Hayyim Palache, Chief Rabbi of Izmir

Ḥayyim ben Jacob Pallache (Palache, Palaggi), known by the Hebrew acronyms Ḥabif and Maharḥaf, was a chief rabbi of the Ottoman city of Izmir (Smyrna). Born in Izmir in 1788, he was educated by his father, who was a well-known rabbi and kabbalist, as well as by his grandfather Joseph Raphael ben Ḥayyim Ḥazzan (Ḥazzan, 1741–1820), who was also a chief rabbi of Izmir.

Ḥayyim Pallache was already a rabbi in 1813, when he was but twenty-five years old; by the time he reached forty in 1828, he had been appointed head of the Bet Yaʿaqov rabbinical seminary. Ten years later, he became the head of a religious court (1838) and achieved the rabbinical titles of marbiṣ torah (teacher of Torah study) and rav kolel (head rabbi) by 1855. One year later, he was officially appointed haham başı (chief rabbi) of the Jewish community of Izmir by Sultan Abdülmecit I(r. 1839–1861).

Inevitably involved in the many controversies that embroiled the Izmir community, he continued in this position until his death twelve years later in 1868. His sons were also well-known rabbinical figures. See Pallache Family (Turkish Branch) below.

Pallache wrote his first book, Pe‘ulat Ṣaddiq le-Ḥayyim (The Deeds of the Righteous [Tendeth] to Life),when he was only seventeen. By the end of his life, he had followed this book with more than seventy others. The most noteworthy of Ḥabif’s books are Tokhaḥot Ḥayyim (The Reproofs of Life), his collected homilies on the weekly Torah portions (3 vols. in 2, Salonica and Izmir, 1740–74); the responsa collections Ḥayyim be-Yad (Life Is in One’s Hand) and Nishmat Kol Ḥay (The Soul of Every Living Being)(Salonica, 1832–837); Masa’ Ḥayyim (The Burden of Life; Izmir, 1874), responsa on taxation in Izmir; Arṣot ha-Ḥayyim (The Land[s] of the Living; Jerusalem, 1877), a discussion of the importance of the Land of Israel; Qol ha-Ḥayyim (The Voice of the Living), a form of prayers for one who reaches the age of seventy; more collected responsa in Mo‘ed le-Khol Ḥay (The Appointed Place for All Living) and Ḥiqeqe Lev (Resolves of the Heart; Salonica, 1840–49); and Kaf ha-Ḥayyim (The Power of Life; Salonica, 1858), a treatise on Kabbala. His works have been reprinted many times.

Yaron Ben Naeh

Bibliography

Eckstein, Simon Aryeh Leib. “The Life, Work and Influence of Rabbi Chayim Palaggi on the Jewish Community in Izmir” (Ph.D. diss., Yeshiva University, 1970) [Hebrew with Eng. summary].

———. Toledot ha-Chabif: The Work, Life and Influence of Rabbi Hayim Palaggi (1787–1868), Chief Rabbi of Izmir , Turkey (Jerusalem: Hoṣa’at ha-Leviyyim, 1999) [Hebrew].

Ḥasida, Yisra’el Yiṣḥaq. Rabbi Ḥ ayyim Palaji v-sfarav: Reshima Biyo-Bibliyografit, bi-Mlo’ot Me’a Shana li-F ṭ irato (Jerusalem: Moqire Maran ha-Ḥabif, 1961).

Citation Yaron Ben Naeh. " Pallache, Ḥayyim." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online , 2013. Reference. Jim Harlow. 02 January 2013 <http://referenceworks.brillonline.com/entries/encyclopedia-of-jews-...>

     Born in Izmir (Smyrna). The grandson of Joseph Raphael Hazzan (Hikrei Lev) and the son of Kali Kaden Hazan. Lived between the years of 1788-1869 and opened a new age in the Izmir’s Jewish community. In 1837 he became a Beit Din member, in 1847 Rav Sheni (The second Rabbi) and later as a Marbits Torah he was the only authorised person about justice.

In 1855 he became RAV KOLLEL chief Rabbi Hayyim Ba-Yad. After he got older he had some problems of administration. There were two groups in the community, the ones who wanted him and the ones who were against him. Many of his artworks were burnt in the fire of Izmir. And some of them were not published. Only 72 artworks are known even that he had more than 100 artworks. He was rewarded with a medal by the Sultan. He’s known with the name:

“MAALOT ATERET TIFERET”= “THE CROWN OF PRIDE”.

He is the author of:

DARKHEI HAYYIM - (1821 - Izmir (Smyrna). About Pirkei Avot.

LEV HAYYIM- (vol.1, Salonika,1823; vols. 2-3, Izmir, 1874-90): Responsa, interpretations, and comments on the Shulhan Arukh.

NISHMAT KOL HAI - (2 vols., Salonika, 1832-37) Responsa.

ZEDAKAH HAYYIM - (Izmir, 1838).

HIKEKEI LEV - (2 vols., Salonika, 1840-53)

NEFESH HAYYIM - (1842)

TORAH VE HAYYIM- (1846)

KAF HA-HAYYIM - (1859 )

MOED LE KHOL HAI - (1861)

HAYYIM VE SHALOM -( 2 vols., 1857 - 72)

SEFER HAYYIM - (1863)

GINZEI HAYYIM - (1871)
---------------------------------------
Pallache Family (Turkish Branch) (1,478 words) D Gershon Lewental

The Pallache (Palaggi, Palache, Palacci) family originated in the Iberian Peninsula and had branches in many places along the Mediterranean littoral. It produced several leading rabbinical scholars in the Ottoman city of Izmir (Smyrna) during the nineteenth and early twentieth centuries. Two of them, Ḥayyim ben Jacob and his son Abraham, served as chief rabbi (haham başı) and became the focus of a fierce dispute that engulfed the town’s Jewish community, while a third, Solomon ben Abraham, contributed to its decline.

Ḥayyim ben Jacob Pallache(January 28, 1788– February 10, 1868) was known by the Hebrew acronyms Ḥabif and Maharḥaf. A grandson of the noted scholar Joseph Raphael ben Ḥayyim Ḥazzan (Ḥazan, 1741–1820), he demonstrated erudition and an appreciation for literature at an early age. He studied under his grandfather and Isaac ben Elyakim Gaṭigno (d. 1839) and received his ordination from his grandfather. Ḥayyim Palache was a prolific writer who composed more than seventy works, beginning with Darke Ḥayyim (Izmir, 1821), on the Ethics of the Fathers (Pirqe Avot). His many other works appeared consecutively at short intervals (there is an incomplete list in Galanté, vol. 3, p. 18). The most noteworthy were Lev Ḥayyim (3 vols., Salonica, 1823; Izmir, 1870), Semikha le-Ḥayyim (Salonica, 1826), Nishmat Kol Ḥayy (2 vols., Salonica, 1832, 1837), Nefesh Ḥayyim (Salonica, 1836), Ṣedaqa Ḥayyim (Izmir, 1838), Ḥiqeqey Lev (Salonica, 1843), Ḥayyim Derakhav (Salonica, 1850), Reʾeh Ḥayyim (3 vols., Salonica, 1860), Ḥayyim ve-Shalom (Izmir, 1862), Birkat Mordekhay le-Ḥayyim (Izmir, 1868), Sefer Ḥayyim (Salonica, 1868), and Ginze Ḥayyim (Izmir, 1872). Among his other works were twenty-six manuscripts that were consumed in a fire.

In late 1837 Pallache was appointed head of a rabbinical court in Izmir. Subsequently he became a jurist (dayyan), instructor of Torah (marbiṣ torah), community rabbi (rav ha-kolel), and ultimately was appointed chief rabbi in 1854. Ten years later, in 1864, the Ottoman government awarded him the Mecidiye Order third class. Pallache’s thirty-year career coincided with a period of socioeconomic prosperity that saw the authority of the rabbinate consolidated. A pious man, Pallache dedicated all of his time to his work and kept long hours. As a rabbinic conservative, he opposed many modern innovations, such as the adoption of European dress.

Pallache’s stringent views affected his administration of the community, which was described by some as despotic, and precipitated the conflict that broke out in 1865 when the community’s secular leaders attempted to exploit his old age and failing health to seize control. In late November of that year, an administrative committee forced Pallache to submit all his decisions to its oversight. During 1866, a group of lay leaders purchased the concession for the gabela tax on kosher food and alcohol at a suspiciously low price. The concessionaires (gabelleros) responded to public complaints by agreeing to pay a slightly higher price but refused to allow an audit of their finances. This prompted Pallache to repeal the tax in its entirety. The gabelleros appealed to the locum tenens chief rabbi (haham başı kaymakamı) in Istanbul, Yaqir Geron (Guéron, in office 1863–1872), who sent his secretary to investigate the matter in December 1866. The latter recommended that Pallache should be removed from office and proposed himself as his successor. The Ottoman government authorized the change, but Pallache was very popular, especially because he had led the fight against the corrupt gabelleros. In the face of widespread public opposition, the governor of Izmir decided to put off implementing the appointment. Meanwhile the Pallachists and their opponents waged a fierce struggle in the streets of Izmir and Istanbul; some of Pallache’s partisans even personally assailed Geron. The Pallachists won the dispute, and Pallache was confirmed in office in October 1867. The elderly rabbi showed clemency toward his opponents and agreed to implement administrative reforms, but he died a few months later before carrying them out. His funeral was attended by all of the city’s dignitaries, and a synagogue, Beyt Hillel Pallache, was later named after him; there is, as well, an Israeli seminary in his honor in Bney Braq. As Shaw noted, the Pallache dispute reflected the lack of a clear definition of the functions of the Ottoman chief rabbi and the local chief rabbis the cities and provinces. It weakened Geron’s authority and led to the government’s failure to implement the Organic Statute of 1865 in Izmir until 1911.

The issue of succession prompted another struggle between the two camps. A small minority supported the appointment of the conservative Rabbi Joseph Ḥakim, the chief rabbi of Manissa, whereas the majority of the population preferred Abraham ben Ḥayyim Pallache (1809 or 1810–January 2, 1899), the son of the late rabbi, who supported various educational and administrative reforms. Jews holding foreign citizenship appealed to their consuls to take up the case, and fifteen thousand of the city’s Jews signed a petition in favor of Abraham. He succeeded his father as chief rabbi on October 7, 1869. An austere man, the younger Pallache nevertheless promoted modern education during his more than thirty–year tenure. He wrote a number of works, including Shamaʿ Avraham (Abraham Obeyed; Salonica, 1850), a collection of responsa; Ve-Hokhiʾaḥ Avraham (And Abraham Reproved; 2 vols., Izmir, 1853, 1862), on ethics; Berakh et Avraham (Blessed Was Abraham; Salonica, 1857), a collection of homiletical sermons; and Va-Yossef Avraham (Then Again Abraham ; Izmir, 1881), an elegy to the patriarch Joseph; and others (sixteen works are listed in Galanté, vol. 3, p. 22). Like his father, Abraham received various honors, including the Mecidiye Order second class, the Order of Osmaniye third class, and the Order of St. Sauveur of Greece.

Two other sons of Ḥayyim Pallache also played an important role in the Jewish community’s spiritual and social life. (Nissim Raḥamim) Isaac ben Ḥayyim, who served as community rabbi (rav ha-kolel) and as a member of the town’s rabbinical court, succeeded his brother Abraham briefly upon the latter’s death. He authored Avot ha-Rosh (The Principal Fathers; 2 vols., 1869), Yafe la-Lev (Good for the Heart; Izmir, 1906), Yafe Talmud (Excellent Is Study), and Pene Ḥayyim ve-Ḥeleq Yafe (The Face of Ḥayyim and a Fair Share), a collection of his father’s sermons.

Some members of the community wished to appoint a third brother, Joseph ben Ḥayyim Pallache (b. 1815/1819), the author of Yosef et Eḥav (Joseph and His Brethren; Izmir, 1896), to the post of chief rabbi, but this would have not have received governmental recognition because the law specified that such duties could only be undertaken by someone under the age of seventy-five. Therefore, Solomon ben Abraham, the nephew of Isaac and Joseph, was nominated, despite the fact that he lacked an appropriate scholarly background and had a reputation for causing discord. As a consequence, another individual, Joseph Eli (d. 1906), became the locum tenens, precipitating yet a third crisis between the Pallachists and their opponents.

A mixed committee of Jews and non-Jews resolved the dispute in Eli’s favor in July 1899, but Solomon and his brother Nissim refused to accept the decision and waged an opposition campaign, even disrupting Sabbath services led by their uncle Isaac on September 18, 1899. The situation required police intervention. In the end several Jewish notables were sent into exile, forcing the community council to decide to appoint Solomon to another position in the rabbinate. An outbreak of the plague further disrupted the affairs of the community. Rabbi Joseph ben Samuel Bensenior(1837–1913), who succeeded Eli in December 1900, attempted to resolve the crisis by appointing Solomon to head a rabbinical court, but as Galanté noted, this compromise proved distasteful even to his supporters and failed to resolve the matter. This third dispute precipitated a serious decline of the Izmir community from its recent apogee under Ḥayyim ben Jacob Pallache.

Another member of the family, Hillel Pallache, served on the council of the Jewish community of Izmir from 1929 to 1933.

Principle members of the Pallache Family. Courtesy of D Gershon Lewental.

D Gershon Lewental

Bibliography

Altalef, Shmuʾel. “Rabbi Ḥayyim Pallache, His Life and His Work: The Community Rabbi of the Jews of Izmir, Turkey,” Qove ṣ ha- Ṣ iyyonut ha-Datit 3 (2000): 308–325 [Hebrew].

Eckstein, Simon Aryeh Leib. “The Life, Work and Influence of Rabbi Chayim Palaggi on the Jewish Community in Izmir” (Ph.D. diss., Yeshiva University, 1970) [Hebrew].

Franco, Moise. Essai sur l’histoire des Israélites de l’Empire Ottoman depuis les origines jusqu’à nos jours (1897; repr. Hildesheim: Olms, 1973), pp. 193, 197–202, 240, 244–245, 267–269, 271, 274.

Galanté, Abraham. Histoire des Juifs de Turquie (Istanbul: Isis, 1985), vol. 1, pp. 256–257; vol. 2, p. 120; vol. 3, pp. 14–29.

Gaon, Moshe David. Oriental Jews in Eretz-Israel (Past and Present) (Jerusalem, 1938), pp. 559–561 [Hebrew].

Ḥasida, Yisraʾel Yiṣḥaq. Rabbi Ḥayyim Palaji u-Sefarav: Reshima Biyo-Bibliyografit, bi-Mloʾt Meʾa Shana li-F ṭ irato (5628– 5728) (Jerusalem: Moqire Maran ha-Ḥabif, 1968).

Shaw, Stanford J. The Jews of the Ottoman Empire and the Turkish Republic (New York: New York University Press, 1991), pp. 67, 170, 173–175, 180, 183, 249.

Citation D Gershon Lewental. " Pallache Family (Turkish Branch)." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online , 2013. Reference. Jim Harlow. 02 January 2013 <http://referenceworks.brillonline.com/entries/encyclopedia-of-jews-...>

Haim Palachi From Wikipedia, the free encyclopedia

Tomb of Rabbi Chaim Palagi in İzmir, Turkey. Haim Palachi, also spelt Palaggi, (Acronym: MaHaRHaF or HaVIF) (1788, Smyrna, Turkey – 1869, Smyrna) was a Turkish author and rabbi. Life[edit] Maternal grandson of Joseph ben Hayyim Hazan, author of Hiqre Leb; pupil of Isaac Gategno, author of Bet Yiṣḥaq. After serving as president of the tribunal in his native city, he was appointed Hakham Bashi there in 1854. His declining years were saddened by his deposition, although he was re-instated and held the position until the year before his death, and by disturbances among the people. He was greatly venerated by the masses, and at his funeral the hearse was escorted by a battalion of troops, an honor given by the Turkish authorities to only two or three chief rabbis. Works[edit] Palachi was a prolific writer. Not counting twenty-six manuscripts which were lost in a fire, and a large number which are unpublished, he produced twenty-six works, most of them containing in their titles his name, "Hayyim". They are as follows: "Darche Hayyim 'al Pirke Abot" (Smyrna, 1821), commentary on Pirke Avot; "Leb Hayyim" (vol. i, Salonica, 1823; ii.-iii., Smyrna, 1874-90), responsa and comments on the Shulchan Aruch; "De-Rahamim le-Hayyim"; "Hayyim ba-Yad", halachic responsa; "Semichah le-Hayyim" (Salonica, 1826); "Nishmat Kol Hai" (2 vols., ib. 1832-37), responsa; "Tsedakah Hayyim" (Smyrna, 1838); "Hikeke Leb" (2 vols., Salonica, 1840–49), responsa; "Tochahat Hayyim" (2 vols., ib. 1840-53), moral counsel and sermons; "'Ateret Hayyim"; "Yimmatse le-Hayyim", prayers for different needs; "Nefesh Hayyim" (ib. 1842); "Torah ve-Hayyim"; "Hayyim Tehillah"; treatises on various subjects, and a eulogy of Sir Moses Montefiore, with an appendix, "Derachav le-Mosheh", about the Damascus affair (ib. 1845); "Hayyim Derachav" (ib. 1850); "Hayyim la-Roshe"; "Kaf ha-Hayyim", halachic rulings and morals; "Mo'ed le-Kol Hai", laws of the festivals; "Re'e Hayyim" (3 vols., ib. 1860); "Hayyim ve-Shalom" (Smyrna, 1862); "Katub le-Hayyim"; "Sippur Hayyim"; "Birkat Mordekai le-Hayyim" (ib. 1868); "Sefer Hayyim" (Salonica, 1868); "Ginze Hayyim" (Smyrna, 1872). Works since printed from manuscript "Refuat Hayyim", spiritual remedies for diseases; "Yismach Hayyim", on the significance of names; "Hayyim be-Yad", responsa. Bibliography[edit] Franco, Histoire des Israélites de l'Empire Ottoman, pp. 198–202, 245; Hazan, Solomon, Ha-Ma'alot li-Shelomoh, s.v.

This article incorporates text from a publication now in the public domain: "Palaggi, Hayyim". Jewish Encyclopedia. 1901–1906.

רבי חיים פלאג'י

''''''(’החבי"ף‘; י"ז בטבת ה'תקמ"ח (28 בדצמבר 1787) – י"ז בשבט ה'תרכ"ח (10 בפברואר 1868)) היה פוסק, פרשן ומקובל, מגדולי חכמי איזמיר.

תולדות חייו נולד באיזמיר, לקאלי קאדין ולרבי יעקב פלאג'י (פלאצ'י). סבו מצד אמו היה רבי יוסף רפאל בן חיים חזן מחבר ספר "חקרי לב" אשר בערוב ימיו היה הראשון לציון. כנער שימש את זקנו[1.

%D7%A2%D7%9C ילדותו מספר: "ומעיד אני עלי שמים וארץ, כי מיום דעתי עד יום היותי בן עשרים שנה הייתי שוקד על לימודי ביום ובלילה בלי שום ביטול"[2] בשנת ה'תקס"ז (1807) בגיל 19 התחתן עם בתו של יצחק רבי. למד אצל רבי פנחס די שיגורה[3]. בשנת ה'תקע"ג (1813) קיבל הסמכה ל"החכם השלם" על ידי סבו רבי רפאל יוסף.

לא הסכים לקבל עליו תפקיד ציבורי בחיי אביו. בשנת ה'תקפ"ח (1828) קיבל עליו להיות דיין בבית דין וראש ישיבת "בית יעקב רבי" באיזמיר[4], שבה למד בצעירותו[5]. ישב גם בישיבת בית הלל, שם למד וחיבר רבים מספריו. הרביץ תורה גם בישיבת עץ החיים, שם גם לימד זקנו היר"ח.

בשנת ה'תקצ"ז (1837) נתמנה רבי חיים לאב בית דין הגדול באיזמיר שמנה 45 רבנים, ובשנת ה'תרט"ו (1855) התמנה למשרה הרמה ביותר באיזמיר "חכם באשי" (רב ראשי)[8], ולאחר כשנה אף אושר מינויו על ידי הסולטאן עבד אלמג'יד הראשון באישור מלכותי "נישאן" ובכך ניתנו לו סמכויות לשפוט, להוציא לפועל את פסקיו, והופקד בידיו שלטונה של הקהילה היהודית כולה.

רבי חיים היה ידוע כאוהב שלום ורודף שלום ופעל רבות כדי להרבות את האחדות בארצו ובקהילתו וכן פעל רבות לשפר ולחזק את קהילתו.

בשנת ה'תרכ"ח (1868) בחג שמחת תורה בשעת קריאת התורה קרא רבי חיים את הפסוק "וימת שם משה" ופרץ בבכי, בשעה זו הבינו אנשי קהילתו כי ימיו קרובים ופרצו אף הם בבכי מר, ואכן בי"ז שבט, יום לאחר שסיים את ספרו "ברכת מועדיך לחיים" נפטר רבי חיים מרעלת דם, בשיבה טובה.

פועלו החברתי

רבי חיים פעל רבות למען עניי עירו והקים מוסדות קהילתיים למען החלשים. הרבה להוכיח בדבר האיסור לצער ולפגוע באחרים, כולל ילדים קטנים, וידועה תוכחתו אל האדונים המצערים את משרתותיהם[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור].

רבי חיים לא חת מפני נכבדי ועשירי הקהילה והוכיח אותם פעמים רבות על יחסם לעניי הקהילה ואף מתח ביקורת על עשירי עירו המסרבים לשלם מיסים לפי יכולתם אלא ביכרו להעלות בשיעור ניכר את המס על הבשר (ה"גאבילה"), רבי חיים התרעם כי לא רק שאינם מחזקים ידיהם של לומדי תורה ועניים, ומבטלים את הנוהג של חלוקה לעניים בערבי שבתות, אלא שבהעלאת מחיר הבשר הם מעבירים את תשלום המיסים על כתפי העניים ועל כן פסק כי אף מההכנסה של מס הבשר (ה"גאבילה") יופרש חלק לעניים ולעמלי תורה, כדבריו "לא בחר בזה ה', ובמקום צדקה ותהי לצעקה, וכי אין לך גזל וחמס גדול מזה".

רבי חיים פעל רבות להקמת בית חולים יהודי באיזמיר ולשם כך אף גייס נדבנים ידועים בעולם בהם: הברון רוטשילד וסר משה מונטיפיורי עימם רקם קשרים חמים, אותם הפעיל רבי חיים גם כדי להציל את יהודי דמשק מעלילת הדם אשר העלילו עליהם. וכן פעל להקמת מוסדות לעזרה סוציאלית ומוסדות ציבוריים נוספים והיה מעורב אישית בהקמת כל מוסד ותפעולו.

רבי חיים דאג לפרנסת עניי העיר ואף בשעותיו האחרונות לפני מותו ביקש כי לא יטריחו את הציבור להתפלל לרפואתו אלא ישכרו מתפללים מעניי העיר למטרה זאת.

רבי חיים מפורסם היה במידת הכנסת האורחים שבה כיבד את כל באי ביתו, וכן בחידושו שמותר לבעל הבית לשנות מדבורו (לשקר), כדי שאורח לא יצטער.

רבי חיים תיקן תקנות אשר היו לרווחת אנשי העיר כולה ואף למען בריאות הציבור וידועה הוראתו להימנע מעישון סיגריות לא רק בשבת אלא אף בימות החול.

פועלו החינוכי

רבי חיים השקיע את רוב מרצו וסמכותו כדי לשפר את מצב החינוך בקהילתו ובעיקר את מצבם של ילדי העניים וזאת על ידי התקנת תקנות רבות המבטיחות חינוך ראוי:

תקנת "חינוך חובה" - אין אב רשאי להוציא את בנו מהתלמוד תורה לפני שהילד ידע לכל הפחות את סדר התפילות וקריאה, וכן תיקן שבעל מלאכה רשאי להעסיק נער כשוליה רק לאחר שהילד סיים את לימודיו לשביעות רצונם של מפקחים שמונו לכך. וכן הקים לפני מותו "ועד" מיוחד לפיקוח על מוסדות החינוך בעיר ועל ענייני החינוך בכלל.

בנוסף קבע רבי חיים כי המס המוטל על הבשר ("הגאבילה") ישמש למימון חינוך ילדי העניים והקמת מוסדות חינוך נוספים בעיר. בעקבות תקנה זו, הוא הסתכסך עם כמה ממנהיגי הקהילה.

רבי חיים פעל להפצת התורה והקים ישיבות בהם למדו אברכים מובחרים בלי תשלום ואף עול פרנסתם ופרנסת ביתם הייתה על רבי חיים, וכן עסק רבי חיים במתן תשובות למאות השאלות אשר הגיעו אליו ממקומות רבים בעולם, בהם: תוניסיה, גרמניה, סוריה, פולין, מרוקו, ושווייץ, ואף קיבץ את חלקם בספרי שו"ת שהוציא לאור.

קבורתו וקברו

רבי חיים פלאג'י נקבר בבית העלמין העתיק באיזמיר בהלוויה ממלכתית שבה השתתפו גם אנשי הצבא הטורקי, נציגי השלטונות ונציגי מדינות זרות. במהלך מסע ההלוויה סבבו את ארונו בני קהילתו אשר נשאו בידיהם את ספריו ונרות דולקים.[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]

בעוד מצבות הקברים בבית העלמין פונות לכיוון דרום, מצבת קברו של רבי חיים היא היחידה הפונה לכיוון מזרח, מסיבה לא ברורה[10].

ספריו

רבי חיים התפרסם בספריו הרבים, כ-80 במספר, אותם התחיל לכתוב בגיל 16 ואשר עוסקים בקשת רחבה של נושאים: 7 חיבורים על התנ"ך, 9 חיבורים על התלמוד, 15 ספרי מדרשים ודרושים, ספרי מוסר ו24 חיבורים בהלכה, קבלה, שו"ת וספרים רבים נוספים.

בסיום כתיבת כל ספר, היה עורך רבי חיים סעודת מצווה והיה מחלק את ספריו ללא תמורה. את ספריו לעולם לא מכר.[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]

בי"א באב ה'תר"א (1841) התחוללה שרפה באיזמיר ובה חרבה שכונת היהודים ונפגע גם ביתו של הרב חיים:

"באותו לילה נשרף רוב רובי תורתי אשר טפחתי וריביתי... בין הכל ד"ן אנכי וכולם כאחד היו למאכולת אש ויי לאזילא ויי לאבידה שאינה חוזרת אותיות פורחות מפני הדליקה הכל לגבוה סלקא [%D7%94%D7%9C%D7%9A] ובאותם הימים דעתי בל עמי מרוב צערי ותדד שנתי מעיניי והייתי בוכה יומם וליל איכה נהיית הרעה הגדולה הזו.... וחסדי ה' אזכיר תהלות ה' כעל כל מה שגמלנו ה' דבעזרתו ית' שמו, חזרתי על המקרא לחדש ממה שהיתה לשריפה ומאז ועד עתה לשליש ולרביע..."

— חיים לראש, הקדמה

במהלך השנים שיחזר רבי חיים חלק מכתביו והוציא לאור עשרות מהם, מיעוטם נותרו עדיין בכתב יד. בשנים האחרונות חיבוריו נדפסים בין השאר על ידי מכון 'שובי נפשי' בירושלים. חזיונותיו וחידושי תורה שנתגלו לו בחלום בחזיון הלילה, נתפרסמו בסוף ספר ויוסף אברהם בשם קונטרס חזיונות חיים (ירושלים, תשס"ח).

רשימה חלקית מספריו

• אב"י הנח"ל - על אגדת בראשית
• ארצות החיים - על מעלת ארץ ישראל
• ברכת מועדיך ח"א, איזמיר תרכ"ח
• ברכת מועדיך ח"ב, איזמיר תרל"א
• ברכת מועדיך לחיים - ספרו האחרון, יצא לאור יום לפני מותו[11]
• גנזי חיים, איזמיר תרל"א - חידושי הלכות ע"פ סדר א' ב', אזמיר תרל״א
• דרכיו למשה - דרוש לכבוד השר משה מונטיפיורי, בעקבות עלילת הדם בדמשק
• דרכי חיים - ביאורים על ספר בית אבות (ביאורו של המאירי למסכת אבות)
• החיים יודוך - פירוש על תהילים.
• החפץ חיים, איזמיר תר"מ - חידושי הלכות בחושן משפט
• הכתוב לחיים - פירוש על תהילים
• ובחרת בחיים, איזמיר תרל"ד
• זכירה לחיים
• חוקות החיים – פסקים וכתבים על חושן משפט.
• חוקי החיים (א) (ב) - חק לישראל
• חיי וחמרא - ענייני יין נסך
• חיים ביד, איזמיר תרל"ג - שו"ת
• חיים ומזון - על ספר הזוהר, אזמיר, תרכ״ח
• חיים ומלך, איזמיר תרל"ד
• חיים ושלום - שו"ת
• חיים טובים - על מדרש שמואל, מדרש שוחר טוב, ומדרש משלי.
• חיים לגופא - על אותיות התורה
• חיים לראש – על הגדה של פסח
• חיים תחילה - על התורה
• חלקם בחיים – הספדים
• חקקי לב – שו"ת
• ימצא חיים - תפילות, בקשות וסגולות, איזמיר תרכ״ג
• ישמח חיים - שמות
• כל החיים - כללי הש"ס והפוסקים
• כף החיים - הלכה ומוסר
• כפר לחיים - סדר עבודת יום הכיפורים, אזמיר תרכ״ח
• כתוב לחיים - הלכות צורת האותיות.
• לב חיים - שו"ת בענייני אורח חיים יצא לאור בשנת ל"ב לחיי רבי חיים.
• לוח ארז, איזמיר תרל"ז ביאור על תנא דבי אליהו
• לחיים בירושלים – על התלמוד הירושלמי
• מועד לכל חי - פסקי דינים ותוכחות מוסר למועדי השנה
• מ"י החסד - על ילקוט שמעוני
• מצא חיים - קונטרס לכבוד מלכת אנגליה בעקבות השתתפותה בהצלת היהודים מעלילת דמשק
• משא חיים - על הלכות מדינה, הסכמות הקהל, תקנות ומנהגים
• נפש חיים - דרוש
• נפש כל חי - מערכות
• נשמת כל חי - שו"ת
• סמיכה לחיים - שו"ת. אותו חיבר יחד עם סבו-רבו רפאל יוסף חזן
• ספר חיים - דיני קריאת ספר תורה
• ספרי חיים - על הספרי
• עיני כל חי – חידושי הלכות ואגדות על התלמוד הבבלי
• עמודי חיים - מוסר
• עתרת החיים - תפילות
• פני חיים – ביאור על סדר הפרשות.
• פעולת צדיק לחיים – ביאורים על מסכת אבות, ספרו הראשון שנכתב בגיל 17.
• פר אחד - על פרקי דרבי אליעזר.
• צדקה לחיים - ענייני צדקה (נדפס מחדש בירושלים על ידי ר' יעקב חיים סופר)
• קול החיים - קיבוץ תפילות ותיקונים שיש לומר לאחר גיל 70, חובר על ידו בהגיעו לגיל זה
• רוח חיים - על סדר השולחן ערוך
• רחמים לחיים - על חלקו החמישי של "שו"ת הרשב"א", שהוציא לאור על פי כתבי יד
• רפואה וחיים - ענייני רפואות וסגולות.
• שנות חיים - מחזור לראש השנה ויום הכיפורים עם פסקיו.
• תוכחת חיים - תוכחות מוסר על סדר חמישה חומשי תורה
• תורה וחיים - על תלמוד תורה
• תנופה חיים - ביאורים על התנ"ך.

מבניו

• בנו הבכור הרב אברהם, ראב"ד אזמיר, מחבר הספרים פדה את אברהם, ברך את אברהם ועוד
• רבי רחמים נסים יצחק (מכונה רנ"י), מחבר הספרים יפה ללב, אבות הראש, ועוד ספרים.
• רבי יוסף, מחבר הספרים יוסף את אחיו, ויוסף אברהם ועוד

מתלמידיו

• רבי נסים חיים אלגראנאטי – מחבר ספר ’חכמה מאין (איזמיר תרנ״ב)
• רבי יעקב אמאדו – בעל ספר אמרי אמת (איזמיר תרמ"א)
• רבי יעקב בכור יעבץ – מחבר הספר צור יעקב(איזמיר תרכ״ו) – דרשות וחידושים על ספר פרשיות התורה, וכן ספר עדת יעקב – חידושי הלכות ואגדות שטרם נדפס.
• רבי אברהם קורקדי – מחבר ספר ויקח אברהם (איזמיר תרמ"ב) וכן ספר עט סופר על שטרות - לא הודפס. (בנו היה נסים קורקידי).
• רבי אברהם שלום חי חמוי - חיבור ספרים רבים

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A4%D7%9C...