Hannah Arendt

http://en.wikipedia.org/wiki/Hannah_Arendt

Hannah Arendt (October 14, 1906 – December 4, 1975) was an influential German-Jewish political theorist. She has often been described as a philosopher, although she refused that label on the grounds that philosophy is concerned with "man in the singular." She described herself instead as a political theorist because her work centers on the fact that "men, not Man, live on the earth and inhabit the world."

Arendt's work deals with the nature of power, and the subjects of politics, authority, and totalitarianism. Much of her work focuses on affirming a conception of freedom which is synonymous with collective political action among equals.

Hannah Arendt was born into a family of secular Jewish Germans in the city of Linden (now part of Hanover), and grew up in Königsberg and Berlin.

At the University of Marburg, she studied philosophy with Martin Heidegger, with whom she embarked on a long, stormy and romantic relationship for which she was later criticized because of Heidegger's support for the Nazi party while he was rector of Freiburg University.

In the wake of one of their breakups, Arendt moved to Heidelberg, where she wrote her dissertation on the concept of love in the thought of Saint Augustine, under the existentialist philosopher-psychologist Karl Jaspers.

She married Günther Stern, later known as Günther Anders, in 1929 in Berlin (they divorced in 1937).

The dissertation was published the same year, but Arendt was prevented from habilitating, a prerequisite for teaching in German universities, because she was Jewish. She worked for some time researching anti-Semitism before being interrogated by the Gestapo, and thereupon fled Germany for Paris. Here she met and befriended the literary critic and Marxist philosopher Walter Benjamin, her first husband's cousin. While in France, Arendt worked to support and aid Jewish refugees. She was imprisoned in Camp Gurs but was able to escape after a couple of weeks.

However, with the German military occupation of northern France during World War II, and the deportation of Jews to Nazi concentration camps, even by the Vichy collaborator regime in the unoccupied south, Arendt was forced to flee France. In 1940, she married the German poet and Marxist philosopher Heinrich Blücher, by then a former Communist Party member.

In 1941, Arendt escaped with her husband and her mother to the United States with the assistance of the American diplomat Hiram Bingham IV, who illegally issued visas to her and around 2500 other Jewish refugees, and an American, Varian Fry, who paid for her travels and helped in securing these visas. Arendt then became active in the German-Jewish community in New York. In 1941-1945, she wrote a column for the German-language Jewish newspaper, Aufbau. From 1944, she directed research for the Commission of European Jewish Cultural Reconstruction and traveled frequently to Germany in this capacity. [1]

After World War II she returned to Germany and worked for Youth Aliyah. She became a close friend of Jaspers and his Jewish wife,[2] developing a deep intellectual friendship with him and began corresponding with Mary McCarthy.[3] In 1950, she became a naturalized citizen of the United States.[4] Arendt served as a visiting scholar at the University of California, Berkeley, Princeton University and Northwestern University. She also served as a professor on the Committee on Social Thought at the University of Chicago, as well as at The New School in New York City, and served as a fellow on the faculty at Yale University and Wesleyan University in the Center for Advanced Studies (1962-1963).[5] In 1959, she became the first woman appointed to a full professorship at Princeton.

She died at age 69 in 1975, and was buried at Bard College in Annandale-on-Hudson, New York, where her husband taught for many years.[6]

Hannah Arendt's gravestone at the Bard College cemetery in Annandale-on-Hudson, New York

Arendt was instrumental in the creation of Structured Liberal Education (SLE) at Stanford University. She wrote a letter to the then president of Stanford University to convince the university to enact Mark Mancall's vision of a residentially-based humanities program.

[edit]Works

Arendt theorizes freedom as public and associative, drawing on examples from the Greek "polis", American townships, the Paris Commune, and the civil rights movements of the 1960s (among others) to illustrate this conception of freedom.

Another key concept in her work is "natality", the capacity to bring something new into the world, such as the founding of a government that endures.

Her first major book was The Origins of Totalitarianism (1951), which traced the roots of Stalinist Communism and Nazism in both anti-Semitism and imperialism. The book was controversial because it suggested an essential identity between the two phenomena, which can be considered as completely separated in both origins and nature. She argues that Jewry was not the operative factor in the Holocaust, but merely a convenient proxy. Totalitarianism in Germany, in the end, was about megalomania and consistency, not eradicating Jews.

Arguably her most influential work, The Human Condition (1958) distinguishes between labour, work, and action, and explores the implications of these distinctions. Her theory of political action is extensively developed in this work.

Another of her important books is the collection of essays Men in Dark Times. These intellectual biographies provide insight into the lives of some of the creative and moral figures of the 20th century, among them Walter Benjamin, Karl Jaspers, Rosa Luxemburg, Hermann Broch, Pope John XXIII, and Isak Dinesen.

In her reporting of the Eichmann trial for The New Yorker, which evolved into Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil (1963), she coined the phrase "the banality of evil" to describe Eichmann. She raised the question of whether evil is radical or simply a function of banality—the tendency of ordinary people to obey orders and conform to mass opinion without critically thinking about the results of their action or inaction. Arendt was extremely critical of the way that Israel conducted the trial. She was also critical of the way that many Jewish leaders (notably M. C. Rumkowski) acted during the Holocaust, which caused an enormous controversy and resulted in a great deal of animosity directed toward Arendt within the Jewish community. Her friend Gershom Scholem, a major scholar of Jewish Mysticism, broke off relations with her. She was criticized by many Jewish public figures, who charged her with coldness and lack of sympathy for the victims of the Shoah. Her book has only recently been translated into Hebrew. Arendt ended the book by endorsing the execution of Eichmann, writing:

Just as you [Eichmann] supported and carried out a policy of not wanting to share the earth with the Jewish people and the people of a number of other nations — as though you and your superiors had any right to determine who should and who should not inhabit the world — we find that no one, that is, no member of the human race, can be expected to want to share the earth with you. This is the reason, and the only reason, you must hang.

Arendt published another book in the same year that was controversial in its own right: On Revolution, a study of the two most famous revolutions of the 18th century. Arendt went against the grain of Marxist and leftist thought by contending that the American Revolution was a successful revolution while the French Revolution was not. Some saw in this argument a post-Holocaust anti-French sentiment. Nevertheless, it echoed that of Edmund Burke. Arendt also argued that the revolutionary spirit had not been preserved in America because the majority of people had no role to play in politics other than voting. She admired Thomas Jefferson's idea of dividing the counties into townships, similar to the soviets that appeared during the Russian Revolution. Arendt's interest in such a "council system", which she saw as the only alternative to the state, continued all her life.

Her posthumous book, The Life of the Mind (1978, edited by Mary McCarthy), was incomplete at her death. Stemming from her Gifford Lectures at the University of Aberdeen in Scotland, this book focuses on the mental faculties of thinking and willing (in a sense moving beyond her previous work concerning the vita activa). In her discussion of thinking, she focuses mainly on Socrates and his notion of thinking as a solitary dialogue between me and myself. This appropriation of Socrates leads her to introduce novel concepts of conscience (which gives no positive prescriptions, but instead tells me what I cannot do if I would remain friends with myself when I re-enter the two-in-one of thought where I must render an account of my actions to myself) and morality (an entirely negative enterprise concerned with non-participation in certain actions for the sake of remaining friends with one's self). In her volume on Willing, Arendt, relying heavily on Augustine's notion of the will, discusses the will as an absolutely free mental faculty that makes new beginnings possible. In the third volume, Arendt was planning to engage the faculty of judgment by appropriating Kant's Critique of Judgment ; however, she did not live to write it. Nevertheless, although we will never fully understand her notion of judging, Arendt did leave us with manuscripts ("Thinking and Moral Considerations", "Some Questions on Moral Philosophy,") and lectures (Lectures on Kant's Political Philosophy ) concerning her thoughts on this mental faculty. The first two articles were edited and published by Jerome Kohn, who was an assistant of Arendt and is a director of Hannah Arendt Library, and the last was edited and published by Ronald Beiner, who is a professor of political science at the University of Toronto. Her papers were deposited at Bard College at the Stevenson Library in 1976, and comprise approximately 4,000 books, ephemera, and pamphlets from Arendt's last apartment. The college has begun digitally archiving some of the collection, which is available at http://www.bard.edu/arendtcollection/

The Hannah Arendt Papers, Library of Congress, see https://memory.loc.gov/ammem/arendthtml/arendthome.html. "The papers of the author, educator, and political philosopher Hannah Arendt (1906-1975) are one of the principal sources for the study of modern intellectual life. Located in the Manuscript Division at the Library of Congress, they constitute a large and diverse collection reflecting a complex career. With over 25,000 items (about 75,000 digital images), the papers contain correspondence, articles, lectures, speeches, book manuscripts, transcripts of Adolf Eichmann's trial proceedings, notes, and printed matter pertaining to Arendt's writings and academic career. The entire collection has been digitized and is available to researchers in reading rooms at the Library of Congress, the New School University in New York City, and the Hannah Arendt Center at the University of Oldenburg, Germany. Parts of the collection and the finding aid are available for public access on the Internet."

[edit]Commemoration

The asteroid 100027 Hannaharendt is named in her honour.

The German railway authority operates a Hannah Arendt Express between Karlsruhe and Hanover.[7]

The German post office has issued a Hannah Arendt commemorative stamp.

Hannah-Arendt-Straße in the Mitte district of Berlin is named in her honor.

[edit]Selected works

Der Liebesbegriff bei Augustin. Versuch einer philosophischen Interpretation (1929)

The Origins of Totalitarianism (1951). Rev. ed.; New York: Schocken, 2004. (Includes all the prefaces and additions from the 1958, 1968, and 1972 editions.)

The Human Condition (Chicago: University of Chicago Press, 1958).

Rahel Varnhagen: the life of a Jewess. Translated by Richard and Clara Winston (1958). Complete ed.; Ed. Liliane Weissberg (Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1997).

Die ungarische Revolution und der totalitäre Imperialismus (1958)

Between Past and Future: Six exercises in political thought (New York: Viking, 1961). (Two more essays were added in 1968.)

On Revolution (New York: Viking, 1963).

Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil (1963). (Rev. ed. New York: Viking, 1968).

Men in Dark Times (New York: Harcourt, Brace and World, 1968).

On Violence. Harvest Books (New York: Harcourt, Brace and World, 1970) (Also included in Crises of the Republic.)

Crises of the Republic: Lying in Politics; Civil Disobedience; On Violence; Thoughts on Politics and Revolution (New York: Harcourt, Brace, Jovanovich, 1972). "Civil Disobedience" originally appeared, in somewhat different form, in The New Yorker. Versions of the other essays originally appeared in The New York Review of Books.

The Jew as Pariah: Jewish Identity and Politics in the Modern Age, edited with an introduction by Ron H. Feldman (1978)

Life of the Mind Ed. Mary McCarthy, 2 vols. (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1978).

Hannah Arendt/Karl Jaspers Correspondence, 1926–1969 Edited by Lotte Kohler and Hans Saner, translated by Robert Kimber and Rita Kimber (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1992).

Essays in Understanding, 1930-1954: Formation, Exile, and Totalitarianism, Ed. Jerome Kohn (New York: Harcourt, Brace, 1994), Paperback ed. (New York: Schocken, 2005).

Love and Saint Augustine Edited with an Interpretive Essay by Joanna Vecchiarelli Scott and Judith Chelius Scott (Chicago: The University of Chicago Press, 1996/1998).

Lectures on Kant's Political Philosophy. Edited and with an Interpretive Essay by Ronald Beiner (The University of Chicago Press, 1992).

Within Four Walls: The Correspondence between Hannah Arendt and Heinrich Blücher, 1936-1968. Edited by Lotte Kohler, translated by Peter Constantine (New York: Harcourt, 1996).

Responsibility and Judgment. Edited with an introduction by Jerome Kohn (New York: Schocken, 2003).

Hannah Arendt and Martin Heidegger. Letters, 1925–1975, Ed. Ursula Ludz, translated Andrew Shields (New York: Harcourt, 2004).

The Promise of Politics. Edited with an Introduction by Jerome Kohn (New York: Schocken, 2005).

Arendt und Benjamin: Texte, Briefe, Dokumente. Edited by Detlev Schöttker and Erdmut Wizisla. (2006)

The Jewish Writings. Edited by Jerome Kohn and Ron H. Feldman. Schocken Books. (2007)

[edit]Further reading

Elisabeth Young-Bruehl (1982), Hannah Arendt: For Love of the World, Yale University Press, ISBN 0-300-02660-9. (Paperback reprint edition, September 10, 1983, ISBN 0-300-03099-1; Second edition October 11, 2004 ISBN 0-300-10588-6.)

Villa, Dana ed. (2000), The Cambridge Companion to Hannah Arendt, Cambridge University Press, ISBN 9780521645713 (hb).

Villa, Dana (1995), Arendt and Heidegger: the Fate of the Political, Princeton University Press, ISBN 0-691-04400-7.

Villa, Dana (1999), Politics, Philosophy, Terror: Essays on the Thought of Hannah Arendt, Princeton University Press, ISBN 0-691-00935-X.

Villa, Dana (2008), Public Freedom, Princeton University Press, ISBN 978-0-691-13594-6.

Harms, Klaus: Hannah Arendt und Hans Jonas. Grundlagen einer philosophischen Theologie der Weltverantwortung. Berlin: WiKu-Verlag (2003). ISBN 3-936749-84-1. (de)

Elzbieta Ettinger: Hannah Arendt/Martin Heidegger, Yale University Press (1997). ISBN 0-300-07254-6.

Young-Bruehl, Elisabeth. Why Arendt Matters. New Haven, CT; London: Yale University Press, 2006 (hardcover, ISBN 0-300-12044-3).

Dietz, Mary G. Turning Operations: Feminism, Arendt, and Politics, Routledge (2002). ISBN 0-415-93244-0.

Julia Kristeva. Hannah Arendt. Trans. Ross Guberman. Columbia University Press. 2001. ISBN 9780231121026

Seyla Benhabib. The Reluctant Modernism of Hannah Arendt. Rowan and Littlefield Publishers. 2003. ISBN 9780742521513

Jennifer Nedelsky and Ronald Beiner, ed. Judgment, Imagination, and Politics: Themes from Kant and Arendt. Rowan and Littlefield Publishers. 2001. ISBN 9780847699711

Birmingham, Peg. Hannah Arendt and Human Rights: The Predicament of Common Responsibility. Indian University Press (2006) ISBN 9780253218650

Maurizio Passerin d'Entrèves. The Political Philosophy of Hannah Arendt. New York: Routledge, 1994. ISBN 9780415087902

David Keen. 2007. Learning About the Iraq War from Hannah Arendt . Counterpunch. September 24.

[edit]Notes

^ Human, citizen, Jew - Haaretz - Israel News

^ Hannah Arendt & Karl Jaspers (1992) Correspondence 1926-1969, Harcourt Brace Jovanovich, ISBN 0-15-107887-4

^ Hannah Arendt & Mary McCarthy (1995) Between Friends: The Correspondence of Hannah Arendt and Mary McCarthy 1949-1975, Secker & Warburg, ISBN 0-436-20251-4

^ Dear Hannah - Haaretz - Israel News

^ Wesleyan University

^ "Hannah Arendt, Political Scientist, Dead". New York Times. December 6, 1975. Retrieved on 2008-11-19. "Hannah Arendt, the political philosopher who escaped Hitler's Germany and later scrutinized its morality in "Eichmann in Jerusalem" and other books, died Thursday night in her apartment at 370 Riverside Drive."

^ All aboard the Arendt express, Haaretz, 4 May 2007

http://en.wikipedia.org/wiki/Hannah_Arendt

Hannah Arendt (October 14, 1906 – December 4, 1975) was an influential German-Jewish political theorist. She has often been described as a philosopher, although she refused that label on the grounds that philosophy is concerned with "man in the singular." She described herself instead as a political theorist because her work centers on the fact that "men, not Man, live on the earth and inhabit the world."

Arendt's work deals with the nature of power, and the subjects of politics, authority, and totalitarianism. Much of her work focuses on affirming a conception of freedom which is synonymous with collective political action among equals.

Hannah Arendt was born into a family of secular Jewish Germans in the city of Linden (now part of Hanover), and grew up in Königsberg and Berlin.

At the University of Marburg, she studied philosophy with Martin Heidegger, with whom she embarked on a long, stormy and romantic relationship for which she was later criticized because of Heidegger's support for the Nazi party while he was rector of Freiburg University.

In the wake of one of their breakups, Arendt moved to Heidelberg, where she wrote her dissertation on the concept of love in the thought of Saint Augustine, under the existentialist philosopher-psychologist Karl Jaspers.

She married Günther Stern, later known as Günther Anders, in 1929 in Berlin (they divorced in 1937).

The dissertation was published the same year, but Arendt was prevented from habilitating, a prerequisite for teaching in German universities, because she was Jewish. She worked for some time researching anti-Semitism before being interrogated by the Gestapo, and thereupon fled Germany for Paris. Here she met and befriended the literary critic and Marxist philosopher Walter Benjamin, her first husband's cousin. While in France, Arendt worked to support and aid Jewish refugees. She was imprisoned in Camp Gurs but was able to escape after a couple of weeks.

However, with the German military occupation of northern France during World War II, and the deportation of Jews to Nazi concentration camps, even by the Vichy collaborator regime in the unoccupied south, Arendt was forced to flee France. In 1940, she married the German poet and Marxist philosopher Heinrich Blücher, by then a former Communist Party member.

In 1941, Arendt escaped with her husband and her mother to the United States with the assistance of the American diplomat Hiram Bingham IV, who illegally issued visas to her and around 2500 other Jewish refugees, and an American, Varian Fry, who paid for her travels and helped in securing these visas. Arendt then became active in the German-Jewish community in New York. In 1941-1945, she wrote a column for the German-language Jewish newspaper, Aufbau. From 1944, she directed research for the Commission of European Jewish Cultural Reconstruction and traveled frequently to Germany in this capacity. [1]

After World War II she returned to Germany and worked for Youth Aliyah. She became a close friend of Jaspers and his Jewish wife,[2] developing a deep intellectual friendship with him and began corresponding with Mary McCarthy.[3] In 1950, she became a naturalized citizen of the United States.[4] Arendt served as a visiting scholar at the University of California, Berkeley, Princeton University and Northwestern University. She also served as a professor on the Committee on Social Thought at the University of Chicago, as well as at The New School in New York City, and served as a fellow on the faculty at Yale University and Wesleyan University in the Center for Advanced Studies (1962-1963).[5] In 1959, she became the first woman appointed to a full professorship at Princeton.

She died at age 69 in 1975, and was buried at Bard College in Annandale-on-Hudson, New York, where her husband taught for many years.[6]

Hannah Arendt's gravestone at the Bard College cemetery in Annandale-on-Hudson, New York

Arendt was instrumental in the creation of Structured Liberal Education (SLE) at Stanford University. She wrote a letter to the then president of Stanford University to convince the university to enact Mark Mancall's vision of a residentially-based humanities program.

[edit]Works

Arendt theorizes freedom as public and associative, drawing on examples from the Greek "polis", American townships, the Paris Commune, and the civil rights movements of the 1960s (among others) to illustrate this conception of freedom.

Another key concept in her work is "natality", the capacity to bring something new into the world, such as the founding of a government that endures.

Her first major book was The Origins of Totalitarianism (1951), which traced the roots of Stalinist Communism and Nazism in both anti-Semitism and imperialism. The book was controversial because it suggested an essential identity between the two phenomena, which can be considered as completely separated in both origins and nature. She argues that Jewry was not the operative factor in the Holocaust, but merely a convenient proxy. Totalitarianism in Germany, in the end, was about megalomania and consistency, not eradicating Jews.

Arguably her most influential work, The Human Condition (1958) distinguishes between labour, work, and action, and explores the implications of these distinctions. Her theory of political action is extensively developed in this work.

Another of her important books is the collection of essays Men in Dark Times. These intellectual biographies provide insight into the lives of some of the creative and moral figures of the 20th century, among them Walter Benjamin, Karl Jaspers, Rosa Luxemburg, Hermann Broch, Pope John XXIII, and Isak Dinesen.

In her reporting of the Eichmann trial for The New Yorker, which evolved into Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil (1963), she coined the phrase "the banality of evil" to describe Eichmann. She raised the question of whether evil is radical or simply a function of banality—the tendency of ordinary people to obey orders and conform to mass opinion without critically thinking about the results of their action or inaction. Arendt was extremely critical of the way that Israel conducted the trial. She was also critical of the way that many Jewish leaders (notably M. C. Rumkowski) acted during the Holocaust, which caused an enormous controversy and resulted in a great deal of animosity directed toward Arendt within the Jewish community. Her friend Gershom Scholem, a major scholar of Jewish Mysticism, broke off relations with her. She was criticized by many Jewish public figures, who charged her with coldness and lack of sympathy for the victims of the Shoah. Her book has only recently been translated into Hebrew. Arendt ended the book by endorsing the execution of Eichmann, writing:

Just as you [Eichmann] supported and carried out a policy of not wanting to share the earth with the Jewish people and the people of a number of other nations — as though you and your superiors had any right to determine who should and who should not inhabit the world — we find that no one, that is, no member of the human race, can be expected to want to share the earth with you. This is the reason, and the only reason, you must hang.

Arendt published another book in the same year that was controversial in its own right: On Revolution, a study of the two most famous revolutions of the 18th century. Arendt went against the grain of Marxist and leftist thought by contending that the American Revolution was a successful revolution while the French Revolution was not. Some saw in this argument a post-Holocaust anti-French sentiment. Nevertheless, it echoed that of Edmund Burke. Arendt also argued that the revolutionary spirit had not been preserved in America because the majority of people had no role to play in politics other than voting. She admired Thomas Jefferson's idea of dividing the counties into townships, similar to the soviets that appeared during the Russian Revolution. Arendt's interest in such a "council system", which she saw as the only alternative to the state, continued all her life.

Her posthumous book, The Life of the Mind (1978, edited by Mary McCarthy), was incomplete at her death. Stemming from her Gifford Lectures at the University of Aberdeen in Scotland, this book focuses on the mental faculties of thinking and willing (in a sense moving beyond her previous work concerning the vita activa). In her discussion of thinking, she focuses mainly on Socrates and his notion of thinking as a solitary dialogue between me and myself. This appropriation of Socrates leads her to introduce novel concepts of conscience (which gives no positive prescriptions, but instead tells me what I cannot do if I would remain friends with myself when I re-enter the two-in-one of thought where I must render an account of my actions to myself) and morality (an entirely negative enterprise concerned with non-participation in certain actions for the sake of remaining friends with one's self). In her volume on Willing, Arendt, relying heavily on Augustine's notion of the will, discusses the will as an absolutely free mental faculty that makes new beginnings possible. In the third volume, Arendt was planning to engage the faculty of judgment by appropriating Kant's Critique of Judgment ; however, she did not live to write it. Nevertheless, although we will never fully understand her notion of judging, Arendt did leave us with manuscripts ("Thinking and Moral Considerations", "Some Questions on Moral Philosophy,") and lectures (Lectures on Kant's Political Philosophy ) concerning her thoughts on this mental faculty. The first two articles were edited and published by Jerome Kohn, who was an assistant of Arendt and is a director of Hannah Arendt Library, and the last was edited and published by Ronald Beiner, who is a professor of political science at the University of Toronto. Her papers were deposited at Bard College at the Stevenson Library in 1976, and comprise approximately 4,000 books, ephemera, and pamphlets from Arendt's last apartment. The college has begun digitally archiving some of the collection, which is available at http://www.bard.edu/arendtcollection/

[edit]Commemoration

The asteroid 100027 Hannaharendt is named in her honour.

The German railway authority operates a Hannah Arendt Express between Karlsruhe and Hanover.[7]

The German post office has issued a Hannah Arendt commemorative stamp.

Hannah-Arendt-Straße in the Mitte district of Berlin is named in her honor.

[edit]Selected works

Der Liebesbegriff bei Augustin. Versuch einer philosophischen Interpretation (1929)

The Origins of Totalitarianism (1951). Rev. ed.; New York: Schocken, 2004. (Includes all the prefaces and additions from the 1958, 1968, and 1972 editions.)

The Human Condition (Chicago: University of Chicago Press, 1958).

Rahel Varnhagen: the life of a Jewess. Translated by Richard and Clara Winston (1958). Complete ed.; Ed. Liliane Weissberg (Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1997).

Die ungarische Revolution und der totalitäre Imperialismus (1958)

Between Past and Future: Six exercises in political thought (New York: Viking, 1961). (Two more essays were added in 1968.)

On Revolution (New York: Viking, 1963).

Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil (1963). (Rev. ed. New York: Viking, 1968).

Men in Dark Times (New York: Harcourt, Brace and World, 1968).

On Violence. Harvest Books (New York: Harcourt, Brace and World, 1970) (Also included in Crises of the Republic.)

Crises of the Republic: Lying in Politics; Civil Disobedience; On Violence; Thoughts on Politics and Revolution (New York: Harcourt, Brace, Jovanovich, 1972). "Civil Disobedience" originally appeared, in somewhat different form, in The New Yorker. Versions of the other essays originally appeared in The New York Review of Books.

The Jew as Pariah: Jewish Identity and Politics in the Modern Age, edited with an introduction by Ron H. Feldman (1978)

Life of the Mind Ed. Mary McCarthy, 2 vols. (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1978).

Hannah Arendt/Karl Jaspers Correspondence, 1926–1969 Edited by Lotte Kohler and Hans Saner, translated by Robert Kimber and Rita Kimber (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1992).

Essays in Understanding, 1930-1954: Formation, Exile, and Totalitarianism, Ed. Jerome Kohn (New York: Harcourt, Brace, 1994), Paperback ed. (New York: Schocken, 2005).

Love and Saint Augustine Edited with an Interpretive Essay by Joanna Vecchiarelli Scott and Judith Chelius Scott (Chicago: The University of Chicago Press, 1996/1998).

Lectures on Kant's Political Philosophy. Edited and with an Interpretive Essay by Ronald Beiner (The University of Chicago Press, 1992).

Within Four Walls: The Correspondence between Hannah Arendt and Heinrich Blücher, 1936-1968. Edited by Lotte Kohler, translated by Peter Constantine (New York: Harcourt, 1996).

Responsibility and Judgment. Edited with an introduction by Jerome Kohn (New York: Schocken, 2003).

Hannah Arendt and Martin Heidegger. Letters, 1925–1975, Ed. Ursula Ludz, translated Andrew Shields (New York: Harcourt, 2004).

The Promise of Politics. Edited with an Introduction by Jerome Kohn (New York: Schocken, 2005).

Arendt und Benjamin: Texte, Briefe, Dokumente. Edited by Detlev Schöttker and Erdmut Wizisla. (2006)

The Jewish Writings. Edited by Jerome Kohn and Ron H. Feldman. Schocken Books. (2007)

[edit]Further reading

Elisabeth Young-Bruehl (1982), Hannah Arendt: For Love of the World, Yale University Press, ISBN 0-300-02660-9. (Paperback reprint edition, September 10, 1983, ISBN 0-300-03099-1; Second edition October 11, 2004 ISBN 0-300-10588-6.)

Villa, Dana ed. (2000), The Cambridge Companion to Hannah Arendt, Cambridge University Press, ISBN 9780521645713 (hb).

Villa, Dana (1995), Arendt and Heidegger: the Fate of the Political, Princeton University Press, ISBN 0-691-04400-7.

Villa, Dana (1999), Politics, Philosophy, Terror: Essays on the Thought of Hannah Arendt, Princeton University Press, ISBN 0-691-00935-X.

Villa, Dana (2008), Public Freedom, Princeton University Press, ISBN 978-0-691-13594-6.

Harms, Klaus: Hannah Arendt und Hans Jonas. Grundlagen einer philosophischen Theologie der Weltverantwortung. Berlin: WiKu-Verlag (2003). ISBN 3-936749-84-1. (de)

Elzbieta Ettinger: Hannah Arendt/Martin Heidegger, Yale University Press (1997). ISBN 0-300-07254-6.

Young-Bruehl, Elisabeth. Why Arendt Matters. New Haven, CT; London: Yale University Press, 2006 (hardcover, ISBN 0-300-12044-3).

Dietz, Mary G. Turning Operations: Feminism, Arendt, and Politics, Routledge (2002). ISBN 0-415-93244-0.

Julia Kristeva. Hannah Arendt. Trans. Ross Guberman. Columbia University Press. 2001. ISBN 9780231121026

Seyla Benhabib. The Reluctant Modernism of Hannah Arendt. Rowan and Littlefield Publishers. 2003. ISBN 9780742521513

Jennifer Nedelsky and Ronald Beiner, ed. Judgment, Imagination, and Politics: Themes from Kant and Arendt. Rowan and Littlefield Publishers. 2001. ISBN 9780847699711

Birmingham, Peg. Hannah Arendt and Human Rights: The Predicament of Common Responsibility. Indian University Press (2006) ISBN 9780253218650

Maurizio Passerin d'Entrèves. The Political Philosophy of Hannah Arendt. New York: Routledge, 1994. ISBN 9780415087902

David Keen. 2007. Learning About the Iraq War from Hannah Arendt . Counterpunch. September 24.

[edit]Notes

^ Human, citizen, Jew - Haaretz - Israel News

^ Hannah Arendt & Karl Jaspers (1992) Correspondence 1926-1969, Harcourt Brace Jovanovich, ISBN 0-15-107887-4

^ Hannah Arendt & Mary McCarthy (1995) Between Friends: The Correspondence of Hannah Arendt and Mary McCarthy 1949-1975, Secker & Warburg, ISBN 0-436-20251-4

^ Dear Hannah - Haaretz - Israel News

^ Wesleyan University

^ "Hannah Arendt, Political Scientist, Dead". New York Times. December 6, 1975. Retrieved on 2008-11-19. "Hannah Arendt, the political philosopher who escaped Hitler's Germany and later scrutinized its morality in "Eichmann in Jerusalem" and other books, died Thursday night in her apartment at 370 Riverside Drive."

^ All aboard the Arendt express, Haaretz, 4 May 2007

http://en.wikipedia.org/wiki/Hannah_Arendt

Hannah Arendt (October 14, 1906 – December 4, 1975) was an influential German-Jewish political theorist. She has often been described as a philosopher, although she refused that label on the grounds that philosophy is concerned with "man in the singular." She described herself instead as a political theorist because her work centers on the fact that "men, not Man, live on the earth and inhabit the world."

Arendt's work deals with the nature of power, and the subjects of politics, authority, and totalitarianism. Much of her work focuses on affirming a conception of freedom which is synonymous with collective political action among equals.

Hannah Arendt was born into a family of secular Jewish Germans in the city of Linden (now part of Hanover), and grew up in Königsberg and Berlin.

At the University of Marburg, she studied philosophy with Martin Heidegger, with whom she embarked on a long, stormy and romantic relationship for which she was later criticized because of Heidegger's support for the Nazi party while he was rector of Freiburg University.

In the wake of one of their breakups, Arendt moved to Heidelberg, where she wrote her dissertation on the concept of love in the thought of Saint Augustine, under the existentialist philosopher-psychologist Karl Jaspers.

She married Günther Stern, later known as Günther Anders, in 1929 in Berlin (they divorced in 1937).

The dissertation was published the same year, but Arendt was prevented from habilitating, a prerequisite for teaching in German universities, because she was Jewish. She worked for some time researching anti-Semitism before being interrogated by the Gestapo, and thereupon fled Germany for Paris. Here she met and befriended the literary critic and Marxist philosopher Walter Benjamin, her first husband's cousin. While in France, Arendt worked to support and aid Jewish refugees. She was imprisoned in Camp Gurs but was able to escape after a couple of weeks.

However, with the German military occupation of northern France during World War II, and the deportation of Jews to Nazi concentration camps, even by the Vichy collaborator regime in the unoccupied south, Arendt was forced to flee France. In 1940, she married the German poet and Marxist philosopher Heinrich Blücher, by then a former Communist Party member.

In 1941, Arendt escaped with her husband and her mother to the United States with the assistance of the American diplomat Hiram Bingham IV, who illegally issued visas to her and around 2500 other Jewish refugees, and an American, Varian Fry, who paid for her travels and helped in securing these visas. Arendt then became active in the German-Jewish community in New York. In 1941-1945, she wrote a column for the German-language Jewish newspaper, Aufbau. From 1944, she directed research for the Commission of European Jewish Cultural Reconstruction and traveled frequently to Germany in this capacity. [1]

After World War II she returned to Germany and worked for Youth Aliyah. She became a close friend of Jaspers and his Jewish wife,[2] developing a deep intellectual friendship with him and began corresponding with Mary McCarthy.[3] In 1950, she became a naturalized citizen of the United States.[4] Arendt served as a visiting scholar at the University of California, Berkeley, Princeton University and Northwestern University. She also served as a professor on the Committee on Social Thought at the University of Chicago, as well as at The New School in New York City, and served as a fellow on the faculty at Yale University and Wesleyan University in the Center for Advanced Studies (1962-1963).[5] In 1959, she became the first woman appointed to a full professorship at Princeton.

She died at age 69 in 1975, and was buried at Bard College in Annandale-on-Hudson, New York, where her husband taught for many years.[6]

Hannah Arendt's gravestone at the Bard College cemetery in Annandale-on-Hudson, New York

Arendt was instrumental in the creation of Structured Liberal Education (SLE) at Stanford University. She wrote a letter to the then president of Stanford University to convince the university to enact Mark Mancall's vision of a residentially-based humanities program.

[edit]Works

Arendt theorizes freedom as public and associative, drawing on examples from the Greek "polis", American townships, the Paris Commune, and the civil rights movements of the 1960s (among others) to illustrate this conception of freedom.

Another key concept in her work is "natality", the capacity to bring something new into the world, such as the founding of a government that endures.

Her first major book was The Origins of Totalitarianism (1951), which traced the roots of Stalinist Communism and Nazism in both anti-Semitism and imperialism. The book was controversial because it suggested an essential identity between the two phenomena, which can be considered as completely separated in both origins and nature. She argues that Jewry was not the operative factor in the Holocaust, but merely a convenient proxy. Totalitarianism in Germany, in the end, was about megalomania and consistency, not eradicating Jews.

Arguably her most influential work, The Human Condition (1958) distinguishes between labour, work, and action, and explores the implications of these distinctions. Her theory of political action is extensively developed in this work.

Another of her important books is the collection of essays Men in Dark Times. These intellectual biographies provide insight into the lives of some of the creative and moral figures of the 20th century, among them Walter Benjamin, Karl Jaspers, Rosa Luxemburg, Hermann Broch, Pope John XXIII, and Isak Dinesen.

In her reporting of the Eichmann trial for The New Yorker, which evolved into Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil (1963), she coined the phrase "the banality of evil" to describe Eichmann. She raised the question of whether evil is radical or simply a function of banality—the tendency of ordinary people to obey orders and conform to mass opinion without critically thinking about the results of their action or inaction. Arendt was extremely critical of the way that Israel conducted the trial. She was also critical of the way that many Jewish leaders (notably M. C. Rumkowski) acted during the Holocaust, which caused an enormous controversy and resulted in a great deal of animosity directed toward Arendt within the Jewish community. Her friend Gershom Scholem, a major scholar of Jewish Mysticism, broke off relations with her. She was criticized by many Jewish public figures, who charged her with coldness and lack of sympathy for the victims of the Shoah. Her book has only recently been translated into Hebrew. Arendt ended the book by endorsing the execution of Eichmann, writing:

Just as you [Eichmann] supported and carried out a policy of not wanting to share the earth with the Jewish people and the people of a number of other nations — as though you and your superiors had any right to determine who should and who should not inhabit the world — we find that no one, that is, no member of the human race, can be expected to want to share the earth with you. This is the reason, and the only reason, you must hang.

Arendt published another book in the same year that was controversial in its own right: On Revolution, a study of the two most famous revolutions of the 18th century. Arendt went against the grain of Marxist and leftist thought by contending that the American Revolution was a successful revolution while the French Revolution was not. Some saw in this argument a post-Holocaust anti-French sentiment. Nevertheless, it echoed that of Edmund Burke. Arendt also argued that the revolutionary spirit had not been preserved in America because the majority of people had no role to play in politics other than voting. She admired Thomas Jefferson's idea of dividing the counties into townships, similar to the soviets that appeared during the Russian Revolution. Arendt's interest in such a "council system", which she saw as the only alternative to the state, continued all her life.

Her posthumous book, The Life of the Mind (1978, edited by Mary McCarthy), was incomplete at her death. Stemming from her Gifford Lectures at the University of Aberdeen in Scotland, this book focuses on the mental faculties of thinking and willing (in a sense moving beyond her previous work concerning the vita activa). In her discussion of thinking, she focuses mainly on Socrates and his notion of thinking as a solitary dialogue between me and myself. This appropriation of Socrates leads her to introduce novel concepts of conscience (which gives no positive prescriptions, but instead tells me what I cannot do if I would remain friends with myself when I re-enter the two-in-one of thought where I must render an account of my actions to myself) and morality (an entirely negative enterprise concerned with non-participation in certain actions for the sake of remaining friends with one's self). In her volume on Willing, Arendt, relying heavily on Augustine's notion of the will, discusses the will as an absolutely free mental faculty that makes new beginnings possible. In the third volume, Arendt was planning to engage the faculty of judgment by appropriating Kant's Critique of Judgment ; however, she did not live to write it. Nevertheless, although we will never fully understand her notion of judging, Arendt did leave us with manuscripts ("Thinking and Moral Considerations", "Some Questions on Moral Philosophy,") and lectures (Lectures on Kant's Political Philosophy ) concerning her thoughts on this mental faculty. The first two articles were edited and published by Jerome Kohn, who was an assistant of Arendt and is a director of Hannah Arendt Library, and the last was edited and published by Ronald Beiner, who is a professor of political science at the University of Toronto. Her papers were deposited at Bard College at the Stevenson Library in 1976, and comprise approximately 4,000 books, ephemera, and pamphlets from Arendt's last apartment. The college has begun digitally archiving some of the collection, which is available at http://www.bard.edu/arendtcollection/

The Hannah Arendt Papers, Library of Congress, see https://memory.loc.gov/ammem/arendthtml/arendthome.html. "The papers of the author, educator, and political philosopher Hannah Arendt (1906-1975) are one of the principal sources for the study of modern intellectual life. Located in the Manuscript Division at the Library of Congress, they constitute a large and diverse collection reflecting a complex career. With over 25,000 items (about 75,000 digital images), the papers contain correspondence, articles, lectures, speeches, book manuscripts, transcripts of Adolf Eichmann's trial proceedings, notes, and printed matter pertaining to Arendt's writings and academic career. The entire collection has been digitized and is available to researchers in reading rooms at the Library of Congress, the New School University in New York City, and the Hannah Arendt Center at the University of Oldenburg, Germany. Parts of the collection and the finding aid are available for public access on the Internet."

[edit]Commemoration

The asteroid 100027 Hannaharendt is named in her honour.

The German railway authority operates a Hannah Arendt Express between Karlsruhe and Hanover.[7]

The German post office has issued a Hannah Arendt commemorative stamp.

Hannah-Arendt-Straße in the Mitte district of Berlin is named in her honor.

[edit]Selected works

Der Liebesbegriff bei Augustin. Versuch einer philosophischen Interpretation (1929)

The Origins of Totalitarianism (1951). Rev. ed.; New York: Schocken, 2004. (Includes all the prefaces and additions from the 1958, 1968, and 1972 editions.)

The Human Condition (Chicago: University of Chicago Press, 1958).

Rahel Varnhagen: the life of a Jewess. Translated by Richard and Clara Winston (1958). Complete ed.; Ed. Liliane Weissberg (Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1997).

Die ungarische Revolution und der totalitäre Imperialismus (1958)

Between Past and Future: Six exercises in political thought (New York: Viking, 1961). (Two more essays were added in 1968.)

On Revolution (New York: Viking, 1963).

Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil (1963). (Rev. ed. New York: Viking, 1968).

Men in Dark Times (New York: Harcourt, Brace and World, 1968).

On Violence. Harvest Books (New York: Harcourt, Brace and World, 1970) (Also included in Crises of the Republic.)

Crises of the Republic: Lying in Politics; Civil Disobedience; On Violence; Thoughts on Politics and Revolution (New York: Harcourt, Brace, Jovanovich, 1972). "Civil Disobedience" originally appeared, in somewhat different form, in The New Yorker. Versions of the other essays originally appeared in The New York Review of Books.

The Jew as Pariah: Jewish Identity and Politics in the Modern Age, edited with an introduction by Ron H. Feldman (1978)

Life of the Mind Ed. Mary McCarthy, 2 vols. (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1978).

Hannah Arendt/Karl Jaspers Correspondence, 1926–1969 Edited by Lotte Kohler and Hans Saner, translated by Robert Kimber and Rita Kimber (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1992).

Essays in Understanding, 1930-1954: Formation, Exile, and Totalitarianism, Ed. Jerome Kohn (New York: Harcourt, Brace, 1994), Paperback ed. (New York: Schocken, 2005).

Love and Saint Augustine Edited with an Interpretive Essay by Joanna Vecchiarelli Scott and Judith Chelius Scott (Chicago: The University of Chicago Press, 1996/1998).

Lectures on Kant's Political Philosophy. Edited and with an Interpretive Essay by Ronald Beiner (The University of Chicago Press, 1992).

Within Four Walls: The Correspondence between Hannah Arendt and Heinrich Blücher, 1936-1968. Edited by Lotte Kohler, translated by Peter Constantine (New York: Harcourt, 1996).

Responsibility and Judgment. Edited with an introduction by Jerome Kohn (New York: Schocken, 2003).

Hannah Arendt and Martin Heidegger. Letters, 1925–1975, Ed. Ursula Ludz, translated Andrew Shields (New York: Harcourt, 2004).

The Promise of Politics. Edited with an Introduction by Jerome Kohn (New York: Schocken, 2005).

Arendt und Benjamin: Texte, Briefe, Dokumente. Edited by Detlev Schöttker and Erdmut Wizisla. (2006)

The Jewish Writings. Edited by Jerome Kohn and Ron H. Feldman. Schocken Books. (2007)

[edit]Further reading

Elisabeth Young-Bruehl (1982), Hannah Arendt: For Love of the World, Yale University Press, ISBN 0-300-02660-9. (Paperback reprint edition, September 10, 1983, ISBN 0-300-03099-1; Second edition October 11, 2004 ISBN 0-300-10588-6.)

Villa, Dana ed. (2000), The Cambridge Companion to Hannah Arendt, Cambridge University Press, ISBN 9780521645713 (hb).

Villa, Dana (1995), Arendt and Heidegger: the Fate of the Political, Princeton University Press, ISBN 0-691-04400-7.

Villa, Dana (1999), Politics, Philosophy, Terror: Essays on the Thought of Hannah Arendt, Princeton University Press, ISBN 0-691-00935-X.

Villa, Dana (2008), Public Freedom, Princeton University Press, ISBN 978-0-691-13594-6.

Harms, Klaus: Hannah Arendt und Hans Jonas. Grundlagen einer philosophischen Theologie der Weltverantwortung. Berlin: WiKu-Verlag (2003). ISBN 3-936749-84-1. (de)

Elzbieta Ettinger: Hannah Arendt/Martin Heidegger, Yale University Press (1997). ISBN 0-300-07254-6.

Young-Bruehl, Elisabeth. Why Arendt Matters. New Haven, CT; London: Yale University Press, 2006 (hardcover, ISBN 0-300-12044-3).

Dietz, Mary G. Turning Operations: Feminism, Arendt, and Politics, Routledge (2002). ISBN 0-415-93244-0.

Julia Kristeva. Hannah Arendt. Trans. Ross Guberman. Columbia University Press. 2001. ISBN 9780231121026

Seyla Benhabib. The Reluctant Modernism of Hannah Arendt. Rowan and Littlefield Publishers. 2003. ISBN 9780742521513

Jennifer Nedelsky and Ronald Beiner, ed. Judgment, Imagination, and Politics: Themes from Kant and Arendt. Rowan and Littlefield Publishers. 2001. ISBN 9780847699711

Birmingham, Peg. Hannah Arendt and Human Rights: The Predicament of Common Responsibility. Indian University Press (2006) ISBN 9780253218650

Maurizio Passerin d'Entrèves. The Political Philosophy of Hannah Arendt. New York: Routledge, 1994. ISBN 9780415087902

David Keen. 2007. Learning About the Iraq War from Hannah Arendt . Counterpunch. September 24.

[edit]Notes

^ Human, citizen, Jew - Haaretz - Israel News

^ Hannah Arendt & Karl Jaspers (1992) Correspondence 1926-1969, Harcourt Brace Jovanovich, ISBN 0-15-107887-4

^ Hannah Arendt & Mary McCarthy (1995) Between Friends: The Correspondence of Hannah Arendt and Mary McCarthy 1949-1975, Secker & Warburg, ISBN 0-436-20251-4

^ Dear Hannah - Haaretz - Israel News

^ Wesleyan University

^ "Hannah Arendt, Political Scientist, Dead". New York Times. December 6, 1975. Retrieved on 2008-11-19. "Hannah Arendt, the political philosopher who escaped Hitler's Germany and later scrutinized its morality in "Eichmann in Jerusalem" and other books, died Thursday night in her apartment at 370 Riverside Drive."

^ All aboard the Arendt express, Haaretz, 4 May 2007

http://en.wikipedia.org/wiki/Hannah_Arendt

Hannah Arendt (October 14, 1906 – December 4, 1975) was an influential German-Jewish political theorist. She has often been described as a philosopher, although she refused that label on the grounds that philosophy is concerned with "man in the singular." She described herself instead as a political theorist because her work centers on the fact that "men, not Man, live on the earth and inhabit the world."

Arendt's work deals with the nature of power, and the subjects of politics, authority, and totalitarianism. Much of her work focuses on affirming a conception of freedom which is synonymous with collective political action among equals.

Hannah Arendt was born into a family of secular Jewish Germans in the city of Linden (now part of Hanover), and grew up in Königsberg and Berlin.

At the University of Marburg, she studied philosophy with Martin Heidegger, with whom she embarked on a long, stormy and romantic relationship for which she was later criticized because of Heidegger's support for the Nazi party while he was rector of Freiburg University.

In the wake of one of their breakups, Arendt moved to Heidelberg, where she wrote her dissertation on the concept of love in the thought of Saint Augustine, under the existentialist philosopher-psychologist Karl Jaspers.

She married Günther Stern, later known as Günther Anders, in 1929 in Berlin (they divorced in 1937).

The dissertation was published the same year, but Arendt was prevented from habilitating, a prerequisite for teaching in German universities, because she was Jewish. She worked for some time researching anti-Semitism before being interrogated by the Gestapo, and thereupon fled Germany for Paris. Here she met and befriended the literary critic and Marxist philosopher Walter Benjamin, her first husband's cousin. While in France, Arendt worked to support and aid Jewish refugees. She was imprisoned in Camp Gurs but was able to escape after a couple of weeks.

However, with the German military occupation of northern France during World War II, and the deportation of Jews to Nazi concentration camps, even by the Vichy collaborator regime in the unoccupied south, Arendt was forced to flee France. In 1940, she married the German poet and Marxist philosopher Heinrich Blücher, by then a former Communist Party member.

In 1941, Arendt escaped with her husband and her mother to the United States with the assistance of the American diplomat Hiram Bingham IV, who illegally issued visas to her and around 2500 other Jewish refugees, and an American, Varian Fry, who paid for her travels and helped in securing these visas. Arendt then became active in the German-Jewish community in New York. In 1941-1945, she wrote a column for the German-language Jewish newspaper, Aufbau. From 1944, she directed research for the Commission of European Jewish Cultural Reconstruction and traveled frequently to Germany in this capacity. [1]

After World War II she returned to Germany and worked for Youth Aliyah. She became a close friend of Jaspers and his Jewish wife,[2] developing a deep intellectual friendship with him and began corresponding with Mary McCarthy.[3] In 1950, she became a naturalized citizen of the United States.[4] Arendt served as a visiting scholar at the University of California, Berkeley, Princeton University and Northwestern University. She also served as a professor on the Committee on Social Thought at the University of Chicago, as well as at The New School in New York City, and served as a fellow on the faculty at Yale University and Wesleyan University in the Center for Advanced Studies (1962-1963).[5] In 1959, she became the first woman appointed to a full professorship at Princeton.

She died at age 69 in 1975, and was buried at Bard College in Annandale-on-Hudson, New York, where her husband taught for many years.[6]

Hannah Arendt's gravestone at the Bard College cemetery in Annandale-on-Hudson, New York

Arendt was instrumental in the creation of Structured Liberal Education (SLE) at Stanford University. She wrote a letter to the then president of Stanford University to convince the university to enact Mark Mancall's vision of a residentially-based humanities program.

[edit]Works

Arendt theorizes freedom as public and associative, drawing on examples from the Greek "polis", American townships, the Paris Commune, and the civil rights movements of the 1960s (among others) to illustrate this conception of freedom.

Another key concept in her work is "natality", the capacity to bring something new into the world, such as the founding of a government that endures.

Her first major book was The Origins of Totalitarianism (1951), which traced the roots of Stalinist Communism and Nazism in both anti-Semitism and imperialism. The book was controversial because it suggested an essential identity between the two phenomena, which can be considered as completely separated in both origins and nature. She argues that Jewry was not the operative factor in the Holocaust, but merely a convenient proxy. Totalitarianism in Germany, in the end, was about megalomania and consistency, not eradicating Jews.

Arguably her most influential work, The Human Condition (1958) distinguishes between labour, work, and action, and explores the implications of these distinctions. Her theory of political action is extensively developed in this work.

Another of her important books is the collection of essays Men in Dark Times. These intellectual biographies provide insight into the lives of some of the creative and moral figures of the 20th century, among them Walter Benjamin, Karl Jaspers, Rosa Luxemburg, Hermann Broch, Pope John XXIII, and Isak Dinesen.

In her reporting of the Eichmann trial for The New Yorker, which evolved into Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil (1963), she coined the phrase "the banality of evil" to describe Eichmann. She raised the question of whether evil is radical or simply a function of banality—the tendency of ordinary people to obey orders and conform to mass opinion without critically thinking about the results of their action or inaction. Arendt was extremely critical of the way that Israel conducted the trial. She was also critical of the way that many Jewish leaders (notably M. C. Rumkowski) acted during the Holocaust, which caused an enormous controversy and resulted in a great deal of animosity directed toward Arendt within the Jewish community. Her friend Gershom Scholem, a major scholar of Jewish Mysticism, broke off relations with her. She was criticized by many Jewish public figures, who charged her with coldness and lack of sympathy for the victims of the Shoah. Her book has only recently been translated into Hebrew. Arendt ended the book by endorsing the execution of Eichmann, writing:

Just as you [Eichmann] supported and carried out a policy of not wanting to share the earth with the Jewish people and the people of a number of other nations — as though you and your superiors had any right to determine who should and who should not inhabit the world — we find that no one, that is, no member of the human race, can be expected to want to share the earth with you. This is the reason, and the only reason, you must hang.

Arendt published another book in the same year that was controversial in its own right: On Revolution, a study of the two most famous revolutions of the 18th century. Arendt went against the grain of Marxist and leftist thought by contending that the American Revolution was a successful revolution while the French Revolution was not. Some saw in this argument a post-Holocaust anti-French sentiment. Nevertheless, it echoed that of Edmund Burke. Arendt also argued that the revolutionary spirit had not been preserved in America because the majority of people had no role to play in politics other than voting. She admired Thomas Jefferson's idea of dividing the counties into townships, similar to the soviets that appeared during the Russian Revolution. Arendt's interest in such a "council system", which she saw as the only alternative to the state, continued all her life.

Her posthumous book, The Life of the Mind (1978, edited by Mary McCarthy), was incomplete at her death. Stemming from her Gifford Lectures at the University of Aberdeen in Scotland, this book focuses on the mental faculties of thinking and willing (in a sense moving beyond her previous work concerning the vita activa). In her discussion of thinking, she focuses mainly on Socrates and his notion of thinking as a solitary dialogue between me and myself. This appropriation of Socrates leads her to introduce novel concepts of conscience (which gives no positive prescriptions, but instead tells me what I cannot do if I would remain friends with myself when I re-enter the two-in-one of thought where I must render an account of my actions to myself) and morality (an entirely negative enterprise concerned with non-participation in certain actions for the sake of remaining friends with one's self). In her volume on Willing, Arendt, relying heavily on Augustine's notion of the will, discusses the will as an absolutely free mental faculty that makes new beginnings possible. In the third volume, Arendt was planning to engage the faculty of judgment by appropriating Kant's Critique of Judgment ; however, she did not live to write it. Nevertheless, although we will never fully understand her notion of judging, Arendt did leave us with manuscripts ("Thinking and Moral Considerations", "Some Questions on Moral Philosophy,") and lectures (Lectures on Kant's Political Philosophy ) concerning her thoughts on this mental faculty. The first two articles were edited and published by Jerome Kohn, who was an assistant of Arendt and is a director of Hannah Arendt Library, and the last was edited and published by Ronald Beiner, who is a professor of political science at the University of Toronto. Her papers were deposited at Bard College at the Stevenson Library in 1976, and comprise approximately 4,000 books, ephemera, and pamphlets from Arendt's last apartment. The college has begun digitally archiving some of the collection, which is available at http://www.bard.edu/arendtcollection/

[edit]Commemoration

The asteroid 100027 Hannaharendt is named in her honour.

The German railway authority operates a Hannah Arendt Express between Karlsruhe and Hanover.[7]

The German post office has issued a Hannah Arendt commemorative stamp.

Hannah-Arendt-Straße in the Mitte district of Berlin is named in her honor.

[edit]Selected works

Der Liebesbegriff bei Augustin. Versuch einer philosophischen Interpretation (1929)

The Origins of Totalitarianism (1951). Rev. ed.; New York: Schocken, 2004. (Includes all the prefaces and additions from the 1958, 1968, and 1972 editions.)

The Human Condition (Chicago: University of Chicago Press, 1958).

Rahel Varnhagen: the life of a Jewess. Translated by Richard and Clara Winston (1958). Complete ed.; Ed. Liliane Weissberg (Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1997).

Die ungarische Revolution und der totalitäre Imperialismus (1958)

Between Past and Future: Six exercises in political thought (New York: Viking, 1961). (Two more essays were added in 1968.)

On Revolution (New York: Viking, 1963).

Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil (1963). (Rev. ed. New York: Viking, 1968).

Men in Dark Times (New York: Harcourt, Brace and World, 1968).

On Violence. Harvest Books (New York: Harcourt, Brace and World, 1970) (Also included in Crises of the Republic.)

Crises of the Republic: Lying in Politics; Civil Disobedience; On Violence; Thoughts on Politics and Revolution (New York: Harcourt, Brace, Jovanovich, 1972). "Civil Disobedience" originally appeared, in somewhat different form, in The New Yorker. Versions of the other essays originally appeared in The New York Review of Books.

The Jew as Pariah: Jewish Identity and Politics in the Modern Age, edited with an introduction by Ron H. Feldman (1978)

Life of the Mind Ed. Mary McCarthy, 2 vols. (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1978).

Hannah Arendt/Karl Jaspers Correspondence, 1926–1969 Edited by Lotte Kohler and Hans Saner, translated by Robert Kimber and Rita Kimber (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1992).

Essays in Understanding, 1930-1954: Formation, Exile, and Totalitarianism, Ed. Jerome Kohn (New York: Harcourt, Brace, 1994), Paperback ed. (New York: Schocken, 2005).

Love and Saint Augustine Edited with an Interpretive Essay by Joanna Vecchiarelli Scott and Judith Chelius Scott (Chicago: The University of Chicago Press, 1996/1998).

Lectures on Kant's Political Philosophy. Edited and with an Interpretive Essay by Ronald Beiner (The University of Chicago Press, 1992).

Within Four Walls: The Correspondence between Hannah Arendt and Heinrich Blücher, 1936-1968. Edited by Lotte Kohler, translated by Peter Constantine (New York: Harcourt, 1996).

Responsibility and Judgment. Edited with an introduction by Jerome Kohn (New York: Schocken, 2003).

Hannah Arendt and Martin Heidegger. Letters, 1925–1975, Ed. Ursula Ludz, translated Andrew Shields (New York: Harcourt, 2004).

The Promise of Politics. Edited with an Introduction by Jerome Kohn (New York: Schocken, 2005).

Arendt und Benjamin: Texte, Briefe, Dokumente. Edited by Detlev Schöttker and Erdmut Wizisla. (2006)

The Jewish Writings. Edited by Jerome Kohn and Ron H. Feldman. Schocken Books. (2007)

[edit]Further reading

Elisabeth Young-Bruehl (1982), Hannah Arendt: For Love of the World, Yale University Press, ISBN 0-300-02660-9. (Paperback reprint edition, September 10, 1983, ISBN 0-300-03099-1; Second edition October 11, 2004 ISBN 0-300-10588-6.)

Villa, Dana ed. (2000), The Cambridge Companion to Hannah Arendt, Cambridge University Press, ISBN 9780521645713 (hb).

Villa, Dana (1995), Arendt and Heidegger: the Fate of the Political, Princeton University Press, ISBN 0-691-04400-7.

Villa, Dana (1999), Politics, Philosophy, Terror: Essays on the Thought of Hannah Arendt, Princeton University Press, ISBN 0-691-00935-X.

Villa, Dana (2008), Public Freedom, Princeton University Press, ISBN 978-0-691-13594-6.

Harms, Klaus: Hannah Arendt und Hans Jonas. Grundlagen einer philosophischen Theologie der Weltverantwortung. Berlin: WiKu-Verlag (2003). ISBN 3-936749-84-1. (de)

Elzbieta Ettinger: Hannah Arendt/Martin Heidegger, Yale University Press (1997). ISBN 0-300-07254-6.

Young-Bruehl, Elisabeth. Why Arendt Matters. New Haven, CT; London: Yale University Press, 2006 (hardcover, ISBN 0-300-12044-3).

Dietz, Mary G. Turning Operations: Feminism, Arendt, and Politics, Routledge (2002). ISBN 0-415-93244-0.

Julia Kristeva. Hannah Arendt. Trans. Ross Guberman. Columbia University Press. 2001. ISBN 9780231121026

Seyla Benhabib. The Reluctant Modernism of Hannah Arendt. Rowan and Littlefield Publishers. 2003. ISBN 9780742521513

Jennifer Nedelsky and Ronald Beiner, ed. Judgment, Imagination, and Politics: Themes from Kant and Arendt. Rowan and Littlefield Publishers. 2001. ISBN 9780847699711

Birmingham, Peg. Hannah Arendt and Human Rights: The Predicament of Common Responsibility. Indian University Press (2006) ISBN 9780253218650

Maurizio Passerin d'Entrèves. The Political Philosophy of Hannah Arendt. New York: Routledge, 1994. ISBN 9780415087902

David Keen. 2007. Learning About the Iraq War from Hannah Arendt . Counterpunch. September 24.

[edit]Notes

^ Human, citizen, Jew - Haaretz - Israel News

^ Hannah Arendt & Karl Jaspers (1992) Correspondence 1926-1969, Harcourt Brace Jovanovich, ISBN 0-15-107887-4

^ Hannah Arendt & Mary McCarthy (1995) Between Friends: The Correspondence of Hannah Arendt and Mary McCarthy 1949-1975, Secker & Warburg, ISBN 0-436-20251-4

^ Dear Hannah - Haaretz - Israel News

^ Wesleyan University

^ "Hannah Arendt, Political Scientist, Dead". New York Times. December 6, 1975. Retrieved on 2008-11-19. "Hannah Arendt, the political philosopher who escaped Hitler's Germany and later scrutinized its morality in "Eichmann in Jerusalem" and other books, died Thursday night in her apartment at 370 Riverside Drive."

^ All aboard the Arendt express, Haaretz, 4 May 2007

חנה ארנדט

לידה 14 באוקטובר 1906
הקיסרות הגרמנית לינדן-לימר (אנ'), פרוסיה, גרמניה
פטירה 4 בדצמבר 1975 (בגיל 69) ארצות הברית ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית מקום לימודים אוניברסיטת היידלברג, אוניברסיטת פרייבורג, אוניברסיטת מרבורג מוסדות אוניברסיטת פרינסטון, אוניברסיטת נורת'ווסטרן, אוניברסיטת וסליין, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, אוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת קולומביה, הניו יורקר, ברוקלין קולג' זרם פנומנולוגיה תחומי עניין מחשבה מדינית, היסטוריה של הרעיונות, תאוריה ביקורתית, אקזיסטנציאליזם, מודרניות הושפעה מ סוקרטס, אוגוסטינוס, עמנואל קאנט, ברנאר לזר, מרטין היידגר, קרל יאספרס, ולטר בנימין השפיעה על ז'וליה קריסטבה, שילה בנחביב, ג'ורג'ו אגמבן, ג'ודית באטלר, אליזבת יאנג ברוהל יצירות ידועות מקורות הטוטליטריות, המצב האנושי, Eichmann in Jerusalem, On Revolution פרסים והוקרה מלגת גוגנהיים מדליית אמרסון-תורו (1969) פרס זיגמונד פרויד (1967) דוקטור כבוד מאוניברסיטת פרינסטון עמיתת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים www.hannaharendtcenter.org

חנה ארנדט (מבוטא: אַרֶנְט; בגרמנית: Hannah Arendt;‏ 14 באוקטובר 1906, לינדן-לימר, הקיסרות הגרמנית – 4 בדצמבר 1975, ניו יורק) הייתה פובליציסטית והוגת דעות יהודייה ילידת גרמניה. לכתביה נודעה חשיבות גדולה להתפתחות הפילוסופיה הפוליטית, אף שדחתה את השימוש במושג זה, שכן סירבה להיקרא פילוסופית, והעדיפה לשייך את פרסומיה לתחומים של תאוריה פוליטית והיסטוריה של הרעיונות.

בעקבות רדיפתם של היהודים בגרמניה הנאצית ותקופת מעצר קצרה בשנת 1933, היגרה מגרמניה לצרפת, ובהמשך לארצות הברית. לאחר שנשללה אזרחותה הגרמנית בשנת 1937, הייתה חסרת אזרחות עד שקיבלה לבסוף אזרחות של ארצות הברית בשנת 1951, שבה עבדה כעיתונאית וכמרצה בקולג'.

הגותה של ארנדט מייצגת את מושג הפלורליזם בתחום הפוליטי. לפי מושג זה, קיים פוטנציאל לחירות ולשוויון בין בני האדם, וחשוב לאמץ את נקודת מבטו של הזולת. לפי הגותה, בהתארגנויות פוליטיות ראוי שישתתפו ברמה הקונקרטית יותר אישים המסוגלים לכך והרוצים בכך. בשל תפיסה זו הייתה ארנדט ביקורתית ביחס לדמוקרטיה הייצוגית, והעדיפה צורות שלטון של מועצות או של דמוקרטיה ישירה. במאמריה בנושאי חינוך, ביטלה את גישת החינוך החופשי ואת רעיונות שוויון זכויות לילדים, וטענה כי יש צורך להחזיר את הסמכות למרכז העשייה החינוכית, להעמיד את הילד על מקומו ההיררכי על ידי הטלת מרות וסמכותיות.

על אף הסתייגותה מהכינוי "פילוסופית", ניכר בכתביה של ארנדט עימות רעיוני עם רבים מהפילוסופים בני כל התקופות, כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו, עמנואל קאנט, מרטין היידגר וקרל יאספרס, וכן עם נציגים בולטים של הפילוסופיה הפוליטית בעת החדשה כדוגמת מקיאוולי ומונטסקייה. בזכות מחשבתה העצמאית, התאוריה שלה על הטוטליטריזם והגותה האקזיסטנציאליסטית, בולט שמהּ בשיח בן ימינו. ארנדט ביססה את כתביה על מסמכים פילוסופיים, פוליטיים והיסטוריים, וכן על ביוגרפיות ויצירות ספרותיות. דרך הפרשנות שלה לטקסטים, שהושפעה בחלקה מהיידגר, עזרה למצב אותה כהוגת דעות עצמאית במרחב שבין התחומים האקדמיים השונים.

ארנדט טבעה את המונח "הבנאליות של הרוע" בהקשר של הנאציזם, כאשר סיקרה את משפטו של אדולף אייכמן בישראל.

תוכן עניינים 1 חייה והגותה 1.1 ילדות ונעורים 1.2 תקופת הלימודים 1.3 נישואים ועליית הנאציזם 1.4 הגירה ונישואים שניים 1.5 הגירה לארצות הברית 1.6 ביקורים בגרמניה לאחר המלחמה 1.7 אקזיסטנציאליזם 1.8 פילוסופיה פוליטית 1.9 התייחסויות לפלשתינה, לציונות ולישראל 1.10 צורות שלטון טוטליטרי 1.11 קבלת אזרחות אמריקאית והתבטאויות בנושאים פוליטיים 1.12 הדיווח ממשפט אייכמן והמחלוקות שעורר 2 זכרה וייצוגיה בתרבות 3 מספריה 3.1 ספריה שתורגמו לעברית 3.2 מאמרים 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים

חייה והגותה ילדות ונעורים

מקום הולדתה של חנה ארנדט בלינדן. חלקו השמאלי של הבית הלבן שבמרכז. נולדה בשם יוהאנה ארנדט בשנת 1906, בת למרתה לבית כהן ולפאול ארנדט, יהודים בני המעמד הבינוני בלינדן שליד הנובר (כיום חלק מהעיר הנובר) בצפון־מערב גרמניה. מקור משפחתה היה בקניגסברג[1]. סבה של חנה, מקס ארנדט, היה יושב ראש מועצת העיר בתחילת המאה ה-20[2]. אביה החולה ואמה שָבוּ לקניגסברג בטרם מלאו לה שלוש שנים. האב נפטר בשנת 1913. בזמן מלחמת העולם הראשונה התגוררו מרתה וחנה ארנדט בברלין. ב-1920 התחתנה אמה בשנית עם מרטין בירוולד והמשפחה גרה בקניגסברג. אמהּ, שאחזה בדעות סוציאל-דמוקרטיות, חינכה אותה ברוח הליברליזם. היא תיעדה ביומן את התפתחותה האינטלקטואלית והגופנית של חנה. בקרב החוגים המשכילים של קניגסברג היה מובן מאליו שגם לנערות זכות להשכלה. באמצעות סבה וסבתה התוודעה ארנדט ליהדות הרפורמית. אף שלא השתייכה רשמית לשום קהילה דתית, החשיבה עצמה תמיד כיהודייה[1].

בגיל 15 קראה ארנדט את "הפסיכולוגיה של השקפות העולם" של יאספרס, ואת "ביקורת התבונה הטהורה" ו"הדת בגבולות התבונה בלבד" של קאנט בגיל 16[3]. בנוסף לאלו קראה שירה, במיוחד את גתה ורומנים בגרמנית וצרפתית. שגרת בית הספר הנוקשה הביאה אותה להסתכסך עם אחד ממוריה שהביאה לעזוב את בית הספר, והיא יצאה לברלין, שם שמעה הרצאות על תאולוגיה נוצרית אף שלא הייתה ברשותה תעודת בגרות. בברלין התעמקה לראשונה בכתביו של סרן קירקגור. מששבה לקניגסברג עמדה בבחינות הבגרות כתלמידה אקסטרנית.

תקופת הלימודים

חנה ארנדט, 1924

לוח זיכרון לארנדט במרבורג, לותרשטראסה 4 בשנת 1924 החלה ארנדט בלימודים באוניברסיטת מרבורג, שם למדה פילוסופיה אצל מרטין היידגר וניקולאי הרטמן ותאולוגיה נוצרית אצל רודולף בולטמן. בנוסף למדה יוונית עתיקה.

בין היידגר, שהיה אז בן 35, נשוי ואב לשניים[4], ובין ארנדט בת ה-17, התפתח רומן. בתחילת 1926 בחרה ארנדט לשנות את מקום לימודיה ויצאה ללמוד סמסטר אחד אצל אדמונד הוסרל באוניברסיטת פרייבורג. אחר כך למדה פילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, ובשנת 1928 הוענק לה תואר דוקטור אצל קרל יאספרס על עבודתה "מושג האהבה אצל אוגוסטינוס". ארנדט שמרה על קשרי ידידות עם יאספרס עד מותו.

במרבורג שמרה ארנדט על פרופיל נמוך בשל רצונה להסתיר את טיב קשריה עם היידגר, וטיפחה רק קשרים חברתיים מימי קניגסברג. בהיידלברג הרחיבה ארנדט את מעגל חבריה, שבו נכללו הפסיכולוג היונגיאני היהודי אריך נוימן, הפילוסוף קרל פרנקנשטיין והמסאי היהודי ארווין לוונסון. הרצאותיו של המשורר פרידריך גונדולף קירבו אותה לאישי רוח אחרים בהיידלברג. השפעה גדולה על ארנדט הייתה לקורט בלומנפלד, מראשי הציונות בגרמניה, שחקר את "שאלת היהודים" ואת תופעת ההתבוללות. במכתב משנת 1951 ציינה, כי בזכות בלומנפלד פיתחה הבנה למצבם של היהודים[5].

נישואים ועליית הנאציזם בשנת 1929 יצאה לאור כספר עבודת הדוקטורט שלה "מושג האהבה אצל אוגוסטינוס; ניסיון לפרשנות פילוסופית". ביצירה זו חיברה ארנדט בין הפילוסופיה של היידגר לזו של יאספרס, והדגישה את חשיבותה של הלידה בחיי הפרט ובחיי זולתו. בכך חלקה על היידגר, שבהגותו היו החיים מעין הקדמה המובילה אל המוות. פרסום הספר זכה לתשומת לב בכתבי עת פילוסופיים וספרותיים מובילים. הביקורת טענה נגדה שהיא מציגה את אוגוסטינוס כפילוסוף ולא כאחד מאבות הכנסייה, וכי התעלמה מספרות תאולוגית מאוחרת יותר.

באותה שנה פגשה בגינתר שטרן, שכינה עצמו מאוחר יותר גינתר אנדרס, ותוך זמן קצר עברו להתגורר יחד, מעשה שלא היה מקובל אז בציבור. שטרן וארנדט נישאו עוד באותה שנה. לאחר שהות קצרה בהיידלברג התגורר הזוג במשך שנה בפרנקפורט. ארנדט כתבה ב"פרנקפורטר צייטונג" והשתתפה בסמינריונים של פאול טיליך וקרל מנהיים. באותה תקופה החלה את עבודתה על רחל ורנהגן, אינטלקטואלית יהודייה מתבוללת מהתקופה הרומנטית.

משהסתמן כי עבודת ההביליטציה (פוסט-דוקטורט) של שטרן לא תתקבל אצל תאודור וינזגרונד (לימים תאודור אדורנו), שבו בני הזוג לברלין, ושם החלה ארנדט בכתיבת עבודת הביליטציה על רחל ורנהגן. בזכות כתבי המלצה של יאספרס, היידגר ואחרים, זכתה ארנדט במלגה לכתיבת העבודה. בתקופה זו החלה ארנדט להתעניין יותר בנושאים פוליטיים, וקראה בכתביהם של קרל מרקס ולאון טרוצקי. את הדרתם של היהודים מהחיים הציבוריים בגרמניה הנאצית ניתחה לפי המושג שטבע לראשונה מקס ובר בהקשר של היהודים – ה"מנודה" (Paria). בהשפעת ברנרד לזר העמידה ארנדט את המושג הזה מול מושג המתעשר החדש (Parvenu). בשנת 1932 פרסמה בכתב העת "היסטוריה של היהודים בגרמניה" את מאמרה "הנאורות ושאלת היהודים", שבו פיתחה את רעיונותיה על ייחודה של היהדות, בהתייחס לגוטהולד אפרים לסינג ולמשה מנדלסון כנציגי הנאורות וליוהאן גוטפריד הרדר כמבשרה של הרומנטיקה[6].

בשנת 1932 פרסמה ביקורת נוספת על הספר "סוגיית הנשים בהווה" של אליס רילה-גרסטל[7], שבה הביעה תמיכה בשוויון זכויות לנשים בחיים הציבוריים, אבל העמידה זאת מול המגבלות על נשים בחיי הנישואין ובחיי העבודה. היא ביקרה את החובות המוטלות על נשים, שאותן לא ניתן ליישב עם חוסר עצמאותן. עם זאת, הסתייגה ארנדט מתנועות הנשים; היא סברה כי החזית הפוליטית היא "חזית של גברים", וכי תנועות הנשים, כמו גם תנועות הנוער והצעירים, ייכשלו ביצירת מפלגות בעלות השפעה, משום שהן על-מעמדיות.

מעט לפני עלות אדולף היטלר לשלטון ניסה קרל יאספרס לשכנעה במכתבים רבים כי עליה לראות בעצמה גרמנייה. ארנדט דחתה ניסיונות אלה, בהצביעה על זהותה היהודית. היא כתבה, "בעבורי גרמניה היא שפת האם, הפילוסופיה והשירה". בשאר הנושאים הרגישה מרוחקת בהכרח. במיוחד קומם אותה הביטוי "מהות גרמנית", שבו השתמש יאספרס. זה השיב לה "אני מתפלא כי את כיהודייה מבקשת להיבדל מהגרמניות"[8]. בעמדות מנוגדות אלה הוסיפו השניים להחזיק גם לאחר המלחמה.

ארנדט החלה לשקול הגירה מגרמניה כבר בשנת 1932, אך בינתיים נותרה בה, גם לאחר שבעלה היגר כבר במרץ 1933 לפריז. עתה הייתה ארנדט לראשונה לפעילה פוליטית. בתיווכו של קורט בלומנפלד עבדה בשירות ארגון ציוני וחקרה את האנטישמיות בגרמניה. בדירתה אירחה יהודים בדרכם להגר מגרמניה. ביולי 1933 נעצרה על ידי הגסטאפו ושהתה שמונה ימים במעצר.

כבר ב-1933 אחזה בדעה כי יש להילחם במשטר הנאצי בצורה פעילה. בכך נבדלה ממשכילים גרמנים רבים, חלקם אף ממוצא יהודי, שביקשו להסתדר עם הנאציזם, המעיטו בערכו או אף שיבחו אותו. בראיון משנת 1964 הביעה את הבוז שלה לתופעת הגלייכשאלטונג ("האחדה", התיישרות רעיונית במגמת הזדהות עם הנאצים) שנעשתה אז עדיין מבחירה אצל רוב האינטלקטואלים, ותיארה כיצד ביקשה להתרחק מבעלי דעות כאלה[9]. על רקע זה התגלע הקרע בינה לבין לאו שטראוס, שארנדט דחתה את דעותיו השמרניות. היא התאכזבה מהיידגר, שהצטרף למפלגה הנאצית בראשית 1933. היא ניתקה עמו קשר, וחידשה אותו רק ב-1950. היא ניתקה את קשריה גם עם ידידים אחרים שלא הסתייגו מפורשות מהנאציזם או אף הצטרפו למפלגה הנאצית. הרגשה זו של התרחקות מחבריה תוארה רבות במכתביה וביצירתה. ארנדט יצאה מנקודת הנחה שההזדהות עם הנאצים הייתה החלטה מדעת, שעל הפרט לשאת באחריות בעבורה. מבחינתה, רבים מהוגי הדעות כשלו בתמיכה בנאציזם. ארנדט לא דרשה התנגדות אקטיבית מכל אחד, וראתה גם בשתיקה סוג של דחייה של השלטון.

הגירה ונישואים שניים

חנה ארנדט, 1933

לוח זיכרון על בית מגוריה ברובע שטגליץ בברלין בשנת 1933 היגרה ארנדט מגרמניה לצרפת, בעוברה בדרך בקרלסבאד, בג'נובה ובז'נבה. בפריז עבדה זמן מה במשרדי ההסתדרות הציונית. היא הייתה פעילה בעליית הנוער, וסייעה בהעברת נוער יהודי לארץ ישראל המנדטורית. במקביל המשיכה במחקריה על האנטישמיות והרצתה בפורומים שונים של אנשי רוח גרמנים גולים. לארנדט ולבעלה גינתר שטרן היו עוד בברלין תחומי עניין וחוגים חברתיים שונים. בעוד שטרן היה מקורב יותר לקומוניזם והיה מיודד עם ברטולט ברכט, הייתה ארנדט מקורבת יותר לציונות ולאישי רוח יהודיים. אף שהתגוררו יחד בפריז, חיי הנישואים שלהם לא עלו יפה, ובשנת 1937 התגרשו. עוד כשנה קודם לכן הכירה ארנדט את היינריך בליכר, לימים בעלה השני, קומוניסט לשעבר שהקדים להתנער ממדיניותו של סטלין. עם חוג חבריהם בפריז נמנו הגולים הגרמנים ולטר בנימין, עורך הדין אריך כהן-בנדיט (אביו של "דני האדום", מנהיג מרד הסטודנטים ב-1968), הפסיכואנליטיקאי פריץ פרנקל והצייר קורט היידנרייך[10].

בשנת 1937 שללו השלטונות הגרמנים את אזרחותה של ארנדט. בשנת 1939 עלה בידה למלט את אמה ברגע האחרון מקניגסברג למקום מבטחים. בינואר 1940 נישאה ארנדט להיינריך בליכר, שבעבורו היו אלה הנישואים השלישיים.

בתחילת מאי 1940 הורו השלטונות הצרפתיים לרבים מהזרים שחיו בשטחי צרפת להתייצב לגירוש או למעצר. ארנדט, שנחשבה לנתינת ארץ אויב, הועברה תחילה למקום בקרבת פריז, ואחר כך הוחזקה עד יולי 1940 במחנה המעצר גירס (Gurs) שבדרום צרפת, בו נעצרו על ידי משטר וישי יהודים שאינם צרפתים, בדרכם לגירוש לפי תוכנית מדגסקר. לאחר חמישה שבועות במחנה המעצר הצליחה להימלט ביחד עם אחרים, כשהם מנצלים את דילול מצבת שומרי הוורמאכט במחנה בשל פלישת הגרמנים לפריז והתקדמותם לדרום צרפת.

בעת גלותה בצרפת קשרה ארנדט קשרי חברות הדוקים עם ולטר בנימין, שטרם זכה אז לפרסום רב וחי בצרפת כפליט כמעט חסר כול, ואף תמכה בו כספית. לאחר התאבדותו ניסתה לשכנע את זלמן שוקן לפרסם את כתביו, אך לשווא. רק בשנת 1969, בהיותה בארצות הברית, עלה בידה להביא לבסוף לפרסום מאמריו, שלהם צירפה הערות והקדמה[11].

הגירה לארצות הברית במאי 1941 הגיעו ארנדט ובעלה ביחד עם אמה לניו יורק דרך ליסבון. תחילה התגוררה המשפחה בבתי מלון והתקיימה ממלגה צנועה שהעמיד ארגון ציוני לעזרה לפליטים. ארנדט שיפרה במהרה את שליטתה בשפה האנגלית. באוקטובר 1941 החלה לכתוב בעבור המגזין היהודי-גרמני הניו-יורקי Aufbau. היא פרסמה טור קבוע בשם "This means you". בטור הראשון שפרסמה במסגרת זו, תחת הכותרת "משה וושינגטון", טענה ארנדט שהיהדות הרפורמית איבדה את הקשר שלה למורשתה האמיתית – מוטיב שמופיע גם בספרה על רחל ורנהגן. לפי ארנדט, "עולה אצלנו באופן פרדוקסלי מספרם של אלה המבקשים להחליף את משה ודוד בוושינגטון ובנפוליאון", יהודים אשר מבקשים "להצעיר" את עצמם על חשבון הגויים. ארנדט טענה נגדם כי לא ניתן לעזוב את ההיסטוריה היהודית לפי הרצון כמו שיורדים מאוטובוס. היא ביקשה להפוך את היהדות ל"ברכה", לנשק במאבק על החירות. למעשה, ביקשה לעורר את המודעות הפוליטית הציבורית בכל העולם. בסדרת מאמרים קראה להקמתו של צבא יהודי עצמאי שיילחם לצד בעלות הברית, וזאת עוד לפני תחילת ההשמדה ההמונית של יהודים, אלא שארנדט וקומץ השותפים לדעתה לא הצליחו לקדם תוכנית זו.

אף שארנדט המשיכה להחשיב עצמה ציונית חילונית, הלכה עמדתה ונהייתה ביקורתית יותר כלפי עמדתה הרשמית של התנועה הציונית, שאותה השוותה לאידאולוגיות אחרות כמו סוציאליזם וליברליזם, השואפות לנבא את העתיד. בעיניה היו החירות והצדק עקרונות היסוד של הפוליטיקה, ולא ניתן היה ליישבם עם רעיון העם הנבחר. עמדות פוליטיות כאלה לא התקבלו על פי רוב בעין יפה בעיני תומכי הציונות בציבור היהודי.

בשנת 1943 פרסמה בכתב העת היהודי "Menorah" את המאמר "אנו הפליטים", ובו תיארה את מצבם המחריד של פליטים וחסרי נתינות וזכויות.

חנה ארנדט והיינדריך בליכר, 1950 בשנים 1944 עד 1946 הייתה המנהלת האקדמית של ה-Conference on Jewish Relations, ובנוסף שימשה עד 1949 כלקטורית בעבור הוצאת שוקן. בשנים 1949 עד 1952 הייתה המזכירה הכללית של הארגון להצלת התרבות היהודית ולטיפוחה (Jewish Cultural Reconstruction Corporation). עד שנת 1951, כשבעלה היינריך בליכר החל להרצות על פילוסופיה בקולג', הייתה ארנדט למעשה המפרנסת היחידה של המשפחה. אמה, מרתה ארנדט, נפטרה במהלך הפלגה לאנגליה ביולי 1948.

ביקורים בגרמניה לאחר המלחמה בשנים 1949–1950 סיירה ארנדט בגרמניה המערבית בשליחותו של הארגון "תקומה לתרבות ישראל". במהלך שהותה זו בגרמניה נפגשה לראשונה מאז 1933 עם מקורביה משכבר קרל יאספרס ומרטין היידגר. חידוש קשריה עם היידגר פתח את יחסיה עמו מחדש כשהיא תורמת לרהביליטציה של כתביו[12] ושומרת לו אהבה[13]. ב-1952 שבה לגרמניה לביקור שני. מאז נסעה כמעט מדי שנה למשך כמה חודשים לאירופה, ולעיתים גם לישראל, ונפגשה שם עם חברים וקרובי משפחה.

במאמרה "ביקור בגרמניה: השפעותיו המתמשכות של המשטר הנאצי"[14] משנת 1950 ניתחה ארנדט את המצב בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, והביעה בו דעות מגוונות ואף מנוגדות. לפי דעתה, פשעיה של גרמניה, שאיש לא העלה בדעתו לפני כן, ערערו תוך זמן קצר את היסודות המוסריים של העולם המערבי. מצד שני, ביקרה את מדיניות בעלות הברית לגרש גרמנים אתניים ומתיישבים גרמנים מארצות מזרח אירופה, אף שהבינה היטב שהאוכלוסיות המקומיות, שחוו על בשרן את הברוטליות הנאצית, לא יוכלו להסכים לגור באותם חבלי ארץ עם אוכלוסיות גרמניות. ארנדט תהתה במאמרה על האדישות התמוהה של האוכלוסייה בגרמניה: אף על פי שאירופה כולה שרויה במעין אבל עמוק על המוות שהתחולל במחנות הריכוז ובמחנות השמדה שהקימו הנאצים, בגרמניה עצמה כמעט ואין עוסקים בכך. "שוויון הנפש שבו סובבים הגרמנים בין עיי החורבות הולם בצורה מושלמת את העובדה שאיש איננו מתאבל על המתים", כתבה. ארנדט תיארה תופעה של מעין "פנקסנות של סבל" מצד האוכלוסייה הגרמנית, והתרשמה שרווחת בקירבה הדעה כי "מאזן הסבל מאוזן" – היינו, שהאוכלוסייה הגרמנית סבלה כמו קורבנותיו השונים של הנאציזם – והבחינה בנטייה לגלגל את האשמה מגרמניה אל מעצמות הכיבוש.

אקזיסטנציאליזם לאחר תום המלחמה פרסמה ארנדט שני מאמרים שעסקו באקזיסטנציאליזם. בתחילת 1946 ראה אור בכתב העת Nation מאמרה "האקזיסטנציאליזם הצרפתי", שבו פירשה בעיקר את הגותו של אלבר קאמי. בקאמי ראתה ארנדט דמות האירופאי החף מכל לאומיות אירופית, שיוכל לתמוך בפדרליזם אירופי, ושיבחה את יושרתו ותבונתו הפוליטית. במאמר "מהו האקזיסטנציאליזם?"[15] פיתחה ארנדט עמדה משלה בתוך האקזיסטנציאליזם, אך בכתביה המאוחרים יותר לא אימצה עוד עמדה זו, ואף היססה לאשר את הדפסתו מחדש בשנותיה המאוחרות.

במאמריה ביקרה את הפילוסופיה של מרטין היידגר, אהובה משכבר, וייחסה לו קרבה לניהיליזם המודרני. לדעתה, האונטולוגיה שלו פגומה בנתחו את הקיום מנקודת המוצא של המוות, ובבססו על זה את אינותו של הקיום. האדם מתואר כסוג של אל מהופך, שאיננו בורא את העולם אלא מחריב אותו. כנגד עמדה זו טוענת ארנדט שהאדם איננו אלוהים, והדגישה שהוא מתקיים בעולם ביחד ולצד בני אדם אחרים, נקודה שחזרה שוב ושוב בכתביה המאוחרים. לפי ארנדט, היידגר מעוות את המושגים הקאנטיאנים של חירות האדם, כבוד האדם ותבונה, ומצמצם את האדם לכדי הפונקציות שהוא ממלא בעולם. היא יוצאת כנגד הטרמינולוגיה יוצרת-המיתולוגיה של היידגר, כמו השימוש במושגים "עם" ו"אדמה" בהרצאותיו בשנות השלושים. "מושגים כאלה יכולים רק להוביל אל מחוץ לפילוסופיה, אל סוג של אמונה טפלה נטורליסטית", כתבה.

מנגד, עמדתה של ארנדט ביחס לאקזיסטנציאליזם של קרל יאספרס הייתה חיובית. לדעתה, יאספרס מצליח להתנתק מכל המערכות הפילוסופיות הקיימות ורואה בקיום סוג של חירות. בניגוד להיידגר, אצל יאספרס הפילוסופיה היא הכנה ל"עשייה" באמצעות תקשורת, על בסיס התבונה המשותפת לכל בני האדם. הפילוסופיה של יאספרס יכולה לחלץ אותנו מן ה"סמטאות ללא מוצא של פנאטיוּת פוזיטיביסטית או ניהיליסטית".

פילוסופיה פוליטית בין השנים 1958 ל-1963 פירסמה ארנדט מספר ספרים הפורסים את משנתה הפילוסופית-פוליטית. בספרים אלו, המצב האנושי, בין עבר לעתיד ועל המהפכה, היא בוחנת מחדש תפיסות פוליטיות בסיסיות, כמו: עבודה, תעסוקה ופעולה, במרחב הציבורי ובמרחב הפרטי, מתוך התייחסות להשתלשלות ההיסטורית של רעיונות אלו, ובחינתם למול מושגי החירות, סמכות, כוח ואלימות.

עקרון יסוד במשנתה הפילוסופית של ארנדט, הוא הצורך לבחון מחדש שוב ושוב את העקרונות הפוליטיים, לערער על הישנים כדי לבנות עקרונות חדשים, שאף הם יועמדו בהמשך בפני בחינה מחודשת. היא חשבה שתנאי הכרחי להיווצרותו של "מדע מדינה חדש", שלא יהיה שמרני או ליברלי באופן מסורתי, הוא בחינתה מחדש של כל המחשבה המדינית, באופן רדיקלי ומשוחרר מדעות קדומות. גם בנוגע לצורות שלטון פגומות, כפי שהיא ראתה את הקומוניזם בזמנה, חובה לחשוב על מהפכה בצורה משוחררת מדעות קדומות, ולפעול להשגתה גם אם לא ברור כיצד המהפכה ישימה בשטח. המרד ההונגרי היה בעיניה מופת לחשיבה כזו. ככלל, היא סברה שקהילה פוליטית המכוננת עצמה על בסיס זהות מוקדמת, משותפת ויציבה, מאיימת לסגור את המרחב הפוליטי, להשטיח את הריבוי והמגוון שמניחה הפעולה הפוליטית או להפוך אותם להומוגניים.[16]

בספרה "המצב האנושי", שהוא ה"ההיידגראי ביותר", השתמשה ארנדט בעקרון "החשיבה המקורית" (ursprungliches Denken) של היידגר, ופיתחה אותו למרכיב יסודי במשנתה, תוך כדי ניתוקו ממשמעותו המקורית אצל היידגר. היידגר טען שבפילוסופיה הקדם-סוקרטית מצויה חשיבה מקורית, שנזנחה ונדחקה במשך כל תולדות הפילוסופיה מסוקרטס והלאה, ובה נחשפת המציאות כפי שהיא, והאדם ישנו בעולם מבלי להמשיגו למושגים. גם האמת אינה אלא חשיפה, ולא, כפי שמקובל בפילוסופיה, התאמה בין הדעה למציאות. היידגר טען שניתן לשוב לחשיבה המקורית גם בהווה, וזוהי דרך החיים האותנטית.

ארנדט המירה את עקרון "החשיבה המקורית" בעקרון "הפעולה המקורית". הפעולה המקורית היא תפיסה פוליטית שבה חוברים יחדיו עצמאות רדיקלית ומקוריות. פעולה טהורה הייתה קיימת ביוון וברומא העתיקות, אך ברבות הימים הודחקה הפעולה הטהורה אל השוליים, ואת מרכז תשומת הלב תפסה העבודה השחוקה וההמונית. אולם, בדומה לטיעונו של היידגר, ניתן לפעול פעולה טהורה גם כאן ועכשיו, בחברת העבודה הקבועה. וכאשר לפעולה הטהורה נוספת החירות להתחיל מחדש, מופיעה פעולה פוליטית טהורה: "רק חווייתו המלאה של כושר זה [%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%9C%D7%94 חדשה, ליכולת לקטוע ולהתחיל דבר מה חדש] יכולה להעניק לענייני בני האדם אמונה ותקווה, שני המאפיינים החיוניים של הקיום האנושי, אשר העולם הקדום היווני התעלם מהם כליל"[17].

מתוך כך מבקרת ארנדט את הפילוסופיה של ההיסטוריה של גיאורג וילהלם פרידריך הגל. לדעתה, במקום לבצע את הפרויקט ההגליאני הגדול ולספר סיפור יחיד על ההיסטוריה, המפרש את כולה בתהליך דיאלקטי אחיד, ראוי לספר סיפורים רבים ושונים על התחלות חדשות. את הסיפורים הללו בלתי אפשרי להתאים זה לזה בצורה מושלמת, כיוון שגם אם מספרים אותם בבת אחת, עדיין אין בהם סיפור מקיף יחיד או תאוריה מקיפה יחידה על הקטגוריה של התחלה חדשה. ההתחלות החדשות הן פעילות פוליטית טהורה, המשוחררת מכבלי הדיאלקטיקה ההיסטורית.

בנוסף לעקרונות פילוסופיים אלו, המובילים לפרקטיקה של פעילות פוליטית פלורליסטית משוחררת מכל הגבלה, היו לארנדט גם דעות ספציפיות על אודות צורת השלטון הראויה, העולה מאליה, לפי דעתה, במוחם של מהפכנים הפועלים באופן משוחרר. לדעתה, אופן השלטון הראוי הוא "שלטון מועצות", הדומה בעקרונותיו לדמוקרטיה ישירה, שבה העם משתתף בקבלת החלטות בשאלות העומדות על הפרק, ולא דמוקרטיה ייצוגית, שבה מאבד הפרט את חירות הכרעותיו ומוסר את זכות ההחלטה לקומץ נציגים. לטענתה, במהפכות הגדולות שהתרחשו לאחר מלחמת העצמאות של ארצות הברית, בפרט במהפכה הצרפתית ובמהפכה ברוסיה, גילו אנשי המהפכה באופן ספונטני את רעיון משטר המועצות, אך רעיון זה דוכא מיד על ידי אליטה מהפכנית שעלתה לשלטון, או על ידי ממסד שמרני שהחזיר לעצמו את הכוח.

התייחסויות לפלשתינה, לציונות ולישראל בסוף 1948 כתבה ארנדט את המאמר "שלום או הפסקת אש במזרח התיכון?", שראה אור בארצות הברית בינואר 1950. במאמר עוסקת ארנדט בהיסטוריה של ארץ ישראל ובהקמתה של מדינת ישראל. לפי עמדתה, שלום ישרור רק אם הערבים והיהודים יגיעו להבנה ולהסכמות הוגנות. שתי הקבוצות היו עד עתה עוינות זו לזו ומעולם לא ראו בצד השני שותף שווה זכויות – גם באשמת הכיבוש העות'מאני והבריטי בארץ ישראל. ארנדט מציינת את חוסר המולדת של היהודים כבעייתם הגדולה ביותר, אך היא מבקרת את רוב המנהיגים הציונים על כך שהתעלמו מבעיותיה של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל.

חזונה של ארנדט היה מדינה דו-לאומית בארץ ישראל על בסיס של פוליטיקה א-לאומית, פדרציה שתוכל אף לכלול מדינות נוספות במזרח התיכון. לחובתה המוסרית של הציונות זקפה ארנדט את גירוש חלק מהאוכלוסייה הערבית, אך מנגד זקפה לזכותה את הקיבוצים המושתתים על שוויון וצדק, את הקמתה של האוניברסיטה העברית ואת תיעושהּ של ארץ ישראל.

לפי ארנדט, ישראל תוכל להשתחרר מן הקפיטליזם, דווקא משום שהיא מתקיימת מכספי תרומות מארצות הברית, ומשום כך איננה פועלת לפי עקרון מיקסום הרווחים. תוצאות מלחמת העצמאות הדאיגו את ארנדט, משום שהרסו קשרי מסחר קיימים בין יהודים לערבים ועלולות היו להביא למדיניות ישראלית אגרסיבית של התרחבות. את תקוותה תלתה ארנדט ברוח האוניברסליסטית שביהדות ובגורמים במדינות ערב שיהיו מוכנים להגיע לפשרה[18].

בתקופה זו היו רק אישים ספורים, בצד היהודי והערבי כאחד, שתמכו בהקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. ארנדט הביאה כדוגמה את נשיא האוניברסיטה העברית יהודה לייב מאגנס ואת הפוליטיקאי והפרופסור לפילוסופיה הלבנוני שארל מאליכ, והדגישה את ייחודם. שניהם התבטאו בעד שיתוף פעולה יהודי-ערבי לפתרון הבעיה הארצישראלית – מאגנס בשנת 1946 ומאליכ בפני מועצת הביטחון במאי 1948.

כאשר הגיע מפקד האצ"ל, מנחם בגין, לביקור בניו יורק בדצמבר 1948, כדי לגייס תרומות לתנועת החרות שזה עתה קמה, חיברו 26 אינטלקטואלים, בהם יהודים רבים, מכתב מחאה חריף למערכת ה"ניו יורק טיימס", שהתפרסם ב-4 בדצמבר 1948. בין החתומים על המכתב היו ארנדט, אלברט איינשטיין ושטפן וולפה. במכתב הזהירו מפני מפלגת חרות ותיארו אותה כימנית-רדיקלית וכגזענית.

יחסה של ארנדט לישראל ולציונות היה מורכב. מצד אחד, טענה כי הציונות גזענית, וישראל היא סוג של גטו עם טנקים ומצעדים צבאיים. לדעתה הציונות היא ההתבוללות האמיתית. מאידך, ציינה כי הציונות היא תנועה לאומית אותנטית שצמחה מקרב ההמונים היהודים[19]. בסוף שנות השישים אף כתבה לחברתה, הסופרת האמריקאית מרי מקארתי, כי ישראל היא דוגמה מרשימה לשוויון בין בני האדם, והדגישה את קרבתה הנפשית לישראל ולנעשה בה[20].

צורות שלטון טוטליטרי מיד לאחר מלחמת העולם השנייה החלה ארנדט בלימוד מקיף של הנאציזם, ובשנים 9–1948 הרחיבה אותו אף לסטליניזם. מלימוד זה התגבש ספר, שהמהדורה האמריקנית שלו התפרסמה בשנת 1951 בשם "מקורות הטוטליטריות". המהדורה הגרמנית, השונה באופן חלקי מהמהדורה האמריקנית, התפרסמה כעבור ארבע שנים בשם "יסודות השלטון הטוטליטרי ומקורותיו". מהדורה שלישית ומורחבת ראתה אור בשנת 1966. הספר עוסק באנטישמיות, באימפריאליזם ובצורות של שלטון טוטליטרי. בעוד שני הפרקים הראשונים התבססו בעיקר על מקורות ראשוניים היסטוריים וספרותיים קיימים, הרי שלצורך כתיבת הפרק השלישי היה דרוש מחקר מעמיק יותר[21]. הספר איננו כולל היסטוריוגרפיה של ממש, אלא מבקר בעיקר את החשיבה הסיבתית של מרבית ההיסטוריונים, וקובע כי כל הניסיונות של ההיסטוריונים להסביר את האנטישמיות היו בלתי מסַפקים.

ארנדט מציגה בספר תזה חדשה, שעוררה דיונים רבים, ולפיה תנועות טוטליטריות יכולות להשתלט על כל השקפת עולם ואידאולוגיה ולהפוך לצורת שלטון באמצעות השלטת טרור. הדוגמאות ההיסטוריות המושלמות לכך עד פרסום הספר היו, לפי ארנדט, הנאציזם והסטליניזם.

בניגוד למחברים אחרים, ארנדט ראתה רק בשתי תנועות אלה צורות של שלטון טוטליטרי, ולא הרחיבה הגדרה זו לדיקטטורות חד-מפלגתיות כמו הפשיזם האיטלקי, הפרנקיזם הספרדי או משטרהּ של גרמניה המזרחית. היא מבחינה בין שלטון טוטליטרי לבין דיקטטורות רגילות, ראשית בכך ששלטון טוטליטרי נוגע לכל תחומי החיים ולא רק לתחומים הפוליטיים, ושנית בכך ששלטון טוטליטרי מתבסס על תנועת המונים. בגרמניה הנאצית חל היפוך מוחלט של סדרי המשפט, ופשעים נגד האנושות הפכו לנורמה. סימני היכר נוספים של שלטון טוטליטרי הם השלטת טרור ושאיפה להשתלטות על העולם כולו. ארנדט מדגימה כיצד על רקע חברת ההמון והתפוררותה של מדינת הלאום בשל האימפריאליזם, הפכו צורות פוליטיות מסורתיות, ובמיוחד המפלגות, לנחותות אל מול התנועות הטוטליטריות, המצוידות באמצעי תעמולת המונים חדשים. ארנדט השתמשה בספרה במקורות היסטוריים, בכתביהם של הוגי דעות כמו קאנט ומונטסקייה, במקורות ספרותיים כמו מרסל פרוסט, ובשיטה של "פירוש דעות אידאולוגיות ככתבן וכלשונן" – משום שלדעתה נטו משקיפים שונים להפחית ברצינות ההתבטאויות של אידאולוגים טוטליטריים[22].

קבלת אזרחות אמריקאית והתבטאויות בנושאים פוליטיים בשנת 1951 הייתה ארנדט לאזרחית של ארצות הברית. 14 השנים שבהן הייתה חסרת נתינות הסבו לה סבל רב, משום שהיא ראתה בחוסר נתינות הדרה מחברת בני האדם. קבלת האזרחות הייתה בעבורה "הזכות להיות בעל זכויות"[23], ומשום כך תמכה בתיקון לחוקת ארצות הברית, שלפיו לא ניתן יהיה לשלול את האזרחות ממי שיהפוך בשל כך לחסר אזרחות.

לפני הגירתה מגרמניה בשנת 1933 הייתה ארנדט בדרכה לקריירה אקדמית רגילה כפרופסור באוניברסיטה, אך עליית הנאציזם הביאה את הקץ על תוכניות אלה. במכתביה הדגישה ארנדט עד לשנותיה המאוחרות כי עובדת היותה חסרת רכוש וחסרת משרה מסודרת תרמה לעצמאות של הגותה.

בגיל 47 קיבלה לבסוף ארנדט משרת מרצה זמנית בברוקלין קולג', גם בזכות הצלחת ספרה על הטוטליטריזם. ביחד עם מרטין בובר הביאה בשנת 1955 להקמתו של מכון ליאו בק בניו יורק – מרכז לתיעוד ולמחקר של יהדות גרמניה.

בשנות ה-50 תכננה ארנדט להתמקד במרקסיזם בהמשך למחקרה על הטוטליטריות. היא מיקדה את תשומת לבה בתהליך ההתפכחות מהקומוניזם, והבחינה בין "קומוניסטים לשעבר" לבין "אקס-קומוניסטים". הראשונים הם אלה שהבחינו מוקדם במשפטי מוסקבה, בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב או בהיעדר הדמוקרטיה בתוך המפלגה הקומוניסטית, ויתרו על שאיפותיהם הציבוריות והתכנסו בחייהם הפרטיים, בעוד הקבוצה השנייה היא אלה שהתפכחותם הייתה בעבורם תחילה של קריירה כאנטי-קומוניסטים ומומחים למלחמה הקרה.

ארנדט הודאגה מאוד מהרדיפות המקארתיסטיות אחר קומוניסטים לשעבר, בפרט אינטלקטואלים ואמנים, בעוד את המרד ההונגרי של 1956 ראתה כמופת לניסיון מהפכה בלתי-אלים שתפקידו להוביל לשלטון של מועצות. בשנת 1960 ראה אור מאמרה "המהפכה ההונגרית והאימפריאליזם הטוטליטרי", ובשנת 1961 התפרסם קובץ המאמרים "בין העבר לעתיד".

באמצע שנות ה-50 הגישה ארנדט בקשה לקבלת שילומים על העוול שגרם לה המשטר הנאצי בגרמניה, אבל בקשתה נדחתה מספר פעמים. קרל יאספרס כתב בעבורה חוות דעת, שלפיה עבודתה על רחל ורנהגן הייתה למעשה כתב הביליטציה מוכן, שרק עקב עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 לא ניתן היה להגישו. רק בשנת 1972 קיבלה ארנדט סכום כסף נכבד מממשלת גרמניה המערבית. המקרה שלה הוכר כתקדימי, ובעקבותיו הוכרו פניות אחרות לקבלת כספי שילומים בנסיבות דומות.

ארנדט הרבתה לבקר את גרמניה המערבית בתקופתו של קונראד אדנאואר כקאנצלר. לאחר שפושעי מלחמה נאצים כמעט ולא נענשו, כתבה כי "גזרי הדין שאין להאמין כמה הם קלים הם סימן רע לבאות. אני סבורה שעל 6,500 יהודים שנרצחו בגז מקבלים משהו כמו 3 שנים וחצי או דבר דומה [...] הרפובליקה הזו היא ממש 'כמו פעם'". וגם הפיתוח הכלכלי לא יצליח לכסות בטווח הארוך על העניינים הפוליטיים האלה"[24].

במהלך השנים הרבתה להתייחס לשאלת מעמדם של השחורים בארצות הברית, שפתרונה נראה לה תנאי הכרחי לקיומה של המדינה. את מלחמת וייטנאם הרבתה לגנות, למשל באנליזה שהתבססה על פרשת מסמכי הפנטגון ופורסמה תחת הכותרת "השקר בפוליטיקה" בשנת 1971.

ביוני 1968 כתבה ליאספרס: "לי נראה כי ילדי המאה הבאה ילמדו על מהומות 1968 כמו שלמדנו אנו על 1848"[25]. ארנדט אמנם ראתה בחיוב את תנועות הסטודנטים של שנות ה-60, אבל ביקרה בתוקף את מה שראתה כגידולי פרא שצמחו מתוך התנועה. בספרה שראה אור בו זמנית באנגלית ובגרמנית בשנת 1970, Macht und Gewalt ("שררה ואלימות"), הציגה אנליזה מפורטת של תנועות הסטודנטים והפרידה בין המושגים Macht (שררה או עוצמה) ו-Gewalt (אלימות או כוח). במושג Macht היא מתארת השפעה אזרחית על התהליך הפוליטי בתוך מסגרת החוקה והחוקים, ואין צורת שלטון שאיננה נדרשת לבסיס כזה. אף צורות שלטון טוטליטריות המתבוססות על אלימות (Gewalt) זקוקות לתמיכה רחבה של אזרחיהן.

בראיון בשנת 1970 שיבחה את אמונתם של הסטודנטים בכוחם לשנות את המציאות הפוליטית ואת המניעים המוסריים שלהם. עם זאת, דחתה את התפתחותה של תנועת הסטודנטים לכלל "פנאטיוּת" ניהיליסטית. בעיניה של ארנדט, רוב התקופות המוצלחות בהיסטוריה היו מאוד קצרות-מועד, ואחריתן הביאה פורענות.

ארנדט נפטרה ב־1975 ונקברה ב"בארד קולג'" בניו יורק, שם לימד בעלה שנים רבות.

הדיווח ממשפט אייכמן והמחלוקות שעורר בחודשים אפריל עד יוני 1961 סיקרה ארנדט, בשליחותו של כתב העת "הניו יורקר", את משפט אייכמן בירושלים. סיקור זה הצמיח כתבות בכתב העת וכן את אחד מספריה המפורסמים והשערורייתיים ביותר מאז עד היום – "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע", אשר פורסם בארצות הברית ב-1963 וזמן קצר לאחר מכן - בגרמניה המערבית.

באותן דקות אחרונות נדמה היה כאילו אייכמן עצמו מגלם את המסקנה מן השיעור הארוך בענייני הרשעות האנושית שבו השתתפנו – המסקנה על "הבנאליות האיומה של הרוע", שבפניה אובד כוחה של המילה וכושלת המחשבה[26].

בספרה זה מציגה ארנדט הסבר משלה לתופעה האיומה של השואה, המנוגד להסבר המקובל. לדעתה, תורת הגזע והאנטישמיות אינן מספיקות כדי להסביר את זוועות השואה; הן מהוות תנאי הכרחי אך לא תנאי מספיק. "האנטישמיות אינה יכולה להסביר ולבאר לא את גורל יהדות אירופה ולא את הקמתם של מפעלי המוות"[27]. כדי להסביר את הזוועה יש להתבונן במשמעותה של חברת ההמונים, שבה כל בני האדם הפכו למיותרים באופן שווה מצד אחד, ולפועלים באופן בנאלי ונגרר אחרי מעשי ההמונים מצד אחר.

הספר הביא למחלוקות קשות. רבים ביקרו את השימוש במושג "בנאליות" לתיאור של רצח המונים. במבוא שכתבה ארנדט למהדורה הגרמנית משנת 1964, הסבירה את הביטוי: "... בדו"ח מופיעה הבנאליות האפשרית של הרוע רק במישור העובדתי של השפה, בתור תופעה שאין להתעלם ממנה. אייכמן לא היה יאגו וגם לא מקבת', והוא בוודאי לא היה מעלה בדעתו להחליט, כמו ריצ'רד השלישי, "להראות שהוא רשע". מלבד חריצות בלתי רגילה לעשות כל מה שיכול היה לשרת את קידומו, לא היו לו שום מניעים"[28].

כנגד דבריה אלה של ארנדט עומדים דברים שאמר אייכמן עצמו בראיון שנתן לווילם סאסן: "לוּ הייתי סתם ממלא פקודות, הייתי סתם אוויל. אני חשבתי על מהות הפקודות שקיבלתי. אני הייתי אידיאליסט. כשהגעתי למסקנה שהכרחי לעשות ליהודים את שעשיתי, עבדתי בפנטיות שאדם צריך לצפות מעצמו"[29].

עניין נוסף שגרם לביקורת חריפה ביותר עליה, הייתה האשמה שהטילה על היודנראט, מנהיגי היהודים, שבכך ששיתפו פעולה עם הנאצים הם העלו מאוד את היעילות של השמדת היהודים. היא כינתה את הדבר כ"פרק האפל ביותר בסיפור האפל כולו" והעמידה בכך את הקורבנות באותו מקום של המקרבנים. דבריה אלו גרמו לתגובות זעם רבות בחברה היהודית, ולהתרחקות של כמה מחבריה הטובים.

על ספרה זה (שהוא המפורסם בספריה, והראשון שתורגם לעברית) ספגה ארנדט ביקורת רבה מגורמים יהודים, ובהם חוקר היהדות והקבלה גרשם שלום[30], וממשפטן גדול שהיה היועץ לתובע של מדינת ישראל במשפט אייכמן, יעקב רובינסון[31]. רבים ראו בספר רק את ההתייחסות ההומאנית הכללית, ולא מצאו בו התייחסות ליהדותם של הקורבנות – התייחסות הנראית מתחייבת לאור יהדותה של ארנדט והביוגרפיה שלה. נראה כי יחסה של ארנדט ללאומיות היהודית, ובכלל זה לציונות, היה מסויג. לדעתה, הייתה יד מכוונת במשפט אייכמן שרצתה להעצים את הרעיון הציוני ואת המיליטריזם הישראלי על חשבון עריכת משפט צדק.

ההיסטוריון האנגלי דייוויד סזרני מצא כי בתקופת המשפט הביעה ארנדט במכתביה הפרטיים יחס מזלזל כלפי יהודים שאינם ממוצא גרמני. היא כתבה על גדעון האוזנר כי הוא "יהודי גליצאי טיפוסי, לא סימפתי" ש"שוגה כל הזמן והוא ודאי מאלה שאינם יודעים שפה כלשהי על בוריה"[32]. במכתב לקרל יאספרס היא מתארת את ההקשר האנושי שבתוכו מתקיים המשפט כך: "התרשמותי הראשונית. מעל לכל, השופטים, העידית של יהדות גרמניה. מתחתיהם, פרקליטי התביעה, גליצאים, אך עדיין אירופאים. הכל מאורגן בידי כוחות המשטרה המעוררים בי חלחלה, דוברים רק עברית ונראים ערבים. יש בהם כמה טיפוסים שנראים אלימים ביותר. אלה ימלאו כל פקודה. ומחוץ לדלתות, ההמון האוריינטלי, משל היינו באיסטנבול או בכל מדינה חצי אסייתית אחרת. נוספים לאלה, ובולטים במיוחד בירושלים, היהודים בפאות ובקפוטות, ההופכים את החיים לבלתי אפשריים עבור כל אדם הגיוני שחי כאן".[33]

זכרה וייצוגיה בתרבות זמן לא רב אחרי מותה, הפכה ארנדט לאייקון תרבותי, וזכתה להערצת-המונים. היא הונצחה בדרכים רבות: חברת הרכבות הגרמנית קראה על שמה את הרכבת הנוסעת בקו קרלסרוהה-הנובר; הדואר הגרמני הוציא בול לזכרה; רחובות בהנובר ובמרבורג נקראו על שמה ואף רחוב ראשי בברלין, הגובל באנדרטת הזיכרון לשואה; "אגודות חנה ארנדט" פועלות בגרמניה, ואוניברסיטת ברמן ואוניברסיטת המבורג מעניקות מדי שנה פרס על שמה. בסקסוניה פועל מכון על שמה של ארנדט, ובבית הכנסת הגדול באסן מוצגת תערוכה מתמדת המוקדשת לה. בכיכר בבל שבמרכז ברלין מונצח שמה על הפסל "הדפוס המודרני" לצד שמות כמו גתה, מאן, קאנט וכו'.

הנצחת שמה באופנים רבים אלו מהווה סממן חיצוני להתעניינות הרבה במשנתה עצמה. בעידן הפוסט-מודרני, החיפוש אחר משנה פוסט-אידאולוגית ופוסט-טוטליטרית העניק לכתיבתה רלוונטיות מחודשת. במערב אירופה, בארצות הברית ואפילו במזרח אירופה, הפכו עבודותיה של ארנדט למושא מחקר, ועבודות אקדמיות רבות נכתבו על הגותה.

פרסום רב זה, הגובל לעיתים בפולחן אישיות, הפך מטרה למתקפות וללעג של פילוסופים אחרים. ישעיה ברלין וסטיוארט המפשייר העירו, שלעיתים רחוקות בימינו הוקמה המולה כה רבה על כה מעט, לא מפני שהיו להם השגות כה חמורות על רעיונותיה של חנה ארנדט, אלא מפני שסברו כי אין בהם כל מקוריות, עומק ומחשבה שיטתית[34].

במוסדות האקדמיים בישראל, עד שנת 1997, הייתה התעלמות כמעט מוחלטת ממשנתה של ארנדט. אך ב-1997 התקיים, לראשונה בישראל, כנס עיון במשנתה. שעה זו, שהקולות הפוסט ציוניים הלכו וגברו, הייתה שעה כשרה לדון בפתיחות בדעותיה הביקורתיות על הציונות ועל הבעיה הפלסטינית. הכנס התקיים בירושלים בימים 9–11 בדצמבר, ועורר הדים בינלאומיים. אחריו נערך כנס נוסף במרכז הבינתחומי הרצליה באפריל 2003. ההרצאות שנישאו בשני הכינוסים הודפסו בספרים "חנה ארנדט בירושלים" (2007) ו"חנה ארנדט: חצי מאה של פולמוס" (2005).

בשנת 2005 הציג האמן הישראלי שי עבאדי במוזיאון היהודי בפרנקפורט תערוכת ציורים העוקבת אחר דמותה ועולמה. במלאת 100 שנה להולדתה באוקטובר 2006 הוצגה התערוכה בבית האמנים בירושלים.

בשנת 2012 נעשה הסרט חנה ארנדט, סרט דרמה המבוסס על חייה, בבימוי מרגרטה פון טרוטה, בו שיחקה אליענה שכטר.

בשנת 2015 הופיע בהפקה ישראלית-קנדית הסרט התיעודי של עדה אושפיז ויטה אקטיבה, ביוגרפיה רוחנית של חנה ארנדט.

ב-14 באוקטובר 2014 הושק לזכר יום הולדתה ה-108 גוגל דודל[35].

מספריה המצב האנושי (The Human Condition); ‏1958 בין עבר לעתיד (Between Past and Future); ‏1961 על המהפכה (On Revolution); ‏1963 חיי המחשבה (Life of the Mind); ‏1978 The Jewish Writings, Edited by Jerome Kohn and Ron H. Feldman, Schocken Books, 2007[36] ספריה שתורגמו לעברית יסודות הטוטליטריות[37] (תרגום: עדית זרטל), בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2010. שלמה אבינרי, על טוטליטריות ורוע: הרודנות על פי חנה ארנדט , באתר הארץ, 17 בפברואר 2010 אבנר שפירא, עכבר העיר אונליין, תרגום מאוחר ל"יסודות הטוטליטריות" של חנה ארנדט , באתר הארץ, 27 בינואר 2010 דניאל רוזנברג, חנה ארנדט - יסודות הטוטאליטריות , מדינה וחברה, אוקטובר 2011, 7 (2) 306-305. אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע (תרגום: אריה אוריאל), תל אביב: בבל, תש"ס-2000 [1965][38]. ליאורה בילסקי, כעוף החול: ארנדט בירושלים, אלפיים , בשביל הזיכרון 41, 2001, עמ' 16–23 נעמה כרמי, לְמַאֵן לומר לנגף טוב , בבלוג "קרוא וכתוב" באתר רשימות, 15 ביולי 2003. הרצאות על הפילוסופיה הפוליטית של קאנט (תרגום: גיא אלגת), תל אביב: הוצאת רסלינג, 2010., כתבים יהודיים (תרגום: איה ברויר), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012 המצב האנושי (תרגום אריאלה אזולאי ועדי אופיר), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013. חנה ארנדט, גרשום שלום: חליפת מכתבים (תרגם מגרמנית: גדי גולדברג), הוצאת בבל, 2014. שישה מכתבים ראשונים , מתוך "אלכסון". על ברטולט ברכט (תירגום: נועה קול), רסלינג, 2015. חנה ארנדט, מרטין היידגר: חליפת מכתבים 1975-1925 (תרגם מגרמנית: רועי בר) הוצאת רסלינג, 2017 אני עצמי, גם אני רוקדת - השירים, (תרגמה מגרמנית : דינה פון-שוורצה), הוצאת קשב לשירה, 2017. מאמרים חנה ארנדט, הרצל ולזר, מטעם 14, 2008, עמ' 72–76 (פורסם ב-1942). חנה ארנדט, 'בלי דעת!' צעקתי, מלא אשמה, מטעם 27, 2011, עמ' 127–159 (פורסם ב-1968). חנה ארנדט, "מה רצונכם, המתים?" , באתר הארץ, 24 ביולי 2009 חנה ארנדט, ‏"המשבר בחינוך" , תכלת 30, חורף תשס"ח 2008 (תרגמו: יניב פרקש, גדי גולדברג)[39] חנה ארנדט. " נבוכותיהן של זכויות האדם". מטעם: כתב-עת לספרות ולמחשבה רדיקלית ,15: 16-30, 2008. (מקוון) לקריאה נוספת אליזבטה אטינגר, חנה ארנדט – מרטין היידגר, הוצאת אוניברסיטת ייל, פרינסטון, 1995. סטיבן אשהיים, נאציזם, תרבות ומקורות הטוטליטריות: חנה ארנדט והשיח על הרוע, ירושלים: מכון ליאו בק, תשנ"ט-1998. סטיבן אשהיים (עורך), חנה ארנדט בירושלים (עריכה מדעית: מיכל אלטבאואר-רודניק; תרגום מאנגלית: יעקב גוטשלק, אנאלו ורבין), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, המרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש ר’ קבנר, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ז-2007[40] מיכל בן-נפתלי, הביקור של חנה ארנדט, ירושלים : מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006. עדית זרטל, משה צוקרמן (עורכים), חנה ארנדט: חצי מאה של פולמוס: קובץ מאמרים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004. על "אייל חוברס, שפה ודמוקרטיה במחשבה של ארנדט " (בתוך: חנה ארנדט: חצי מאה של פולמוס, עמ' 33–46), באתר Shvoong. אליזבת יאנג-ברוהל, חנה ארנדט: בשל האהבה לעולם – ביוגרפיה (תרגום מאנגלית: אילנה דגני בינג; עריכה מדעית: יהונתן אלשך), הוצאת רסלינג, תל אביב, 2010. מרק לילה, 'מרטין היידגר, חנה ארדנט, קרל יאספרס', בתוך הנפש הנמהרת - אינטלקטואלים בפוליטיקה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2001. מרטין היידגר, חנה ארנדט, חליפת מכתבים 1975-1925, מגרמנית והערות: ד"ר רועי בר, עריכת תרגום: נועה קול, הוצאת רסלינג, 2018 מאמרים

שלמה אבינרי, סיפור בנאלי – חנה ארנדט והעורך הנאצי שלה, אלפיים 26, 2004, עמ' 281–285 גיא מירון, יסודות הטוטליטריות – קריאה חדשה בעברית, בשביל הזיכרון 6, 2010, עמ' 22–31. גבריאל פיטברג (תרגמה מאנגלית: שירה סתו), בת ציון המורדת – חנה ארנדט על הפוליטיקה היהודית בפלשתינה, מטעם 14, 2008, עמ' 55–71. Shenhav Yehouda (2013) “Beyond ‘instrumental rationality’: Lord Cromer and the imperial roots of Eichmann’s bureaucracy ”. Journal of Genocide Research, Vol. 15, Issue 4, pp: 379-399. קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: חנה ארנדט ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חנה ארנדט חנה ארנדט

באתר Find a Grave (באנגלית) עיינו גם בפורטלים: P philosophy1.png	פורטל פילוסופיה P German flag.svg	פורטל גרמניה קטע קול "גיבור תרבות": פודקאסט להאזנה המוקדש כולו לחנה ארנדט, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת ציטוטים מתוך הספר: המצב האנושי ציטוטים מתוך הספר: מקורות הטוטליטריות סטפן ויטפילד, חנה ארנדט , באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית) סול סטרן , "הבנאליות של חנה ארנדט" , באתר מידה , 21 באפריל 2017 נרי ליבנה, חנה ארנדט כמותג , באתר הארץ, 7 במאי 2003 אבנר שפירא, סוד חנה של חנה ארנדט , באתר הארץ, 21 בדצמבר 2005 (על התערוכה "פרויקט ארנדט"

מאת שי עבאדי) נתן שניידר, התחייה של חנה ארנדט , באתר הארץ, 16 באוקטובר 2006 (במלאת מאה שנים להולדתה) עדית זרטל, אשה מורדת , באתר הארץ, 16 באוקטובר 2006 אנשיל פפר, חנה היקרה , באתר הארץ, 30 באפריל 2008 הנרי וסרמן, סכנת הגזענות, ידיד יקר, לא נעשית פחותה אם אדם הוא אנרכיסט , באתר הארץ, 4 במרץ 2011 אלישע פורת, בין חנה ארנדט לחנן קלנבורט-אילתי , באתר News1 מחלקה ראשונה‏, ‏3 במרץ 2011 מיכל בן-נפתלי, ‏בתים ומרקחות: חנה ארדנט, עדי אופיר, טן-דו , תיאוריה וביקורת 21, סתיו 2002, עמ' 186-173 (הקישור למאמר אינו תקין, אך ניתן לאתר את המאמר באמצעות חיפוש ב-Google. נא לתקן את הקישור כאן באמצעות תבנית:תיאוריה וביקורת) רוני בר לב, סופר את חנה ארנדט בעקבות אייכמן בירושלים , בבלוג "עלים לתרופה", 2 בנובמבר 2011 אלחנן יקירה, חנה ארנדט, השואה והציונות: סיפור של כישלון , עיונים בתקומת ישראל 15, 2005, עמ' 24-1 מיכל בן-נפתלי, חנה ארנדט: מעבר לעונג המלנכוליה - דו"ח על מצב הלשון , המשפט 8, 2003, עמ' 129–182 עדית זרטל, ‏חנה ארנדט נגד מדינת ישראל , תיאוריה וביקורת 13, 1999, עמ' 167-159 (הקישור למאמר אינו תקין, אך ניתן לאתר את המאמר באמצעות חיפוש ב-Google. נא לתקן את הקישור כאן באמצעות תבנית:תיאוריה וביקורת) מייקל נוקס בראן, האם אפשר להחיות את הפוליס? , תכלת 41, סתיו התשע"א, 2010, עמ' 48–61 ז'וליה קריסטבה, ‏חנה ארנדט או הייסוד-מחדש כהיוותרות-בחיים , תיאוריה וביקורת 35, סתיו 2009, עמ' 237-225 (הקישור למאמר אינו תקין, אך ניתן לאתר את המאמר באמצעות חיפוש ב-Google. נא לתקן את הקישור כאן באמצעות תבנית:תיאוריה וביקורת) שלום רצבי, על המונח 'אחריות' ועל הצורך בקריאה מחודשת של תפיסת האנטישמיות של חנה ארנדט , עיונים בתקומת ישראל 21, 2011, עמ' 435–465 יובל גלעד, יהודיה טובה - על 'כתבים יהודים' , מקור ראשון, מוסף "שבת", 27 באפריל 2012 זאב גלילי הבנאליות של הרוע והרשעות של חנה ארנדט , 28 באפריל 2011 עדי ערמון, חנה ארנדט חוזרת כמנצחת גדולה לעולם העברית , באתר הארץ, 16 במרץ 2012 עופרה עופר אורן, "אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע": האם יש בדבריה לקח לימינו? , בבלוג "סופרת ספרים", 14 באפריל 2015 אדם רז, חנה ארנדט: הרצל היה פוליטיקאי דמגוג , באתר הארץ, 28 באוקטובר 2015 מיכל אהרוני, מדוע ה"בנאליות של הרוע" מעוררת כל כך הרבה כעס בישראל עד היום? , באתר הארץ, 1 במאי 2019 הסבר על ה"דודל"

(שרבוט גוגל) שהכינה גוגל לציון יום הולדתה ה-108 של ארנדט (באנגלית), 14 באוקטובר 2014 הערות שוליים

יאנג-ברוהל אליזבת, חנה ארנט: בשל האהבה לעולם. ביוגרפיה, רסלינג, 2010, עמ' 50-95

עמוס אילון, רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר - 1743 - 1933, עמ' 287: כיושב ראש מועצת העיר, מקס ארנדט "העביר הצעת חוק ששללה מחברי מועדון הספורט הציוני 'מכבי' את הזכות להשתמש במתקנים העירוניים".

יאנג-ברוהל אליזבת, חנה ארנט: בשל האהבה לעולם. ביוגרפיה, רסלינג, 2010, עמ' 88

עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 374.

חליפת המכתבים ארנדט-בלומנפלד, המבורג: 1995, עמ' 52.

Aufklärung und Judenfrage. בתוך: Geschichte der Juden in Deutschland. שנה רביעית, גיליון 2/3, ברלין: 1932. נדפס שוב ב: H.A., Die verborgene Tradition. Acht Essays. Suhrkamp 1976, עמ' 108–126; מהדורה אנגלית: H.A., Jewish Writings. הוציאו לאור Jerome Kohn & Ron Feldman. Schocken, ניו יורק: 2007.

Rezension über Alice Rühle-Gerstel: Das Frauenproblem in der Gegenwart. Eine psychologische Bilanz. הופיע בכתב העת: Gesellschaft, שנה 10, גיליון 2, 1932, עמ' 177–179.

חנה ארנדט וקרל יאספרס: חליפת מכתבים 1926–1969, מינכן: 2001, עמ' 52 ואילך.

תמליל הראיון של ארנדט , 1964.

Wolfgang Heuer:Hannah Arendt, המבורג: 1987, עמ' 31.

Illuminations. Walter Benjamin. Essays and Reflections. (Hrsg. Hannah Arendt) Schocken, New York 1969.

HANNAH ARENDT, MARTIN HEIDEGGER By Elzbieta Ettinger. New Haven: Yale University Press

Pierre Birnbaum, Geography of Hope - Exile, the Enlightenment, Disassimilation, Translated by Charlotte Mandell, Stanford University Press, 2008, p. 227 שם מובאת הקדשת סיפרה "The Human Condition" בשנת 1958: "my trusted friend, to whom I remained faithful and unfaithful, and both in love."

In: Zur Zeit. Politische Essays. Hamburg: 1999, S. 43–70; המאמר הופיע תחילה רק בארצות הברית.

Was ist Existenzphilosophie? Frankfurt a.M. 1990.

חנה ארנדט בירושלים, עמוד 15, על פי: B. Honig (ed.), Feminist Interpretations of Hannah Arendt, University Park: The Pennsylvania State University Press, 1995

H. Arendt, The Human Condition, New York: Doubleday, 1959, p. 222

Frieden oder Waffenstillstand im Nahen Osten. In: Israel, Palästina und der Antisemitismus. Aufsätze. Berlin: 1991, S. 39–75.

חנה ארנדט בירושלים אשהיים סטיבן (עורך). הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, המרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש ר' קבנר, האוניברסיטה העברית בירושלים

Hannah Arendt, Mary McCarthy: Im Vertrauen. Briefwechsel 1949–1975. München 1997, S.365f. (Okt. 1969)

ארנדט ליאספרס, עמ' 134.

שם, עמ' 968.

שם, עמ' 614.

ארנדט ליאספרס, עמ' 52 ואילך.

ארנדט ליאספרס, עמ' 715 ואילך.

Eichmann in Jerusalem. Ein Bericht von der Banalität des Bösen München 1986, S.371.

H. Arendt, 'Social Science Techniques and the Study of Concentration Camps', Essays in Understanding, p. 235

Eichmann in Jerusalem S.56.

Sassen Papers, transcript of tape 5, pp. 3 - 4, referred to in Session 104 in Jacob Robinson, And the Crooked Shall Be Made Straight (New York: Macmillan Company, 1965), 34

גרשם שלום, מכתב לחנה ארנדט , דבר, 31 בינואר 1964

ראו ספרו של ד"ר יעקב רובינסון: העקוב למישור: יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי; תרגמו מאנגלית: אריה מור וצבי בר-מאיר; ערך יעקב רובינסון, (ירושלים: מוסד ביאליק, 1966), וכן הרחבה בנושא: ליאורה בילסקי, כעוף החול: ארנדט בירושלים, אלפיים , בשביל הזיכרון 41 (2001), עמ' 16–23

David Cesarani, Becoming Eichmann: Rethinking the Life, Crimes, and Trial of a "Desk Murderer", p. 345

מתוך מכתב שנשלח לקארל יאספרס בזמן סיקורה את משפט אייכמן בירושלים עבור ה"ניו יורקר". מיום ה-13/4/1961. מכתב מס' 285, בתוך: correspondence, עמ' 435.

ראו: ולטר לקאר, פולחן ארנדט: חנה ארנדט כפרשנית פוליטית, בתוך: חנה ארדט בירושלים, עמוד 51 והלאה; וראו עוד: אלחנן יקירה, חנה ארנדט, השואה והציונות: סיפור של כישלון , בתוך: עיונים בתקומת ישראל, כרך 15 (2005), עמודים 1-24

הסבר על ה"דודל"

(שרבוט גוגל) שהכינה גוגל לציון יום הולדתה ה-108 של ארנדט (באנגלית)

ביקורת: יצחק לאור, קסנדרה של היהודים , באתר הארץ, 24 בינואר 2008

על "יסודות הטוטליטריות" וממנו , באתר "טקסט".

ביקורת: יפעת וייס, [%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%AA], סוציולוגיה ישראלית 3 (1), 2000, עמ' 228-225; יפתח אשכנזי, 'פרחי הרוע' – על החיבור 'דו"ח על הבנאליות של הרוע' כחלק מהתאוריה המדינית של חנה ארנדט , באתר יד ושם, 2007

פורסם גם בתוך: אסף שגיב (עורך), חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם,כנרת זמורה-ביתן דביר ומרכז שלם, 2011.

ביקורת: יהודה שנהב, הארנדט אקספרס מובילה לכל מקום , באתר הארץ, 10 באפריל 2007.; גדעון גרייף, חנה ארנדט בירושלים , זיקה 11, 2007, באתר יד ושם

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%A8%D7%A0...

-----------------------------------

Hannah Arendt was NEVER EVER EVER married to Martin Heidegger. They had an affair. Big difference! I would like to suggest the managers disconnect Arendt and Heidegger. They did indeed have a secret affair when she was young. And that info certainly belongs in her bio -- perhaps here in her "About" window. But if one starts adding all the affairs people have over the course of their lives in geni as fully fledged partners, that is quite a slippery slope! A reductio ad absurdum of building family trees?

THE TERMINOLOGY: AFFAIR does not describe the relationship between Arendt and heidegger, which was renewed in 1950. Perhaps "an important love affair" would be a better way of wording it. In GENI there is no category for that...

Remark #10 from the Hebrew Wikipedia about Arendt brings the dedication of her book from 1958:

"Pierre Birnbaum, Geography of Hope - Exile, the Enlightenment, Disassimilation, Translated by Charlotte Mandell, Stanford University Press, 2008, p. 227 שם מובאת הקדשת סיפרה "The Human Condition" בשנת 1958: "my trusted friend, to whom I remained faithful and unfaithful, and both in love." "

http://en.wikipedia.org/wiki/Hannah_Arendt

Hannah Arendt (October 14, 1906 – December 4, 1975) was an influential German-Jewish political theorist. She has often been described as a philosopher, although she refused that label on the grounds that philosophy is concerned with "man in the singular." She described herself instead as a political theorist because her work centers on the fact that "men, not Man, live on the earth and inhabit the world."

Arendt's work deals with the nature of power, and the subjects of politics, authority, and totalitarianism. Much of her work focuses on affirming a conception of freedom which is synonymous with collective political action among equals.

Hannah Arendt was born into a family of secular Jewish Germans in the city of Linden (now part of Hanover), and grew up in Königsberg and Berlin.

At the University of Marburg, she studied philosophy with Martin Heidegger, with whom she embarked on a long, stormy and romantic relationship for which she was later criticized because of Heidegger's support for the Nazi party while he was rector of Freiburg University.

In the wake of one of their breakups, Arendt moved to Heidelberg, where she wrote her dissertation on the concept of love in the thought of Saint Augustine, under the existentialist philosopher-psychologist Karl Jaspers.

She married Günther Stern, later known as Günther Anders, in 1929 in Berlin (they divorced in 1937).

The dissertation was published the same year, but Arendt was prevented from habilitating, a prerequisite for teaching in German universities, because she was Jewish. She worked for some time researching anti-Semitism before being interrogated by the Gestapo, and thereupon fled Germany for Paris. Here she met and befriended the literary critic and Marxist philosopher Walter Benjamin, her first husband's cousin. While in France, Arendt worked to support and aid Jewish refugees. She was imprisoned in Camp Gurs but was able to escape after a couple of weeks.

However, with the German military occupation of northern France during World War II, and the deportation of Jews to Nazi concentration camps, even by the Vichy collaborator regime in the unoccupied south, Arendt was forced to flee France. In 1940, she married the German poet and Marxist philosopher Heinrich Blücher, by then a former Communist Party member.

In 1941, Arendt escaped with her husband and her mother to the United States with the assistance of the American diplomat Hiram Bingham IV, who illegally issued visas to her and around 2500 other Jewish refugees, and an American, Varian Fry, who paid for her travels and helped in securing these visas. Arendt then became active in the German-Jewish community in New York. In 1941-1945, she wrote a column for the German-language Jewish newspaper, Aufbau. From 1944, she directed research for the Commission of European Jewish Cultural Reconstruction and traveled frequently to Germany in this capacity. [1]

After World War II she returned to Germany and worked for Youth Aliyah. She became a close friend of Jaspers and his Jewish wife,[2] developing a deep intellectual friendship with him and began corresponding with Mary McCarthy.[3] In 1950, she became a naturalized citizen of the United States.[4] Arendt served as a visiting scholar at the University of California, Berkeley, Princeton University and Northwestern University. She also served as a professor on the Committee on Social Thought at the University of Chicago, as well as at The New School in New York City, and served as a fellow on the faculty at Yale University and Wesleyan University in the Center for Advanced Studies (1962-1963).[5] In 1959, she became the first woman appointed to a full professorship at Princeton.

She died at age 69 in 1975, and was buried at Bard College in Annandale-on-Hudson, New York, where her husband taught for many years.[6]

Hannah Arendt's gravestone at the Bard College cemetery in Annandale-on-Hudson, New York

Arendt was instrumental in the creation of Structured Liberal Education (SLE) at Stanford University. She wrote a letter to the then president of Stanford University to convince the university to enact Mark Mancall's vision of a residentially-based humanities program.

[edit]Works

Arendt theorizes freedom as public and associative, drawing on examples from the Greek "polis", American townships, the Paris Commune, and the civil rights movements of the 1960s (among others) to illustrate this conception of freedom.

Another key concept in her work is "natality", the capacity to bring something new into the world, such as the founding of a government that endures.

Her first major book was The Origins of Totalitarianism (1951), which traced the roots of Stalinist Communism and Nazism in both anti-Semitism and imperialism. The book was controversial because it suggested an essential identity between the two phenomena, which can be considered as completely separated in both origins and nature. She argues that Jewry was not the operative factor in the Holocaust, but merely a convenient proxy. Totalitarianism in Germany, in the end, was about megalomania and consistency, not eradicating Jews.

Arguably her most influential work, The Human Condition (1958) distinguishes between labour, work, and action, and explores the implications of these distinctions. Her theory of political action is extensively developed in this work.

Another of her important books is the collection of essays Men in Dark Times. These intellectual biographies provide insight into the lives of some of the creative and moral figures of the 20th century, among them Walter Benjamin, Karl Jaspers, Rosa Luxemburg, Hermann Broch, Pope John XXIII, and Isak Dinesen.

In her reporting of the Eichmann trial for The New Yorker, which evolved into Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil (1963), she coined the phrase "the banality of evil" to describe Eichmann. She raised the question of whether evil is radical or simply a function of banality—the tendency of ordinary people to obey orders and conform to mass opinion without critically thinking about the results of their action or inaction. Arendt was extremely critical of the way that Israel conducted the trial. She was also critical of the way that many Jewish leaders (notably M. C. Rumkowski) acted during the Holocaust, which caused an enormous controversy and resulted in a great deal of animosity directed toward Arendt within the Jewish community. Her friend Gershom Scholem, a major scholar of Jewish Mysticism, broke off relations with her. She was criticized by many Jewish public figures, who charged her with coldness and lack of sympathy for the victims of the Shoah. Her book has only recently been translated into Hebrew. Arendt ended the book by endorsing the execution of Eichmann, writing:

Just as you [Eichmann] supported and carried out a policy of not wanting to share the earth with the Jewish people and the people of a number of other nations — as though you and your superiors had any right to determine who should and who should not inhabit the world — we find that no one, that is, no member of the human race, can be expected to want to share the earth with you. This is the reason, and the only reason, you must hang.

Arendt published another book in the same year that was controversial in its own right: On Revolution, a study of the two most famous revolutions of the 18th century. Arendt went against the grain of Marxist and leftist thought by contending that the American Revolution was a successful revolution while the French Revolution was not. Some saw in this argument a post-Holocaust anti-French sentiment. Nevertheless, it echoed that of Edmund Burke. Arendt also argued that the revolutionary spirit had not been preserved in America because the majority of people had no role to play in politics other than voting. She admired Thomas Jefferson's idea of dividing the counties into townships, similar to the soviets that appeared during the Russian Revolution. Arendt's interest in such a "council system", which she saw as the only alternative to the state, continued all her life.

Her posthumous book, The Life of the Mind (1978, edited by Mary McCarthy), was incomplete at her death. Stemming from her Gifford Lectures at the University of Aberdeen in Scotland, this book focuses on the mental faculties of thinking and willing (in a sense moving beyond her previous work concerning the vita activa). In her discussion of thinking, she focuses mainly on Socrates and his notion of thinking as a solitary dialogue between me and myself. This appropriation of Socrates leads her to introduce novel concepts of conscience (which gives no positive prescriptions, but instead tells me what I cannot do if I would remain friends with myself when I re-enter the two-in-one of thought where I must render an account of my actions to myself) and morality (an entirely negative enterprise concerned with non-participation in certain actions for the sake of remaining friends with one's self). In her volume on Willing, Arendt, relying heavily on Augustine's notion of the will, discusses the will as an absolutely free mental faculty that makes new beginnings possible. In the third volume, Arendt was planning to engage the faculty of judgment by appropriating Kant's Critique of Judgment ; however, she did not live to write it. Nevertheless, although we will never fully understand her notion of judging, Arendt did leave us with manuscripts ("Thinking and Moral Considerations", "Some Questions on Moral Philosophy,") and lectures (Lectures on Kant's Political Philosophy ) concerning her thoughts on this mental faculty. The first two articles were edited and published by Jerome Kohn, who was an assistant of Arendt and is a director of Hannah Arendt Library, and the last was edited and published by Ronald Beiner, who is a professor of political science at the University of Toronto. Her papers were deposited at Bard College at the Stevenson Library in 1976, and comprise approximately 4,000 books, ephemera, and pamphlets from Arendt's last apartment. The college has begun digitally archiving some of the collection, which is available at http://www.bard.edu/arendtcollection/

[edit]Commemoration

The asteroid 100027 Hannaharendt is named in her honour.

The German railway authority operates a Hannah Arendt Express between Karlsruhe and Hanover.[7]

The German post office has issued a Hannah Arendt commemorative stamp.

Hannah-Arendt-Straße in the Mitte district of Berlin is named in her honor.

[edit]Selected works

Der Liebesbegriff bei Augustin. Versuch einer philosophischen Interpretation (1929)

The Origins of Totalitarianism (1951). Rev. ed.; New York: Schocken, 2004. (Includes all the prefaces and additions from the 1958, 1968, and 1972 editions.)

The Human Condition (Chicago: University of Chicago Press, 1958).

Rahel Varnhagen: the life of a Jewess. Translated by Richard and Clara Winston (1958). Complete ed.; Ed. Liliane Weissberg (Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1997).

Die ungarische Revolution und der totalitäre Imperialismus (1958)

Between Past and Future: Six exercises in political thought (New York: Viking, 1961). (Two more essays were added in 1968.)

On Revolution (New York: Viking, 1963).

Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil (1963). (Rev. ed. New York: Viking, 1968).

Men in Dark Times (New York: Harcourt, Brace and World, 1968).

On Violence. Harvest Books (New York: Harcourt, Brace and World, 1970) (Also included in Crises of the Republic.)

Crises of the Republic: Lying in Politics; Civil Disobedience; On Violence; Thoughts on Politics and Revolution (New York: Harcourt, Brace, Jovanovich, 1972). "Civil Disobedience" originally appeared, in somewhat different form, in The New Yorker. Versions of the other essays originally appeared in The New York Review of Books.

The Jew as Pariah: Jewish Identity and Politics in the Modern Age, edited with an introduction by Ron H. Feldman (1978)

Life of the Mind Ed. Mary McCarthy, 2 vols. (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1978).

Hannah Arendt/Karl Jaspers Correspondence, 1926–1969 Edited by Lotte Kohler and Hans Saner, translated by Robert Kimber and Rita Kimber (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1992).

Essays in Understanding, 1930-1954: Formation, Exile, and Totalitarianism, Ed. Jerome Kohn (New York: Harcourt, Brace, 1994), Paperback ed. (New York: Schocken, 2005).

Love and Saint Augustine Edited with an Interpretive Essay by Joanna Vecchiarelli Scott and Judith Chelius Scott (Chicago: The University of Chicago Press, 1996/1998).

Lectures on Kant's Political Philosophy. Edited and with an Interpretive Essay by Ronald Beiner (The University of Chicago Press, 1992).

Within Four Walls: The Correspondence between Hannah Arendt and Heinrich Blücher, 1936-1968. Edited by Lotte Kohler, translated by Peter Constantine (New York: Harcourt, 1996).

Responsibility and Judgment. Edited with an introduction by Jerome Kohn (New York: Schocken, 2003).

Hannah Arendt and Martin Heidegger. Letters, 1925–1975, Ed. Ursula Ludz, translated Andrew Shields (New York: Harcourt, 2004).

The Promise of Politics. Edited with an Introduction by Jerome Kohn (New York: Schocken, 2005).

Arendt und Benjamin: Texte, Briefe, Dokumente. Edited by Detlev Schöttker and Erdmut Wizisla. (2006)

The Jewish Writings. Edited by Jerome Kohn and Ron H. Feldman. Schocken Books. (2007)

[edit]Further reading

Elisabeth Young-Bruehl (1982), Hannah Arendt: For Love of the World, Yale University Press, ISBN 0-300-02660-9. (Paperback reprint edition, September 10, 1983, ISBN 0-300-03099-1; Second edition October 11, 2004 ISBN 0-300-10588-6.)

Villa, Dana ed. (2000), The Cambridge Companion to Hannah Arendt, Cambridge University Press, ISBN 9780521645713 (hb).

Villa, Dana (1995), Arendt and Heidegger: the Fate of the Political, Princeton University Press, ISBN 0-691-04400-7.

Villa, Dana (1999), Politics, Philosophy, Terror: Essays on the Thought of Hannah Arendt, Princeton University Press, ISBN 0-691-00935-X.

Villa, Dana (2008), Public Freedom, Princeton University Press, ISBN 978-0-691-13594-6.

Harms, Klaus: Hannah Arendt und Hans Jonas. Grundlagen einer philosophischen Theologie der Weltverantwortung. Berlin: WiKu-Verlag (2003). ISBN 3-936749-84-1. (de)

Elzbieta Ettinger: Hannah Arendt/Martin Heidegger, Yale University Press (1997). ISBN 0-300-07254-6.

Young-Bruehl, Elisabeth. Why Arendt Matters. New Haven, CT; London: Yale University Press, 2006 (hardcover, ISBN 0-300-12044-3).

Dietz, Mary G. Turning Operations: Feminism, Arendt, and Politics, Routledge (2002). ISBN 0-415-93244-0.

Julia Kristeva. Hannah Arendt. Trans. Ross Guberman. Columbia University Press. 2001. ISBN 9780231121026

Seyla Benhabib. The Reluctant Modernism of Hannah Arendt. Rowan and Littlefield Publishers. 2003. ISBN 9780742521513

Jennifer Nedelsky and Ronald Beiner, ed. Judgment, Imagination, and Politics: Themes from Kant and Arendt. Rowan and Littlefield Publishers. 2001. ISBN 9780847699711

Birmingham, Peg. Hannah Arendt and Human Rights: The Predicament of Common Responsibility. Indian University Press (2006) ISBN 9780253218650

Maurizio Passerin d'Entrèves. The Political Philosophy of Hannah Arendt. New York: Routledge, 1994. ISBN 9780415087902

David Keen. 2007. Learning About the Iraq War from Hannah Arendt . Counterpunch. September 24.

[edit]Notes

^ Human, citizen, Jew - Haaretz - Israel News

^ Hannah Arendt & Karl Jaspers (1992) Correspondence 1926-1969, Harcourt Brace Jovanovich, ISBN 0-15-107887-4

^ Hannah Arendt & Mary McCarthy (1995) Between Friends: The Correspondence of Hannah Arendt and Mary McCarthy 1949-1975, Secker & Warburg, ISBN 0-436-20251-4

^ Dear Hannah - Haaretz - Israel News

^ Wesleyan University

^ "Hannah Arendt, Political Scientist, Dead". New York Times. December 6, 1975. Retrieved on 2008-11-19. "Hannah Arendt, the political philosopher who escaped Hitler's Germany and later scrutinized its morality in "Eichmann in Jerusalem" and other books, died Thursday night in her apartment at 370 Riverside Drive."

^ All aboard the Arendt express, Haaretz, 4 May 2007

http://en.wikipedia.org/wiki/Hannah_Arendt

Hannah Arendt (October 14, 1906 – December 4, 1975) was an influential German-Jewish political theorist. She has often been described as a philosopher, although she refused that label on the grounds that philosophy is concerned with "man in the singular." She described herself instead as a political theorist because her work centers on the fact that "men, not Man, live on the earth and inhabit the world."

Arendt's work deals with the nature of power, and the subjects of politics, authority, and totalitarianism. Much of her work focuses on affirming a conception of freedom which is synonymous with collective political action among equals.

Hannah Arendt was born into a family of secular Jewish Germans in the city of Linden (now part of Hanover), and grew up in Königsberg and Berlin.

At the University of Marburg, she studied philosophy with Martin Heidegger, with whom she embarked on a long, stormy and romantic relationship for which she was later criticized because of Heidegger's support for the Nazi party while he was rector of Freiburg University.

In the wake of one of their breakups, Arendt moved to Heidelberg, where she wrote her dissertation on the concept of love in the thought of Saint Augustine, under the existentialist philosopher-psychologist Karl Jaspers.

She married Günther Stern, later known as Günther Anders, in 1929 in Berlin (they divorced in 1937).

The dissertation was published the same year, but Arendt was prevented from habilitating, a prerequisite for teaching in German universities, because she was Jewish. She worked for some time researching anti-Semitism before being interrogated by the Gestapo, and thereupon fled Germany for Paris. Here she met and befriended the literary critic and Marxist philosopher Walter Benjamin, her first husband's cousin. While in France, Arendt worked to support and aid Jewish refugees. She was imprisoned in Camp Gurs but was able to escape after a couple of weeks.

However, with the German military occupation of northern France during World War II, and the deportation of Jews to Nazi concentration camps, even by the Vichy collaborator regime in the unoccupied south, Arendt was forced to flee France. In 1940, she married the German poet and Marxist philosopher Heinrich Blücher, by then a former Communist Party member.

In 1941, Arendt escaped with her husband and her mother to the United States with the assistance of the American diplomat Hiram Bingham IV, who illegally issued visas to her and around 2500 other Jewish refugees, and an American, Varian Fry, who paid for her travels and helped in securing these visas. Arendt then became active in the German-Jewish community in New York. In 1941-1945, she wrote a column for the German-language Jewish newspaper, Aufbau. From 1944, she directed research for the Commission of European Jewish Cultural Reconstruction and traveled frequently to Germany in this capacity. [1]

After World War II she returned to Germany and worked for Youth Aliyah. She became a close friend of Jaspers and his Jewish wife,[2] developing a deep intellectual friendship with him and began corresponding with Mary McCarthy.[3] In 1950, she became a naturalized citizen of the United States.[4] Arendt served as a visiting scholar at the University of California, Berkeley, Princeton University and Northwestern University. She also served as a professor on the Committee on Social Thought at the University of Chicago, as well as at The New School in New York City, and served as a fellow on the faculty at Yale University and Wesleyan University in the Center for Advanced Studies (1962-1963).[5] In 1959, she became the first woman appointed to a full professorship at Princeton.

She died at age 69 in 1975, and was buried at Bard College in Annandale-on-Hudson, New York, where her husband taught for many years.[6]

Hannah Arendt's gravestone at the Bard College cemetery in Annandale-on-Hudson, New York

Arendt was instrumental in the creation of Structured Liberal Education (SLE) at Stanford University. She wrote a letter to the then president of Stanford University to convince the university to enact Mark Mancall's vision of a residentially-based humanities program.

[edit]Works

Arendt theorizes freedom as public and associative, drawing on examples from the Greek "polis", American townships, the Paris Commune, and the civil rights movements of the 1960s (among others) to illustrate this conception of freedom.

Another key concept in her work is "natality", the capacity to bring something new into the world, such as the founding of a government that endures.

Her first major book was The Origins of Totalitarianism (1951), which traced the roots of Stalinist Communism and Nazism in both anti-Semitism and imperialism. The book was controversial because it suggested an essential identity between the two phenomena, which can be considered as completely separated in both origins and nature. She argues that Jewry was not the operative factor in the Holocaust, but merely a convenient proxy. Totalitarianism in Germany, in the end, was about megalomania and consistency, not eradicating Jews.

Arguably her most influential work, The Human Condition (1958) distinguishes between labour, work, and action, and explores the implications of these distinctions. Her theory of political action is extensively developed in this work.

Another of her important books is the collection of essays Men in Dark Times. These intellectual biographies provide insight into the lives of some of the creative and moral figures of the 20th century, among them Walter Benjamin, Karl Jaspers, Rosa Luxemburg, Hermann Broch, Pope John XXIII, and Isak Dinesen.

In her reporting of the Eichmann trial for The New Yorker, which evolved into Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil (1963), she coined the phrase "the banality of evil" to describe Eichmann. She raised the question of whether evil is radical or simply a function of banality—the tendency of ordinary people to obey orders and conform to mass opinion without critically thinking about the results of their action or inaction. Arendt was extremely critical of the way that Israel conducted the trial. She was also critical of the way that many Jewish leaders (notably M. C. Rumkowski) acted during the Holocaust, which caused an enormous controversy and resulted in a great deal of animosity directed toward Arendt within the Jewish community. Her friend Gershom Scholem, a major scholar of Jewish Mysticism, broke off relations with her. She was criticized by many Jewish public figures, who charged her with coldness and lack of sympathy for the victims of the Shoah. Her book has only recently been translated into Hebrew. Arendt ended the book by endorsing the execution of Eichmann, writing:

Just as you [Eichmann] supported and carried out a policy of not wanting to share the earth with the Jewish people and the people of a number of other nations — as though you and your superiors had any right to determine who should and who should not inhabit the world — we find that no one, that is, no member of the human race, can be expected to want to share the earth with you. This is the reason, and the only reason, you must hang.

Arendt published another book in the same year that was controversial in its own right: On Revolution, a study of the two most famous revolutions of the 18th century. Arendt went against the grain of Marxist and leftist thought by contending that the American Revolution was a successful revolution while the French Revolution was not. Some saw in this argument a post-Holocaust anti-French sentiment. Nevertheless, it echoed that of Edmund Burke. Arendt also argued that the revolutionary spirit had not been preserved in America because the majority of people had no role to play in politics other than voting. She admired Thomas Jefferson's idea of dividing the counties into townships, similar to the soviets that appeared during the Russian Revolution. Arendt's interest in such a "council system", which she saw as the only alternative to the state, continued all her life.

Her posthumous book, The Life of the Mind (1978, edited by Mary McCarthy), was incomplete at her death. Stemming from her Gifford Lectures at the University of Aberdeen in Scotland, this book focuses on the mental faculties of thinking and willing (in a sense moving beyond her previous work concerning the vita activa). In her discussion of thinking, she focuses mainly on Socrates and his notion of thinking as a solitary dialogue between me and myself. This appropriation of Socrates leads her to introduce novel concepts of conscience (which gives no positive prescriptions, but instead tells me what I cannot do if I would remain friends with myself when I re-enter the two-in-one of thought where I must render an account of my actions to myself) and morality (an entirely negative enterprise con