=Former Sen. Joe Lieberman dies at 82=
By Jake Tapper, Stephen Collinson and Jack Forrest, CNN

8 minute read 

Updated 9:01 PM EDT, Wed March 27, 2024

Joe Lieberman was an American politician, lobbyist, and attorney who served as a United States senator from Connecticut from 1989 to 2013. A former member of the Democratic Party, he was its nominee for vice president of the United States in the 2000 U.S. presidential election. During his final term in office, he was officially listed as an independent Democrat and caucused with and chaired committees for the Democratic Party.

Lieberman was elected as a Reform Democrat in 1970 to the Connecticut Senate, where he served three terms as Majority Leader. After an unsuccessful bid for the U.S. House of Representatives in 1980, he served as the Connecticut Attorney General from 1983 to 1989. He narrowly defeated Republican Party incumbent Lowell Weicker in 1988 to win election to the U.S. Senate and was re-elected in 1994, 2000, and 2006. He was the Democratic Party nominee for vice president in the 2000 presidential election, running with presidential nominee and then Vice President Al Gore, and becoming the first Jewish candidate on a U.S. major party presidential ticket.

In the 2000 presidential election, Gore and Lieberman won the popular vote by a margin of more than 500,000 votes but lost the deciding Electoral College to the Republican George W. Bush/Dick Cheney ticket 271–266. He also unsuccessfully sought the Democratic nomination in the 2004 U.S. presidential election. During his Senate re-election bid in 2006, Lieberman lost the Democratic primary election but won re-election in the general election as a third party candidate under the Connecticut for Lieberman party label. Never a member of that party, he remained a registered Democrat while he ran.

Lieberman was officially listed in Senate records for the 110th and 111th Congresses as an Independent Democrat, and sat as part of the Senate Democratic Caucus. After his speech at the 2008 Republican National Convention in which he endorsed John McCain for president, he no longer attended Democratic Caucus leadership strategy meetings or policy lunches. On November 5, 2008, he met with Senate Majority Leader Harry Reid to discuss his future role with the Democratic Party. Ultimately, the Senate Democratic Caucus voted to allow him to keep the chairmanship of the Senate Committee on Homeland Security and Governmental Affairs. Subsequently, he announced that he would continue to caucus with the Democrats. Before the 2016 election, he endorsed Hillary Clinton for president and in 2020 endorsed Joe Biden for president.

As senator, Lieberman introduced and championed the Don't Ask, Don't Tell Repeal Act of 2010 and legislation that led to the creation of the Department of Homeland Security. During debate on the Affordable Care Act (ACA), as the crucial 60th vote needed to pass the legislation, his opposition to the public health insurance option was critical to its removal from the resulting bill signed by President Barack Obama.

Family

Lieberman was born in Stamford, Connecticut, the son of Henry, who ran a liquor store, and Marcia (née Manger) Lieberman. His family is Jewish; his paternal grandparents emigrated from Congress Poland and his maternal grandparents were from Austria-Hungary.

Lieberman met his first wife, Betty Haas, at the congressional office of Senator Abraham Ribicoff (D-CT), where they worked as summer student interns. They married in 1965 while Joe Lieberman was in law school. They had two children – Matt and Rebecca. Betty, who is also Jewish, later worked as a psychiatric social worker. In 1981, the couple divorced. When asked about the divorce in an interview with New York Magazine, Lieberman said, "one of the differences we had was in levels of religious observance", adding, "I'm convinced if that was the only difference, we wouldn't have gotten divorced." Lieberman's son, Matt, graduated from Yale University in 1989, and from Yale Law School in 1994. He was an unsuccessful candidate in the 2020 United States Senate special election in Georgia. Rebecca, Lieberman's daughter, graduated from Barnard College in 1991, and from the University of Pennsylvania Law School in 1997.

In 1982, he met his second wife, Hadassah Freilich Tucker, while he was running for Attorney General of Connecticut. Hadassah Tucker's parents were Holocaust survivors. According to Washington Jewish Week, Lieberman called her for a date because he thought it would be interesting to go out with someone named Hadassah. (Hadassah is the name of the Women's Zionist Organization of America). Since March 2005, Hadassah Lieberman has worked for Hill & Knowlton, a lobbying firm based in New York City, as a senior counselor in its health and pharmaceuticals practice. Joe and Hadassah Lieberman had a daughter, Hana. In 2018 she made Aliyah to Israel with her family. (Wikipedia, CC BY-SA 4.0)

• Wikipedia: Joe Lieberman

ג'וזף איזדור "ג'ו" ליברמן

' (באנגלית: Joseph Isadore "Joe" Lieberman; נולד ב-24 בפברואר 1942) הוא פוליטיקאי יהודי אמריקאי.

ליברמן ייצג את קונטיקט בסנאט האמריקאי, ונחשב לסנאטור היהודי הדתי הראשון בהיסטוריה של ארצות הברית. הוא היה מועמד המפלגה הדמוקרטית לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית בשנת 2000, כעמיתו למרוץ של אל גור. התמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בשנת 2004, וכשל מיד בתחילת המירוץ. ליברמן הוא גם היהודי הראשון (ועד כה - היחיד) שהיה מועמד מטעם אחת משתי המפלגות הגדולות למשרת סגן הנשיא.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה וקריירה פוליטית 1.1 נעוריו ותחילת דרכו 1.2 בסנאט האמריקני 1.3 מועמדות לסגנות הנשיא 1.4 הקדנציה השלישית בסנאט, מלחמת עיראק וההתמודדות על הנשיאות 1.5 הבחירות לסנאט ב-2006 2 חייו האישיים 2.1 דתו 3 קישורים חיצוניים 4 הערות שוליים ביוגרפיה וקריירה פוליטית נעוריו ותחילת דרכו ליברמן נולד בסטמפורד שבקונטיקט. אביו היה בן למהגרים מפולין, ואמו בת למשפחה שהגיעה מאוסטריה. הוא התחנך בבתי ספר ציבוריים בסטמפורד, וסיים תואר ראשון (1964) ותואר במשפטים (1967) באוניברסיטת ייל.

עוד בתקופת לימודיו היה פעיל פוליטית. ב-1963 הוא השתתף במצעד לוושינגטון של מרטין לותר קינג (הידוע בשל נאום "יש לי חלום" של קינג), ונסע למיסיסיפי כדי לצרף אפרו-אמריקנים שם לרשימת המצביעים.

ב-1968 עמד בראש מטה הבחירות של רוברט קנדי בבחירות המקדימות בקונטיקט, וב-1970 נבחר לראשונה לסנאט של קונטיקט, וב-1974 היה לראש הרוב הדמוקרטי בו. ב-1980 ניסה להתמודד על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית, אך הפסיד במרוץ בשל הסחף הרפובליקני שהביאה בחירתו של רונלד רייגן לנשיאות. ב-1982 נבחר להיות התובע הכללי של קונטיקט, ובתפקיד זה התבלט בתחומי הגנת הצרכן והגנת הסביבה.

בסנאט האמריקני ב-1988 נבחר לראשונה לסנאט של ארצות הברית, אחרי שניצח בהפרש קטן את לוול ויקר הרפובליקני שייצג את המדינה בסנאט במשך 3 קדנציות רצופות, אולם סבל מכך שהיה מתון ועצמאי מידי עבור האגף הקיצוני יותר במפלגה הרפובליקנית שנמנע מלתמוך בו. בבחירות של 1994 ניצח ליברמן כבר ברוב גדול.

בסנאט ליברמן היה באגף המתון של המפלגה הדמוקרטית, ופעל לקרבה למרכז המפה הפוליטית. לקראת הבחירות המוקדמות של 1992 היה מראשוני התומכים במועמדותו לנשיאות של ביל קלינטון (אותו הוא הכיר לראשונה כשקלינטון היה מתנדב במסע הבחירות הראשון שלו לסנאט של קונטיקט). למרות שברוב הנושאים (כמו הפלות, פיקוח על נשק, ואיכות הסביבה) תמך בעמדות המסורתיות של מפלגתו, הוא לא היסס להפגין עמדות עצמאיות בנושאים כמו הפניית כסף ממלכתי לחינוך פרטי ("school vouchers"), ולהפגין קו ניצי יחסית. כך היה אחד מעשרת הסנטורים הדמוקרטיים ( בהם אל גור) שתמך ביציאה למלחמת המפרץ.

הוא פרץ לתודעת הציבור האמריקני הרחב ב-1998, בעת פרשת מוניקה לווינסקי, כאשר למרות קרבתו לקלינטון היה הסנאטור הדמוקרטי הראשון שגינה את התנהגותו של ביל קלינטון בפרשה, וכינה בנאום בסנאט את התנהגותו של קלינטון "בלתי מוסרית" ו"מחפירה".[1]

מועמדות לסגנות הנשיא בשנת 2000 בחר בו אל גור כשותפו למרוץ בבחירות לנשיאות. בכך הוא הפך ליהודי הראשון שהתמודד על תפקיד סגן נשיא ארצות הברית. הבחירה בו פורשה בין השאר כניסיון של גור לבדל את עצמו מקלינטון ופרשת מוניקה לווינסקי, על ידי צירופו של ליברמן - שמתח ביקורת קשה על קלינטון בפרשה, ושנודע בשל עמדות שמרניות יחסית בנושאי מוסר. אמונתו הדתית המוצהרת של ליברמן אף עזרה לגור בקרב מצביעים נוצרים דתיים שהעריכו את דבקותו של ליברמן באמונתו ובדתו.

בשנת 2000 התקיימו גם הבחירות על המושב של ליברמן בסנאט, וליברמן בחר לרוץ במקביל לקדנציה שלישית - דבר שעורר ביקורת מסוימת בקרב אנשי המפלגה הדמוקרטית, הן משום שבכך הוא הפגין חוסר אמון בסיכויי ההצלחה של גור ושלו, והן משום שלו נבחר לסגנות הנשיא, את מקומו בסנאט היה תופס לשנתיים מינוי של מושל קונטיקט, שהיה באותה עת רפובליקני. בכך הוא סיכן את הסיכוי של הדמוקרטים לזכות שוב ברוב בסנאט.

בבחירות השנויות במחלוקת לנשיאות הפסידו גור וליברמן על חודם של מאות קולות בודדים בפלורידה, אולם ליברמן ניצח ברוב גדול בבחירות על מושבו בסנאט. כשנה וחצי מאוחר יותר מתח ליברמן ביקורת על ניהול מסע הבחירות על ידי גור, וטען שהוא התנגד לקו הפופוליסטי לטענתו של "העם נגד בעלי העוצמה".

הקדנציה השלישית בסנאט, מלחמת עיראק וההתמודדות על הנשיאות ליברמן היה אחד הקולות הבולטים במפלגה הדמוקרטית שתמכו ביציאה למלחמה בעיראק, ובאוקטובר 2002 הצביע, יחד עם למעלה ממחצית הסנאטורים של מפלגתו, בעד ההחלטה שהסמיכה את הנשיא בוש לפתוח במלחמה.

ב-13 בינואר 2003 הודיע על התמודדותו למועמדות המפלגה הדמוקרטית לבחירות לנשיאות ב-2004. אולם כשהתחילה מערכת הבחירות עצמה, תמיכתו במלחמה בעיראק פגעה במועמדותו. בסוף 2003 ההסתבכות בעיראק הפכה את המלחמה לבלתי פופולרית בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית. הווארד דין, שהתנגד ליציאה למלחמה הוביל בסקרים ובאיסוף הכספים, וכתוצאה מכך גם יתר המועמדים, ובראשם ג'ון קרי שתמך ביציאה למלחמה, החלו להביע הסתייגות ממנה. ליברמן שלא רק שהמשיך להצדיק את היציאה למלחמה, אלא גם המשיך לגבות את מדיניותו של בוש בנושא, הפך ל"סדין אדום" בעיני רבים מחברי המפלגה. אפילו אל גור הודיע על תמיכתו בדין, בצעד שנתפס כמעט כבגידה בשותפו למרוץ בשנת 2000. לאחר שליברמן הגיע רק למקום החמישי בבחירות המוקדמות בניו המפשייר, ולאחר שההישג הגבוה ביותר שלו היה מקום שני בדלאוור עם 11% מקולות המצביעים, הוא הודיע על פרישתו מהמרוץ.

אחרי כישלון מועמדותו, ליברמן המשיך בתמיכתו במדיניותו של בוש בעיראק, ויצא כנגד יוזמות של מפלגתו לקרוא לנסיגה מעיראק. הוא ביקר כמה פעמים בעיראק, ותמך בעמדת הממשל שהמצב במדינה משתפר בעקביות ושיציאה מעיראק או קביעת לוח זמנים ליציאה תפגע בתהליך זה.[2] קרבתו לממשל בסוגיה הזו הביאה אף לספקולציות (אותן הכחיש) כאילו הוא מועמד להחליף את דונלד ראמספלד בתור מזכיר ההגנה, והומחשה בתום נאום מצב האומה בינואר 2005, כשהנשיא בוש ניגש אל ליברמן, במה שנראה כמו נשיקה על לחיו.[3]

ב-2005 הצטרף ליברמן ל"כנופיית הארבעה-עשר" שמורכבת משבעה סנאטורים רפובליקנים ושבעה דמוקרטיים שמצד אחד מנעו פיליבסטרים באישורים על מינוי שופטים פדרליים על ידי הנשיא, ומצד שני מנעו את היוזמה לשינוי כללי הסנאט כך שיימנעו פיליבסטר. באותה שנה גם שקל את האפשרות לתמוך ביוזמה של בוש להפרטה חלקית של הביטוח הלאומי.

הבחירות לסנאט ב-2006 עמדותיו המרכזיות, ובייחוד תמיכתו הכמעט בלתי מסויגת במדיניות בוש בעיראק, גרמו לרבים מחברי המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, ובייחוד אנשי הקהילות שנוצרו מסביב לבלוגוספרה הפוליטית הליברלית, לנטור לו טינה. כתוצאה מכך הפכה ההתמודדות שלו בבחירות המקדימות למועמדות המפלגה הדמוקרטית למושב בסנאט, מאירוע מקומי זניח ובעל חשיבות כמעט רק פורמלית, להתמודדות אמיתית, בעלת פרופיל כלל לאומי. מול ליברמן התייצב נד למונט, איש עסקים אמיד, ממשפחה עשירה. עמדתו של למונט בנושא מלחמת עיראק, הקוראת לנסיגה מהירה, והרצון להעניש את ליברמן על התייצבותו לצד בוש בנושא, הפכו את למונט ליקיר של האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית, והביאה לו תרומות ותמיכה מאזרחים בכל רחבי ארצות הברית. ההתמודדות זכתה לסיקור ארצי, ונתפשה על ידי פרשנים כ"מאבק על נשמתה של המפלגה הדמוקרטית", בין הממסד הישן שלה, והאגף המתון, לבין האגף היותר רדיקלי, ואנשי הבלוגים הפוליטיים הליברליים.

בבחירות המקדימות שהתקיימו ב-8 באוגוסט, ושזכו לאחוז השתתפות גבוה מהמקובל, הפסיד ליברמן כשזכה רק ל-48% מקולות המצביעים, לעומת 52% ליריבו - הפסד נדיר בפוליטיקה האמריקנית של סנטור מכהן בבחירות פנימיות. עוד לפני הבחירות המקדימות הודיע ליברמן שאם הוא יפסיד בהן, הוא ימשיך בהתמודדות בבחירות הכלליות כמועמד עצמאי.[4] המוסדות הארציים של המפלגה הרפובליקנית הודיעו שלא ייתמכו במועמד הרשמי שלהם, וכך ליברמן זכה ברוב קולות המצביעים הרפובליקנים. בבחירות הכלליות שהתקיימו ב-7 בנובמבר הוא ניצח גם בקרב העצמאים, אבל זכה רק בכשליש מקולות המצביעים הדמוקרטים, כך שבסופו של דבר הוא ניצח עם 50% אחוז מקולות כלל המצביעים לעומת 40% ללמונט ו-10% למועמד הרפובליקני.[5]

במושב הסנאט הנוכחי ליברמן הוא אחד משני סנאטורים עצמאיים (הוא הגדיר את השתייכותו המפלגתית כ"דמוקרט עצמאי", וכך גם מופיע באתר הרשמי של הסנאט[6]), אולם הוא שיתף פעולה עם המפלגה הדמוקרטית, ועמד מטעמה בראשות הוועדה לביטחון פנים ועניינים ממשלתיים, בה הוא היה הנציג הבכיר של המפלגה במושב הסנאט הקודם, ובתמורה התחייב ליברמן להצבעה בהתאם לעמדת המפלגה בעניינים פרוצדורליים. בענייני פנים היה ליברמן מתייצב תמיד לצד הסיעה הדמוקרטית, בצל תמיכתו בהפלות וזכויות להט"ב.

בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2008 הכריז ליברמן על תמיכה בסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין, על רקע הסכמתם בנושא מלחמת עיראק ובמיוחד בתגבור הכוחות האמריקנים במדינה. הוא תמך בו עוד בשלב הבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית, הרבה להופיע באירועי בחירות של מקיין, ואף נשא את אחד הנאומים המרכזיים בוועידת המפלגה הרפובליקנית בו שיבח את מקיין והמועמדת לסגנות שרה פיילין וקרא להצביע עבורם. הוא בעצמו הוזכר כאחד המועמדים המובילים להיות המועמד הרפובליקני לסגנות הנשיא, ודווח אף כי מקיין רצה לבחור בו להיות שותפו למרוץ, אך נאלץ לוותר על כוונתו מחשש למרד בקרב צירי המפלגה הרפובליקנית כנגד מועמד שלא שותף לעמדות הימין הדתי בנושאים כמו הפלות.[7]

ב-19 בינואר 2011 נודע כי בעקבות הירידה בפופולריות שלו, ליברמן החליט כי יפרוש ולא יתמודד שוב על מקומו בסנאט בבחירות 2012.[8] את מושבו בסנאט תפס הדמוקרט כריס מרפי.

חייו האישיים את אשתו הראשונה, בטי, הכיר ליברמן בוושינגטון ב-1963, כשהיה מתמחה בקיץ במשרדו של הסנאטור אברהם ריביקוף, ונולדו לו ממנה שני ילדים, רבקה ומט. ב-1981 הם התגרשו. על פי דבריו, נישואיהם נכשלו בשל כמה סיבות, ביניהן זה שהוא הפך ליותר דתי, והמכשולים שהקריירה הפוליטית הערימה על יחסיהם.

ב-1982 הוא הכיר את אשתו השנייה, הדסה, ולהם בת משותפת, חנה-רחל. הדסה היא בת לניצולי שואה מצ'כוסלובקיה, ואביה היה שם רב. בנוסף לביתם המשותפת יש לה בן מנישואיה הראשונים עם הרב הקונסרבטיבי גורדון טאקר.

דתו ליברמן שייך לזרם האורתודוקסי, אם כי לאגף היותר מודרני שלו. למרות שמראש הוא בא מבית יהודי מאמין, עם השנים הוא נעשה מקפיד אף יותר במצוות, במיוחד בהשפעת אשתו השנייה, הדסה.[9]

בדרך כלל הוא אינו עוסק בפעילויות פוליטיות בשבתות ובחגים, ובייחוד לא בתעמולת בחירות. הוא כמעט שלא משתתף בהצבעות ובדיונים בסנאט בשבתות וחגים, ואם יש צורך, הוא הולך ברגל לצורך הגעה להצבעות. עם זאת, כשכיהן בתפקיד התובע הכללי בקונטיקט, כן היה ניתן להתקשר אליו בשבתות בנוגע להחלטות שהיה צריך לקבל בדחיפות, והוא גם היה חותם על מסמכים דחופים בשבת. הוא הצהיר שגם בתור נשיא או סגן נשיא הוא היה נוהג כך במידת הצורך.

בשנת 2008 נדחתה ההצבעה ההיסטורית על תוכנית הייצוב הכלכלית (TARP) לשעת ערב מאוחרת, על מנת שליברמן יוכל להשתתף בה. ההצבעה תוכננה לראש השנה ונדחתה למוצאי החג.

הוא בדרך כלל אינו חובש כיפה בציבור.

קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ו ליברמן בוויקישיתוף דף הבית הרשמי באתר הסנאט אתר הבחירות הרשמי לסנאט יואב קרני, הלילה שבו ייפּוֹל ג'ו - או: הנשיקה הטקסאנית השׂוֹרֶפֶת נטשה מוזגוביה, ידידה הטוב של ישראל בסנאט מסכם קריירה , באתר הארץ, 30 בנובמבר 2012 אריאל כהנא וצביקה קליין, "בתקופת אובמה העולם הפך למקום הרבה פחות טוב" , באתר nrg‏, 29 במאי 2015 ארז לין, ‏"אסור שאירופה תשכנע את טראמפ לחזור להסכם הגרעין" , באתר ישראל היום, 24 במאי 2018 דפנה מאור, כשהסוג הישן פוגש את הסדר החדש: ריאיון עם המועמד הדמוקרטי לשעבר לסגן הנשיא , באתר הארץ, 22 ביוני 2018 ג'ו ליברמן

באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%95_%D7%9C%D7%99%D7%91%D7...

--------------------------

Joseph Isadore "Joe" Lieberman was the senior United States Senator from Connecticut. A former member of the Democratic Party, he was the party's nominee for Vice President in the 2000 election. Currently an independent, he remains closely affiliated with the party.

Born in Stamford, Connecticut, Lieberman is a graduate of Yale University and Yale Law School. He was elected as a "reform Democrat" in 1970 to the Connecticut Senate, where he served three terms as Majority Leader. After an unsuccessful bid for the U.S. House of Representatives in 1980, he served as state Attorney General from 1983 to 1989. Lieberman defeated moderate Republican Lowell Weicker in 1988 to win election to the United States Senate and was re-elected in 1994 and 2000. In the 2000 United States presidential election, Lieberman was the Democratic nominee for Vice President, running with presidential nominee Al Gore, becoming the first Jewish candidate on a major American political party presidential ticket. He was an unsuccessful candidate for the Democratic presidential nomination in the 2004 presidential election.

During his re-election bid in 2006, he lost the Democratic Party primary election but won re-election in the general election as a third party candidate under the party label "Connecticut for Lieberman". Lieberman himself is not a member of the Connecticut for Lieberman party; he is a registered Democrat.

Lieberman was officially listed in Senate records for the 110th and 111th Congresses as an "Independent Democrat" and sits as part of the Senate Democratic Caucus. But since his speech at the 2008 Republican National Convention in which he endorsed John McCain for president, Lieberman no longer attends Democratic Caucus leadership strategy meetings or policy lunches. On November 5, 2008, Lieberman met with Senate Majority Leader Harry Reid to discuss his future role with the Democratic Party. Ultimately, the Senate Democratic Caucus voted to allow Lieberman to keep chairmanship of the Senate Committee on Homeland Security and Governmental Affairs. Subsequently, Lieberman announced that he will continue to caucus with the Democrats. Lieberman announced in January 2011 that he will not seek re-election in 2012.

http://en.wikipedia.org/wiki/Joe_Lieberman