Max Nordau

https://de.wikipedia.org/wiki/Max_Nordau

Max Nordau born Simon Maximilian Südfeld (July 29, 1849 - January 23, 1923) in Pest, Hungary, was a Zionist leader, physician, author, and social critic.

As a social critic, he wrote a number of controversial books, including The Conventional Lies of Our Civilisation (1883), Degeneration (1892), and Paradoxes (1896). Although not his most popular or successful work whilst alive, the book most often remembered and cited today is Degeneration.

He was a co-founder of the World Zionist Organization together with Theodor Herzl, and president or vice president of several Zionist congresses.

Nordau was born Simon Maximilian, or Simcha Südfeld on 29 July 1849 in Budapest, then part of the Austrian Empire. His father was Gabriel Südfeld, a Hebrew poet. His family were religious Orthodox Jews and he attended a Jewish elementary school, then a Catholic grammar school, before achieving a medical degree. He worked as a journalist for small newspapers in Budapest, before heading to Berlin in 1873, and changing his name. He soon moved to Paris as a correspondent for Die Neue Freie Presse and it was in Paris that he spent most of his life.

Nordau was an example of a fully assimilated and acculturated European Jew. He was married to a Protestant Christian woman, despite his Hungarian background, he felt affiliated to German culture, writing in an autobiographical sketch, "When I reached the age of fifteen, I left the Jewish way of life and the study of the Torah... Judaism remained a mere memory and since then I have always felt as a German and as a German only."

Nordau's conversion to Zionism was eventually triggered by the Dreyfus Affair. Many Jews, amongst them Theodor Herzl saw in the Dreyfus Affair evidence of the universality of Anti-Semitism. Nordau went on to play a major role in the World Zionist Organisation, indeed Nordau's relative fame certainly helped bring attention to the Zionist movement. He can be credited with giving the organisation a democratic character.

Nordau's major work Entartung (Degeneration), is a moralistic attack on so-called degenerate art, as well as a polemic against the effects of a range of the rising social phenomena of the period, such as rapid urbanization and its perceived effects on the human body.

The Dreyfus Affair

Nordau's conversion to Zionism is in many ways typical of the rise of Zionism amongst Western European Jewry. The Dreyfus Affair beginning in 1893 was central to Nordau's conviction that Zionism was now necessary. Herzl's views were formed during his time in France where he recognised the universality of anti-Semitism; the Dreyfus Affair cemented his belief in the failure of assimilation. Nordau also witnessed the Paris mob outside the École Militaire crying "à morts les juifs!"

His role of friend and advisor to Herzl, who was working as the correspondent for the Vienna Neue Freie Presse, began here in Paris. This trial went beyond a miscarriage of justice and in Herzl's words "contained the wish of the overwhelming majority in France, to damn a Jew, and in this one Jew, all Jews." Whether or not the anti-semitism manifested in France during the Dreyfus Affair was indicative of the majority of the French or simply a very vocal minority is open to debate. However the very fact that such sentiment had manifested itself in France was particularly significant. This was the country often seen as the model of the modern enlightened age, that had given the Europe the Great Revolution and consequently the Jewish Emancipation.

The Failure of Emancipation

Nordau's work as a critic of European civilisation and where it was heading certainly contributed to his eventual role in Zionism. One of the central tenets of Nordau's beliefs was evolution, in all things, and he concluded that Emancipation was not born out of evolution. French rationalism of the 18th century, based on pure logic, demanded that all men be treated equally. Nordau saw in Jewish Emancipation the result of 'a regular equation: Every man is born with certain rights; the Jews are human beings, consequently the Jews are born to own the rights of man.' This Emancipation was written in the statute books of Europe, but contrasted with popular social consciousness.

It was this which explained the apparent contradiction of equality before the law, but the existence of anti-Semitism, and in particular 'racial' anti-Semitism, no longer based on old religious bigotry. Nordau cited England as an exception to this continental anti-Semitism that proved the rule. "In England, Emancipation is a truth…It had already been completed in the heart before legislation expressly confirmed it." Only if Emancipation came from changes within society, as opposed to abstract ideas imposed upon society, could it be a reality.

This rejection of the accepted idea of Emancipation was not based entirely on the Dreyfus Affair. It had manifested itself much earlier in Die Konventionellen Lügen der Kulturmenschheit and runs through his denouncing of 'degenerate' and 'lunatic' anti-Semitism in Die Entartung.

Nordau also, at the 1898 Zionist Congress, coined the term "muscular Judaism" (muskel-Judenthum) as a descriptor of a Jewish culture and religion which directed its adherents to reach for certain moral and corporeal ideals which, through discipline, agility and strength, would result in a stronger, more physically-assured Jew who would outshine the long-held stereotype of the weak, intellectually-sustained Jew. He would further explore the concept of the "muscle Jew" in a 1900 article of the Jewish Gymnastics Journal.

World Zionist Congress

Nordau was central to the Zionist Congresses which played such a vital part in shaping what Zionism would become. Herzl had favoured the idea of a Jewish newspaper and an elitist "Society of Jews" to spread the ideas of Zionism. It was Nordau, convinced that Zionism had to at least appear democratic, despite the impossibility of representing all Jewish groups, who persuaded Herzl of the need for an assembly. This appearance of democracy certainly helped counter accusations that the "Zionists represented no one but themselves."

There would be eleven such Congresses in all, the first, which Nordau organised, was in Basle, 29-31 August 1897. His fame as an intellectual helped draw attention to the project. Indeed the fact that Max Nordau, the trenchant essayist and journalist, was a Jew came as a revelation for many. Herzl obviously took centre stage, making the first speech at the Congress; Nordau followed him with an assessment of the Jewish condition in Europe. Nordau used statistics to paint a portrait of the dire straits of Eastern Jewry and also expressed his belief in the destiny of Jewish people as a democratic nation state, free of what he saw as the constraints of Emancipation.

Nordau's speeches to the World Zionist Congress reexamined the Jewish people, in particular stereotypes of the Jews. He fought against the tradition of seeing the Jews as merchants or business people, arguing that most modern financial innovations such as insurance had been invented by gentiles. He saw the Jewish people as having a unique gift for politics, a calling which they were unable to fulfil without their own nation-state. Whereas Herzl favoured the idea of an elite forming policy, Nordau insisted the Congress have a democratic nature of some sort, calling for votes on key topics. Nordau was also a staunch eugenicist. (in Future Human Evolution - page 85)

As the 20th Century progressed, Nordau seemed increasingly irrelevant as a cultural critic. The rise of Modernism, the popularity of very different thinkers such as Friedrich Nietzsche, the huge technological changes and the devastation of the First World War, changed European society enormously. Even within the Zionist movement, other strains of thought were growing in popularity - influenced by Nietzsche, Socialism and other ideas. Nordau, in comparison, seemed very much a creature of the late 19th Century.

Nordau died in Paris, France in 1923. In 1926 his remains were moved to Tel Aviv.

Family

Max Nordau family have roots in Segovia in Spain by rabbi Don Isaac Abarbanel, who is my 18th cousin 12 times removed. Nordau married the Danish Anna Dons my third cousin thrice removed.

The 22nd chapter of the AZA, the Nordaunian (Nordau) was named after Nordau. The chapter resides in Kansas City Council of Mid America Region. They are known for their internationally recognized annual Matzo Ball dance which has been a tradition for over 75 years.

Zionism and the fin de siècle:Cosmopolitanism and nationalism from Nordau, ‬ By Michael Stanislawski

Literature

▪ Melanie A. Murphy, Max Nordau's fin-de-siècle romance of race, NY. 2007, ISBN: 978-0-8204-4185-6, Series: Studies in German History, 4 ▪ Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky, University of California Press 2001 ▪ Christoph Schulte, Psychopathologie des Fin de Siècle. Der Kulturkritiker, Arzt und Zionist Max Nordau. Frankfurt am Main: Fischer, 1997, ISBN 3596136113 ▪ Anna und Maxa Nordau, Max Nordau. A Biography, New York 1943

מקס נורדאו

לידה 29 ביולי 1849 פשט, האימפריה האוסטרית
פטירה 23 בינואר 1923 (בגיל 73) פריז, צרפת מדינה הונגריה מקום קבורה בית הקברות טרומפלדור השכלה אוניברסיטת בודפשט מקצוע סוציולוג, רופא, עיתונאי, סופר, פוליטיקאי צאצאים מקסה נורדאו עריכת הנתון בוויקינתונים

מקס נוֹרְדַאוּ (Max Nordau, לעיתים נהגה בטעות על דרך היידיש: נוֹרְדוֹי (נאָרדוי); 29 ביולי 1849, בודפשט - 23 בינואר 1923, פריז) היה הוגה דעות, נואם וסופר, רופא, יהודי יליד הונגריה, ממייסדי התנועה הציונית, הוגה חזון "יהדות השרירים".

תוכן עניינים 1 תולדות חייו ופועלו 1.1 משפחתו ונעוריו 1.2 הוגה דעות 1.3 ציונות 2 הנצחתו 3 מכתביו 4 ראו גם 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים 6.1 מפרי עטו 7 הערות שוליים

תולדות חייו ופועלו משפחתו ונעוריו נורדאו נולד בשם שמעון (שמחה) מקסימיליאן (מאיר) זִידְפֶלְד (Südfeld) בעיר פשט שבממלכת הונגריה (כיום בודפשט, הונגריה), למשפחה יהודית-אורתודוקסית מצאצאי יהדות פורטוגל. אביו, גבריאל זידפלד, היה משורר עברי.

אביו, גבריאל, נולד ב-1799 בקרוטושין בדוכסות הגדולה של פוזנן, הוסמך לרב על ידי הרבנים הגדולים יעקב לורברבוים ועקיבא איגר, עבד כמחנך בבתיהם של הרבנים שלמה יהודה רפפורט ומשה סופר ושל משפחת פישהוף, שם לימד במשך שש שנים את אדולף פישהוף. הוא נפטר ב-1872.

נורדאו מעיד כי אביו לימד אותו עברית בהיותו ילד. אמו של נורדאו הייתה ממשפחת נלקין מריגה. היא נפטרה ב-2 בינואר 1900 ונקברה בפריז. לדברי נורדאו, הוריו קראו לו בבית "שמחה" ואילו רק בנוכחות זרים השתמשו בכינוי "מקס".[1]

נורדאו החל את לימודיו בבית ספר יהודי, אך בגיל 15 עבר ללמוד בגימנסיה הקתולית הממשלתית ולאחר מכן בגימנסיה הקאלוויניסטית, בה עשה את בחינות הבגרות.[1] לבסוף השלים תואר ברפואה באוניברסיטת פשט. בתום לימודיו הועסק ככתב במספר עיתונים קטנים בבודפשט וביניהם הפסטר לויד, ובאביב 1873 היגר לברלין והחל לכתוב תחת השם מקס נורדאו (כלומר, "אחו צפוני", בניגוד לשמו המקורי זידפלד, "שדה דרומי"). ב-11 באפריל 1874 החליף את שמו ל"נורדאו" באופן רשמי.[1]

בשנת 1880, היגר לפריז, השתקע בה ועבד ככתב עבור העיתון הליברלי הברלינאי Vossische Zeitung, וכתב גם עבור העיתון הווינאי "נוֹיֶה פְרַאיֶה פְּרֶסֶה" (Die Neue Freie Presse). נורדאו חי בפריז עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914), אשר אילצה אותו, כאזרח אוסטרו הונגרי, לעזוב את צרפת. הוא היגר לספרד והתגורר במדריד במשך שש שנים, עד אשר עבר ללונדון ב-1920.

נורדאו, שנשא לאישה פרוטסטנטית, היה בהגדרתו יהודי מתבולל – שפסק מלקיים מצוות – בן לתרבות האירופית. הוא העיד על עצמו כי נמשך יותר לתרבות הגרמנית: "בהגיעי לגיל חמש-עשרה, נטשתי את אורח החיים היהודי ואת לימוד התורה... היהדות נותרה עבורי לא יותר מזיכרון, ומאז חשתי עצמי תמיד גרמני, גרמני בלבד."

הוגה דעות במהלך חייו התבסס נורדאו בחברה כהוגה דעות גדול, בעיקר בתחומי החברה, הדת, והאמנות, ומאמריו, שבהם ביקר בחריפות את צביעותה וניוונה של התרבות האירופית בת זמנו, עוררו לא פעם פולמוסים וסערות רבות. הוא היה אחד ממייצגיו הגדולים של הזרם הפוזיטיביסטי השמרני של המאה ה-19, וכתב מספר ספרים מעוררי-מחלוקת, ובהם "השקרים המוסכמים של האנושיות התרבותית" (בגרמנית: Die conventionellen Lügen der Kulturmenschheit; יצא לאור ב-1883, ותורגם ל-15 שפות, בהן סינית ויפנית), "התנוונות" (Entartung,‏ 1892) ו"פרדוקסים" (1896). ספרו המוכר והנזכר ביותר הוא "התנוונות". בספר זה תקף נורדאו בחריפות מאפיינים רבים של התרבות המודרנית בתקופתו כ"אמנות מנוונת", המביעה לדעתו סממנים של מחלת נפש; בין השאר תקף את היצירה של פרידריך ניטשה, ריכרד וגנר כנגועים באגואיזם. למחזאי הנורווגי הנריק איבסן הקדיש נורדאו פרק שלם, בו טבע את המילה "איבסניזם" כדי לתאר את ההתנוונות ביצירתו, וכן שירתו של וולט ויטמן בשל ההומוסקסואליות הנרמזת בה. הספר הוקדש למורו של נורדאו, צ'זארה לומברוזו, ומרבה להסתמך על כתביו. התאוריות האאוגניות של לומברוזו עסקו בעיקר במחלות נפש ובפשיעה, שלומברוזו ראה בהן סוג של ניוון גופני אטוויסטי ועובר בתורשה; נורדאו הרחיב את התזה של לומברוזו כדי לכלול בה מה שראה כניוון אמנותי ותרבותי - בספרו הוא תקף את האמנים המובילים של זמנו במילים קשות, הציג אותם כחולי נפש או רפי-שכל, והרחיב הרבה על הקשר בין עבודתם האמנותית לבין פגמיהם הגופניים. בפרק המסכם של הספר קרא נורדאו לחברה להילחם בהשפעות המנוונות והמזיקות כדי להחלים ממה שראה כמגפה של ניוון הפושה בחברה. מיד עם פרסומו, עורר הספר פולמוס רב. אחת התגובות הידועות ביותר כנגד הספר וטענותיו של נורדאו הגיעה מהמחזאי הנודע ג'ורג' ברנרד שאו, שטען שזהו ספר פתולוגי של איש חולה.[2]

ציונות בשנת 1892 התוודע נורדאו לבנימין זאב הרצל ולרעיונות הציונות. בניגוד להרצל, אשר הדגיש בכתביו כי ברצונו ליצור מדינה יהודית-ליברלית בעלת מאפיינים של קידמה אירופית, נורדאו רצה לשקם את הכבוד הלאומי היהודי באמצעים רומנטיים, המתבססים על התודעה ההיסטורית הקדומה. עם זאת, נורדאו ראה בהרצל שותף אמת לביקורתו החריפה של 'חוזה מדינת היהודים' כנגד ההון הספקולטיבי שהיה אחראי למשברים הכלכליים, למצב החברתי וגם להתרחשויות בשדה המדיני. נורדאו הקדיש רבות לביקורת על מה שהוא כינה בבוטות "פרזיטים", כלומר אנשים שבאמצעות "ניירות ערך" שולטים בחייהם של מיליוני בני אדם ומשעבדים עמים ואומות. עם פרסום ספרו של הרצל 'מדינת היהודים' שכלל בין השאר פרק חריף בביקורתיותו כנגד בית רוטשילד ותפקידו הכלכלי ההרסני שנבע מהיותו הגורם המרכזי בכלכלה הספקולטיבית, כינה נורדאו את הרצל 'נביא' בשימו דגש על דבריו הנוקבים של הרצל כנגד "הפלוטוקרטיה", כלומר שלטון הממון.

נורדאו לקח חלק נרחב בפעילות בקונגרסים הציוניים, כיהן כסגן-נשיא בקונגרסים הראשון עד השישי וכנשיא בקונגרסים השביעי עד העשירי. בהמשך פרש מהשתתפות בקונגרסים הציוניים עקב חילוקי דעות עם חסידי הציונות המעשית. נורדאו היה מראשי זרם הציונות המדינית, מייסדה של תנועת הנוער "המכבי הצעיר".

בזמן הקונגרס הציוני הראשון, ביקר בשבת יחד עם הרצל בבית הכנסת, לראשונה מזה שנים.[3]

בקונגרס הציוני השני 1898 קרא נורדאו בעד החזרת "יהדות השרירים האבודה" ליושנה: יש להחזיר ל"יהודי הגלותי" את תדמית "היהודי הלוחם", ובכך לתת מענה לתחושות ההשפלה של היהדות באירופה ולתופעת האנטישמיות. גם רעיון זה הושפע מתורות אאוגניות שהיו פופולריות באותם הימים. השיקום הפיזי של היהדות, לדעת נורדאו, קודם אף לשיקומה המוסרי והפוליטי: "עלינו ליצור שוב יהדות חזקה! כן! ליצור שוב! דברי ימינו מעידים, כי לפנים הייתה קיימת יהדות כזאת... היינו בוחרים בחיסון הגוף במקום בהמתתו." רעיון "יהדות השרירים" שימש זרז להקמת אגודות ספורט יהודיות ברחבי העולם, אשר נשאו שמות מייצגי כוח ועוצמה: "מכבי", "שמשון", "הכוח", "בר כוכבא ברלין" ועוד.

תמיכתו של נורדאו בתוכנית אוגנדה הביאה לניסיון התנקשות בחייו, ב-19 בדצמבר 1903, במהלך נשף-חנוכה בפריז. המתנקש, סטודנט יהודי רוסי בן 27 בשם חיים זליג לוּבַּן, ירה לעברו שני כדורי אקדח, תוך שהוא צועק בצרפתית "Mort a Nordau Afrikanzi" (מוות לנורדאו האפריקני), אך החטיא.[4] נורדאו עצמו הציל את המתנקש מהמבקשים לעשות בו שפטים. במשפט שנערך למתנקש, נקבע שהוא חולה נפש והוא אושפז.

נורדאו הרופא מצא סיבות לניוון היהודי - מיעוט האור והאוויר המים והאדמה: "בעלטה של בתינו מחוסרי אור שמש התרגלו עינינו למצמוץ עצבני... נחדש את הקשר אל מסורת עתיקת ימים ונהייה שוב גברים עמוקי חזה, דרוכי איברים, עזי מבט".[5]

נורדאו הביע את דעתו, כי תהליך האמנציפציה במערב אירופה הביא להתבוללות ולוויתור על סימני הייחוד של היהודים, אך למרות זאת, רובם לא הצליחו להתקבל ונדחו על ידי החברה הסובבת. הוא טען כי בהשפעת האנטישמיות נחלש הדמוי הקבוצתי של היהודים כיהודים, הם מתביישים במוצאם ומתרחקים זה מזה. מכיוון שאין סיכוי להמשך קיומו של העם היהודי בגולה, יש להבטיח את קיומו במדינה משלו. תנאי חשוב לכך הוא פעילות חינוכית ציונית.

אחד הביטויים המרכזיים של פעילויותיו הציוניות התבטא בשנת 1920, כאשר פעל למען הבאתם של כ-600,000 יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל במטרה לבסס בה רוב יהודי, אשר בסופו של דבר יהפוך למדינה ריבונית. הוא הציע לממש את התוכנית באמצעות מלווה לאומי ופעל רבות לקידומה, אך בסופו של דבר התוכנית לא יצאה אל הפועל משום שלא הושג רוב שהאמין כי היא בת ביצוע.

מקס נורדאו נפטר בשנת 1923, בעת ביקור בפריז. הוא הותיר אחריו את רעייתו, אנה-אליזבט דונס, דנית נוצרייה שהייתה זמרת בארצה ואלמנתו של הסופר הדני (וציר דנמרק בפריז) ריכרד קאופמן,[6] ואת בתם המשותפת, מקסה. ב-1926 הובאו עצמותיו לקבורה בארץ ישראל בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

הנצחתו על שמו של נורדאו נקראים היישוב נורדיה, שכונת נורדיה ותל נורדוי בתל אביב, שכונת קריית נורדאו בנתניה, וכן רחובות בערים השונות בארץ, בהם שדרות נורדאו בתל אביב. במאי 1946 הפליגה אוניית המעפילים מקס נורדאו מרומניה לארץ ישראל. החל מ-8 באוגוסט 1947 ועד ל-29 בנובמבר 1947 שיחקה בית"ר ירושלים בשם "נורדיה ירושלים" על שמו. הסיבה הייתה שהבריטים הוציאו את תנועת בית"ר אל מחוץ לחוק ולאחר מכן אסרו על קיום קבוצות הספורט של בית"ר. על שמו קרויה קבוצת בית"ר נורדיה ירושלים, המשחקת בליגה א'.

על שמו - "פרס נורדאו לאמנות" שנוסד על ידי התאחדות עולי הונגריה ומחולק לאמנים בשטחים שונים, יוצאי הונגריה.

מכתביו געקליבענע שריפטן, ניו יורק: קעמפפער, [%D7%AA%D7%A8"%D7%A2]. חלק לעולם הבא: א אמת'ע מעשה, ורשה: יהודיה, [%D7%AA%D7%A8%D7%A2-]. כה אמר נורדוי: לקוטים מנאומיו ומכתביו (מתורגמים בידי אהרן ורדי; עם תמונת נורדוי ועם מבוא), ירושלים: אחיעבר, תרפ"ח. כתבים נבחרים (עורך: פ’ לחובר), ירושלים–תל אביב: מצפה, תרפ"ט–תר"ץ. (6 כרכים) מכס נורדאו אל עמו: כתבים מדיניים (שני כרכים, תרגום: י. ייבין, עריכה: ב' נתניהו), הוצאה מדינית, תל אביב, תרצ"ז 1937. כתבים ציוניים (ערוכים על ידי ב' נתניהו), ירושלים: הספרייה הציונית, תשט"ו-תשכ"ב. האגדות למכּסה: שסיפר לה אביה מכס נורדאו (תרגום: דב קמחי) תל אביב: י' צ'צ'יק, תשט"ו. ראו גם ערכים על הנצחת מקס נורדאו לקריאה נוספת יהושע חנא רבניצקי, אחד העם ו'מכס נורדאו', חוברת מאזנים, כרך א', חוברת ד', אדר שני, תרפ"ט, 1929. Christoph Schulte, Psychopathologie des Fin de Siècle: Der Kulturkritiker, Arzt und Zionist Max Nordau, Frankfurt am Main: Fischer, 1997, ISBN 3596136113 (בגרמנית) Melanie A. Murphy, Max Nordau's fin-de-siècle romance of race (Series: Studies in German History, 4), New York: 2007, ISBN 978-0-8204-4185-6 Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky, University of California Press 2001. Anna und Maxa Nordau, Max Nordau: A Biography, New York: 1943. Hedwig Ujvári, Dekadenzkritik aus der „Provinzstadt“: Max Nordaus Pester Publizistik, Budapest: 2007, ISBN 963-446-414-9 קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: מקס נורדאו ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: Max Nordau (באנגלית) ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מקס נורדאו תקציר על מקס נורדאו , באתר הספרייה הווירטואלית של מטח כתבי מקס נורדאו

בפרויקט בן-יהודה בן-ציון אייזנשטט, דוקטור מאקס נארדוי , דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ג, עמוד 30, באתר HebrewBooks "נַארְדוֹי, מאקס ", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמודים 5–6, באתר HebrewBooks משה גליקסון, מכס נורדוי איננו! , "הארץ", 7 בנובמבר 1923, בפרויקט בן-יהודה מכס נורדאו , בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים סרטונים עליה לקברו של נורדאו לכבוד מאה שנים להולדתו , יומני כרמל נובמבר 1949 (התחלה 4:56) אמיר לוי, מקס נורדאו ויהדות השרירים , באתר מידה מפרי עטו כתביו של מקס נורדאו

בפרויקט גוטנברג (באנגלית) כל עשרים האגדות - בתרגומו (מגרמנית) של דוד פרישמן, בפרויקט בן-יהודה: א. עַל-מָה לָבַשׁ מַטֵּה-הַשּׁוֹשַנִים אֶת חוֹחָיו? ב. הַזְּבוּב מִן הַשָּנָה שֶעָבְרָה ג. מִין לְמִינוֹ ד. בֻּבָּה גִבְהַת-עֵינָיִם ה. הַפָּרָג הַמַכִּיר טוֹבָה ו. עַל שֶׁשֶׁת הַתּוֹלָעִים הַמֵּאִירִים ז. הַמִּשְׁקְפַיִם שֶׁל-הַגַּמָּד ח. זְבוּב הַזָּהָב וּמַסָּעָיו בַּמֶרְחַקִּים ט. מֵי הָרֹאש י. הַחֲתוּלִים שֶׁלֹא חָפְצוּ לָצוּד עַכְבָּרִים יא. בַּת הַמַּיּם יב. הַכֶּלָב העָשִיר וְהַכֶּלֶב הֶעָנִי יג. הַנַּעֲרָה הַקְּטַנָה הַנּוֹסַעַת בָּאֳנִיָּה הַגְּדוֹלָה יד. הָאָח הַפּוֹחֵז וְהָאָחוֹת הַחֲכָמָה טו. הָאָמָן טז. חוּט הַלֵּב יז. הַמַּמְלָכָה הַנִּסְתָּרָה יח. הָאֲרִי בֶּן-הַתַּרְבּוּת יט. מְצוֹד הַפְּרָחִים כ. עַל הַחַיִּים וְעַל הַמָּוֶת הערות שוליים

מכס נורדאו אל עמו, כרך ראשון: תולדות־חיי (1909), עמ' 259-257.

אפרים קציר, אתיקה ומוסר בעולמה של הגנטיקה המולקולרית

עמוס אילון, הרצל, עמ' 264.

פינחס בלומנטל, אין זו אגדה, עמ' 283-4.

מצוטט בביקורתו

של דן לחמן על ספרו של מיכאל גלוזמן, הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה, מתאריך 10 באפריל 2008, באתר e-mago

איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 121, הערה 166; עמ' 132. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A7%D7%A1_%D7%A0%D7%95%D7%A8...

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A7%D7%A1_%D7%A0%D7%95%D7%A8...

https://de.wikipedia.org/wiki/Max_Nordau

Max Nordau born Simon Maximilian Südfeld (July 29, 1849 - January 23, 1923) in Pest, Hungary, was a Zionist leader, physician, author, and social critic.

As a social critic, he wrote a number of controversial books, including The Conventional Lies of Our Civilisation (1883), Degeneration (1892), and Paradoxes (1896). Although not his most popular or successful work whilst alive, the book most often remembered and cited today is Degeneration.

He was a co-founder of the World Zionist Organization together with Theodor Herzl, and president or vice president of several Zionist congresses.

Nordau was born Simon Maximilian, or Simcha Südfeld on 29 July 1849 in Budapest, then part of the Austrian Empire. His father was Gabriel Südfeld, a Hebrew poet. His family were religious Orthodox Jews and he attended a Jewish elementary school, then a Catholic grammar school, before achieving a medical degree. He worked as a journalist for small newspapers in Budapest, before heading to Berlin in 1873, and changing his name. He soon moved to Paris as a correspondent for Die Neue Freie Presse and it was in Paris that he spent most of his life.

Nordau was an example of a fully assimilated and acculturated European Jew. He was married to a Protestant Christian woman, despite his Hungarian background, he felt affiliated to German culture, writing in an autobiographical sketch, "When I reached the age of fifteen, I left the Jewish way of life and the study of the Torah... Judaism remained a mere memory and since then I have always felt as a German and as a German only."

Nordau's conversion to Zionism was eventually triggered by the Dreyfus Affair. Many Jews, amongst them Theodor Herzl saw in the Dreyfus Affair evidence of the universality of Anti-Semitism. Nordau went on to play a major role in the World Zionist Organisation, indeed Nordau's relative fame certainly helped bring attention to the Zionist movement. He can be credited with giving the organisation a democratic character.

Nordau's major work Entartung (Degeneration), is a moralistic attack on so-called degenerate art, as well as a polemic against the effects of a range of the rising social phenomena of the period, such as rapid urbanization and its perceived effects on the human body.

The Dreyfus Affair

Nordau's conversion to Zionism is in many ways typical of the rise of Zionism amongst Western European Jewry. The Dreyfus Affair beginning in 1893 was central to Nordau's conviction that Zionism was now necessary. Herzl's views were formed during his time in France where he recognised the universality of anti-Semitism; the Dreyfus Affair cemented his belief in the failure of assimilation. Nordau also witnessed the Paris mob outside the École Militaire crying "à morts les juifs!"

His role of friend and advisor to Herzl, who was working as the correspondent for the Vienna Neue Freie Presse, began here in Paris. This trial went beyond a miscarriage of justice and in Herzl's words "contained the wish of the overwhelming majority in France, to damn a Jew, and in this one Jew, all Jews." Whether or not the anti-semitism manifested in France during the Dreyfus Affair was indicative of the majority of the French or simply a very vocal minority is open to debate. However the very fact that such sentiment had manifested itself in France was particularly significant. This was the country often seen as the model of the modern enlightened age, that had given the Europe the Great Revolution and consequently the Jewish Emancipation.

The Failure of Emancipation

Nordau's work as a critic of European civilisation and where it was heading certainly contributed to his eventual role in Zionism. One of the central tenets of Nordau's beliefs was evolution, in all things, and he concluded that Emancipation was not born out of evolution. French rationalism of the 18th century, based on pure logic, demanded that all men be treated equally. Nordau saw in Jewish Emancipation the result of 'a regular equation: Every man is born with certain rights; the Jews are human beings, consequently the Jews are born to own the rights of man.' This Emancipation was written in the statute books of Europe, but contrasted with popular social consciousness.

It was this which explained the apparent contradiction of equality before the law, but the existence of anti-Semitism, and in particular 'racial' anti-Semitism, no longer based on old religious bigotry. Nordau cited England as an exception to this continental anti-Semitism that proved the rule. "In England, Emancipation is a truth…It had already been completed in the heart before legislation expressly confirmed it." Only if Emancipation came from changes within society, as opposed to abstract ideas imposed upon society, could it be a reality.

This rejection of the accepted idea of Emancipation was not based entirely on the Dreyfus Affair. It had manifested itself much earlier in Die Konventionellen Lügen der Kulturmenschheit and runs through his denouncing of 'degenerate' and 'lunatic' anti-Semitism in Die Entartung.

Nordau also, at the 1898 Zionist Congress, coined the term "muscular Judaism" (muskel-Judenthum) as a descriptor of a Jewish culture and religion which directed its adherents to reach for certain moral and corporeal ideals which, through discipline, agility and strength, would result in a stronger, more physically-assured Jew who would outshine the long-held stereotype of the weak, intellectually-sustained Jew. He would further explore the concept of the "muscle Jew" in a 1900 article of the Jewish Gymnastics Journal.

World Zionist Congress

Nordau was central to the Zionist Congresses which played such a vital part in shaping what Zionism would become. Herzl had favoured the idea of a Jewish newspaper and an elitist "Society of Jews" to spread the ideas of Zionism. It was Nordau, convinced that Zionism had to at least appear democratic, despite the impossibility of representing all Jewish groups, who persuaded Herzl of the need for an assembly. This appearance of democracy certainly helped counter accusations that the "Zionists represented no one but themselves."

There would be eleven such Congresses in all, the first, which Nordau organised, was in Basle, 29-31 August 1897. His fame as an intellectual helped draw attention to the project. Indeed the fact that Max Nordau, the trenchant essayist and journalist, was a Jew came as a revelation for many. Herzl obviously took centre stage, making the first speech at the Congress; Nordau followed him with an assessment of the Jewish condition in Europe. Nordau used statistics to paint a portrait of the dire straits of Eastern Jewry and also expressed his belief in the destiny of Jewish people as a democratic nation state, free of what he saw as the constraints of Emancipation.

Nordau's speeches to the World Zionist Congress reexamined the Jewish people, in particular stereotypes of the Jews. He fought against the tradition of seeing the Jews as merchants or business people, arguing that most modern financial innovations such as insurance had been invented by gentiles. He saw the Jewish people as having a unique gift for politics, a calling which they were unable to fulfil without their own nation-state. Whereas Herzl favoured the idea of an elite forming policy, Nordau insisted the Congress have a democratic nature of some sort, calling for votes on key topics. Nordau was also a staunch eugenicist. (in Future Human Evolution - page 85)

As the 20th Century progressed, Nordau seemed increasingly irrelevant as a cultural critic. The rise of Modernism, the popularity of very different thinkers such as Friedrich Nietzsche, the huge technological changes and the devastation of the First World War, changed European society enormously. Even within the Zionist movement, other strains of thought were growing in popularity - influenced by Nietzsche, Socialism and other ideas. Nordau, in comparison, seemed very much a creature of the late 19th Century.

Nordau died in Paris, France in 1923. In 1926 his remains were moved to Tel Aviv.

The 22nd chapter of the AZA, the Nordaunian (Nordau) was named after Nordau. The chapter resides in Kansas City Council of Mid America Region. They are known for their internationally recognized annual Matzo Ball dance which has been a tradition for over 75 years.

Zionism and the fin de siècle:Cosmopolitanism and nationalism from Nordau, ‬ By Michael Stanislawski

Literature

▪ Melanie A. Murphy, Max Nordau's fin-de-siècle romance of race, NY. 2007, ISBN: 978-0-8204-4185-6, Series: Studies in German History, 4 ▪ Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky, University of California Press 2001 ▪ Christoph Schulte, Psychopathologie des Fin de Siècle. Der Kulturkritiker, Arzt und Zionist Max Nordau. Frankfurt am Main: Fischer, 1997, ISBN 3596136113 ▪ Anna und Maxa Nordau, Max Nordau. A Biography, New York 1943