Nancy Spero

As both artist and activist, Nancy Spero's career spanned fifty years. She was renowned for her continuous engagement with contemporary political, social, and cultural concerns. Spero chronicled wars and apocalyptic violence as well as articulating visions of ecstatic rebirth and the celebratory cycles of life. Her complex network of collective and individual voices was a catalyst for the creation of her figurative lexicon representing women from prehistory to the present in such epic-scale paintings and collage on paper as Torture of Women (1976), Notes in Time on Women (1979) and The First Language (1981).

She was born on August 24, 1926 in Cleveland, Ohio, but a year later her family moved to Chicago, where she grew up. After graduating from New Trier High School, she studied at the School of the Art Institute of Chicago, graduating in 1949. Among Spero’s peers at the Art Institute was a young GI who had returned from service in World War II, Leon Golub. After her graduation from the Art Institute Spero continued to study painting in Paris at the Ecole des Beaux-Arts and at the Atelier of Andre Lhote, an early Cubist painter, teacher and critic. Soon after her return to the United States in 1950, she married the painter Leon Golub, and the two artists settled in Chicago.

From 1956 to 1957, Spero and Golub lived and painted in Italy, while raising their two sons. Spero and Golub were equally committed to exploring a modernist representation of the human form, with its narratives and art historical resonances, even as Abstract Expressionism was becoming the dominant idiom. In Florence and Ischia that Spero became intrigued by the format, style and mood of Etruscan and Roman frescoes and sarcophagi which would influence her later work. Finding a more varied, inclusive and international atmosphere in Europe than in the New York artworld of the time, Spero and her family moved to Paris, living there from 1959 to 1964. Spero’s third son was born in Paris, and the artist had major solo exhibitions in Paris at Galerie Breteau in 1962, 1964, and 1968. During this period, Spero painted a series titled Black Paintings depicting mythic themes such as mothers and children, lovers, prostitutes and hybrid, human-animal forms.

Spero and Golub returned to New York in 1964, where the couple remained to live and work. The Vietnam War was raging and the Civil Rights Movement was exploding. Affected by images of the war broadcast nightly on television and the unrest and violence evident in the streets, Spero began her War Series (1966–70). These small gouache and inks on paper, executed rapidly, represented the obscenity and destruction of war. The War Series is among the most sustained and powerful group of works in the genre of history painting that condemns war and its real and lasting consequences.

An activist and early feminist, Spero was a member of the Art Workers Coalition (1968–69), Women Artists in Revolution (1969), and in 1972 she was a founding member of the first women’s cooperative gallery, A.I.R. (Artists in Residence) in SoHo. It was during this period that Spero completed her "Artaud Paintings" (1969–70), finding her artistic “voice” and developing her signature scroll paintings: Codex Artaud (1971–1972). Uniting text and image, printed on long scrolls of paper, glued end-to-end and tacked on the walls of A.I.R., Spero violated the formal presentation, choice of valued medium and scale of framed paintings. Although her collaged and painted scrolls were Homeric in both scope and depth, the artist shunned the grandiose in content as well as style, relying instead on intimacy and immediacy, while also revealing the continuum of shocking political realities underlying enduring myths.

In 1974, Spero chose to focus on themes involving women and their representation in various cultures; her Torture in Chile (1974) and the long scroll, Torture of Women (1976, 20 inches x 125 feet), interweave oral testimonies with images of women throughout history, linking the contemporary governmental brutality of Latin American dictatorships (from Amnesty International reports) with the historical repression of women. Spero re-presented previously obscured women’s histories, cultural mythology, and literary references with her expressive figuration.

Developing a pictographic language of body gestures and motion, a bodily hieroglyphics, Spero reconstructed the diversity of representations of women from pre-history to the present. From 1976 through 1979, she researched and worked on Notes in Time on Women, a 20 inch by 210 foot paper scroll. She elaborated and amplified this theme in The First Language (1979–81, 20 inches by 190 feet), eschewing text altogether in favor of an irregular rhythm of painted, hand-printed, and collaged figures, thus creating her “cast of characters.” The acknowledgement of Spero’s international status as a preeminent figurative and feminist artist was signaled in 1987 by her traveling retrospective exhibitions in the United States and United Kingdom. By 1988, she developed her first wall installations. For these installations, Spero extended the picture plane of the scrolls by moving her printed images directly onto the walls of museums and public spaces.

Harnessing a capacious imaginative energy and a ferocious will, Spero continued to mine the full range of power relations. In 1987, following retrospective exhibitions in the United Kingdom, the United States and Canada, the artist created images that leapt from the scroll surface to the wall surface, refiguring representational forms of women over time and engaging in a dialogue with architectural space. Spero’s wall paintings in Chicago, Vienna, Dresden, Toronto, and Derry form poetic reconstructions of the diversity of representations of women from the ancient to the contemporary world, validating a subjectivity of female experience.

Spero expressed her art once in this way: "I’ve always sought to express a tension in form and meaning in order to achieve a veracity. I have come to the conclusion that the art world has to join us, women artists, not we join it. When women are in leadership roles and gain rewards and recognition, then perhaps 'we' (women and men) can all work together in art world actions."

Nancy Spero died of heart failure in Manhattan on October 18, 2009.

Source: http://en.wikipedia.org/wiki/Nancy_Spero

• Immigration: 1950 - New York City, New York, United States
• Residence: 1930 - Indianapolis, Marion, Indiana
• Residence: 1935 - Chicago, Cook, Illinois
  • Reference: FamilySearch Family Tree - SmartCopy: May 16 2023, 22:40:06 UTC

ננסי ספרו

' (באנגלית: Nancy Spero; ‏24 באוגוסט 1926, בקליבלנד, אוהיו, ארצות הברית – 18 באוקטובר 2009, ניו-יורק סיטי, ניו-יורק, ארצות הברית) הייתה אמנית אמריקאית, שיצרה ציורים ויצירות מדיה מעורבת (באנגלית: mixed media) טעונות פוליטית, סמליות, וציוריות[1]. לאורך השנים, יצירותיה של ספרו עסקו במגוון נושאים, כמו מלחמה, פמיניזם, סקסיזם ופגיעה בנשים[2]. מבין יצירותיה הרבות של ספרו, ניתן להדגיש את "הערות בזמן על נשים" (באנגלית: Notes in Time on Women; נוצרה בין השנים 1976-1979) ו-"השפה הראשונה" (באנגלית: The First Language; נוצרה בין השנים 1979-1981), שהיו שתי המגילות הארוכות ביותר שיצרה באורכים של 210 רגל ו-190 רגל בהתאמה[3], ואת יצירתה "עינוי נשים" (באנגלית: Torture of Women; נוצרה בין השנים 1974–1976[1]%29 שאורכה 133 רגל והייתה ליצירה שהוגדרה על ידי ספרו כעבודתה הפמיניסטית המפורשת הראשונה[4]. בנוסף, ספרו הייתה פעילה פמיניסטית בהקשר לתחום האמנות והשתייכה למספר תנועות אמנות חברתיות פמיניסטיות[3].

תוכן עניינים 1 ילדותה ונעוריה 2 לימודים אקדמיים 3 שהותה של ספרו בפריז וסדרת "הציורים השחורים" שלה 4 שהותה של ספרו בניו-יורק סיטי ו-"סדרת המלחמה" שלה 5 סדרת ה-"קודקס ארטו" של ספרו 6 עבודותיה המאוחרות של ספרו 7 פעילות חברתית 8 משפחתה 9 קישורים חיצוניים 10 הערות שוליים ילדותה ונעוריה ספרו נולדה בשנת 1926 בקליבלנד, אוהיו, ארצות הברית[1], ושנה לאחר מכן משפחתה עברה לשיקגו. אביה מכר מכבשי דפוס משומשים, ולפי בנה של ספרו, סטיבן, הוא נהג לפעול לפי רצונות משונים, פתאומיים, ובלתי צפויים. מתוסכל מרצונו המקורי להיות כותב, נהג אביה של ספרו לכתוב מכתבים ארוכים ומלאי מחשבה וחשיפה מוקדמת זו של ספרו לטקסטים, השפיעה על עבודתה בהמשך חייה[3].

לימודים אקדמיים ספרו למדה במכון האמנות של שיקגו בין השנים 1945–1949, שם היא פגשה את האמן לאון גולוב, ולאחר מכן עברה ללמוד בבית הספר לאמנויות יפות בפריז (בצרפתית: École des Beaux-Arts) בין השנים 1949–1950, וכשהיא חזרה לשיקגו היא נישאה לגולוב[1][3].

שהותה של ספרו בפריז וסדרת "הציורים השחורים" שלה לפני שהתגוררו בפריז, גרו ספרו וגולוב בבלומינגטון, אינדיאנה, ארצות הברית, ולאחר מכן באיטליה למשך שנה. הם התגוררו בבלומינגטון ואיטליה בין 1957–1959[5][3]. לאחר מכן, הם עברו לפריז והתגוררו שם בשנים 1959–1964. בפריז, הושפעה ספרו מהאקזיסטנציאליזם האירופי והחלה ליצור את סדרת "הציורים השחורים" שלה, שעסקו בנושאים כגון אמהות וארוטיקה[4]. ה"ציורים השחורים" הם יצירות אקספרסיוניסטיות שנמנעות מיפוי המציאות ומתארות מין ואמהות דרך דמויות אדם אפורות המתמזגות זו עם זו ועם רקע אפלולי[2]. בציורים אלו, הציגה ספרו לראשונה את אחד מהנושאים העיקריים שעסקה בהם ביצירותיה, שפה כקול לנגזלים. דוגמה לכך היא יצירה מתוך הסדרה הכוללת דמות אישה מעוותת, שראש יוצא מפיה. ספרו הסבירה שהיצירה מציגה משהו דמוי לידה של שפה ולא של אדם[3]. דוגמה נוספת ליצירה מתוך סדרה זו, היא היצירה "Les Anges, Merde, Fuck You", שנוצרה בשנת 1960, ומציגה שלושה יצורים בעלי ראשים דמויי זרע ששוחים באדמה שחורה, כאשר כותרת היצירה צפה סביבם ודמות בעלת הבעה מתועבת הכוללת הוצאת לשון נמצאת במרכז הציור. את הבעת הדמות, המשיכה ספרו לשלב ביצירותיה למשך שארית הקריירה שלה, וייתכן כי שלושת היצורים בציור מסמלים את שלושת בניה[2]. למעשה, ספרו סיפרה שמכיוון שהייתה צריכה לגדל את שלושת בניה, התאפשר לה לעבוד בעיקר בלילות, ועל כן הותשה מאוד מחוויית האימהות. מגוון הצבעים המטריד בסדרת "הציורים השחורים" נבחר ככל הנראה, דווקא משום שספרו ציירה את ציורים אלו בעיקר בלילה[3].

שהותה של ספרו בניו-יורק סיטי ו-"סדרת המלחמה" שלה בשנת 1964 עברו ספרו ומשפחתה לניו-יורק סיטי, שם התגוררה עד לסוף חייה[4]. בתקופה זו, השפיעו עליה מאוד מאורעות מלחמת העצמאות של אלג'יריה ומאורעות מלחמת וייטנאם[5].

כדי להתמודד עם חוויות אלו, פיתחה ספרו צורה ייחודית של עבודה פוליטית, שמאפייניה לעיתים רחוקות מזוהים עם תנועות מערביות מסורתיות של אמנות גבוהה והתמחות אמנותית[4]. בשנת 1966, חדלה ספרו מיצירת ציורי שמן על קנבס, והחלה ליצור את "סדרת המלחמה" שלה, שיצרה עד לסוף שנות ה-60.

יצירות "סדרת המלחמה" חוקרות את הזוועות של מלחמת וייטנאם, תגובת הנגד הגזענית כנגד תנועות זכויות אדם בתקופה, והשוביניזם שהדגיש את הרטוריקה של הזמן. ביצירות אלו, גופות, פצצות, מטוסים, אובייקטים דמויי איבר המין הזכרי וסמלים לאומיים[2] הומחשו על ידי ציורי גואש ודיו עזים על נייר, וייצגו ככלל את גסותה של המלחמה. דוגמה ספציפית הממחישה תצוגה זו ב"סדרת המלחמה" היא אובייקט שהיה מעין לשון דמוית איבר מין זכרי. זו אותה לשון שהופיעה ביצירות קודמות שלה, כדי לדמות אותה לאותה לשון שמאפשרת לספרו ולדמויות נשיות אחרות לאורך ההיסטוריה, להביע את עצמן ולדבר. זוהי תמצית תפיסתה של ספרו בנושא זה[3].

סדרת ה-"קודקס ארטו" של ספרו בשנת 1971, החלה ספרו ליצור בהשראת נקודת מבט שאחזה בה בתקופה בה התגוררה בפריז ויצרה את ה-"קודקס ארטו"[4], שהושפע מן המשורר והמחזאי הצרפתי, אנטונן ארטו (בצרפתית: Antonin Artaud). היא לקחה חלקים מן המניפסט של ארטו, "תיאטרון האכזריות", הדפיסה אותם על נייר, יצרה מהם קולאז' בסמוך לתמונות מודפסות, ולאחר מכן הדביקה את כל הניירות עליהם יצרה את קולאז'ים אלו לכדי מגילה ארוכה, לה היא קראה "קודקס ארטו"[3]. ה-"קודקס ארטו", שהיה לאוסף של 34 יצירות אמנות ששאבו השראה גם מספרי פפירוס עתיקים, כלל הדפסים של דמויות מיתולוגיות ועתיקות שונות. תורתו של ארטו ביטאה את רגשות ההדרה והזרות שלה, כאישה בזירת האמנות של ניו יורק שנשלטה על ידי גברים[2]. דוגמה ליצירה מתוך הסדרה היא "Torture of Women", שמסמלת אלימות נגד נשים כמצב עולמי[4]. ספרו המשיכה ליצור יצירות מסדרה זו בתחילת שנות ה-70[3].

עבודותיה המאוחרות של ספרו בשנת 1974 הפסיקה ספרו להציג גברים בעבודותיה, והחלה להציג בהן נשים בלבד. משנות ה-80 ועד לסוף חייה, המשיכה ליצור, והתמקדה בתיאור אבות-טיפוס של נשיות מימי קדם ועד לעידן העכשווי. בזמן זה הושפעה רבות על ידי מודלים אדריכליים של אמנות, כמו הפרסקו והאפריז והתעניינה בדרכים בהן חווה הצופה צורות כאלו של אמנות[2]. בהתאם, התחילה בשנות ה-80 להדפיס את הדמויות המיתולוגיות והעתיקות שהדפיסה, ישירות על קירות, רצפות, ותקרות של מוזיאונים וגלריות שבהם הציגה את עבודתה, כמו למשל ביצירה "לידתה של ונוס" (1989) שהייתה לאפריז שיוצר בעיר פרנקפורט[3]. כמו ביצירותיה הקודמות, המשיכה ספרו לשאוף לקדם שוויון ביצירות שיצרה משנות ה-80 ואילך. היא לא הפסיקה ליצור גם לאחר מותו של לאון גולוב, לו הייתה נשואה במשך 53 שנים, כפי שניתן לראות ביצירה “Cri du Coeur” משנת 2005, שיש המפרשים כי היא מייצגת את הליך האבל של אישה ואת תגובתה של ספרו למותו של גולוב[4].

פעילות חברתית בנוסף להיותה אמנית, הייתה ספרו גם דמות פמיניסטית משמעותית בקהילת האמנות של ניו-יורק סיטי[1]. היא הייתה חלק מארגון "קואליציית האמנים" (אנ'), בשנת 1969 היא הצטרפה לקבוצה "נשים אמניות במהפכה" (WAR) שארגנה מחאות נגד פוליטיקה גזענית או סקסיסטית במוזיאוני ניו-יורק סיטי, ובשנת 1972 היא הייתה בין המקימות של גלריית A.I.R השיתופית לנשים[4].

משפחתה ספרו הייתה נשואה לאמן לאון גולוב במשך 53 שנים עד למותו בשנת 2004. לזוג נולדו שלושה בנים[4].

ספרו מתה בגיל 83. בנה, פיליפ, סיפר שהדבר נגרם כתוצאה מזיהום שהיה לה שהוביל לבעיות נשימה, מה שבסופו של דבר גרם לכשל לבבי, שהביא למותה[4].

קישורים חיצוניים ננסי ספרו , באתר "Find a Grave" (באנגלית) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A0%D7%A1%D7%99_%D7%A1%D7%A4...