Gloria Steinem

Gloria Marie Steinem (born March 25, 1934) is an American feminist, journalist, and social and political activist who became nationally recognized as a leader of, and media spokeswoman for, the Women's Liberation Movement in the late 1960s and 1970s.

גלוריה מארי סטיינם

(באנגלית: Gloria Marie Steinem; נולדה ב-25 במרץ 1934) היא פמיניסטית, עיתונאית ופעילת זכויות אדם אמריקאית ממוצא יהודי. סטיינם הוכרה בארצות הברית כמובילה ודוברת התנועה הפמיניסטית האמריקאית החל מסוף שנות השישים[1] והייתה מעורבת ביוזמות וארגונים פמיניסטיים רבים. סטיינם כתבה טור במגזין ניו יורק, בעיתונים נוספים והייתה שותפה מייסדת של מגזין Ms[2].

ב-2013 עוטרה במדליית החירות הנשיאותית על ידי הנשיא ברק אובמה.

תוכן עניינים
1 ילדותה ונעוריה
2 קריירה כעיתונאית 3 אקטיביזם 3.1 השפעה 4 ביקורת 5 חיים אישיים 6 פרסים והוקרה 7 כתביה 8 ספרים וסרטים על סטיינם 8.1 ספרים 8.2 סרטים 9 קישורים חיצוניים 10 הערות שוליים

ילדותה ונעוריה סטיינם נולדה בעיר טולדו שבאוהיו. אמה רות נונוילר הייתה נוצריה-פרסביטריאנית ממוצא גרמני וסקוטי. אביה היהודי, בנם של מהגרים מגרמניה ומפולין, היה סוחר עתיקות נודד (עם קרוואן שאליו הצטרפה משפחתו). סבתה מצד האב, פאולין פרלמוטר שטיינם, הייתה יושבת הראש ועדת החינוך של אגודת הנשים הסופרג'יסטיות הלאומית (אנ') ונציגה במועצת הנשים הבינלאומית (אנ') ב-1908, והאישה הראשונה שנבחרה לוועדת החינוך בטולדו[3].

משפחת שטיינם חייה ונסעה בקרון, שממנו ליאו סטיינם ביצע את עבודתו כסוחר עתיקות נודד[3]. לפני שסטיינם נולדה, אמה רות, שהייתה אז בת 34, עברה אירוע נפשי קשה שהשאיר אותה עם יכולות תפקוד נמוכות. היא יצאה ונכנסה ממוסדות פסיכיאטריים. המשפחה התפצלה ב-1944, כשסטיינם הייתה בת 10, אביה נסע לקליפורניה כדי למצוא עבודה, בעוד היא ואמה המשיכו לחיות יחד בטולדו[4]. סטיים לא למדה בצורה מסודרת בבית ספר יסודי עד שהייתה בת 11[5]. הוריה התגרשו בעקבות מחלתה של אמה וסטיינם טיפלה באמה וסייעה לתמוך במשפחתה כשאמה התקשתה למצוא עבודה קבועה. בספרה, Outrageous Acts and Everyday Rebellions, היא מתארת את הקשיים שאמה התמודדה איתם כמרכיב מרכזי בהבנתה עוולות חברתיות[6]. סטיים סיימה את לימודי התיכון בוושינגטון די. סי.. לאחר שעברה לגור עם אחותה הגדולה גלוריה סטיינם פטץ'[7]. היא סיימה תואר ראשון במכללת סמית'[5], מכללה פרטית לנשים. היא מימנה את הלימודים בעצמה ובסיוע מלגות[8]. לאחר סיום הלימודים סטיינם נסעה להודו כמלגאית (Chester Bowles Asian) לשנתיים. לאחר שהמלגה הסתיימה היא נשארה בהודו וכתבה עבור עיתונים מקומיים[9]. לאחר שחזרה לארצות הברית, סטיינם עברה כמנהלת של מרכז מחקר עצמאי שמומן על ידי תורם אנונימי שהתחבר בדיעבד שהיה ה-CIA. במסגרת מרכז המחקר, צעירים אמריקאים נשלחו לפסטיבלים בינלאומיים להציג את הרעיונות הדמוקרטיים האמריקאים באור חיובי לעומת התפיסה הקומוניסטית סובייטית[10]. באמצע שנות השבעים פמיניסטיות רדיקליות ביקרו את סטיינם על פעילותה מטעם ה-CIA[11]. ב-1960 היא חלה לעבוד כעיתונאית הראשונה של המגזין הסאטירי Help![5].

קריירה כעיתונאית סטיינם החלה את עבודתה כעיתונאית בראיונות עם ידוענים ואז הוטל עליה לכסות את מרוצו לנשיאות של ג'ורג' מקגוורן, דבר שהוביל למשרה במגזין "ניו יורק"[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]. במאמרה מ-1962 בכתב העת אסקווייר דנה סטיינם אודות הדרך לפיה נשים מאולצות לבחור בין קריירה לנישואים, מאמר שקדם לספרה של בטי פרידן "המסתורין הנשי" שראה אור שנה לאחר מכן[12][13].

ב -1963, בעת שעבד במגזין show, לצורך הכנת כתבה, סטיינם הועסקה כשפנפנת פלייבוי במועדון פלייבוי בניו יורק[14][15]. המאמר, שפורסם בשם "סיפורה של שפנפנה", וכלל שני חלקים ונכתב בצורת יומן[16], תיאר את היחס לנשים במועדונים הללו וכלל תמונה של סטיינם במדי המועדון[17]. סטיינם כתבה שהיא גאה בעבודת התחקיר שעשתה ובפרסום תנאי העבודה הנצלניים של שפנפנת פלייבוי ובמיוחד חשיפת הדרישות לשירותי מין, אשר היו על גבול החוקיים[18]. עם זאת, במשך תקופה קצרה לאחר פרסום המאמר, סטיינם התקשתה לקבל תחקירים נוספים; לדבריה, זה היה "כי עכשיו הפכתי להיות שפנפנה - וזה לא משנה מה הסיבה לכך"[19]. סטיינם עבדה בכתיבה לתוכנית הסאטירית "זה היה השבוע שהיה" (That Was The Week That Was) ב-NBC וכתבה במגזין ניו יורק[13]. באפריל 1969, סטינם פרסמה במגזין ניו יורק מאמר בשם "אחרי הכח השחור, שחרור האישה"[20] שהביא לה פרסום לאומי כמנהיגה פמיניסטית[21]. במאמר היא הסבירה לגברים מדוע הם לא צריכים לפחד מתנועת הנשים.

גלוריה סטיינם, ינואר 1972. ב -1972 היא ייסדה את המגזין הפמיניסטי Ms. עם דורותי פיטמן יוז; מיז' התחיל כמהדורה מיוחדת של מגזין ניו יורק, וקליי פלקר, העורך ועיתונאי של המגזין מימן את הגיליון הראשון[12]. מהדורת הניסיון הראשונה, שכללה 300,000 עותקים נמכרה בתוך שמונה ימים[22] ו-20,000 מכתבים למערכת. המגזין נמכר לקרן הרוב הפמיניסטי (Feminist Majority Foundation) בשנת 2001; סטיינם נשארה כאחת משש העורכות המייסדות ומכהנת גם במועצה המייעצת לעיתון[23].

באותה השנה, סטיינם הייתה האישה הראשונה שנאמה במועדון העיתונאית הלאומי, ארגון אמריקאי לעיתונאים ואנשי תקשורת[24][25].

ב-1978 פרסמה סטיינם במגזין קוסמופוליטן מאמר בשם, אם גברים היו מקבלים וסת, שבו היא מתארת עולם דמיוני בו גברים מדממים פעם בחודש במקום נשים. היא מסכמת במאמר כי בעולם כזה, הווסת הייתה הופכת למקור של כבוד בשעה שגברים היו המשווים את הסבל היחסי שלהם, ולא מקור לבושה כפי שווסת היא לנשים[26].

סטיינם הפכה פעילה פוליטית בתנועה הפמיניסטית ונדמה היה כי כלי התקשורת מתייחסים אל סטיינם כמנהיגה פמיניסטית רבגונית. סטיינם הביאה פמיניסטיות ידועות אחרות לקדמת הבימה וחרשה את הארץ לאורכה ולרוחבה בצוותא עם עורכת הדין פלורנס ריי "פלו" קנדי. ב-1971 הייתה מייסדת שותפה של הוועידה הלאומית הפוליטית לנשים כמו גם את "ברית הנשים הפעילות". ב-1972 היא סייעה לייסד את כתב העת הפמיניסטי מיז וכתבה עבור המגזין עד למכירתו ב-1987. ב-1991 ייסדה את כתב העת Choise USA, אשר נרכש על ידי התאחדות הרוב הפמיניסטית ב-2001. סטיינם נותרה בראש התורן כאחת משש העורכות מייסדות ושירתה במועצה המייעצת. בניגוד לסברה הרווחת, סטיינם לא טבעה את מטבע הלשון "אשה זקוקה לגבר כפי שדג זקוק לאופניים", אלא אירינה דאן טבעה אותה.

סטיינם הייתה ב-1974 מייסדת שותפה של קואליציית איגוד העבודה לנשים, והשתתפה בוועידה הלאומית לנשים ביוסטון שבטקסס ב-1977. היא נהייתה עורכת מייעצת של המגזין מיז כשהוא הוחיה ב-1991, והיא הוכנסה להיכל התהילה לנשים הלאומי ב-1993.

במאמר בניו יורק טיימס מ-1998 חיוותה סטיינם דעתה על שימוע ההדחה לביל קלינטון. היא סירבה לגנות את קלינטון על יחסיו עם לוינסקי, ונתנה פרשנות מקלה להאשמות של פאולה ג'ונס שקלינטון הטריד אותה מינית שכיהן כמושל ארקנסו[27]. ביקורת על עמדותיה של קלינטון הופיעו בטיימס עצמו ובעיתונים נוספים[28]. כעשור לאחר פרסום המאמר שנשאלה סטיינם האם היא מתחרטת על המאמר שכתבה היא השיבה שלא הייתה מגנה על קלינטון בצורה כה נמרצת אך היא סירבה להתנצל או להביע חרטה על המסה השנויה במחלוקת, אך ציינה שהיא כנראה "לא הייתה כותבת את אותו הדבר עכשיו"[29][30].

אקטיביזם ב-1970 כשארגון NOW החזיר לסדר היום הציבורי בארצות הברית את התיקון לשוויון זכויות בחוקת ארצות הברית, סטיינם העידה בפני ועדת המשפט של הסנט בעד התיקון[31].

בניגוד לדעה הרווחת, היא לא המציאה את הפתגם "אשה זקוקה לגבר כמו שדג זקוק לאופניים" ("A woman needs a man like a fish needs a bicycle") שהומצא על ידי אירינה דאן

ב־10 ביולי 1971 סטיינם, בלה אבצוג, בטי פרידן, שירלי צ'יזהולם ומירלי אוורס-ויליאמס ועוד כ-300 נשים שהקימו את הקואליציה הפוליטית הלאומית של נשים (NWPC). הקואליציה שמה לעצמה למטרה לגייס להכשיר ולתמוך בנשים השואפות להיבחר לתפקידים ציבוריים ופוליטיים בארצות הברית. כשותפה מייסדת בקואליציה, היא נשאה נאום באירוע בשם "קריאה לנשות אמריקה"[32] שהפך לטקסט מכונן:

זו אינה רפורמה פשוטה. זו באמת מהפכה. מין וגזע, הם הבדלים הנראים לעין בקלות, [%D7%94%D7%9D] היו הדרכים העיקריות לארגון בני אדם לקבוצות עליונות ונחותות ו[%D7%9C%D7%94%D7%A4%D7%A0%D7%95%D7%AA אנשים] לעבודה זולה שעליה תלויה מערכת הזו. אנחנו מדברות על חברה שבה לא יהיו תפקידים מלבד אלו שבחרנו או זכינו בהם. אנחנו באמת מדברות על הומניזם.

— http://www.publicseminar.org/2019/01/celebrating-gloria-steinem/ בשנת 1977, סטיינם הייתה מהתומכות הראשונות במכון נשים לחופש העיתונות (WIFP)[33]. ארגון ללא מטרת רווח הפועל לשלב נשים בתקשורת באמצעות מחקר, חינוך ופעילות ציבורית. ב -1984 נעצרה סטיינם יחד עם מספר מחברי קונגרס ופעילי זכויות אדם, על ידי שוטר סמוי, ליד שגרירות דרום אפריקה בארצות הברית בשעה שמחו על האפרטהייד בדרום אפריקה[34].

בתחילת מלחמת המפרץ, בשנת 1991, סטיינם, יחד עם הפמיניסטיות רובין מורגן וקייט מילט, התנגדו בפומבי לפלישה למזרח התיכון וטענו כי המטרה לכאורה של "הגנה על הדמוקרטיה" היא העמדת פנים. במכתב לעורך הניו יורק טיימס הן כתבו: "כפמיניסטיות אנחנו כותבות, אנו מתנגדות לכל מלחמה במפרץ הפרסי, שבה צעירים וצעירות משליכים את חייהם בתבערה שמחירה דם ודולרים שיש למנוע אותה. אנחנו זוכרות את [%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA] וייטנאם. אנו זוכרות שארצות הברית חימשה את סדאם חוסיין ולא התערבה במהלך בטבח הכורדים באמצעות לוחמה כימית."[35]

בשנת 2005, סטיינם, ג'יין פונדה ורובין מורגן ייסד את מרכז מדיה לנשים (Women's Media Center), הפועל כדי להגדיל את הנראות של נשים בתקשורת[36].

ב-2005 הופיעה סטיינם בסרטה התעודי של ג'ניפר באומגרדנר וגילאין אולדריץ בשם "הייתה לי הפלה". בסרט תיארה סטיינם את ההפלה שהיא עברה כאישה צעירה בלונדון, שם היא חייתה למשך זמן קצר, טרם לימודיה בהודו. סטיינם הייתה גם חברה בתנועה הסוציאל-דמוקרטית של אמריקה, וחברה בוועדה המייעצת של Women's Voice ו-Women's Vote.

ב-2013 עוטרה במדליית החירות הנשיאותית על ידי הנשיא ברק אובמה.

השפעה המשורר והזמר הקנדי, דייוויד אשר (David Usher), כתב שיר בשם "Love Will Save the Day" שכלל sound bites מנאומיה של סטיינם. פתיחת השיר מכילה את הצהרתה כי "זוהי באמת מהפכה", והסיום נקטע בהינתן הציטוט "אנו מדברים על חברה שבה לא יהיו שום תפקידים אחרים מאשר אלו שנבחרו או אלו שמשתכרים עבורם, אנו באמת מדברים על הומניזם". גם בקרדיטים לסרט ונדטה מוזכר נאום אחרון זה.

עיינו גם בפורטל: P Feminism.svg פורטל פמיניזם ביקורת סטיינם זכתה להכרה רבה בארצות הברית, ולכן הייתה מטרה שכיחה לביקורת. פמיניסטיות רדיקליות ביקרו אותה על גישתה הליברלית אשר מוותרת יתר על המידה לפטריארכיה (רדסטוק נגס ב-1975 כי עבדה עבור ה-CIA, האשמה אותה הכחישה סטיינם).

חיים אישיים ב-1986 אובחן לסטיינם סרטן השד[37] וב-1994 היא אובחנה עם נויראלגיה טריגמינלית (תסמונת העצב המשלוש)[38].

ב-3 בספטמבר 2000, בגיל 66, נישאה סטיינם לדייוויד בייל, אביו של השחקן כריסטיאן בייל. החתונה נערכה בביתה של חברתה וילמה מנקילר, שהייתה לפני כן הצ'יף האישה הראשונה של שבט צ'רוקי. סטיינם ובייל היו נשואים במשך שלוש שנים בלבד קודם שהוא נפטר מגידול בראשו, ב-30 בדצמבר 2003, בגיל 62.

ב-2014 התארחה בתפקיד עצמה בסדרה "האישה הטובה", בעונה 6, פרק 3.

פרסים והוקרה רשימה חלקית של הפרסים וההוקרות שסטיינם קבלה:

1993: היכל התהילה הלאומי לנשים 1995: פרס ארגון הסופרים של האומות המאוחדות 2010: מדליית רדקליף, מכון רדקליף ללימודים מתקדמים בהרווארד 2012: הומניסטית השנה מהאיגוד ההומניסטי האמריקני 2013: מדליית החירות הנשיאותית 2014: פרס מטעם פדרציית הנשים של ניו יורק 2015: פרס דייטון לספרות שלום כתביה The Thousand Indias (1957) The Beach Book (1963) Outrageous Acts and Everyday Rebellions (1983) Marilyn: Norma Jean (1986) Revolution from Within (1992) Moving beyond Words (1993) Doing Sixty & Seventy (2006) My Life on the Road (2015) ספרים וסרטים על סטיינם ספרים The Education of A Woman: The Life and Times of Gloria Steinem by Carolyn Heilbrun 1995 Gloria Steinem: Her Passions, Politics, and Mystique, by Sydney Ladensohn Stern 1997 Who Is Gloria Steinem?, by Sarah Fabiny 2014 סרטים Gloria: In Her Own Words 2011 2018 Gloria: A Life קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גלוריה סטיינם בוויקישיתוף Twitter logo initial.svg גלוריה סטיינם , ברשת החברתית טוויטר נטע אלכסנדר, האמא הגדולה של הפמיניזם האמריקאי, גלוריה סטיינם, הקדישה את האוטוביוגרפיה שלה לרופא הנשים שהציל את חייה , באתר הארץ, 27 בנובמבר 2015 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%9C%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94_...

Gloria Marie Steinem (born March 25, 1934) is an American feminist, journalist, and social and political activist who became nationally recognized as a leader of, and media spokeswoman for, the Women's Liberation Movement in the late 1960s and 1970s.