Michel Jean-Pierre Debré[1] (French pronunciation: ​[mi%CA%83%C9%9Bl dəbʁe]; 15 January 1912 – 2 August 1996) was the first Prime Minister of the French Fifth Republic. He is considered the "father" of the current Constitution of France. He served under President Charles de Gaulle from 1959 to 1962. In terms of political personality, he was intense and immovable, with a tendency to rhetorical extremism.[2]

Contents 1 Biography 1.1 Early years 1.2 Career 1.3 Family 2 Government 2.1 Politics in Réunion 3 Political career 3.1 Debré's Government, 8 January 1959 – 15 April 1962 4 References 5 Further reading 5.1 Primary sources Biography Early years Debré was born in Paris, the son of Robert Debré, the well-known Jewish professor of medicine, who is today considered by many to be the founder of modern pediatrics. His grandfather was a rabbi.[3] Michel Debré himself was a Roman Catholic.[1][3]

He studied at the Lycée Montaigne and then at the Lycée Louis-le-Grand, obtained a diploma from the École Libre des Sciences Politiques, and a Ph.D. in Law from the University of Paris. He then became a Professor of Law at the University of Paris. He also joined the École des Officiers de Réserve de la Cavalerie (Reserve Cavalry-Officers School) in Saumur. In 1934, at the age of twenty-two, Debré passed the entrance exam and became a member of the Conseil d'État. In 1938, he joined the staff of the Economy Minister Paul Reynaud.

Career In 1939, at the beginning of the Second World War, Debré was enlisted as a cavalry officer. He was taken prisoner in Artenay in June 1940 during the Battle of France but managed to escape in September of that year. He returned to the Conseil d'État, now under the administration of the Vichy regime, and was sworn in by Marshal Philippe Pétain. In 1942 he was promoted to maître des requêtes by the Minister of Justice. After the German invasion of the free zone in November 1942, Debré's political pétainisme disappeared, and in February 1943 he became involved in the French Resistance, joining the network Ceux de la Résistance (CDLR).

During the summer of 1943, General Charles de Gaulle gave Debré the task of making a list of prefects, or State representatives, who would replace those of the Vichy regime after the liberation. In August 1944 de Gaulle made him Commissaire de la République for Angers, and in 1945, the Provisional Government charged him with the task of reforming the French Civil Service. Debré created the École nationale d'administration, whose idea was formulated by Jean Zay before the war.

Under the Fourth Republic, Michel Debré at first supported the Democratic and Socialist Union of the Resistance, but defected to the Radical-Socialist Party on the advice of General Charles de Gaulle, who reportedly told him and several other politicians, including Jacques Chaban-Delmas,"Allez au parti radical. C'est là que vous trouverez les derniers vestiges du sens de l'Etat" – "Go to the radical party. It is there that you will find the last vestiges of the meaning of the state".[4] He then joined the Rally of the French People and was elected senator of Indre-et-Loire, a position he held from 1948 to 1958. In 1957, he founded Le Courrier de la colère, a newspaper that fiercely defended French Algeria and called for the return to power of de Gaulle. In the 2 December 1957 issue, Debré wrote:

“ "As long as Algeria is French land, as long as the law of Algeria is French, the battle for Algeria is a legal battle, the insurgency for Algeria is a legal insurgency. ” This explicit appeal to the insurgency led the socialist politician Alain Savary to write that "In the case of the OAS insurgency, the soldiers are not the culprit; the culprit is Debré."[5]

Family Michel Debré had four sons: Vincent Debré (1939–), businessman; François Debré (1942–), journalist; Bernard Debré (born in 1944), urologist and politician; and his fraternal twin, Jean-Louis Debré, politician. See Debré family.

Government

Michel Debré with David Ben-Gurion at Hotel Matignon, on the first official visit of Israeli Prime Minister to Paris. June, 1960 Michel Debré became the Garde des Sceaux (Minister of Justice) in the cabinet of General de Gaulle on 1 June 1958.[6] He played an important role in drafting the Constitution of the Fifth Republic, and on its acceptance he took up the new position of Prime Minister of France, which he held from 8 January 1959[7] to 1962.

After the 1962 Évian Accords referendum that ended the Algerian War and gave auto-determination to Algeria was approved by a nearly ten-to-one margin, de Gaulle replaced him with Georges Pompidou. In November, during the parliamentary elections that followed the dissolution of the National Assembly, he tried to be elected Député for Indre-et-Loire. Defeated, in March 1963 he decided to go to Réunion, an island he had visited for less than twenty-four hours on 10 July 1959 when on a trip with President de Gaulle. This choice reflects Debré's fear that what remained of the French colonial empires would follow the path trodden by Algeria – that of independence, towards which he was not sympathetic. Debré wanted to take action against the Communist Party of Réunion that had been founded by Paul Vergès a few years earlier. The movement sought self-determination for the island and the removal of its position as an overseas department, and had staged demonstrations on the island a few days earlier. He also noted that the invalidation of Gabriel Macé's election as Mayor of Saint-Denis rendered the post open to the opposition, so he took the decision to win over this mandate.

He returned in the government in 1966 as Economy and Finance Minister. After the May 1968 crisis, he became Foreign Minister, then, one year later, he served as Defence Minister of President Georges Pompidou. In that role, he became a hated figure of the left, because of his determination to expropriate the land of 107 peasant farmers and shepherds on the Larzac plateau, to extend an existing military base. The resulting civil disobedience campaign was ultimately victorious. Considered as a guardian of the Gaullist orthodoxy, he was marginalized after the election of Valéry Giscard d'Estaing as President of France in 1974. He criticized with virulence his foreign policy. In 1979 he took a major part in the Rally for the Republic (RPR) campaign against the European federalism and was elected member of the European Parliament in order to defend the principle of Europe of nations. But later, he accused Jacques Chirac and the RPR lead to moderate their speech, and so, he was a dissident candidate in the 1981 presidential election. He obtained only 1.6% of votes.

Politics in Réunion Michel Debré arrived on the island of Réunion in April 1963, and succeeded in being elected Député for Saint-Denis on 6 May despite local opposition to the Ordonnance Debré law he had introduced in 1960, that allowed civil servants in the overseas departments and territories of France to be recalled to Metropolitan France if suspected of disturbing public order.[8] Supported by those who rejected autonomy, he immediately became the leader of the local right-wing. This state of affairs would be challenged by Pierre Lagourgue that during the next decade.

To justify the departmentalization of the island that occurred in 1946 and to preserve its inhabitants from the temptation of independence, Debré implemented an economic development policy, and opened the island's first family planning center. He personally fought to get Paris to create a second high school on the south of the island, in Le Tampon, when at the time there was only one, the Lycée Leconte-de-Lisle, that catered for many thousands of inhabitants.[citation needed]

For a period of around two decades in the twentieth century (1968-1982), 1,630 children from Réunion were relocated to France, particularly to Creuse. These children, known as Les enfants de la Creuse, were brought to light in 2002 when Réunion exile Jean-Jacques Martial made a legal complaint against politician Michel Debré (who organized the controversial displacement) for "kidnapping of a minor, roundup and deportation".[9] In 2005, a similar case was brought against the French Government by the Association of Réunion of Creuse.[10]

Political career Governmental functions

Prime Minister: 1959–1962. Keeper of the Seals, Minister of Justice: 1958–1959. Minister of Economy and Finance: 1966–1968. Minister of Foreign Affairs: 1968–1969. Minister of Defense: 1969–1973. Electoral mandates

European Parliament

Member of European Parliament: 1979–1980 (Resignation). Elected in 1979. Senate of France

Senator of Indre-et-Loire: 1948–1959 Became Prime minister in 1959. Elected in 1948, reelected in 1954. National Assembly

Member of the National Assembly of France for Réunion: 1963–1966 (Became minister in 1966), 1973–1988. Elected in 1963, reelected in 1967, 1968, 1973, 1978, 1981, 1986. General Council

General councillor of Indre-et-Loire: 1951–1970. Reelected in 1958, 1964. Municipal Council

Mayor of Amboise: 1966–1989. Reelected in 1971, 1977, 1983. Municipal councillor of Amboise: 1959–1989. Reelected in 1965, 1971, 1977, 1983. Debré's Government, 8 January 1959 – 15 April 1962 Michel Debré – Prime Minister Maurice Couve de Murville – Minister of Foreign Affairs Pierre Guillaumat – Minister of Armies Jean Berthoin – Minister of the Interior Antoine Pinay – Minister of Finance and Economic Affairs Jean-Marcel Jeanneney – Minister of Commerce and Industry Paul Bacon – Minister of Labour Edmond Michelet – Minister of Justice André Boulloche – Minister of National Education Raymond Triboulet – Minister of Veteran Affairs André Malraux – Minister of Cultural Affairs Roger Houdet – Minister of Agriculture Robert Buron – Minister of Public Works and Transport Bernard Chenot – Minister of Public Health and Population Bernard Cornut-Gentille – Minister of Posts and Telecommunications Roger Frey – Minister of Information Pierre Sudreau – Minister of Construction Changes

27 March 1959 – Robert Lecourt enters the Cabinet as Minister of Cooperation. 27 May 1959 – Henri Rochereau succeeds Houdet as Minister of Agriculture. 28 May 1959 – Pierre Chatenet succeeds Berthoin as Minister of the Interior. 23 December 1959 – Debré succeeds Boulloche as interim Minister of National Education. 13 January 1960 – Wilfrid Baumgartner succeeds Pinay as Minister of Finance and Economic Affairs. 15 January 1960 – Louis Joxe succeeds Debré as Minister of National Education 5 February 1960 – Pierre Messmer succeeds Guillaumat as Minister of Armies. Robert Lecourt becomes Minister of Overseas Departments and Territories and of the Sahara. His previous office of Minister of Cooperation is abolished. Michel Maurice-Bokanowski succeeds Cornut-Gentille as Minister of Posts and Telecommunications. Louis Terrenoire succeeds Frey as Minister of Information. 23 November 1960 – Louis Joxe becomes Minister of Algerian Affairs. Pierre Guillaumat succeeds Joxe as interim Minister of National Education. 20 February 1961 – Lucien Paye succeeds Guillaumat as Minister of National Education. 6 May 1961 – Roger Frey succeeds Chatenet as Minister of the Interior. 18 May 1961 – Jean Foyer enters the ministry as Minister of Cooperation. 24 August 1961 – Bernard Chenot succeeds Michelet as Minister of Justice. Joseph Fontanet succeeds Chenot as Minister of Public Health and Population. Edgard Pisani succeeds Rochereau as Minister of Agriculture. Louis Jacquinot succeeds Lecourt as Minister of Overseas Departments and Territories and Sahara. Terrenoire ceases to be Minister of Information, and the office is abolished. 19 January 1962 – Valéry Giscard d'Estaing succeeds Baumgartner as Minister of Finance and Economic Affairs. References

Nytimes.com

David Wilsford, ed. Political leaders of contemporary Western Europe: a biographical dictionary (Greenwood, 1995) pp 97-105

Poliakov, Léon (1960). "FRANCE". American Jewish Year Book. 61: 204. JSTOR 23605151 .

ladepeche.fr. "Radical Party"

(in French). Retrieved 16 December 2007.

de-gaulle.info. "La Cendre Et La Braise"

(in French). Retrieved 16 December 2007.

Décret du 1er juin 1958 portant nomination des membres du gouvernement

Décret du 8 janvier 1959

portant nomination du Premier ministre, Journal Officiel de la République Française, 9 January 1959

Ordonnance n°60-1101 du 15 octobre 1960

relative au rappel d'office par le ministre dont ils dépendant des fonctionnaires de l'État en service dans les DOM dont le comportement est de nature à troubler l'ordre public

Jean-Jacques Martial (2003). Une enfance volée . Les Quatre Chemins. p. 113. ISBN 978-2-84784-110-7. Retrieved 13 September 2012.

Châtain, Georges (18 August 2005). "Les Réunionnais de la Creuse veulent faire reconnaître leur " déportation " en métropole "" . Le Monde. Retrieved 13 September 2012. Further reading Wahl, Nicholas. "The Constitutional Ideas of Michel Debré." Theory and Politics/Theorie und Politik. Springer Netherlands, 1971. 259-271. Wilsford, David, ed. Political leaders of contemporary Western Europe: a biographical dictionary (Greenwood, 1995) pp 97–105 https://en.wikipedia.org/wiki/Michel_Debr%C3%A9

----------------------------------------------

Michel Debré, né le 15 janvier 1912 à Paris et mort le 2 août 1996 à Montlouis-sur-Loire, est un homme d'État français. Résistant et gaulliste, il est garde des Sceaux dans le gouvernement de Gaulle III, à partir de 1958 ; il contribue à l'écriture de la Constitution de la Ve République. Premier ministre de la République française à partir de janvier 1959, il démissionne en avril 1962, à la suite d'un désaccord avec le président Charles de Gaulle concernant l'Algérie française. Il occupe par la suite les fonctions de ministre de l'Économie et des Finances, de 1966 à 1968, puis des Affaires étrangères, de 1968 à 1969, et enfin de la Défense nationale, de 1969 à 1973.

Michel Debré, né le 15 janvier 1912 à Paris et mort le 2 août 1996 à Montlouis-sur-Loire, est un homme d'État français. Résistant et gaulliste, il est garde des Sceaux dans le gouvernement de Gaulle III, à partir de 1958 ; il contribue à l'écriture de la Constitution de la Ve République. Premier ministre de la République française à partir de janvier 1959, il démissionne en avril 1962, à la suite d'un désaccord avec le président Charles de Gaulle concernant l'Algérie française. Il occupe par la suite les fonctions de ministre de l'Économie et des Finances, de 1966 à 1968, puis des Affaires étrangères, de 1968 à 1969, et enfin de la Défense nationale, de 1969 à 1973.

מישל דברה

' (בצרפתית: Michel Debré‏; 15 בינואר 1912 - 2 באוגוסט 1996) היה פוליטיקאי צרפתי גוליסטי, ממוצא יהודי. נחשב לאבי החוקה הנוכחית של צרפת, וכיהן כראש הממשלה הראשון של הרפובליקה הצרפתית החמישית תחת הנשיא שארל דה גול בשנים 1959–1962. ראש הממשלה הרביעי בתולדות צרפת, שהיה ממוצא יהודי.

תוכן עניינים 1 קורות חיים 2 ציונים לשבח 3 פרסומים 4 קישורים חיצוניים 5 הערות שוליים קורות חיים מישל דברה נולד בפריז, לפרופ' היהודי הנודע רובר דברה, אשר נחשב כיום על ידי רבים למייסד רפואת הילדים המודרנית. דברה הוא נכדו של סימון דברה, שהיה רב הקהילה בניי-סיר-סן. הוא למד תחילה בבית הספר התיכון "ליסה מונטן" ולאחר מכן ב"ליסה לואי-לה-גראן", ולבסוף רכש תואר בבית הספר למדעי המדינה (היום המכון למדע המדינה פריז) ותואר דוקטור למשפטים באוניברסיטת פריז.

דברה שירת כקצין בחיל הפרשים בשנת 1939, נלקח בשבי במהלך המערכה על צרפת, אך הצליח להימלט לאחר מספר חודשים. הוא כיהן במועצת המדינה של צרפת תחת משטר וישי, והושבע על ידי המרשל פיליפ פטן. בפברואר 1943 הוא הצטרף למחתרת הצרפתית, וחבר לדה גול. במהלך קיץ 1943 מינה אותו הגנרל שארל דה גול, ששהה בלונדון, לבחור רשימת אישי ממשל שיחליפו את משטר וישי לאחר השחרור. במסגרת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית שהקים דה גול שימש דברה כשר בין ספטמבר 1944 לדצמבר 1945.

בתקופת הרפובליקה הצרפתית הרביעית דברה תמך תחילה במפלגה הדמוקרטית הסוציאליסטית, אך ערק לבסוף למפלגה הרדיקלית הסוציאליסטית, על פי עצתו של הגנרל שארל דה גול: "עבור למפלגה הרדיקלית, כי שם תמצא את השרידים האחרונים למשמעות של מדינה". לאחר מכן הוא נבחר כסנטור של אנדר-לואר באספה הלאומית, תפקיד בו החזיק בשנים 1948-1958. בשנת 1957 ייסד את "קורייה דה לה קולר", עיתון שהגן בלהט על אלג'יריה הצרפתית, וקרא לשובו לשלטון של דה גול: בדצמבר 1957 כתב: "כל עוד אלג'יריה היא שטח צרפתי, כל עוד החוק של אלג'יריה הוא חוק צרפתי, הקרב על אלג'יריה הוא מאבק חוקי, ההתקוממות נגד אלג'יריה היא התקוממות חוקית."

בשנת 1955 היה דובר ועדת החוץ של הסנאט[1]. בשנת 1958 הוא מונה לשר המשפטים בממשלת שארל דה גול, והופקד על ניסוח החוקה של הרפובליקה החמישית. לאחר אישורה הוא מונה על ידי דה גול לראש הממשלה הראשון[2]. ממשלתו של דברה הייתה מבוססת על הגוליסטים, הקתולים ושמרנים ולא שיתפה את הסוציאליסטים[3]. דברה התפטר מתפקידו באפריל 1962[4]. על פי הגרסה הרשמית, הפרישה היה מתוכנן מראש, אולם בעיתונות נטען שהיא נבעה מחילוקי דעות לגבי פיזור הפרלמנט ועריכת בחירות חדשות לצורך ניצול ההצלחה במשאל העם שנערך זמן קצר לפני כן. על פי הנטען, דברה, מראשי המפלגה הגוליסטית, ביקש לנצל את ההצלחה כדי להגדיל את כוחה של המפלגה בפרלמנט, אך דה גול סירב לפזר את הפרלמנט ולערוך בחירות חדשות[5]. בנובמבר 1962 זכתה המפלגה הגוליסטית של דברה בניצחון, אולם דברה, שהתמודד במחוז בחירה קשה אל מול מועמד הסוציאליסטים[6], הפסיד את מקומו באספת הנבחרים ועל כן לא נכלל בממשלה החדשה של פומפידו בדצמבר 1962[7]. הצעה של אחד הצירים להתפטר על מנת לאפשר לדברה להיבחר לפרלמנט נדחתה על ידי דברה שלא רצה להיבחר בתכסיסים[8]. בשנת 1963 נבחר לבית התחתון הצרפתי כציר של ראוניון[9].

בינואר 1966 שב דברה לממשלה בתפקיד שר הכלכלה והכספים, ונחשב למספר שניים בממשלה אחרי ראש הממשלה[10]. במרץ 1967 זכתה המפלגה הגוליסטית לרוב בבחירות ודברה נבחר מחדש לפרלמנט[11]. בשנת 1968 עבר דברה למשרד החוץ וביוני 1969, בניגוד לרצונו, הועבר לתפקיד שר ההגנה[12], אותו החזיק עד אפריל 1973, עת בחר שלא להצטרף לממשלה החדשה של פייר מסמר[13]. כשר חוץ, הוא חתם מספר פעמים על הצהרות פומביות נגד התנועה הפאן ערבית. דברה היה סמן שמרני של מפלגתו ומתנגד חריף של ואלרי ז'יסקר ד'אסטן הליברלי[14][15]. בין היתר, התנגד דברה לחוק שהתיר הפלות מלאכותיות[16].

דברה התמודד בבחירות לנשיאות צרפת בשנת 1981, וזכה ב-1.65% מהקולות בלבד. גם לאחר שפרש מהחיים הפוליטיים, הוא הוסיף להשמיע ברמה את דעתו בסוגיות שנויות במחלוקת בצרפת. בשנת 1988 נבחר לחבר האקדמיה הצרפתית. דברה המיר את דתו לקתוליות.

לדברה ארבעה בנים: היזם וינסן דברה (נולד ב-1939), העיתונאי פרנסואה דברה (1942), האורולוג והפוליטיקאי ברנאר דברה (1944), והפוליטיקאי ז'אן-לואי דברה (1944).

דברה היה ראש הממשלה הרביעי של צרפת שמוצאו יהודי. קדמו לו לאון בלום (1936–1937, 1938, 1945), רנה מאייר (1953) ופייר מנדס פרנס (1954–1955). למעלה מעשרים שנה אחריו כיהן כראש ממשלת צרפת לורן פביוס (1984–1986), אף הוא ממוצא יהודי, אף כי הוריו המירו את דתם לפני לידתו.

ציונים לשבח אות לגיון הכבוד צלב המלחמה מדליית הרזיסטנס מדליית צרפת המשוחררת פרסומים La Mort de l’État Républicain, 1947 – (מות המדינה הרפובליקנית) Ces Princes qui nous gouvernent, 1957 – (אלה שרי הממשלה) Une certaine idée de la France, 1972 – (תפיסה מסוימת על צרפת) Une Politique pour la Réunion, 1975 – Le Pouvoir Politique, 1977 – (כוח פוליטי) Le Gaullisme, 1978 – (הגוליזם) Français, Choisissez l’Espoir, 1979 – (צרפתים, בחרו בתקווה) Lettre Ouverte aux Français pour la Reconquête de la France, 1980 Peut-on lutter contre le chômage?, 1982 – (האם אפשר להלחם באבטלה?) Trois Républiques pour une France, 4 Bände, 1984 – 1995 Entretiens avec le Général De Gaulle: 1961 – 1969, 1993 – (שיחות עם דה גול: 1961 - 1969) Combattre Toujours: 1969 – 1993, 1994 – קישורים חיצוניים https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%9C_%D7%93%D7%91...

------------------------------

Michel Debré, né le 15 janvier 1912 à Paris et mort le 2 août 1996 à Montlouis-sur-Loire, est un homme d'État français. Résistant et gaulliste, il est garde des Sceaux dans le gouvernement de Gaulle III, à partir de 1958 ; il contribue à l'écriture de la Constitution de la Ve République. Premier ministre de la République française à partir de janvier 1959, il démissionne en avril 1962, à la suite d'un désaccord avec le président Charles de Gaulle concernant l'Algérie française. Il occupe par la suite les fonctions de ministre de l'Économie et des Finances, de 1966 à 1968, puis des Affaires étrangères, de 1968 à 1969, et enfin de la Défense nationale, de 1969 à 1973.