Max Moshe Jammer

Max Jammer, also known as Moshe Jammer (April 13, 1915 – December 18, 2010), was an Israeli physicist and philosopher of physics. He was born in Berlin, Germany.

Jammer studied physics, philosophy and history of science, first at the University of Vienna, and then from 1935 at the Hebrew University of Jerusalem, where he received a PhD in experimental physics in 1942. After serving in the British Army for the rest of the war, Jammer returned to Hebrew University, where he lectured on the history and philosophy of science, before moving in 1952 to Harvard University. He subsequently became a lecturer there and a close colleague of Albert Einstein at Princeton University. He taught at Harvard, the University of Oklahoma, and Boston University, before in 1956 establishing the Department and becoming Professor of Physics at Bar-Ilan University in Israel, where he later also served as President and Rector. He also co-founded the Institute for Philosophy of Science at Tel Aviv University, and has been President of the Association for the Advancement for Science in Israel. He was Visiting Professor at the Swiss Federal Institute of Technology in Zürich, the University of Göttingen, the Institut Henri Poincaré, Columbia University, the Catholic University of America in Washington, D. C., and other universities in the United States and Canada

---------------------------------------------------------------

ימר, מתלמידיו של אלברט איינשטיין, ייסד את המחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בר-אילן, בה שימש בהמשך רקטור ונשיא

תולדות חייו

ימר נולד בברלין שבגרמניה. בסיום לימודיו התיכוניים הוא למד פילוסופיה, מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת וינה, אותם סיים בארץ ישראל לאחר עלייתו בשנת 1935. בשנת 1942 הוא סיים את לימודי הדוקטורט בתחום הפיזיקה הניסויית והיה הראשון בכך במסגרת האוניברסיטה העברית. מיד לאחר מכן הוא התגייס לשורות הצבא הבריטי ועם שחרורו החל להרצות באוניברסיטה העברית במחלקה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. במלחמת העצמאות היה חבר המפקדה העליונה של ההגנה בירושלים‏

לאחר מכן שהה בארצות הברית והיה חבר סגל באוניברסיטת הרווארד, באוניברסיטת אוקלהומה ובאוניברסיטת בוסטון. בשנות חייו האחרונות של אלברט איינשטיין היה ימר בין החוקרים המקורבים אליו ולספרו של ימר "מושגי החלל" כתב איינשטיין הקדמה. ימר חקר ביסודיות את יחסו של איינשטיין לדת ואלוהים, וריכז את ממצאיו בספר "איינשטיין והדת". כמו כן, ספריו בתחום הפילוסופיה של הפיזיקה זכו להכרה בינלאומית ותורגמו לשפות רבות.

בשנת 1955 הצטרף לאוניברסיטת בר-אילן, ייסד בה את המחלקה לפיזיקה ועמד בראשה בשנותיה הראשונות. באמצע שנת 1962 נבחר לרקטור הראשון של האוניברסיטה‏, תפקיד בו כיהן עד שנת 1964. באוקטובר 1966 נבחר ימר לכהן כרקטור ונשיא האוניברסיטה‏. נמנה עם מייסדי המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב. כפרופסור אורח הוא שימש במכון השווייצרי לטכנולוגיה, באוניברסיטת קולומביה ובמוסדות נוספים. בישראל הוא כיהן כחבר המועצה להשכלה גבוהה, נשיא האיגוד לקידום המדע בישראל וחבר בוועד ההדרכה של הוועדה לאנרגיה אטומית.

ימר היה נשוי לרחל לבית רקובר, ילידת ירושלים, אשר גדלה בבית מנדלבאום הקרוי על שם סבה הרב שמחה מנדלבאום. בנם מיכאל משמש כר"מ בישיבת שעלבים, ובתו נישאה לשמעון אדלר ששימש כראש המינהל לחינוך דתי במשרד החינוך

עבודותיו של ימר זיכו אותו בשנת 1960 בפרס האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים‏, בפרס ישראל להיסטוריה של המדע לשנת 1984, בפרס א.מ.ת (2003), ובפרס אברהם פיס (2007). בשנת 1963 נבחר לחבר האקדמיה המדעית הצרפתית לפילוסופיה של המדע‏