Rabbi Dr. Salomon Formstecher

https://de.wikipedia.org/wiki/Salomon_Formstecher

https://en.wikipedia.org/wiki/Salomon_Formstecher

Salomon Formstecher, in English also Solomon, (1808 - 1889) was a German rabbi and student of Jewish theology.

Formstecher was born in Offenbach am Main on July 28, 1808. After graduating (Ph.D. 1831) from the Giessen University, he settled in his native city as preacher, succeeding Rabbi Metz in 1842; he filled this office until his death on April 24, 1889.

During his long ministry he strove to harmonize the religious and social life of the Jews with the requirements of modern civilization. His aims were expressed at the Rabbinical Conference of Brunswick, Frankfurt, Breslau, and Kassel in the conferences of the German rabbis. The most important of his works is Religion des Geistes ("Religion of the Spirit," Frankfort-on-the-Main, 1841). It contains a systematic analysis of the principles of Judaism. The author endeavors to demonstrate that Judaism was a necessary manifestation, and that its evolution tends in the direction of a universal religion for civilized mankind. Judaism, in contrast with paganism, considers the Divinity to be a Being separate from nature, and allows no doubt of God's existence. Consequently, any theogony, any emanation, any dualism must be rejected. Formstecher concludes his work with a history of Judaism which is a valuable contribution to Jewish religious philosophy.

https://de.wikipedia.org/wiki/Salomon_Formstecher

הרב שלמה (סלומון) פוֹרמשטֶכֶר (בגרמנית: Salomon Formstecher;‏ 26 ביולי 1808 – 24 באפריל 1889) היה פילוסוף ותאולוג יהודי גרמני, מחשובי ההוגים היהודיים במאה ה-19 וממייסדי היהדות הרפורמית.

ביוגרפיה
פורמשטכר היה ילדם השישי של אברהם משה ושנכן (שיינע) לבית כאהן. הוא נולד באופנבך שעל נהר המיין, שהייתה אז בירת נסיכות איזֶנבורג, מדינת חסות זעירה קצרת ימים של צרפת של נפוליאון וחברת הקונפדרציה של הריין (בדרום-מזרח הסן של ימינו). אביו היה דפס עץ, ומכאן שם המשפחה. שלמה קיבל חינוך מסורתי מאביו ומהרב המקומי אנשיל מץ, ובמקביל למד בבית ספר. ב-1828 יצא ללמוד באוניברסיטת גיסן, שם השתלם בפילוסופיה, בלשנות, תאולוגיה ועוד. הוא עצמו שאף תמיד להיות איש אקדמיה ולעסוק ביהדות, אך אף אוניברסיטה גרמנית לא הייתה מוכנה להקים פקולטה בתחום זה. ב-19 באוקטובר 1831 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה. ב-22 בספטמבר 1832 הציעו לו שלטונות ויסבאדן לתפוס את מקומו של הרב המקומי המנוח חיים טֶנדלאו, אך הוא סירב מאחר שתכנן לקבל משרה דומה באופנבאך. ב-1 באוקטובר מונה לדרשן בבית הכנסת בעירו, תחת הרב גוטליב מֶץ, שהעדיף שלא לשאת דרשות בגרמנית. ב-1835 הצטרף ל"חוג המלומדים היהודים" של אברהם גייגר, שעסק בחכמת ישראל, ובאותה שנה נסמך לרבנות על ידי הרב קֶהלֶר (Köhler) מדרמשטאדט. ב-25 ביולי 1836 נישא להנרייטֶה לבית הוֹמברגר (1809–1871). באפריל 1842 ירש את מץ לאחר שזה נפטר, ונותר לכהן כרבה של אופנבאך עד מותו.

קטע ב"דת הרוח" (1841): "ההתגלות ביהדות, דבר ה', היא לפיכך ההשפעה הרציפה והמתמשכת של האל על נשמת האדם."
פורמשטכר הוטרד מהאווירה העוינת ליהדות שנתקל בה באוניברסיטה. הוא ניסה לעגן אותה בהשקפות הפילוסופיות ששלטו בימיו ולהציג אותה כדת האמת היחידה, ובכך הושפע בעיקר מפרידריך וילהלם שלינג, אף כי לא קיבל את כל מסקנותיו בשלמות. הוא נטל את מושג "הרוח" הנוכחת בטבע של שלינג, אך הפך אותה למבטאת מהות הניצבת מעל לקיום הרגיל וזיהה אותה עם האל. את מקור ההתגלות האלוהית ראה לא בהר סיני, אלא בשורש התודעה האנושית, שם הוטבע על ידי הבורא; ההיסטוריה של הדת היא התהליך שבו מתעוררים בני-האדם להבין את משמעותה של זו, כמו שהצהיר בספרו 'דת הרוח' ב-1841: ”התגלות היא הרגע בו אדם מתעורר אל אמיתות תודעתו הדתית שלו עצמו”. היהדות, שמהותה היא אתית ומוסרית, היא הדת האמיתית היחידה והיא מובילה את האנושות לכיוון של התעלות רוחנית, בעוד הנצרות ויתר הדתות הן שרידים פגאניים המתבססים על הטבע הגשמי. הוא ראה את הצורך היהודי להתבודד כהגנה מפני השפעות חיצוניות שעלולות להשחית את טוהר המסר הרציונליסטי שלה, ואת המצוות הטקסיות השונות כמיועדות לבצר הסתגרות זו. פורמשטכר כתב כי בתקופות שבהן נסוגה ה'פגאניות' בעולם ניכרה תמיד מגמה אוניברסלית יותר בקרבה. הוא תיאר את תולדותיה של היהדות כהתפתחות של התודעה העצמית: לאחר חורבן בית המקדש השני עלתה היהדות מדרגה מאומה סתם לתאוקרטיה הנשענת על חוקי ההלכה. השלב הבא, שהחל עם האמנציפציה, נועד להביא אותה למעלת דת לכל האנושות, ובסופו של דבר תשיל הנצרות מעליה את כל מרכיביה הגשמיים ותהפוך לזהה עמה. כמו כן, הוא הבדיל בין הרעיון הניצב בבסיס היהדות לבין ההיבטים החיצוניים שלה: אלה יכלו בהחלט לספוח השפעות חיצוניות זרות, שיש לטהר ממנה. רעיונותיו אלה השפיעו מאוד על היהדות הרפורמית המתגבשת ועל עקרון ההתגלות המתמשכת שלה. הוא הביע אותם במאמרים בצרפתית ובגרמנית במחצית השנייה של שנות ה-30, וסיכם את משנתו בספרו החשוב ביותר, "דת הרוח" (Religion des Geistes). ב-1860 פרסם את "תורת דת משה" (Mosaische Religionslehre), המשך של "דת הרוח". יעקב פטוכובסקי כתב שפורמשטכר ציין שלב חדש בהגות היהודית המודרנית: אם רבים מהמשכילים של עידן הנאורות ראו בנצרות וביהדות גם יחד היבטים של דת אוניברסלית אחת, הוא ראה באמונתו שלו את האמונה הנכונה היחידה, והרחיב על כך ב"דת משה": ”הדת היא חוק ההיסטוריה, רוח האנושות... לכן רק דת אחת יכולה לטעון להיות חוק זה, מבלי לשלול מהאחרות ערך יחסי או חולף בתולדות ההתפתחות האנושית... מבחינתנו, רק דת אחת יכולה להיות האמת המוחלטת.” יחד עם שלמה לוי שטיינהיים ושמואל הירש, הוא היה אחד הפילוסופים הדתיים החשובים ביותר של היהודים במחצית הראשונה של המאה ה-19.

בנוסף להשפעתו ההגותית, פורמשטכר היה מקורב לרפורמים גם מבחינה מעשית. הוא השתתף בשלושת הכינוסים שיזם אברהם גייגר בבראונשווייג, בפרנקפורט ובברסלאו בין 1844 ל-1846 ותמך בו ובלודוויג פיליפזון. פורמשטכר היה בונה חופשי וחבר הלשכה באופנבאך. ב-1882 כובד בתואר אזרח כבוד של העיר, והוענק לו צלב פיליפ הנדיב (אנ') מדרגה ראשונה מטעם לודוויג הרביעי, הדוכס הגדול של הסה.

נכדו, המשפטן ד"ר מקס גולדשמידט (1865–1933), עמד בראש קהילת יהודי אופנבאך מ-1911 ועד מותו.