץ 1949 הצטרפה ל"איגוד החינוכי לחרות ישראל" של ישראל אלדד והייתה חברה במערכת הירחון סולם של לח"י. בשנת 1951 זכתה בפרס על שם חיים נחמן ביאליק לסטודנטים מצטיינים באוניברסיטה העברית. ב-1961 נתמנתה לחברת מערכת העיתון "מעריב". ב-1971 יזמה, הקימה והייתה ליו"ר הנהלת המדרשה הלאומית.

בשנת 1972 הצטרפה לתנועת החרות. בבחירות לכנסת השמינית שובצה במקום ה-35, משבצת הנשים, במקום אסתר רזיאל-נאור ונבחרה לראשונה לכנסת מטעם הליכוד. בשנת 1977 שובצה במקום ה-17 ברשימה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית ונבחרה לכנסת.

בשנת 1979 ייסדה עם אחרים את התחיה. בשלב מקדים, היא וח"כ משה שמיר פרשו מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ דייוויד והכריזו על סיעת "התחיה-בנא"י". כיהנה כיו"ר ועדת הקליטה של הכנסת. כהן פעלה ליישום עקרונות הציונות, על פי תפיסתה:

עלייה וקיבוץ גלויות: כהן נאבקה להתרת עלייתם של יהודי ברית המועצות. היא יזמה אירועים שונים להעלאת המודעות לסבלם ולמאבקם (למשל: חגיגות הפגנתיות בירושלים לרגל ימי הולדת של אסירי ציון, כביטוי הזדהות עם מאבקם של יהודים אלה).

התיישבות יהודית: כהן הנהיגה במשך שנים את מחנה נאמני ארץ ישראל, לצד פרופסור יובל נאמן. פעלה בזירה הציבורית לחיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ולביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. התנגדה לנסיגה מסיני ולהריסת חבל ימית, סברה שהסכם השלום עם מצרים צריך להתבסס על העקרון של "שלום תמורת שלום", וראתה במשוואה "שטחים+שלום תמורת שלום" עיוות מוסרי ופרס לתוקפן ללא כל צידוק. הייתה הראשונה שטענה כי תוכנית האוטונומיה שהותוותה במסגרת הסכם השלום עם מצרים מסוכנת לישראל וכי אוטונומיה זו צפויה להתפתח למרכז של טרור ולשאוף להפוך למדינה עצמאית[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]. מעשה שהמחיש את התנגדותה היה קריעה סמלית של דפים עליהם היו כתובים הסכמי קמפ דייוויד. כ-15 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים חתמה ישראל על הסכם אוסלו עם אש"ף. ההסכם הוצג כשלב ב' וכיישום של הסכם האוטונומיה (ואף נחתם על אותו שולחן בו נחתם הסכם השלום עם מצרים). כהן התנגדה להסכם זה ופירטה סכנות הטמונות בו לטענתה.

בשנת 1980 העלתה בכנסת, יחד עם יצחק שמיר ואחרים מתנועות הימין, את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. נושא אחר בו בלטה בהיותה חברת הכנסת (ואף לאחר מכן) היה בדעותיה, אותן הביעה במאמרי עיתונות ובנאומיה בכנסת, לגבי המפלגות הערביות. היא נהגה לטעון לגביהן, כי הללו שלוחות של אש"ף בפרט והלאומנות הערבית בכלל וחותרות תחת קיומה של מדינת ישראל (על כל פנים כמדינה יהודית-ציונית), ולכן פסולות מלהשתתף בהכרעות בסוגיות ביטחוניות ואף מלהתמודד לכנסת בכלל. היא גם פעלה, על סמך טענות אלו, לפסילת הרשימה המתקדמת לשלום מהתמודדות בבחירות לכנסת שהיו ב-1984 וב-1988.

בשנת 1987 ייסדה עם חברת הכנסת עדנה סולודר את שדולת חברי הכנסת למען שחרור יונתן פולארד מהכלא האמריקני לאחר שנמצא אשם בריגול למען ישראל.

בשנת 1990 נבחרה לסגנית שר המדע והטכנולוגיה בממשלת ישראל העשרים וארבע. היא פרשה מהתפקיד כעבור שנה במחאה על השתתפות ישראל בוועידת מדריד, אך המשיכה לכהן כחברת הכנסת עד 1992.

בבחירות לכנסת השלוש עשרה התחיה לא עברה את אחוז החסימה. ולאחרי הבחירות חזרה כהן לליכוד.

בפרימרייז לקביעת רשימת הליכוד לכנסת ה-14 לקחה חלק, הגיעה למקום ה-22 ברשימה הארצית, ושובצה במקום לא ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת ה-14.

בשנת 1999 ייסדה את בית מורשת אורי צבי גרינברג בירושלים. הגישה יחד עם הסופר אלי עמיר את התוכנית "על ימין ועל שמאל" אשר שודרה ברשת ב'.

בשנת 2003 הוענק לה פרס ישראל לשנת ה'תשס"ג על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

בשנת 2007 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים". בשנת 2014 הוענק לה תואר "יקירת ההתיישבות" בכנס ירושלים. הדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-66 למדינת ישראל ה'תשע"ד (2014).

בשנת 2015 עברה להתגורר במבשרת ציון ליד בנה השר צחי הנגבי ומשפחתו.

ב-28 באוגוסט 2016 נערך ערב הוקרה לציון 90 שנה להולדתה במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לבית שבו נעצרה גאולה כהן ביחד עם שאר מפעילי תחנת השידור של לח"י ברחוב השומר 3, ליד שוק הכרמל ("בית אזולאי").

ב-18 בדצמבר 2019 הלכה לעולמה, כמה ימים לפני יום הולדתה ה-94. הובאה למנוחות בבית הקברות היהודי בהר הזיתים בירושלים. הותירה את בנה, צחי הנגבי וארבעה נכדים.

ספריה

• אחד שהפר את הדממה: עדותו של יאשה קאזאקוב / כפי שסופרה לגאולה כהן, דפוס המקור, ירושלים, תש"ל, 1969(הספר בקטלוג ULI)
• מיפגש היסטורי: מפקדי ההגנה, האצ"ל והלח"י מסביב לשולחן מרובע / יזמה והנחתה: גאולה כהן. תל אביב: יאיר, תשמ"ו 1986
• סיפורה של לוחמת, מהדורה שלישית (מהדורה ראשונה ב-1962 בהוצאת קרני). תל אביב: המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור, תשנ"ה 1995
• שרה ואבשלום אנשי ניל"י, גאולה כהן בראיון עם רבקה אהרונסון, עיצוב – סטודיו דוד הראל, בית מורשת אורי צבי גרינברג, משרד החינוך והתרבות, מנהל התרבות, תשס"ח, 2007, ירושלים
• אין לי כוח להיות עייפה: מפנקסי האישי והפוליטי, ראובן מס, ירושלים, 2008
• ר' אריה לוין – אבי האסירים (כתבה וערכה), בית מורשת אורי צבי גרינברג, ירושלים, תשע"ג, 2012