How are you related to Lena Silberman?

Connect to the World Family Tree to find out

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Lena Silberman (Kuchler)

Hebrew: (קיכלר) זילברמן לנה
Birthplace: Wieliczka, Wieliczka County, Lesser Poland Voivodeship, Poland
Death: August 06, 1987 (76-77)
Immediate Family:

Daughter of Eliyahu Kuchler and Sara Kuchler
Wife of Mordechai Silberman
Ex-wife of Albert
Mother of Mira and Private
Sister of Fela Feiga Kuchler

Managed by: Itai Meshulam
Last Updated:
view all

Immediate Family

About Lena Silberman

When a mother leaves home, the whole house is turned upside down. This premise has served as the basis of a reality series, in which two families swap mothers, changing everything about their respective homes including rules, routine and restrictions. The assumption was that while switching fathers would change little, the moment a family is assigned a new, surrogate mother nothing about the household would remain the same. In this TV series, the mothers came home after a week, reuniting with their biological, nuclear families, with tears in their eyes. Their children were forced to learn how the household would be run by another woman, and the alternate mothers themselves learned an important lesson in parenting. Lena Küchler-Silberman was a real-life permanent surrogate mother, and for hundreds of boys and girls this was no reality show. It was reality.

Lena Küchler-Silberman,


Lena Küchler-Silberman was a teacher, educator and psychologist, but more than anything, she was a mother. She was born in 1910 and grew up in Wieliczka, Poland. After completing her studies in the Hebrew gymnasium in Kraków she went on to study philosophy, psychology and pedagogy. During the Holocaust she lost her own daughter and saved the children of others from death. After the Jews in her city were deported to Bełżec, she managed to make her way to Warsaw where she lived under an alias, which she used to help smuggle children out of the Ghetto. A well-known story tells how in June 1942 she found a live baby lying on top of the corpse of its mother. Tucking the baby under her coat, she smuggled it out of the Ghetto. She found it refuge in a monastery, even though they initially refused to accept a circumcised child.

After the war, she travelled to the Jewish council in Krakow where she met young children who had lost their families. She took them in, giving them a home in a house she found in Zakopane. From there they made their way to Czechoslovakia, France, and finally, in 1949, Israel. There the children were taken in by Kvutzat Shiller. Lena lived in Tel-Aviv, where she taught psychology and education. She kept in touch with her adopted children even after they had grown up. In 1987, Lena passed away.

In studies of women in the Holocaust, figures such as Lena Küchler-Silberman are referred to as “surrogate mothers”: women who took the place of absent biological mothers, assuming a mother’s basic, traditional roles: feeding, caretaking, supporting, educating and above all showing unconditional love. While Lena Küchler was not the only “surrogate mother” in the Holocaust, she was certainly the most famous. These mothers included educators, doctors and guides. They included figures such as Fritzi Zucker who dedicated her life to the children of Theresienstadt, and Dr. Tova Samhowitz, a doctor from Warsaw who established a children’s and women’s hospital in the Drancy concentration camp in France and who devoted herself to her children, even joining them in their deaths. Some women have passed into the realm of myth: for example, Stepha Vilchinska, the famous educator in the orphanage of Janusz Korczak who also stood by her pupils and met her death at their side. These women were all surrogate mothers: some for hours, days, or months—others for just a minute. Most have been forgotten.

Lena Küchler-Silberman wrote one of the first books about women and family in the Holocaust. My Hundred Children was first published in Hebrew in 1959 and became a bestseller. Reprintings quickly followed, and the book soon became part of a trilogy when Lena Küchler-Silberman wrote The Hundred Coming Home [ha-Mea Li-gvulam] and My Mother’s Home [Beit Imi]. Her book has become canonical and a source of inspiration and it seems that this will continue to be the case even in generations to come. A few years ago, for instance, a student told me that she had read My Hundred Children when she was still in 3rd grade. Two years ago, it was included in the Israeli Ministry of education’s March of Books program, and the story of the children who turned to their pasts was turned into a documentary film. The book is still relevant today.

My Hundred Children ends on a positive Zionist note. Having lost their biological parents, the children found a new mother who brought them to Israel. The book’s afterword is a faithful representation of the success of Israel’s “melting pot” program, which transformed the children from so-called “human dust” into humans, as if all was forgotten. The girls grew up to be women who studied traditional female trades, becoming nurses and kindergarten teachers. The boys grew up to be men, some occupying positions of leadership, some sadly met their deaths defending their country. A new chapter of encouragement and hope was added to the story of the mother and her children, when Lena Küchler-Silberman, at age 47, gave birth to a baby girl. As she told reporters at the time, this was her one hundred and first child.

In 1962, Lena Küchler-Silberman won the President's Wife Award and the mother of the year prize on behalf of the Hebrew Women’s Organization, which she was awarded in the presidential hut in Jerusalem. Among the speakers at the ceremony were poet Lea Goldberg, Rachel Katznelson-Shazar, and the popularly known “mother of sons” Rivka Guber. Lena Küchler-Silberman spoke about the profound significance of motherhood for women. The respect paid to Küchler-Silberman crossed political boundaries, but did not outshine the esteem for biological mothers. It was a time when politics was intimately connected to political parties, movements and groups, to an open, and straight-forward lifestyle, determining what was supported and rejected, and marked by argument and debate. In such an environment, then as today, the surrogate mother had no chance.

Holocaust and Heroism Memorial Day in Israel is an opportunity to speak openly about acts of heroism performed by women during the Holocaust and a time to shed light on the many ways they resisted the dehumanization imposed upon them by the German conquest of Europe in World War II. But the stories of women in the Holocaust are no less important on other days of the year. For example, Lena Küchler-Silberman’s story of her one hundred children is relevant to an educational discussion on Family Day; it is an opportunity to discuss another kind of family, one different than the norm. As Rachel Yannait Ben-Zvi said about My Hundred Children “Every person should read this book like a devout Jew reading from his prayer book.” While in Israel the book became a characteristic Zionist tale, at the end of the day, the story of this heroine is first and foremost a tale about humanity.

For more about Lena Küchler-Silberman and her reception in Israel see Dr. Sharon Geva’s book To a Sister Unknown: The Holocaust Heroine in Israeli Society and her blog To the Bookshelf of History. Dr. Geva is currently editing a volume of articles on the subject of Holocaust education—The Holocaust: A Moment of Education.

About לנה זילברמן (עברית)

לֶנָה קִיכְלֶר-זילברמן

''''''(Lena Küchler-Silberman;‏ 1910 – 6 באוגוסט 1987) הייתה מורה, מחנכת וסופרת ישראלית ממוצא פולני, מומחית לפסיכולוגיה וחינוך,[1] שאספה יותר מ-100 ילדים ניצולי שואה בתום מלחמת העולם השנייה, הייתה להם לאם חלופית[2], טיפלה בהם ושיקמה אותם ועלתה איתם לישראל בשנת 1948.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 ספריה 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים 5 הערות שוליים ביוגרפיה קיכלר נולדה בשם לנה הולצֶר בעיירה וייליצ'קה שליד קרקוב שבגליציה המערבית אז תחת שלטון אוסטרו הונגריה וכיום בפולין. היא למדה בגימנסיה העברית בקרקוב והמשיכה ללימודי פסיכולוגיה ופדגוגיה באוניברסיטה היגלונית בעיר בה סיימה את לימודי הפילוסופיה. לפני מלחמת העולם השנייה עבדה כמורה בבית ספר יהודי בביילסקו ולימדה בסמינר למורים.

בפרוץ המלחמה חיה קיכלר עם בעלה אלברט בעיר בוסקו-זדרוי שבפולין. היא החליטה לחזור לעיירת הולדתה עם אביה, שהיה חלש מכדי לברוח עם בעלה לשטח הרוסי. בעיירה נותרו רק נשים, תוצאותיו של טֶבַח שמקצת הגברים ששרדו אותו נשלחו למחנה עבודה. קיכלר קיוותה לחבור לבעלה שנמצא באותה עת בעיר לבוב שתחת שלטון סובייטי. בהגיעה ללבוב היא עבדה קשה וסבלה מתת-תזונה, מה שהוביל לפטירתה של בִּתָּהּ, מירה, זמן קצר לאחר לידתה.

ביוני 1941, במסגרת מבצע ברברוסה, השתלטו הגרמנים על לבוב. מצבם של היהודים בעיר החמיר והוקם בה גטו. קיכלר השיגה לה ולבעלה תעודות מזויפות והם הצליחו לברוח מהגטו. בעלה עזב בגפו לוורשה והיא חזרה אל אביה בווייליצ'קה. היא נשארה עם אחותה פלה עד ל-28 באוגוסט 1942, יום חיסולה של העיירה. שתיהן ניצלו כשקפצו, יחד עם אנשים נוספים מהעיירה, מטרנספורט בדרך למחנה ההשמדה בלז'ץ, ונמלטו לוורשה. בוורשה חָבְרָה לבעלה וחיה בצד הארי תחת זהות בדויה של נוצרייה בשם ליאונטינה רליץ, ילידת בוצ'אץ'. היא החלה לחמוק לגטו ורשה, תוך סיכון חייה, ולהוציא משם תינוקות יהודים יתומים ולהעביר אותם למנזר קרוב. באותה התקופה התגרש ממנה בעלה ועבר להתגורר עם גרמנייה נוצרייה.

קיכלר נתפסה באחד הימים כמתחזה לפולנייה, אך הצליחה להימלט בעזרתה של חברה פולנייה ולמצוא עבודה כאומנת בכפר אולחובק שבסמוך לגבול הרוסי, שם טיפלה בשתי ילדות פולניות במשך שנתיים, עד תום המלחמה ובעיירה זו אף הקימה בית ספר לילדי האיכרים והתחבבה הן על התלמידים והן על הוריהם. בשנת 1945, כחודשיים לאחר תום המלחמה, היא ניסתה למצוא את קרוביה, ותוך כך גילתה כי אחותה הוסגרה כפרטיזנית ונהרגה. היא הגיעה לבית הוועד היהודי שברחוב דלוגה 38 בקרקוב, כדי לברר על גורל יקיריה; שם גילתה, בקומה השנייה, עשרות ילדים יתומים ניצולים, בגילאי 15-3, כשהם במצב גופני ונפשי ירוד. מהילדים היו ששרדו את מחנות הריכוז, היו שלחמו לצד הפרטיזנים או הוחבאו במנזרים ואצל משפחות נוצריות, שהפכו את זהותם לנוצרית ואף עשו אותם לאנטישמים.

המפגש עם הילדים הוביל להקמת בית עבורם בעיירת הנופש בזאקופנה. (בית נוסף באחריותה נבנה בעירה ראבקה אך מהר מאד הועברו הילדים לזאקופנה בעקבות התקפה אנטישמית) שם, בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ'אק, עסקה קיכלר במלאכת השיקום של כ-100 ילדים. אולם התקפות אנטישמיות אילצו אותה לקחת את הילדים ולברוח מהאיום דרך צ'כוסלובקיה ועד צרפת, בה התגוררו במשך שלוש שנים. קבוצת ילדים מהבוגרים השתתפה בניסיון העלייה הבלתי ליגאלית עם אוניית המעפילים אקסודוס. משם בשנת 1949 עלו הילדים למדינת ישראל הצעירה במסגרת העלייה ההמונית, ונקלטו בקבוצת שילר שבסמוך לרחובות.

בשנת 1948, בעת שבתה בפריז, התפרסם שם ספרה הראשון, שכתבה בפולנית וראה אור בתרגום ליידיש מאת הסופר והעיתונאי אהרן צפנת: "מיינע קינדער" ('ילדיי'),[3] בספר סיפרה את סיפורי הצלתם של ילדים יתומים מניצולי השואה. עם הגיעה לישראל, פרסמה ספרים נוספים. היא העלתה את סיפורם של הילדים בספרה "מאה ילדים שלי", שראה אור בשנת 1959, והיה לרב-מכר[4] ותורגם ל-14 שפות, בהן יידיש, אנגלית, פולנית ויפנית. היה זה רב-המכר הראשון בארץ שתיאר את קורותיהם של נשים ומשפחות בתקופת השואה. הספר זכה לביקורות אוהדות בעיתונות התקופה, שזיהתה את סוד הצלחתו בהיותו סיפור בעל סוף טוב ואופטימי: אמנם הילדים איבדו את הוריהם הביולוגיים אבל נשארו בחיים ועלו לישראל. המשוררת והסופרת אנדה עמיר-פינקרפלד הסבירה כי הספר אמנם מתאר את קורות היהודים בשואה, אך הוא אינו שוקע בה. על בסיס הספר הופק בשנת 1987 הסרט "מאה ילדים שלי".

מדי שנה סוקר בעיתונות המפגש השנתי של לנה קיכלר-זילברמן עם ילדיה שבגרו ותוארו כצברים לכל דבר. הילדות היו לנשים צעירות והילדים לגברים צעירים שהתגייסו לצה"ל. שניים מהם נפלו במלחמת סיני.[5] הספר אף היווה השראה לסרט התיעודי, "מאה ילדים שלי", בבימוין של עמליה מרגולין ואושרה שוורץ, שבו מופיעים הילדים שבגרו. הסרט עוסק בחוויות השואה שנותרו בהם ובמפגשם עם קיכלר. הסרט זכה ב"פרס החוויה היהודית" לשנת 2003 בפסטיבל הקולנוע ירושלים.

בשנת 1950 נישאה קיכלר בישראל למרדכי זילברמן.[6] לזוג נולדה בת, שירה תורן, המתגוררת כיום בארצות הברית.

קיכלר התגוררה בתל אביב ולימדה פסיכולוגיה בסמינר למורים וגננות. בשנת 1968 הובילה את הקמתה וניהולה של "התחנה הפסיכולוגית" בגבעתיים.[7] בשנת 1969 נפטר בעלה,[8] ובשנת 1972 פרשה לגמלאות. התגוררה בגבעתיים עד מותה.

בשנת ה'תשמ"ז (1987) קיבלה את תואר יקירת העיר גבעתיים.[9]

באוגוסט 1987 נפטרה, בתום מחלה ממושכת.[10] נקברה בבית העלמין הדרום בחולון. קבורה בשם לאה זילברמן. משנת 2012 רחוב בעיר תל אביב-יפו מנציח את שמה.[11]

בינואר 2019 הוסר הלוט מעל לוחית זיכרון לזכרה במרכז השירות הפסיכולוגי/קריית החינוך בגבעתים ברחוב השניים מס' 3.

ספריה הטרילוגיה "מאה ילדים שלי": מאה ילדים שלי (תרגם מכתב-היד הפולני שמשון מלצר), ירושלים: יד ושם וקריית ספר, תשי"ט 1958 המאה לגבולם, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשכ"ט 1969[12] בית אמי, ירושלים: שוקן, תשמ"ה 1985 אנו מאשימים: עדויות ילדים מן השואה (עברית: אליהו פורת), מרחביה: ספרית פועלים, 1961 לקריאה נוספת שרון גבע, ניצולה, מורה, אמא: גיבורת השואה לנה קיכלר-זילברמן , החינוך וסביבו, שנתון המכללה ל"ה, תשע"ג (2013) קישורים חיצוניים רשימת הפרסומים של לנה קיכלר-זילברמן , בקטלוג הספרייה הלאומית לנה קיכלר-זילברמן , באתר ארגון הפרטיזנים לוחמי הגטאות מאה שנה להולדת האמא ל-100 ילדים יתומים , באתר News1 מרב יודילוביץ', מאה הילדים שלה , באתר ynet, 8 בפברואר 2004 מפגש 'מאה הילדים' בבית לוחמי הגטאות , באתר לוחמי הגטאות ילדי לנה , באתר קבוצת שילר הספרים של לנה קיכלר-זילברמן , באתר "סימניה" תקוה ויינשטוק, אמא־לֶנה מכנסת ילדיה: 170 ילדים העבירה לישראל מפולין , מעריב, 29 באפריל 1955 מרים שיר, לנה קיכלר , דבר, 4 במאי 1955 אמם של מאה ילדים , מעריב, 14 באוגוסט 1959 חוה רזילי, ספרא וסייפא: תשעה ילדים מעידים: לנה קיכלר־זילברמן מדובבת "ילדיה" , מעריב, 2 ביוני 1961 חוה רזילי, איך נלַמד על השואה? מורים, מחנכים ואנשי־רוח מביעים את דעתם , דבר, 15 בדצמבר 1961 נתכנסו "ילדי לנה קיכלר" , דבר, 24 באפריל 1962 אורה דרור, לנה תכניס אותי לחופה , מעריב, 26 באפריל 1962 צביה כהן, לנה קיכלר - אם השנה , דבר, 25 בדצמבר 1962 "לב האם, לב האנושות כולה" , דבר, 28 בדצמבר 1962 חוה רזילי, מספרים על עצמם , דבר, 8 באפריל 1963 חיים נגיד, לנה קיכלר: מתעדת "השואה של הילדים" , מעריב, 9 באוגוסט 1987 שרון גבע, אמא מחליפה , על לנה-קיכלר זילברמן כ"אם חלופית" בתקופת השואה, אל מדף ספרי ההיסטוריה: בלוג פמיניסטי, 4 בפברואר 2013. אלי אלון, בתל אביב נחנך היום רחוב על שם המחנכת והסופרת לנה קיכלר-זילברמן "אם מאה הילדים" , אתר TheMarker על לנה קיכלר-זילברמן , באתר יד ושם שרה פרי, על הקשר המיוחד בין לנה קיכלר-זילברמן

ורחל ינאית בן-צבי, באתר יד בן צבי, מרץ 2018
view all

Lena Silberman's Timeline

Wieliczka, Wieliczka County, Lesser Poland Voivodeship, Poland
August 6, 1987
Age 77