https://en.wikipedia.org/wiki/Ohad_Naharin

Native name אוהד נהרין Born 1952 Kibbutz Mizra, Israel Citizenship Israeli and american Occupation Contemporary dancer, choreographer and dance company artistic director. Employer Batsheva Dance Company Style Gaga Title Artistic Director Spouse(s) Mari Kajiwara Partner(s) Eri Nakamura Children 1 daughter Awards 1998 “Chevalier de l’Ordre des Arts et des Lettres” b 2005 Israel Prize 2009 EMET Prize 2010 dance magazine award

2013 honorary doctor Juilliard school Ohad Naharin (born 1952) (Hebrew: אוהד נהרין) is an Israeli contemporary dancer, choreographer and was dance company artistic director up until 2017.

Biography Ohad Naharin was born in 1952 in Kibbutz Mizra.Ohad started dancing because his brother was always quiet except for when someone danced and that someone was his grandmother. Ohad's grandmother inspired him to dance.[1] Raised in an artistic home, he wrote stories, composed music, and painted as a child. His father was a psychologist specializing in psychodrama and an actor who performed with Habima and the Haifa Theater. His mother was a Feldenkrais instructor, choreographer and dancer. [2] Nevertheless, Naharin did not start dancing until age 22.[3] During his first year with the Batsheva Dance Company, Martha Graham visited Israel and invited Naharin to join her dance company in New York. After dancing for Martha Graham, he attended Juilliard and the School of American Ballet.[4]

In 1978, he married Mari Kajiwara, a native New Yorker and an Alvin Ailey dancer. In 2001, she died of cancer at age 50.[5]

He is now married to Eri Nakamura, a Batsheva dancer with whom he has a daughter.[6]

Batsheva Dance Company

Batsheva Dance Company In 1990, Naharin was appointed the artistic director of the Batsheva Dance Company,[7] thereby launching the company into a new stage. The company is international in nature, made up of individually unique dancers from Israel and other countries. Dancers are encouraged to affirm their distinct creative gifts, as creators on their own.[8]

Naharin’s signature style and technique has developed during his time with Batsheva. His style is “distinguished by stunningly flexible limbs and spines, deeply grounded movement, explosive bursts and a vitality that grabs a viewer by the collar.”[5] His dancers do not rehearse in front of a mirror as this enables them to move away from self-critique and allows them to feel the movement from within. Naharin is known to be a reserved and private person, and this is apparent in the studio as well. He does not get angry or raise his voice, but comments constructively and calmly.[5] Since he has also been musically trained, Naharin sometimes collaborates on the compositions used in his pieces.[9]

Gaga Main article: Gaga (dance vocabulary) During his time directing and teaching the Batsheva Company, Naharin developed Gaga, a movement language and pedagogy that has defined the company's training and continues to characterize Israeli contemporary dance.[10] A practice that resists codification and emphasizes the practitioner's somatic experience, Gaga is importantly labeled a movement language rather than a movement "technique". Many have noted that Gaga classes consist of a teacher leading dancers through an improvisational practice that is based around of a series of images described by the teacher.[11] Naharin explains that such a practice is meant to provide a framework or a "safety net" for the dancers to use to "move beyond familiar limits".[12]The descriptions that are used to guide the dancers through the improvisation are intended to help the dancer initiate and express movement in unique ways from parts of the body that tend to be ignored in other dance techniques. One example is the image of "Luna", which refers to the fleshy, semi-circular (like the moon, hence "luna") regions between fingers and toes.[13] As part of the ideological insistence on moving through sensing and imagining, mirrors are discouraged in a Gaga rehearsal space.[11]

Choreography Naharin's works have been commissioned by the Frankfurt Ballet, Opéra National de Paris, Grand Théâtre de Genève, Sydney Dance Company, Lyon Opera Ballet, Les Grands Ballets Canadiens, Rambert Dance Company, Compañia Nacional de Danza, Cullberg Ballet, Finnish National Ballet, Ballet Gulbenkian (fr), Balé da Cidade de São Paulo (pt), Bavarian State Ballet, Cedar Lake Contemporary Ballet, Pittsburgh Ballet Theatre, Hubbard Street Dance Chicago and Royal Danish Ballet.

He seeks to create movement that is universal yet personal. He always has a clear social and political conscience in his works, but his dances are not meant to be political. He finds storytelling of suffering and the world’s problems boring in comparison to a person’s ability to use texture and multi-layered movement. He contrasts physical explosiveness with stillness, taking an interest in contrasts, edges, and extremes, which creates vital distance and space in dances. His philosophy, shared with many who devote their lives to choreography, is that everyone should dance.[14] Deca Dance highlights many excerpts from his previous works. Naharin says himself, “Deca Dance is not a new work. It is more about reconstruction: I like to take pieces or sections of existing works and rework it, reorganize it and create the possibility to look at it from a new angle. It always teaches me something new about my work and composition. In Deca Dance I took sections from different works. It was like I was telling only either the beginning, middle or ending of many stories but when I organized it the result become as coherent as the original if not more.”[8]

In Max, "Mr. Naharin’s theatrical ingredients are space, movement and light."[15] A critic comments, "In this tremendously potent work, there are few obvious displays of emotion, yet Max is full of imagery that slips between real life and dance in fleeting flashes."[15]

Anaphase, a work for 22 dancers and two musicians, combines elements of theater, opera, film and rock music as well as dance. According to Naharin, it "deals with small sculptures in a big space" and explores the abilities of the human body.[16]

Other pieces he has choreographed include Three, Tabula Rasa, Mabul, Pas de Pepsi, Haru No Umi, In Common, Sixty a Minute, Black Milk, Innostress, Mamootot, moshe, yag, sabotage baby, perpetuum, Passo Mezzo, Kamuiot, plastelina, Naharin's Virus, Hora, Sadeh21, The Hole.

Mr. Gaga

Ohad Naharin instructing dancers In 2015, a documentary about Naharin called Mr. Gaga by Tomer Heymann premiered.[17] This documentary's title is a reference to the movement language created by Naharin, Gaga. The documentary explores how Naharin and his movement style have influenced Batsheva Dance Company and the modern dance world. Gaga movement stems from Naharin's belief that "physical pleasure from physical activity is part of being alive," and the connection between effort and pleasure through movement. The documentary examines both Naharin's life and his choreographic work, explicating how his work has shaped the dance world.[18]

Awards In 1998, Naharin was awarded the “Chevalier de l’Ordre des Arts et des Lettres” by the French government. In 2005, he was awarded the Israel Prize, for dance.[9][19] In 2009, he was honored with the Samuel H. Scripps American Dance Festival[20] for lifetime achievement in dance.[21][22] In 2009, he was awarded the EMET Prize for contribution to the advancement of arts and science in Israel. In 2009, he received doctor honoris causa of the Hebrew University of Jerusalem. in 2013 he received doctor honors from the Juilliard School

אוהד נהרין

'

לידה 22 ביוני 1952 (בן 67) קיבוץ מזרע מקום לימודים בית הספר ג'וליארד School of American Ballet פרסים והוקרה פרס ישראל (2005) פרס א.מ.ת (2009)

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 לקריאה נוספת 3 קישורים חיצוניים 4 הערות שוליים

ביוגרפיה נהרין נולד בקיבוץ מזרע לאליאב נהרין (שחקן בתיאטרון הבימה בשנות הארבעים של המאה ה-20) ולצופיה, שהייתה רקדנית שנאלצה לנטוש את הריקוד בשל בעיות בריאותיות ועסקה בהוראת תנועה והלחנה. כשהיה בן חמש וחצי עקרה המשפחה לקריית עמל.

נהרין ניגן בגיטרה ושירת בלהקת פיקוד צפון כזמר ורקדן. לאחר שירותו הצבאי למד בלט בניו יורק והיה חבר בלהקה של מרתה גרהאם. אחר כך הצטרף ללהקתו של מוריס בז'אר בבריסל. כשחזר ארצה החל לעבוד עם להקת בת דור, ונישא למארי קאג'יוורה, רקדנית אמריקאית ממוצא יפני, שרקדה איתו בלהקתו של אלווין איילי, והשניים שבו לניו יורק. בשנת 1982 שב ארצה וחיבר כוריאוגרפיות ללהקות ישראליות שונות.

בשנת 1990 התמנה למנהל האמנותי של להקת בת שבע, ויצר יצירות רבות, בהן "ממותות", "וירוס", "אנאפזה", "קיר" ועוד. נהרין נקלע ללב הוויכוח בין דתיים לחילונים במופע "פעמוני היובל", שנערך בשנת 1998. אנשי ציבור דתיים מחו על השימוש בשיר "אחד מי יודע" במקביל להסרת בגדי הרקדנים, והיו אף שהציעו להלביש את הרקדנים ב"גאטקעס" - בגדים תחתונים ארוכים. בסופו של דבר בוטלה הופעת הלהקה במופע לאחר סערה ציבורית גדולה.

נהרין נחשב לאחד מיוצרי המחול המוערכים בעולם ובשנת 1995 כתב הניו יורק טיימס כי הוא "אחד מחמשת הכוריאוגרפים המובילים בעולם".

ב-1998 זכה לתואר אביר מסדר האמנויות והספרות מטעם ממשלת צרפת, בשנת 2003 קיבל תואר עמית כבוד של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. בשנת 2004 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע. בשנת 2005 קיבל נהרין את פרס ישראל. ביוני 2008 הוענק לנהרין תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים.[2] באפריל 2009 קיבל את פרס המחול האמריקני ע"ש סמואל ה. סקריפס לשנת 2009.[3] באותה שנה זכה לפרס על מפעל חיים מ"דאנס מגזין".[4]

במאי 2013 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מג'וליארד.[5]

בשנת 2016 זכה בפרס שרת התרבות והספורט למחול אמנותי לשנת 2016, על מפעל חיים. מנימוקי השופטים: "נהרין הוא הכוריאוגרף המוביל והחדשני ביותר בישראל הוא החדיר איכויות של מחול עכשווי שמתחדש כל הזמן אל לב ממסד המחול".[6]

במקביל לעבודתו עם רקדנים, ובעקבות פציעה שחווה, פיתח נהרין את "גאגא – דרך עבודה גופנית המתאימה לכל אחד". לטענת נהרין, השיטה מציעה דרך לחזק את הגוף, לשכלל את הגמישות, הזריזות והיעילות ולהעיר את החושים והדמיון.

לאחר שהתאלמן ממארי, אשתו הראשונה, נישא לארי נקמורה, רקדנית ממוצא יפני, ולהם בת ושמה נוגה.

במאי 2019 אמר בראיון לרזי ברקאי כי כי הוא מזדהה עם אג'נדת ה-BDS והוא מתנגד לכיבוש הישראלי.[7] בדצמבר 2019 העלה נהרין במרכז סוזן דלל מופע בשם "2019" המכיל מוטיבים פוליטיים בהם מובעת ביקורת על הציונות ועל המיליטריזם בחברה הישראלית.[8]

לקריאה נוספת גבי אלדור, נהרין, צילומים: גדי דגון, הוצאת אסיה, 2017. קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוהד נהרין בוויקישיתוף גאגא אנשים

- אתר הבית ביוגרפיה

- באתר פרס ישראל להקת בת שבע

- אוהד נהרין כוריאוגרף להקת בת שבע מרב יודילוביץ', הדבר הגדול הבא , באתר ynet, 14 באפריל 2008 מרב יודילוביץ', רוקדים במעגל , באתר ynet, 11 במאי 2009 רות אשל, עכבר העיר אונליין, "הורה" של אוהד נהרין: אנרגיה בדחיסה , באתר הארץ, 14 ביוני 2009 ענת זכריה, הזמנה לניתוח לב פתוח: על "ממותות" של אוהד נהרין , באתר nrg‏, 12 בנובמבר 2009 ענת זכריה, חמש ילדות יפות , באתר nrg‏, 29 בדצמבר 2009 רוני דורי, עכבר העיר אונליין, עולם הגאגא של אוהד נהרין , באתר הארץ, 12 במרץ 2010 הניה רוטנברג, "אוהד נהרין – רשימת יצירות מחול " באתר קולות המחול , 17 ביולי 2010 שיר חכם‏, "הגסות היא שורש הבעיה שלנו": ראיון עם מקסים ואראט על אוהד נהרין , באתר וואלה! NEWS‏, 4 בינואר 2011 אלעד סמורזיק, הברבור פחות שחור , באתר הארץ, 20 במאי 2011 איילת שני, אני בשיחה - אוהד נהרין לא אוהב גלגולי עיניים , באתר הארץ, 12 באפריל 2012 עוד תואר דוקטור לשם כבוד הוענק לאוהד נהרין , באתר וואלה! NEWS‏, 29 במאי 2013 נעמה לנסקי, ‏אדון גאגא , באתר ישראל היום, 20 ביוני 2014 אפרת בראשי‏, העבודה האחרונה של בת שבע. אוהד נהרין פורש? , באתר וואלה! NEWS‏, 21 במאי 2015 סרטונים סרטונים גילי איזיקוביץ, מההתאהבויות בסטודיו ועד הטענות נגד עריצותו בעולם המחול: אוהד נהרין מתמסר למצלמה בסרט חדש , באתר הארץ, 29 באוקטובר 2015 יאיר אשכנזי, למה שלושה אנשים מנהלים כבר יותר מ-20 שנה את המחול הישראלי? , באתר הארץ, 9 באפריל 2016 יעל געתון‏, אוהד נהרין: "מבחינתי לגיטימי לשרוף דגל בכל מקום" , באתר וואלה! NEWS‏, 03 במאי 2017 אוהד נהרין , באתר Discogs (באנגלית) אוהד נהרין , באתר בית לזמר העברי IMDB Logo 2016.svg אוהד נהרין , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) באנגלית:

gaga movement language: Gaga: Ohad Naharin’s Movement Language, in His Own Words

- Quotation from Ohad Naharin about Gaga (from March 2008) Intro to Gaga Dance Classes

- an intro to Ohad Naharin's movement language, by Deborah Friedes. Gaga: A Foreigner Explores Ohad Naharin’s Movement Language

- An article about taking gaga class with Ohad Naharin, by Deborah Friedes. Choreography “Deca Dance” in Israel

- a view of Ohad Naharin’s "Deca Dance" within the context of Israel's dance history. “MAX” - Connecting to Ohad Naharin’s Choreography הערות שוליים

רוני דורי, עכבר העיר אונליין, אוהד נהרין ויאיר ורדי בין הזוכים בפרס א.מ.ת לשנת 2009 , באתר הארץ, 21 ביולי 2009

מרב יודילוביץ', תואר כבוד לאוהד נהרין ומיכל רובנר , באתר ynet, 25 במאי 2008

תמרה שרייבר, ‏אוהד נהרין קיבל פרס מחול אמריקני יוקרתי , באתר גלובס, 12 באפריל 2009

מרב יודילוביץ', פרס מפעל חיים לנהרין מ"דאנס מגזין" , באתר ynet, 4 בנובמבר 2009

מרב יודילוביץ', ג'וליארד מעניק תואר כבוד לאוהד נהרין , באתר ynet, 30 באוקטובר 2012

יאיר אשכנזי, אוהד נהרין בין זוכי פרסי שרת התרבות למחול אמנותי , באתר הארץ, 9 בנובמבר 2016

שגיא בן נון‏, אוהד נהרין: "מזדהה עם אג'נדת ה-BDS, אתמוך גם בחרם עצמי" , באתר וואלה! NEWS‏, 26 במאי 2019

גילי איזיקוביץ, אם זה לא היה יפה כל כך, אולי היינו בוכים , באתר הארץ, 9 בדצמבר 2019

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%94%D7%93_%D7%A0%D7%94...

Native name אוהד נהרין

' Born 1952 Kibbutz Mizra, Israel Citizenship Israeli and american Occupation Contemporary dancer, choreographer and dance company artistic director. Employer Batsheva Dance Company Style Gaga Title Artistic Director Spouse(s) Mari Kajiwara Partner(s) Eri Nakamura Children 1 daughter Awards 1998 “Chevalier de l’Ordre des Arts et des Lettres” b 2005 Israel Prize 2009 EMET Prize 2010 dance magazine award

2013 honorary doctor Juilliard school Ohad Naharin (born 1952) (Hebrew: אוהד נהרין) is an Israeli contemporary dancer, choreographer and was dance company artistic director up until 2017.

Biography Ohad Naharin was born in 1952 in Kibbutz Mizra.Ohad started dancing because his brother was always quiet except for when someone danced and that someone was his grandmother. Ohad's grandmother inspired him to dance.[1] Raised in an artistic home, he wrote stories, composed music, and painted as a child. His father was a psychologist specializing in psychodrama and an actor who performed with Habima and the Haifa Theater. His mother was a Feldenkrais instructor, choreographer and dancer. [2] Nevertheless, Naharin did not start dancing until age 22.[3] During his first year with the Batsheva Dance Company, Martha Graham visited Israel and invited Naharin to join her dance company in New York. After dancing for Martha Graham, he attended Juilliard and the School of American Ballet.[4]

In 1978, he married Mari Kajiwara, a native New Yorker and an Alvin Ailey dancer. In 2001, she died of cancer at age 50.[5]

He is now married to Eri Nakamura, a Batsheva dancer with whom he has a daughter.[6]

Batsheva Dance Company

Batsheva Dance Company In 1990, Naharin was appointed the artistic director of the Batsheva Dance Company,[7] thereby launching the company into a new stage. The company is international in nature, made up of individually unique dancers from Israel and other countries. Dancers are encouraged to affirm their distinct creative gifts, as creators on their own.[8]

Naharin’s signature style and technique has developed during his time with Batsheva. His style is “distinguished by stunningly flexible limbs and spines, deeply grounded movement, explosive bursts and a vitality that grabs a viewer by the collar.”[5] His dancers do not rehearse in front of a mirror as this enables them to move away from self-critique and allows them to feel the movement from within. Naharin is known to be a reserved and private person, and this is apparent in the studio as well. He does not get angry or raise his voice, but comments constructively and calmly.[5] Since he has also been musically trained, Naharin sometimes collaborates on the compositions used in his pieces.[9]

Gaga Main article: Gaga (dance vocabulary) During his time directing and teaching the Batsheva Company, Naharin developed Gaga, a movement language and pedagogy that has defined the company's training and continues to characterize Israeli contemporary dance.[10] A practice that resists codification and emphasizes the practitioner's somatic experience, Gaga is importantly labeled a movement language rather than a movement "technique". Many have noted that Gaga classes consist of a teacher leading dancers through an improvisational practice that is based around of a series of images described by the teacher.[11] Naharin explains that such a practice is meant to provide a framework or a "safety net" for the dancers to use to "move beyond familiar limits".[12]The descriptions that are used to guide the dancers through the improvisation are intended to help the dancer initiate and express movement in unique ways from parts of the body that tend to be ignored in other dance techniques. One example is the image of "Luna", which refers to the fleshy, semi-circular (like the moon, hence "luna") regions between fingers and toes.[13] As part of the ideological insistence on moving through sensing and imagining, mirrors are discouraged in a Gaga rehearsal space.[11]

Choreography Naharin's works have been commissioned by the Frankfurt Ballet, Opéra National de Paris, Grand Théâtre de Genève, Sydney Dance Company, Lyon Opera Ballet, Les Grands Ballets Canadiens, Rambert Dance Company, Compañia Nacional de Danza, Cullberg Ballet, Finnish National Ballet, Ballet Gulbenkian (fr), Balé da Cidade de São Paulo (pt), Bavarian State Ballet, Cedar Lake Contemporary Ballet, Pittsburgh Ballet Theatre, Hubbard Street Dance Chicago and Royal Danish Ballet.

He seeks to create a movement that is universal yet personal. He always has a clear social and political conscience in his works, but his dances are not meant to be political. He finds storytelling of suffering and the world’s problems boring in comparison to a person’s ability to use texture and multi-layered movement. He contrasts physical explosiveness with stillness, taking an interest in contrasts, edges, and extremes, which creates vital distance and space in dances. His philosophy, shared with many who devote their lives to choreography, is that everyone should dance.[14] Deca Dance highlights many excerpts from his previous works. Naharin says himself, “Deca Dance is not a new work. It is more about reconstruction: I like to take pieces or sections of existing works and rework it, reorganize it and create the possibility to look at it from a new angle. It always teaches me something new about my work and composition. In Deca Dance I took sections from different works. It was like I was telling only either the beginning, middle or ending of many stories but when I organized it the result becomes as coherent as the original if not more.”[8]

In Max, "Mr. Naharin’s theatrical ingredients are space, movement and light."[15] A critic comments, "In this tremendously potent work, there are few obvious displays of emotion, yet Max is full of imagery that slips between real life and dance in fleeting flashes."[15]

Anaphase, a work for 22 dancers and two musicians, combines elements of theatre, opera, film and rock music as well as dance. According to Naharin, it "deals with small sculptures in a big space" and explores the abilities of the human body.[16]

Other pieces he has choreographed include Three, Tabula Rasa, Mabul, Pas de Pepsi, Haru No Umi, In Common, Sixty a Minute, Black Milk, Innostress, Mamootot, moshe, yag, sabotage baby, perpetuum, Passo Mezzo, Kamuiot, plastelina, Naharin's Virus, Hora, Sadeh21, The Hole.

Mr. Gaga

Ohad Naharin instructing dancers In 2015, a documentary about Naharin called Mr. Gaga by Tomer Heymann premiered.[17] This documentary's title is a reference to the movement language created by Naharin, Gaga. The documentary explores how Naharin and his movement style have influenced Batsheva Dance Company and the modern dance world. Gaga movement stems from Naharin's belief that "physical pleasure from physical activity is part of being alive," and the connection between effort and pleasure through movement. The documentary examines both Naharin's life and his choreographic work, explicating how his work has shaped the dance world.[18]

Awards In 1998, Naharin was awarded the “Chevalier de l’Ordre des Arts et des Lettres” by the French government. In 2005, he was awarded the Israel Prize, for dance.[9][19] In 2009, he was honored with the Samuel H. Scripps American Dance Festival[20] for lifetime achievement in dance.[21][22] In 2009, he was awarded the EMET Prize for contribution to the advancement of arts and science in Israel. In 2009, he received doctor honoris causa of the Hebrew University of Jerusalem. in 2013 he received doctor honors from the Juilliard School