Mordechai Tzoref

ויקיפדיה עברית

אנציקלופדית תדהר לחלוצי הישוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מרדכי סלומון (צורף) (1806 - 1865), רב, שד"ר, ממחדשי ההתיישבות החקלאית בארץ. מרדכי נולד בליטא לאביו אברהם שלמה זלמן צורף, בשנת ה'תקע"ב (1812) הצטרף יחד עם הוריו ואחיו יצחק לשיירת הפרושים השלישית שעלתה לארץ , בתחילה התיישבו בצפת ובהמשך עברה משפחתו לירושלים והיו מבין האשכנזים הראשונים בעיר מאז עליית ר' יהודה החסיד.

כנראה שהוא זה שקבע למשפחתו את השימוש בשם סלומון.

סלומון היה פעיל בשטח המסחר הסיטונאי (יבוא מצרכי מזון ממצרים) שעליו שלטו עד אז סוחרים ארמנים ויוונים. בשנת ה'תקצ"ט (1839), חכר יחד עם שותף מהעדה הספרדית, שטח בכפר הערבי אל-מנסורה (בקרבתו הוקמה בהמשך המושבה מזכרת בתיה עקרון) והקימו בו משק חקלאי. על סמך התנסות זאת חיבר תזכיר בצירוף תוכנית מפורטת בדבר ייסוד כפר חקלאי בארץ ישראל. את התזכיר העביר לשר משה מונטיפיורי בעת שהשר ביקר בירושלים. למעשה ביקש סלומון ממונטיפיורי עזרה לביצוע תוכנית התיישבותית זו בשני שלבים : א. להשתדל אצל יהודי הגולה לתרום מכספם למען תוכנית זו . ב. לקבל מאת איברהים פאשה ממצרים את הרישיון הדרוש לשם הקמת הכפר ולהעמיד לרשות התושבים, שומרים חמושים להגן מפני שודדים. אולם תוכנית זו לא הצליחה להתממש בין היתר גם מפני שאיברהים פאשה איבד את שלטונו במצרים, שחזרה לידי הטורקים .

בעזרתם של משה מונטיפיורי והברון רוטשילד למד מרדכי את מלאכת האריגה באנגליה. בשובו לארץ בשנת 1854, הקים מפעל אריגה קטן בירושלים ללימוד מלאכה זו לצעירים ואף לצעירות, אך גם מפעל זה לא החזיק מעמד זמן רב.

כאביו נשלח אף הוא כמה פעמים לאירופה כשד"ר מטעם העדה האשכנזית לשם איסוף כספים לטובת העדה שהייתה רוב הזמן במצב קיומי קשה מאד.

במסגרת מסעות אלו כשד"ר, שהה בטורקיה ופעל לשם השגת רישיון להקמת בית כנסת גדול עבור העדה האשכנזית בירושלים על מגרש החורבה שכבר היה בבעלות העדה האשכנזית ובכוונתם הייתה גם להקים בו בתים לתלמוד תורה וישיבה (שמה קמה ישיבת עץ חיים). אך גם נסיונות אלו לא הביאו תוצאות, והמקום הוקם על ידי אחרים מספר שנים מאוחר יותר.

ב-ט' בחשוון ה'תרכ"ו, (1865) - נפטר ר' מרדכי צורף-סלומון ממגפת הכולירה, עשרה ימים לאחר מכן נפטרה ממגפה זו גם אשתו חנה. המוות הטראגי הותיר רושם עז בנפשו של בנו, ר' יואל משה סלומון שהמשיך את דרכו והיה מבין הדמויות הבולטות בתחיית היישוב היהודי בתקופה זו. בעקבות כך השתמש הבן בכינוי 'בהר"ם' - בן הרב רבי מרדכי - במשך כמה שנים, במקום השם סלומון. עדות לכך ניתן למצוא, למשל, בפנקס ההכנסות וההוצאות של חברת 'נחלת שבעה' משנת 1869 בה היה סלומון הבן שותף, אשר שם הוא מופיע תחת הכינוי בהר"ם.

   * סיפורי משפחות - סיפורן של חמישים משפחות בתולדות היישוב , זאב ענר , הוצאת משרד הביטחון. מרדכי (בן אש"ז צורף) סלומון נולד בקיידאן, ליטא, בשנת תקס"ו (1806), לאביו ר' אברהם שלמה זלמן צורף ולאמו חסיה . בן שש עלה ארצה עם הוריו בשנת תקע"ב והתישבו בירושלים. למד תורה מפי גדולי הרבנים תלמידי הגר"א, מהעולים הראשונים של הישוב האשכנזי. נשא לאשה את חנה בת ר' טוביה הצדיק , מטולטשין, מראשי העדה האשכנזית, גם הוא מראשוני העולים תלמידי הגר"א.

בבית אביו, שהתפרנס מיגיע כפיו, חזקה בו השאיפה לשחרר את יהודי ירושלים מהתלות בנדבות יהודי הגולה ולבסס את קיום היהודים בארץ על עבודת כפים, וביחוד על הוצאת לחם מן הארץ ממש. בתחילה עסק במסחר

(ראשון לאימפורטרים-סיטונאים) ונסע פעמיים מצרימה להביא סחורות הנחוצות לתושבי הארץ ומכר אותם ברווחים קטנים לסוחרים המקומיים לבל יצטרך לעסוק בקמעונות מה שהיה גורם לו ביטול-תורה. בשובו ממסעו השני נסתכן בדרך (בסערת הים - כפי המשוער) ואז החליט לחדול מן המסחר ולעשות נסיון ממשי בחקלאות. בשותפות עם יהודי ספרדי חכר בשנת תקצ"ט (1839), אדמה בכפר אל-מנסורה בקרבת מקום המושבה עקרון שלאחר שנים רבות, רכש בהמותעבודה והחל לנהל משק חקלאי, יהודי בודד בכפר ערבי רחוק, מהלך שבע שעות מירושלים, ובו בזמן עוד לא היה שום ישוב יהודי בכל השפלה והנגב.

בעת היותו בכפר בעונת הקציר ביקר בירושלים סיר משה מונטיפיורי ורעיתו יהודית והביע את רצונו לעזור ליהודי ארץ-ישראל להתבסס בחקלאות. הדברים הגיעו לאזניו בפי שליח מאת אביו מירושלים. אז נתן את דעתו לחקור את התנאים בדבר הגשמת הרעיון וגם מקום מתאים להתישבות מצא בכפר גזזה, גם הוא באותה סביבה, וביום ד' תמוז תקצ"ט ערך ושלח תזכיר אל מונטיפיורי ובו הצעה מבוססת ומפורטת בדבר יסוד מושבה עברית חקלאית, בצרוף תקציב ותכנית, שלפיה יעבדו יהודי ירושלים את האדמה במשמרות מתחלפות, כדי שחברי כל משמרת יספיקו לעסוק גם בתורה וגם בעבודה, ואף לאלמנות ולתשושי כח מצא אפשרות לשתפם בעבודה בהתאם ליכלתם. התכנית כללה אף גידול דגים בבריכה ותעשית גבינה ושאר צרכי אוכל בשביל יהודי ירושלים, שלא ינוצלו על-ידי מפקיעי שערים. בתזכיר ביקש ממונטיפיורי את השתדלותו אצל נדיבי ישראל במערב-אירופה, שיתנו את הכסף, ואצל מחמד עלי מושל מצרים ובנו-חורגו איברהים פחה, נציבו בארץ, שיתנו את הרשיון ואת הזכיונות הדרושים ויחזקו את הבטחון הצבורי בסביבה ההיא, כדי שהיהודים יוכלו לעבוד את האדמה חפשים מאימת השודדים שפשטו בארץ (תזכיר זה מובא במלואו בספר "מסע יהודית" באנגלית שתורגם אח"כ לעברית בידי י. ח. טביוב, ווארשא, תרנ"ט).

לאחר שנה חזר השלטון הטורקי בארץ ומיד אסר על נתיני חוץ לרכוש קרקעות, וכך נתבטלה התכנית בראשיתה. אז נתן את דעתו על יסוד תעשיה בארץ לפרנסת היהודים. בשנת תר"ה נסע לאנגליה ללמוד לשם כך את מלאכת האריגה ובהשתדלות מונטיפיורי נתקבל לבית-החרושת של אחד מקרוביו ללמוד את העבודה. בלימודיו שם לב בעיקר לסוגי האריגים הנחוצים בארץישראל. גם בענין זה פנה אל מונטיפיורי ואל בית רוטשילד בפאריס ולנדיבי ישראל בגרמניה והשתדל להפעילם למען יסוד תעשית אריגה בארץ (לפי תכניתו היה צריך ליסד את בית-החרושת ביפו, בגלל קשיי התחבורה בזמן ההוא, שלא איפשרו הובלת מכונות לירושלים). תכנית זאת הוגשמה לאחר תשע שנים ע"י מונטיפיורי בירושלים, אך נכשלה מסבות שונות.

פעמים אחדות נסע לאירופה בשליחות העדה הירושלמית ומוסדותיה, וביחוד למען השגת רשיון מהממשלה

המרכזית של השולטן לבנין בית כנסת גדול על אדמת חצר ה"חורבה". בנסיעותיו אלה קיבל את שם-המשפחה סלומון (על שם אביו זלמן ). בתר"ט יצא בענין זה למסעשליחות שארך ארבע שנים, מהן שנה תמימה באיסטמבול להשתדלות בעד הרשיון הנ"ל (באותו זמן נפטר אביו בירושלים). הרשיון לא הושג אז, אך מהכספים שאסף נבנה בשנת תרי"ד בעזרת הגבאי ר' אריה בן ירחמיאל חתנו של ר' שלמה זלמן שפירא בחצר ה"חורבה" בית המדרש "שערי ציון" ועוד כמה בנימים לת"ת וישיבה, הכנסת אורחים, בתי טבילה, חנויות ועוד כמה בנינים

היה מראשי היוזמים ליסוד ישיבת "עץ חיים" ועיבד בשבילה ספר תקנות מתוך השקפה רחבת מעוף, שתהיה מרכז עולמי לתורת ישראל, ובעד פעולתו לטובת הישיבה לא רצה לקבל שום שכר, רק התנה ששנים מצאצאיו יתקבלו בין עשרת התלמידים הראשונים - אם יהיו ראויים לכך.

בשנות תרי"ח - תרכ"ב נדד בארצות גרמניה ואנגליה לאסוף כספים לבנין בית-הכנסת הגדול של ה"חורבה" ולטובת ישיבת "עץ חיים", ובאותה נסיעה השתדל להשיג חסות אוסטרית ליהודי ירושלים ומוסדותיהם, כדי להגן עליהם מפני נגישות השליטים והתקיפים המקומיים.

בתרכ"ד זכה להשתתף בחנוכת בית-הכנסת הגדול.

לשם קיום מצות גאולת הארץ קנה כרם ואדמה נטועה תאנים בכפר בית-חנינא, ובתוך העיר קנה לו מגרש ובו בור-מים. כשהיה צורך במגרשו להרחבת "בתי מחסה" החכיר אותו לתשעים שנה תמורת דירה ליורשיו ב"בתי מחסה".

נפטר בירושלים במגפה ביום ט' חשון תרכ"ו. מרדכי סלומון (צורף) (1806 - 1865), רב, שד"ר, ממחדשי ההתיישבות החקלאית בארץ. מרדכי נולד בליטא לאביו אברהם שלמה זלמן צורף, בשנת ה'תקע"ב (1812) הצטרף יחד עם הוריו ואחיו יצחק לשיירת הפרושים השלישית שעלתה לארץ , בתחילה התיישבו בצפת ובהמשך עברה משפחתו לירושלים והיו מבין האשכנזים הראשונים בעיר מאז עליית ר' יהודה החסיד.

כנראה שהוא זה שקבע למשפחתו את השימוש בשם סלומון.

סלומון היה פעיל בשטח המסחר הסיטונאי (יבוא מצרכי מזון ממצרים) שעליו שלטו עד אז סוחרים ארמנים ויוונים. בשנת ה'תקצ"ט (1839), חכר יחד עם שותף מהעדה הספרדית, שטח בכפר הערבי אל-מנסורה (בקרבתו הוקמה בהמשך המושבה מזכרת בתיה - עקרון) והקימו בו משק חקלאי. על סמך התנסות זאת חיבר תזכיר בצירוף תוכנית מפורטת בדבר ייסוד כפר חקלאי בארץ ישראל. את התזכיר העביר לשר משה מונטיפיורי בעת שהשר ביקר בירושלים. למעשה ביקש סלומון ממונטיפיורי עזרה לביצוע תוכנית התיישבותית זו בשני שלבים : א. להשתדל אצל יהודי הגולה לתרום מכספם למען תוכנית זו . ב. לקבל מאת איברהים פאשה ממצרים את הרישיון הדרוש לשם הקמת הכפר ולהעמיד לרשות התושבים, שומרים חמושים להגן מפני שודדים. אולם תוכנית זו לא הצליחה להתממש בין היתר גם מפני שאיברהים פאשה איבד את שלטונו במצרים, שחזרה לידי התורכים .

בעזרתם של משה מונטיפיורי והברון רוטשילד למד מרדכי את מלאכת האריגה באנגליה. בשובו לארץ בשנת 1854, הקים מפעל אריגה קטן בירושלים ללימוד מלאכה זו לצעירים ואף לצעירות, אך גם מפעל זה לא החזיק מעמד זמן רב.

כאביו נשלח אף הוא כמה פעמים לאירופה כשד"ר מטעם העדה האשכנזית לשם איסוף כספים לטובת העדה שהייתה רוב הזמן במצב קיומי קשה מאד.

במסגרת מסעות אלו כשד"ר, שהה בתורכיה ופעל לשם השגת רישיון להקמת בית כנסת גדול עבור העדה האשכנזית בירושלים על מגרש החורבה שכבר היה בבעלות העדה האשכנזית ובכוונתם הייתה גם להקים בו בתים לתלמוד תורה וישיבה (שמה קמה ישיבת עץ חיים). אך גם נסיונות אלו לא הביאו תוצאות, והמקום הוקם על ידי אחרים מספר שנים מאוחר יותר.

ב-ט' בחשוון ה'תרכ"ו, (1865) - נפטר ר' מרדכי צורף-סלומון ממגפת הכולירה, עשרה ימים לאחר מכן נפטרה ממגפה זו גם אשתו חסה.

בנו ר' יואל משה סלומון המשיך בדרכו והיה מבין הדמויות הבולטות בתחיית היישוב היהודי בתקופה זו, וכך גם צאצאיו.