Roberta Peters

Roberta Peters

' (May 4, 1930 – January 18, 2017) was an American coloratura soprano.

One of the most prominent American singers to achieve lasting fame and success in opera, Peters is noted for her 35-year association with the Metropolitan Opera Company in New York, among the longest such associations between a singer and a company in opera.[1] She was awarded the National Medal of Arts in 1998.[2]

Contents 1 Early life and career 2 Personal life 3 Death 4 Discography 4.1 Studio opera recordings 4.2 Studio recital recordings 4.3 Live Metropolitan Opera broadcasts released on CD by Sony 4.4 Videography 5 Further reading 6 References 7 External links Early life and career Peters was born Roberta Peterman in The Bronx, New York City, the only child of Ruth (née Hersch), a milliner, and Solomon Peterman,[3][4] a shoe salesman. Her family was Jewish.[5] Encouraged by tenor Jan Peerce, she started her music studies at age 13 with William Herman, a voice teacher known for his exacting and thorough teaching method. Under Herman's training, Peters studied the French, German and Italian languages and practiced singing scales from a clarinet method. After six years of training, Herman introduced her to impresario Sol Hurok, who arranged for an audition with Rudolf Bing, general manager of the Metropolitan Opera. Bing asked her to sing the Queen of the Night's second aria from The Magic Flute (with its four Fs above high C), several times, listening from all parts of the hall to make sure she could fill the hall with sound.[1] He scheduled her to sing the role in February 1951.

Peters however made her debut earlier than planned. On November 17, 1950, Bing phoned her asking if she could step in to replace Nadine Conner, who was ill, as Zerlina in Don Giovanni. Peters knew the role, but had not yet ever performed on stage or even sung with a full orchestra; nevertheless, she accepted. Fritz Reiner was the conductor that night. Despite a reputation for being distant and reserved, Reiner made a point of coming to Peters's dressing room to encourage her and guided her through the performance. Her performance was received with great enthusiasm, and her career was established.

Combining an attractive voice with sparkling coloratura agility and good looks, Peters became a favorite of American audiences and a great proponent of opera for the masses. She quickly established herself in the standard soubrette and coloratura repertoire. Her roles at the Met included Susanna in The Marriage of Figaro; Despina in Così fan tutte; The Queen of the Night in The Magic Flute; Amore in Gluck's Orfeo ed Euridice; Marzeline in Beethoven's Fidelio; Rosina in The Barber of Seville; Adina in L'elisir d'amore; Norina in Don Pasquale; Oscar in Un ballo in maschera; Nanetta in Falstaff; Olympia in The Tales of Hoffmann; Sophie in Der Rosenkavalier; Zerbinetta in Ariadne auf Naxos; and Adele in Die Fledermaus. She later added lyric-coloratura roles such as Amina in La sonnambula, Lucia in Lucia di Lammermoor and Gilda in Rigoletto, the last being her farewell role at the Met in 1985.

Peters also appeared frequently with the Cincinnati Opera, as well as in numerous cities around the United States while on tour with the Met. Over the years, she expanded her repertoire to include roles such as Lakmé, Juliette in Roméo et Juliette, Massenet's Manon, even attempting occasionally Violetta in La traviata, and Mimì in La bohème.

Peters also appeared abroad as early as 1951, when she sang at the Royal Opera House in London, in Balfe's The Bohemian Girl, conducted by Sir Thomas Beecham. From the mid-1950s onwards, she appeared in several opera houses in Italy, the Vienna State Opera, the Salzburg Festival, and the Bolshoi in Moscow, in 1972.

Peters was as popular on television as on the stage.[1] She appeared regularly on such programs as The Voice of Firestone and The Tonight Show. On the Sunday night CBS variety program The Ed Sullivan Show, Peters was its most frequent guest, appearing a record 65 times. She also appeared in several television commercials, including a memorable entry in American Express' "Do You Know Me?" campaign, in which she hailed a taxi at the top of her voice.[1]

Peters also had an extensive career as a recitalist, appearing in concert halls throughout the United States. Early in her career in 1962, she performed before an audience of over 13,000 at the popular outdoor "Italian Night" concert series at Lewisohn Stadium in New York under the direction of conductor Alfredo Antonini.[6]

Later in her career she added operetta and musical theater to her repertoire, appearing in The Merry Widow, and The King and I. She also recorded Rodgers and Hammerstein's Carousel with Alfred Drake. Peters never officially retired and gave occasional recitals later in life.

Personal life Peters was briefly married to baritone Robert Merrill in 1952, later admitting she had fallen in love with the voice and not the man. The two divorced amicably, remained friends and continued to perform together in opera and recitals. She remarried in 1955, to Bertram Fields, with whom she had two sons. Bert died in 2010.

Death Peters died of Parkinson's disease on January 18, 2017.[1]

https://en.wikipedia.org/wiki/Roberta_Peters

She is not traceably related to singer Bernadette Peters (nee Lazzara).

רוברטה פיטרס

''''''(באנגלית: Roberta Peters;‏ 4 במאי 1930 – 18 בינואר 2017) הייתה זמרת סופרן קולורטורה ושחקנית יהודייה אמריקאית. ידועה בעיקר בזכות הקריירה הארוכה שלה במטרופוליטן אופרה. ב־1998 זכתה במדליה הלאומית לאמנויות.[1]

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 חיים מקצועיים 3 פעילות ציבורית והתנדבות 4 חיים אישיים 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים ביוגרפיה רוברטה פיטרס (במקור פיטרמן) נולדה בניו יורק שבארצות הברית בשנת 1930 למשפחה יהודייה, ילדתם היחידה של סולומון, אביה, שהיה מוכר נעליים, ורות' פיטרמן (לשעבר הירסץ'), כובענית. אף על פי שלמשפחה הייתה הכנסה צנועה, הוריה שלחו את פיטרס לשיעורי פסנתר, משחק ובלט.[2]

סבתא של פיטרס, שעבדה במלצרות, הכירה דרך עבודתה, את הטנור והחזן יאן פירס ושכנע אותו להקשיב לפיטקס כשהייתה בת 13. הוא התרשם מכישוריה והמליץ לה ללמוד עם ווליאם הרמן.[3] הרמן דאג שתקבל השכלה שתסייע לה כזמרת אופרה והיא למדה איטלקית, גרמנית, וצרפתית. כמו כן, פיטרס נחשפה לאופרה ומוזיקה קלאסית כחלק מהכשרתה.[3]

בגיל 19, פיטרס השתתפה באודישן במטרופוליטן שארגנו לה פירס[4] ורודלף בינג שהיה המנהל הכללי של המטרופוליטן אופרה, באותם ימים, החתים אותה על חוזה לעשרים שבועות, 120 דולר לשבוע.[5] היא הופיעה לראשונה ב-1950 כמחליפה של הרגע האחרון בדמותה של זרלינה באופרה "דון ג'ובאני" מאת מוצרט וקצרה תשבחות רבות. הופעת הבכורה המקורית שלה הייתה אמורה להיות בתור המלכה של הלילה בחליל הקסם, חודשיים מאוחר יותר.[1]

חיים מקצועיים פיטרס הופיעה 515 פעם מעל בימת המטרופוליטן אופרה[6] ביותר מעשרים תפקידים שונים. הצלחתה בניו יורק הובילה אותה להופיע בבתי אופרה נוספים ברחבי העולם.[7] מאוחר יותר ניסתה להרחיב את הרפרטואר שלה בתפקידי סופרנו לירי, כאשר שיחקה מחוץ לניו יורק והופיעה במחזות זמר קומיים. פיטרס הופיעה בקובנט גרדן (1951), זלצבורג ( 1963), וינה (1963), מינכן (1964) וברלין (1971), ועבדה ביחד עם תיאטרון בולשוי ומריאינסקי (1972), בנוסף התלוותה להרבה הרכבים קטנים יותר מסביב לארצות הברית,.

בנוסף לקריירה שלה באופרה, פיטרס הייתה שגרירה של המוזיקה הקלאסית. היא הופיעה ברסיטלים ובכיתות אמן ברחבי העולם והייתה חלק מ-65 תוכניות "המופע של אד סאליבן". הקריירה הטלוויזיונית שלה כללה תוכניות מוזיקה, אופרה, לצד מגוון סדרות אחרת (כולל תוכניות לילידים) והתפרשה משנות ה-50 ועד שנות השמונים.[8][3]

פעילות ציבורית והתנדבות על אף שלפיטרס לא הייתה השכלה מוזיקלית פורמלית, היא חילקה מלגות לזמרות צעירות והתנדבה בארגונים יהודיים.[5] היא הופיעה לפני חיילים ישראליים בזמן מלחמת ששת הימים.[1] פיטרס שמשה בנוסף גם כיושבת הראש הקרן הלאומית סיסטיק פיברוביז, ובמועצות של אגודת אופרת מטרופוליטן ושל תאגיד קרנגי הול. היא הופיעה בקונצרטים לגיוס תרומות למין תרופות לחקר האיידס, והקימה קרן מלגות באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1991 מינה אותה הנשיא ג'ורג' בוש למועצה הלאומית לאמנויות.

פיטרס קיבלה פרסים והוקרה במהלך השנים: ב-1964 מפדרציית מועדוני הנשים, והקרן לתרבות יהודית (1997). בשנת 2000, ראש עיריית ניו יורק, רודולף ג'וליאני, העניק לה את מדליון הנדל להעשרת חיי התרבות של ניו-יורק.[9]

חיים אישיים פיטרס הייתה נשואה לבריטון רוברט מריל ב־1952, לאחר שנים סיפרה שהתאהבה בקול ולא באדם.[5] הזוג התגרש, אך נשאר בקשרי חברות והמשיך להופיע יחד. ב-1955, היא התחתנה עם ברטם פילדס, ונולדו להם שני בנים. פיטרס נפטרה ב-18 בינואר 2017 ממחלת הפרקינסון.[10]

קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוברטה פיטרס בוויקישיתוף הביוגרפיה של רוברטה פיטרס

באתר AllMusic

האוסף של רוברטה פיטרס (מסמכים אישיים) מתוך מחלקת המוזיקה בספרייה הפומבית של ניו יורק שני ראיונות עם רוברטה פיטרס שרגא הר-גיל, "רוברטה, אמש היית נהדרת!" , מעריב, 25 בינואר 1971 רוברטה פיטרס , באתר "Find a Grave" (באנגלית) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%98%D7%94_%D7%A4%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%A1