Regina Jonas

Eintrag im »Gedenkbuch« des Bundesarchivs:

• Jonas, Regina
• geboren am 03. August 1902
• in Berlin/Stadt Berlin
• wohnhaft in Berlin (Mitte)
• Deportation
• ab Berlin
• 06. November 1942, Theresienstadt, Ghetto
• 12. Oktober 1944, Auschwitz, Konzentrations- und Vernichtungslager

http://jwa.org/encyclopedia/article/jonas-regina

https://en.wikipedia.org/wiki/Regina_Jonas

REGINAJONAS 1902 – 1944 by Elisa Klapheck

“If I confess what motivated me, a woman, to become a rabbi, two things come to mind. My belief in God’s calling and my love of humans. God planted in our heart skills and a vocation without asking about gender. Therefore, it is the duty of men and women alike to work and create according to the skills given by God.” Regina Jonas, C.-V.-Zeitung, June 23, 1938.

Regina Jonas, the first woman to be ordained as a rabbi, was killed in Auschwitz in October 1944. From 1942–1944 she performed rabbinical functions in Theresienstadt. She would probably have been completely forgotten, had she not left traces both in Theresienstadt and in her native city, Berlin. None of her male colleagues, among them Rabbi Leo Baeck (1873–1956) and the psychoanalyst Viktor Frankl (1905–1997), ever mentioned her after the Shoah. In 1972, when Sally Priesand was ordained at Hebrew Union College in Cincinnati, she was referred to as the “first female rabbi ever”—misinformation which was never corrected by those who knew better. Only when the Berlin Wall came down and the archives in East Germany became accessible was Regina Jonas’s legacy found in the Gesamtarchiv der deutschen Juden.

Regina Jonas was born in Berlin on August 3, 1902, the daughter of Wolf and Sara Jonas. She grew up in the Scheunenviertel, a poor, mostly Jewish, neighborhood. Her father, a merchant who died of tuberculosis in 1913, was probably her first teacher. Early on, Regina Jonas felt her rabbinic vocation. Her passion for Jewish history, Bible and Hebrew was apparent even at high school, where fellow pupils recall her talking about becoming a rabbi.

Many people supported Jonas’s interests, among them the Orthodox rabbis Isidor Bleichrode, Felix Singermann and Max Weyl, the last of whom was known for his open attitude regarding religious education for girls. Max Weyl often officiated in the Rykestrasse Synagogue, which Sara Jonas and her two children, Abraham and Regina, regularly attended. Until his deportation to Theresienstadt, Weyl and Jonas met once a week in order to study rabbinic literature—Talmud, Shulhan Arukh, and texts. In 1923, Jonas passed her Abitur at the Oberlyzeum Weissensee. The following year, she attended a teachers’ seminar, enabling her to teach Jewish religion in girls’ schools in Berlin.

In 1924, she matriculated at the Hochschule für die Wissenschaft des Judentums, founded in Berlin in 1872. This liberal institution admitted women as students, as did the Jüdisch-Theologisches Seminar in Breslau, founded in 1854, but Jonas was the only woman who hoped to be ordained as a rabbi. All her fellow women students were studying for an academic teacher’s degree.

Eduard Baneth (1855–1930), professor of Talmud at the Hochschule and responsible for rabbinic ordination, was the supervisor of Jonas’s final thesis, which dealt with the topic “May a woman hold rabbinic office?” A copy of this document has been preserved and can be found at the Centrum Judaicum in Berlin. Submitted in June 1930, this paper is the first known attempt to find a halakhic basis for the ordination of women.

Jonas combines a halakhic line of argument with a modern attitude. She did not follow the Reform movement, which was willing to achieve modernization by abandoning halakhah. Rather, she wanted to deduce gender equality from the Jewish legal sources: the female rabbinate should be understood as a continuity of tradition. This proves Jonas’s independence both from Orthodoxy, which held equality as incompatible with halakha, and from Reform, which saw itself as the sole advocate of female emancipatory interests.

On the opening page of her thesis, Jonas writes: “I personally love this profession and, if ever possible, I also want to practice it.” On the last page she concludes: “Almost nothing halakhically but prejudice and lack of familiarity stand against women holding rabbinic office.”

Since rabbinic literature did not deal with ordination per se, Jonas embraces the halakhic literature which relates more generally to women’s issues. She names important women who, though not holding the title “rabbi,” fulfilled rabbinical functions, most specifically as decisors of halakha. In addition to biblical protagonists, she mentions Talmudic personalities such as Beruryah, Yalta, the Hasmonean queen Salome Alexandra, and also Rashi’s daughters and granddaughters, who were involved in halakhic decision making. She quotes negative Talmudic statements about women, not only countering them with positive statements, but also contextualizing them by quoting equally negative statements about great sages.

Jonas distinguishes between immutable statutes of divine origin on the one hand and “opinions” of individual rabbis on the other. For her, the validity of a prohibition depends on the reasoning behind it, not on the prohibition as such.

A key issue in her argument is the ideal of Zeni’ut —(Modesty). She expects women in particular to re-establish values such as humility, restraint and morality. In her opinion, a female rabbi should not marry—but every woman should be free to decide if she wants a life as wife and mother or a profession according to her skills. In Jonas’s opinion, women are especially fit to be rabbis, since “female qualities” such as compassion, social skills, psychological intuition and accessibility to the young are essential prerequisites for the rabbinate. Therefore, female rabbis are “a cultural necessity.”

Jonas’s thesis received a grade of “good” (Praedikat gut). Soon thereafter, Eduard Baneth died and his successor, Hanokh Albeck (1890–1972), proved unwilling to ordain a woman. None of the other professors of the Hochschule raised their voices on this issue, probably fearing a scandal. As a result, Regina Jonas graduated only as religious teacher. In the following years, she taught religion at several girls’ schools in Berlin, where she was known to be a very popular and committed teacher.

In 1933, the workload for Jewish teachers increased tremendously, since the students who had to leave public schools due to antisemitism not only needed Jewish knowledge, but also needed to learn to be proud of their Jewish heritage.

Nevertheless, Jonas continued to pursue ordination. Finally, in 1935, Rabbi Max Dienemann (1875–1939), executive director of the Liberaler Rabbinerverband (Conference of Liberal Rabbis) agreed to the ordination, on behalf of the Verband. Her diploma of ordination reads: “Since I saw that her heart is with God and Israel, and that she dedicates her soul to her goal, and that she fears God, and that she passed the examination in matters of religious law, I herewith certify that she is qualified to answer questions of religious law and entitled to hold the rabbinic office. And may God protect her and guide her on all her ways.”

Only a few years of rabbinic work in Berlin were granted to Regina Jonas. In 1937, the Berlin Jewish Gemeinde (official community) began to employ her officially as “pastoral-rabbinic counselor” in its welfare institutions. Thereafter she officiated regularly at the Jewish Hospital. Since more and more rabbis were imprisoned or had emigrated, she also started to preach in the more liberal synagogues in Berlin. A group of regulars from the famous Neue Synagoge, the flagship of German Jewry, had her preach at Havdalah services in the “weekday” synagogue. Jonas lectured to groups of WIZO and the Jüdischer Frauenbund, as well as to sisterhoods of the Jewish lodges.

She herself put a strong emphasis on her pastoral work, visiting the sick in the Jewish Hospital and caring for those elderly whose economic situation became desperate after the pogrom of November 9 and 10, 1938 (“Kristallnacht”). Among her papers, there are many letters from abroad in which refugees thank her for taking care of their parents who had remained in Germany.

In the winter of 1940–1941, the Reichsvereinigung der Juden in Deutschland (the compulsory umbrella organization of German Jewry established by the Nazis in 1939) sent her to several cities where the Jewish Gemeinde remained without rabbis. She gave sermons in Braunschweig, Göttingen, Frankfurt am Oder, Wolfenbüttel and Bremen.

In 1941, when most of those who had so far escaped deportation had to do forced labor and were therefore unable to attend regular services, the congregation instituted special services. Jonas, who was herself forced to work in a factory, led many of these. Survivors report that her sermons and her pastoral work were especially uplifting and encouraging.

On November 6, 1942, Regina Jonas and her mother were deported to Theresienstadt. Even there she worked as rabbi, preaching and counselling. She was officially part of the Referat für psychische Hygiene, which was led by the psychoanalyst Viktor Frankl.

On October 12, 1944, she and her mother were deported to Auschwitz and probably killed the same day. In the archives of Terezín there remains a handwritten document that summarizes her religious worldview and her legacy. Under the title “Lectures by the only female rabbi Regina Jonas,” it lists twenty-four topics for lectures, followed by notes on a sermon which she delivered in Terezin. Here she summarizes her religious outlook and testament: “Our Jewish people was planted by God into history as a blessed nation. ‘Blessed by God’ means to offer blessings, lovingkindness and loyalty, regardless of place and situation. Humility before God, selfless love for His creatures, sustain the world. It is Israel’s task to build these pillars of the world— man and woman, woman and man alike have taken this upon themselves in Jewish loyalty. Our work in Theresienstadt, serious and full of trials as it is, also serves this end: to be God’s servants and as such to move from earthly spheres to eternal ones. May all our work be a blessing for Israel’s future (and the future of humanity) … Upright ‘Jewish men’ and ‘brave, noble women’ were always the sustainers of our people. May we be found worthy by God to be numbered in the circle of these women and men … The reward of a mitzvah is the recognition of the great deed by God. Rabbi Regina Jonas, formerly of Berlin.”

Bibliography Klapheck, Elisa, ed. Fräulein Rabbiner Jonas—The Story of the First Woman Rabbi. San Francisco: 2004. (Fräulein Rabbiner Jonas—Kann die Frau das rabbinische Amt bekleiden?. Teetz: 2000); Kellenbach, Katharina von. “Preaching Hope: Denial and Defiance of Genocidal Reality in Rabbi Regina Jonas’ Work.” In Shofar (1998); Herweg, Rachel Monika. “Regina Jonas (1902–1944).” In Meinetwegen ist die Welt erschaffen. Das intellektuelle Vermächtnis des deutschsprachigen Judentums. 58 Porträts, edited by Hans Erler, Ernst Ludwig Ehrlich, and Ludger Heid. Frankfurt, New York: 1997; Kellenbach, Katharina von. “God Does Not Oppress Any Human Being: The Life and Thought of Rabbi Regina Jonas.” In Leo Baeck Institute: Yearbook XXXIX (1994); Kellenbach, Katharina von. “Forgotten Voices: German Women’s Ordination and the Holocaust.” In Proceedings of the Second Biennial Conference on Christianity and the Holocaust, Rider College II (1992).

Updates Prof. Deborah Dash Moore, director of the Frankel Center for Judaic Studies at the University of Michigan, wrote of the significance of Regina Jonas to modern Jewish rabbinical life in light of her recent trip to European sites that were a part of Jonas' life. The article is on page 2 of the Center's December 2014 newsletter. Other articles on this trip are part of JWA's blog series on remembrances of Jonas.

Founding Executive Director Gail Reimer has produced and directed a short film about Regina Jonas called In the Footsteps of Regina Jonas.

https://en.wikipedia.org/wiki/Regina_Jonas

Regina Jonas (3 August 1902 – 12 December 1944) was a Berlin-born rabbi.[1] In 1935, she became the first woman to be ordained as a rabbi[1] (though there had been some previous women, such as the Maiden of Ludmir and Asenath Barzani, who acted in similar roles without being ordained).

Contents [show] Early life[edit] She became orphaned when she was very young. Like many women at that time, she followed a career as a teacher but was not content. In Berlin, she enrolled at the Hochschule für die Wissenschaft des Judentums, Higher Institute for Jewish Studies—the Academy for the Science of Judaism, and took seminary courses for liberal rabbis and educators. There she graduated as an "Academic Teacher of Religion."

With the goal of becoming a rabbi, Jonas wrote a thesis that would have been an ordination requirement. Her topic was "Can a Woman Be a Rabbi According to Halachic Sources?" Her conclusion, based on Biblical, Talmudic, and rabbinical sources, was that she should be ordained. However, the Talmud professor responsible for ordinations refused her because she was a woman. Jonas applied to Rabbi Leo Baeck, spiritual leader of German Jewry, who had taught her at the seminary. He also refused because the ordination of a female rabbi would have caused massive intra-Jewish communal problems with the Orthodox rabbinate in Germany.

On December 27, 1935, Regina Jonas received her semicha and was ordained by the liberal Rabbi Max Dienemann, who was the head of the Liberal Rabbis' Association, in Offenbach am Main.[1] Jonas found work as a chaplain in various Jewish social institutions while attempting to find a pulpit.

Persecution and death[edit] Because of Nazi persecution, many rabbis emigrated and many small communities were without rabbinical support. The duress of Nazi persecution made it impossible for Jonas to preach in a synagogue, and she was soon ordered into forced labor. Despite this, she continued her rabbinical work as well as teaching and preaching.

On November 4, 1942, Regina Jonas had to fill out a declaration form that listed her property, including her books. Two days later, all her property was confiscated "for the benefit of the German Reich." The next day, November 5, 1942, the Gestapo arrested her and she was deported to Theresienstadt. She continued her work as a rabbi, and Viktor Frankl, the well-known psychologist, asked her for help in building a crisis intervention service to improve the possibility of surviving by helping to prevent suicide attempts. Her particular job was to meet the trains at the station. There she helped people cope with shock and disorientation.

Regina Jonas worked tirelessly in the Theresienstadt concentration camp for two years, her work including giving lectures on different topics. She was deported with other prisoners to Auschwitz in mid-October 1944, where she was murdered two months later. She was 42 years old.

Of the many who lectured in Theresienstadt, including Leo Baeck,[2] none ever mentioned her name or work.[3]

Rediscovery[edit] Regina Jonas's work was rediscovered in 1991 by Dr. Katharina von Kellenbach, a researcher and lecturer in the department of philosophy and theology at St. Mary's College of Maryland, who had been born in Germany.[4] In 1991 she traveled to Germany to research material for a paper on the attitude of the religious establishment (Protestant and Jewish) to women seeking ordination in 1930s Germany.[4] She found an envelope containing the only two existing photos of Regina Jonas, as well as Jonas' rabbinical diploma, teaching certificate, seminary dissertation and other personal documents, in an archive in East Berlin. It was newly available because of the fall of the Soviet Union and the opening of eastern Germany and other archives.[4][5] It is largely due to her discovery that Regina Jonas is now widely known.[5]

In 1999, Elisa Klapheck published a biography about Regina Jonas and a detailed edition of her thesis, "Can Women Serve as Rabbis?".[1][6] The biography, translated into English in 2004 under the title Fräulein Rabbiner Jonas - The Story of the First Woman Rabbi, gives voice to witnesses who knew or met Regina Jonas personally as rabbi in Berlin or Theresienstadt. Klapheck also described Jonas' love relationship with Rabbi Joseph Norden.

Legacy[edit] A hand-written list of 24 of her lectures entitled "Lectures of the One and Only Woman Rabbi, Regina Jonas," still exists in the archives of Theresienstadt. Five lectures were about the history of Jewish women, five dealt with Talmudic topics, two dealt with Biblical themes, three with pastoral issues, and nine offered general introductions to Jewish beliefs, ethics, and the festivals.

A large portrait of Regina Jonas was installed on a kiosk that tells her story; it was placed in Hackescher Market in Berlin, as part of a citywide exhibition titled “Diversity Destroyed: Berlin 1933-1938-1945,” to commemorate the 80th anniversary of the National Socialists’ rise to power in 1933 and the 75th anniversary of the November pogrom, or Kristallnacht, in 1938.[7]

In 1995, Bea Wyler, who had studied at the Jewish Theological Seminary of America in New York, became the first female rabbi to serve in postwar Germany, in the city of Oldenburg.[8]

In 2001, during a conference of Bet Debora (European women rabbis, cantors and rabbinic scholars) in Berlin, a memorial plaque was revealed at Regina Jonas’ former living place in Krausnickstraße 6 in Berlin-Mitte.

In 2003 and 2004, Gesa Ederberg and Elisa Klapheck were ordained in Israel and the US, leading later on egalitarian congregations in Berlin and Frankfurt. Klapheck is the author of "Fräulein Rabbiner Jonas - The Story of the First Woman Rabbi" (2004).

In 2010, Alina Treiger, who studied at the Abraham Geiger College in Berlin, became the first female rabbi to be ordained in Germany since Regina Jonas.[9]

In 2011, Antje Deusel became the first German-born woman to be ordained as a rabbi in Germany since the Nazi era.[10] She was ordained by Abraham Geiger College.[10][11]

2013 saw the premiere of the documentary Regina,[12] a British, Hungarian, and German co-production [13] directed by Diana Groo.[14] The film concerns Jonas's struggle to be ordained and her romance with Hamburg rabbi Josef Norden.[15][16]

On April 5, 2014 an original chamber opera, also titled "Regina" and written by composer Elisha Denburg and librettist Maya Rabinovitch, premiered[17] in Toronto, Ontario, Canada. It was commissioned and performed by the independent company Essential Opera and featured soprano Erin Bardua in the role of Regina, and soprano Maureen Batt as the student who uncovers her forgotten legacy in the archives of East Berlin in 1991. The opera is scored for five voices, clarinet, violin, accordion, and piano.

On October 17, 2014, which was Shabbat Bereishit, communities across America commemorated Regina Jonas's yahrzeit (anniversary of death).[18]

In 2014 a memorial plaque to Regina Jonas was unveiled at the former Nazi concentration camp Theresienstadt in the Czech Republic, where she had been deported to and worked in for two years.[19][20]

Bibliography[edit] Boulouque, Clémence. Nuit ouverte. ed. Flammarion, Paris 2007. Novel. (See Review by Claudio Magris "Una Donna per rabbino" Corriere della Sera, September 2007) Klapheck, Elisa. Fräulein Rabbiner Jonas: The Story of the First Woman Rabbi, Toby Axelrod (Translated) ISBN 0-7879-6987-7 Makarova, Elena, Sergei Makarov & Victor Kuperman. University Over The Abyss. The story behind 520 lecturers and 2,430 lectures in KZ Theresienstadt 1942–1944. Second edition, April 2004, Verba Publishers Ltd. Jerusalem, Israel, 2004. ISBN 965-424-049-1, (Preface: Prof. Yehuda Bauer) Milano, Maria Teresa."Regina Jonas.Vita di una rabbina Berlino 1902 Auschwitz 1944" ed. EFFATA' 2012 Sarah, Elizabeth. "Rabbiner Regina Jonas 1902–1944: Missing Link in a Broken Chain" in Sheridan, Sybil (ed.): Hear our voice: women in the British rabbinate, Studies in Comparative Religion series. Paperback, 1st North American edition. Columbia, South Carolina: University of South Carolina Press, 1998. ISBN 157003088X Silverman, Emily Leah. Edith Stein and Regina Jonas: Religious Visionaries in the Time of the Death Camps, Routledge, 2014, ISBN 978-1844657193 Von Kellenbach, Katharina. "Denial and Defiance in the Work of Rabbi Regina Jonas" in In God's Name: Genocide and Religion in the 20th Century (Chapter 11), Phyllis Mack and Omar Bartov, eds., Berghahn Books, New York, 2001, ISBN 978-1571813022 Von Kellenbach, Katharina. "'God Does Not Oppress Any Human Being' The Life and Thought of Rabbi Regina Jonas," in Leo Baeck Year Book, 1994

רגינה יוֹנַאס

(בגרמנית: Regina Jonas;‏ 3 באוגוסט 1902, ברלין – 12 בדצמבר 1944, אושוויץ) הייתה רבה בברלין, אשת אקדמיה ולימים דמות ציבורית ביהדות המתקדמת; הייתה האישה הראשונה בגרמניה ובעולם שהוסמכה לרבנות.

תוכן עניינים 1 שנותיה הראשונות 2 הסמכתה לרבנות 3 אמונותיה 4 מותה ומורשתה 5 ראו גם 6 קישורים חיצוניים 7 הערות שוליים שנותיה הראשונות רגינה יונאס נולדה בברלין לוולף יונאס, סוחר מפומרניה, ולשרה לבית הס, ילידת בכינגן שבבוואריה. היא גדלה בשכונת העוני שוֹיְנֶנְפִירְטֶל (כיום חלק משכונת מיטה), שרבים מתושביה היו יהודים אדוקים, רובם ממוצא מזרח אירופי, כולל הוריה. יונאס ואחיה אברהם גדלו יחד בדחק כלכלי. היא התייתמה מאביה בגיל צעיר, בשנת 1913; בגלל מצבם הכלכלי הרעוע, נאלצה הקהילה היהודית לממן את קבורתו. כילדה למדה בבית-הספר לבנות של בית-הכנסת האורתודוקסי בקייזרשטראסה.[1] לאחר מכן החלו היא ואמה להתפלל בבית-הכנסת רייקשטראסה והיא התקבלה לבית-הספר שלו לבנות. בית הכנסת ורבו, ד"ר מקס וייל (Max Weyl), שקידם את חינוך הנשים והנהיג במקום בת-מצווה ללא עלייה לתורהׂ, השפיעו רבות על יונאס ועל בחירת דרכה בחיים.

בשנת 1924 הוסמכה כמורת בית-ספר גבוה לבנות, וכנשים רבות בתקופתה עסקה בהוראה, אך היא חשה חוסר סיפוק. היא התקבלה לבית המדרש הגבוה לחוכמת ישראל, שהיה מוסד אקדמי של היהדות הליברלית, והשתלמה שם במסלול לרבנים ומחנכים. אף כי יונאס לא הייתה האשה היחידה בבית המדרש, היא היחידה ששאפה לקבל הסמכה לרבנות - דבר שנחשב עדיין חסר תקדים. את לימודיה מימנה על ידי מתן שיעורים בגימנסיות. ביולי 1930, בתום 12 סמסטרים, עמדה בהצלחה בבחינת הגמר בעל-פה. שני בוחניה היו הרב ד"ר ליאו בק והמורה שלה לתלמוד, הרב פרופ' יחזקאל אדוארד באנֵט (Baneth;‏ 1855–1930), שלו גם הגישה את עבודת הגמר שלה.

יונאס סיימה את לימודיה בדצמבר 1930 עם הסמכה אקדמית כמורה ללימודי יהדות ועברית. עם הסמכה זו יכלה ללמד בבתי הספר של הקהילה היהודית.

הסמכתה לרבנות פרופ' באנט נפטר ומחליפו, פרופ' חנוך אלבק, סירב להסמיכהּ לרבנות. בעקבות זאת פנתה יונאס למורה אחר שלה, הרב ליאו בק, מנהיג רוחני בקהילה היהודית בגרמניה. בק סירב אף הוא – ייתכן שמתוך חשש מהחרפת המתיחות עם הקהילה האורתודוקסית, כשברקע השלטון הנאצי שהלך וקרם עור וגידים.

ב-27 בדצמבר 1935 קיבלה רגינה יונאס סמיכה מהרב ד"ר מקס דינמן מאופנבך, שהיה ראש אגודת הרבנים הליברלית של גרמניה. עם זאת, חיפוש אחר קהילה שתסכים להעסיקה היה כרוך בקושי רב. לבסוף השיגה חצאי משרה במוסדות יהודיים שונים. רדיפות הנאצים אילצו רבנים רבים להגר מגרמניה במרוצת שנות ה-30, והיו קהילות שמצאו עצמן ללא מנהיג רוחני. הדבר איפשר ליונאס למצוא משרת רב ודרשנית בבית כנסת; ואולם היא לא האריכה ימים בתפקיד, וכיהודים גרמנים רבים, הועסקה בעבודת כפייה במפעל קרטונים בברלין.

אמונותיה יונאס ראתה עצמה כשווה לעמיתיה הגברים. "הגעתי למקצוע שלי מתוך הרגש הדתי, שאלוקים[2] אינו מדכא אנשים, וכן שהגבר אינו מושל באישה...", טענה.

על אף שלמדה במוסדות שנחשבו ליברליים, יונאס לא הייתה פמיניסטית, וגם לא חסידה של היהדות הרפורמית.[3] היא הייתה קשורה בלהט לאורח החיים האורתודוקסי, שלפיו חונכה משחר נעוריה. היא התמידה בחיפושיה אחרי הרבנות משום שחשה שיד האל מכוונת אותה לכך, ומשום שלא הצליחה למצוא שום התנגדות לכך במקורות. בעבודת הגמר שהגישה בנושא, יונאס אינה מנסה להצדיק סמיכת נשים באמצעות טיעונים ליברליים, אלא בטיעונים פנים-מסורתיים. לשאלתה בכותרת עבודת הגמר שלה, "היכולה אשה להחזיק במשרה רבנית?", היא עונה במסקנה כי אכן על פי המקרא, התלמוד וחז"ל הדבר אפשרי וכי "חוץ מדעות קדומות והֶרגל אין דבר הנוגד זאת". בנוסף ניתחה דמויות תלמודיות שעסקו בפרשנות הלכתית כברוריה, ילתא, אלכסנדרה החשמונאית, ובתקופה מאוחרת יותר בנותיו ונכדותיו של רש"י.

יונאס סברה שקיים שוויון מנטלי, מוסרי, ואינטלקטואלי בין גברים ונשים, אך עם זאת ייתכנו הבדלים בין המגדרים בתחומים שונים. בהתייחס למקצועהּ כתבה כי "אישה יכולה לומר גם כמה דברים שאותם הגבר אינו יכול לומר על הדוכן. העולם מתקיים על ידי אלוקים עם שני המינים, ובטווח הארוך הוא אינו יכול להתקדם על ידי מגדר יחיד בלבד". לדעתה, רק על נשים לא-נשואות לעסוק ברבנות; מקצוע הרבנות והמחויבויות הנלוות לנישואים ולאימהוּת אינם תואמים זה את זה. כמו כן דגלה בעיקרון של צניעות כאידיאל חינוכי והתבטאה בעד שמירת הפרדה בין המינים בבתי הכנסת.

מותה ומורשתה

לוח הנצחה לרגינה יונאס, ברלין, רחוב קראוסניק 6 ב-3 בנובמבר 1942 נדרשה יונאס להצהיר על מלאי נכסיה כולל ספריה; יומיים לאחר מכן הם הוחרמו "לטובת הרייך הגרמני". ביום המחרת היא נעצרה על ידי הגסטאפו, ושולחה למחנה טרזיינשטט יחד עם אמהּ. במחנה, שהנאצים השתמשו בו כ"גטו לראווה" לביקורי הצלב האדום, המשיכה יונאס בפעילותה כמורת דרך רוחנית, וסייעה לפסיכיאטר היהודי וינאי ויקטור פראנקל, אף הוא אסיר במחנה, בהגשת סיוע ותמיכה נפשית במקרי משבר כדי למנוע התאבדויות. היא נטלה על עצמה את התפקיד לקבל את פני האסירים החדשים במחנה, במיוחד הזקנים, וסייעה בידם להתגבר על ההלם והזעזוע הראשוני. הרצתה על חשיבות שמירת כבוד הזקנים במסורת היהודית גם בזמנים קשים, בהביאה דוגמה ממסע בני ישראל ממצרים לכנען שנעשה ללא ויתור על הזקנים, וכבודם אף הועצם בכך שנשאו את לוחות הברית.

לאחר עבודה מאומצת של כשנתיים במחנה גורשה יונאס ב-12 באוקטובר 1944 לאושוויץ, שם נרצחה ככל הנראה ב-12 בדצמבר באותה שנה, בגיל 42.

רשימה בכתב ידה של 24 מהרצאותיה, תחת הכותרת "הרצאות של האישה הרבה האחת והיחידה, רגינה יונאס", נמצאה במחנה לאחר השחרור, והיא נגישה לעיון בארכיון טרזיינשטט. חמש מן ההרצאות נסובות על ההיסטוריה של נשים יהודיות, חמש אחרות מתמודדות עם סוגיות תלמודיות, שתיים עם סוגיות מקראיות, שלוש נוספות עם שאלות הנהגתיות, ויתר התשע מציגות היכרות כללית עם האמונה והמוסר היהודי, והחגים היהודיים.

בשנים שלאחר המלחמה נשכחה יונאס כמעט לחלוטין. ככל הידוע, אף אחד מהניצולים הבולטים של טרזיינשטט (כמו ליאו בק וכן ויקטור פראנקל, שאיתו עבדה), לא הזכיר אותה בכתביו. כשסאלי פריסנד (Priesand) הוסמכה לרבנות בארצות הברית בשנת 1972, העיתונות דיברה על "האישה-רב הראשונה בעולם". מחקריה של המדענית האמריקאית קתרינה קלנבך בארכיונים במזרח ברלין, לאחר נפילת החומה, השיבו את יונאס לתודעה כרבה הראשונה בהיסטוריה.

קיימות מספר השערות בנוגע לסיבות שקיעתה בתהום הנשייה התודעתי, אך מה שוודאי הוא שהרעיון לא רק שרד את השואה אלא גם קיבל תנופה עם ההצלחות של תנועות יהודיות רפורמיות כמו גם התנועה הפמיניסטית בשנות ה-60 וה-70.

זכרה הונצח עד כה בשני מקומות בגרמניה:

ביוני 2001 נתלה לוח הנצחה על קיר הבית ברחוב קראוסניק 6 במרכז העיר, שם עמד בעבר הבית בו התגוררה יונאס עד שגורשה לטרזיינשטאט. ב-13 אוגוסט 2002 נקרא שביל בפארק באופנבאך על שמה. בשנת 1999 חיברה אליזה קלפהק, רבה רפורמית, ביוגרפיה של יונאס, שכולל את עבודת התזה של יונאס ועדויות ממכריה בברלין ובטרזיינשטט.[4] הספר תורגם לאנגלית על ידי טודי אקסלרוד ב-2004.[5] בהשראת הספר יצרה בשנת 2013 הבמאית ההונגריה דיאנה גרוּ סרט תיעודי-פיוטי על חייה, "רגינה", עם השחקנית רייצ'ל וייס.[6] הסרט זכה בפרס ליה ון ליר והוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים ב-2013. בשנת 2017 תורגמה עבודת ההסמכה של יונאס מגרמנית לעברית על ידי התנועה הרפורמית בישראל (המתרגמת: תמר אברהם), במטרה לפרסם את עבודתה ואת תולדותיה בעברית.

ראו גם רב (אישה) אסנת ברזאני הבתולה מלודמיר

רגינה יונאס , באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית) אריה דיין, מה עוד צריך כדי שהיא תיהפך למיתוס? , באתר הארץ, 24 במאי 2004 מרגלית שליין, האישה שנאבקה בהדרת נשים י' בטבת יום הקדיש הכללי - סיפורה של הרבה הראשונה בעם ישראל סיפורה של הרבה רגינה יונאס, אתר יד ושם (באנגלית) מלודי ברון, רגינה יונאס – סיפורה של הרבה הראשונה , באתר הספרייה הלאומית, יולי 2017

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%92%D7%99%D7%A0%D7%94_%D7%99...