Rosalind Elsie Franklin

Is your surname Franklin?

Research the Franklin family

Rosalind Elsie Franklin's Geni Profile

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Rosalind Elsie Franklin

Hebrew: רוזילנד אלזי פרנקלין
Birthplace: Notting Hill, London, Greater London, England, United Kingdom
Death: April 16, 1958 (37)
Chelsea, London, Greater London, England, United Kingdom (Cancer of the ovary)
Place of Burial: Greater London, England, United Kingdom
Immediate Family:

Daughter of Ellis Arthur Franklin and Muriel Frances Franklin (Waley)
Sister of David Ellis Franklin; Private User; Private and Private

Managed by: Roy Talbi
Last Updated:
view all

Immediate Family

About Rosalind Elsie Franklin

Rosalind Franklin, in full Rosalind Elsie Franklin (born July 25, 1920, London, Eng.—died April 16, 1958, London), British scientist who contributed to the discovery of the molecular structure of deoxyribonucleic acid (DNA), a constituent of chromosomes that serves to encode genetic information.

Franklin attended St. Paul’s Girls’ School before studying physical chemistry at Newnham College, Cambridge. After graduating in 1941, she received a fellowship to conduct research in physical chemistry at Cambridge. But the advance of World War II changed her course of action: not only did she serve as a London air raid warden, but in 1942 she gave up her fellowship in order to work for the British Coal Utilisation Research Association, where she investigated the physical chemistry of carbon and coal for the war effort. Nevertheless, she was able to use this research for her doctoral thesis, and in 1945 she received a doctorate from Cambridge. From 1947 to 1950 she worked with Jacques Méring at the State Chemical Laboratory in Paris, studying X-ray diffraction technology. That work led to her research on the structural changes caused by the formation of graphite in heated carbons—work that proved valuable for the coking industry.

In 1951 Franklin joined the Biophysical Laboratory at King’s College, London, as a research fellow. There she applied X-ray diffraction methods to the study of DNA. When she began her research at King’s College, very little was known about the chemical makeup or structure of DNA. However, she soon discovered the density of DNA and, more importantly, established that the molecule existed in a helical conformation. Her work to make clearer X-ray patterns of DNA molecules laid the foundation for James Watson and Francis Crick to suggest in 1953 that the structure of DNA is a double-helix polymer, a spiral consisting of two DNA strands wound around each other.

From 1953 to 1958 Franklin worked in the Crystallography Laboratory at Birkbeck College, London. While there she completed her work on coals and on DNA and began a project on the molecular structure of the tobacco mosaic virus. She collaborated on studies showing that the ribonucleic acid (RNA) in that virus was embedded in its protein rather than in its central cavity and that this RNA was a single-strand helix, rather than the double helix found in the DNA of bacterial viruses and higher organisms. Franklin’s involvement in cutting-edge DNA research was halted by her untimely death from cancer in 1958.


Rosalind Elsie Franklin (25 July 1920 – 16 April 1958)[1] was a British biophysicist and X-ray crystallographer who made critical contributions to the understanding of the fine molecular structures of DNA, RNA, viruses, coal and graphite.[2] The DNA work achieved the most fame because DNA (deoxyribonucleic acid) plays essential roles in cell metabolism and genetics, and the discovery of its structure helped scientists understand how genetic information is passed from parents to children.

Franklin is best known for her work on the X-ray diffraction images of DNA which led to discovery of DNA double helix. Her data, according to Francis Crick, was "the data we actually used"[3] to formulate Crick and Watson's 1953 hypothesis regarding the structure of DNA.[4] Franklin's X-ray diffraction images confirming the helical structure of DNA were shown to Watson without her approval or knowledge. Though this image and her accurate interpretation of the data provided valuable insight into the DNA structure, Franklin's scientific contributions to the discovery of the double helix are often overlooked. Unpublished drafts of her papers (written just as she was arranging to leave King's College London) show that she had independently determined the overall B-form of the DNA helix and the location of the phosphate groups on the outside of the structure. However, her work was published third, in the series of three DNA Nature articles, led by the paper of Watson and Crick which only hinted at her contribution to their hypothesis.[5]

After finishing her portion of the DNA work, Franklin led pioneering work on the tobacco mosaic and polio viruses. She died in 1958 at the age of 37 from complications arising from ovarian cancer.

Franklin was born in Notting Hill, London,[6] into an affluent and influential British Jewish family.[7] Her father was Ellis Arthur Franklin (1894–1964), a London merchant banker and her mother was Muriel Frances Waley (1894–1976); she was the elder daughter and second of the family of five children. Her father's uncle was Herbert Samuel (later Viscount Samuel) who was Home Secretary in 1916 and the first practising Jew to serve in the British Cabinet.[8] He was also the first High Commissioner (effectively governor) for the British Mandate of Palestine. Her aunt Helen Carolin Franklin was married to Norman de Mattos Bentwich, who was Attorney General in the British Mandate of Palestine.[9] She was active in trade union organisation and women's suffrage, and was later a member of the London County Council.[10][11] From early childhood she showed exceptional intellectual abilities.

Franklin was educated at St Paul's Girls' School and North London Collegiate School[12][13] where she excelled in science, Latin[14] and sports.[15] Her family was actively involved with a Working Men's College, where Ellis Franklin, her father, taught electricity, magnetism and the history of the Great War in the evenings and later became vice principal.[16][17] Later Franklin's family helped settle Jewish refugees from Europe who had escaped the Nazis.[11]


60 שנה אחרי: מי זוכר בישראל את רוזלינד פרנקלין,7340,L-4979055,00.html

בשנות החמישים הייתה רוזלינד פרנקלין אחראית לפריצת דרך מדעית, אלא שחוקרים שעבדו עימה גזלו ממנה את הקרדיט וזכו בנובל. הם קראו לה "הגברת האפלה", בין היתר, על רקע אנטישמי. 60 שנה אחרי, אחייניתה הקרויה על שמה מרצה עליה בבתי הספר בארה"ב, ומנציחה אותה בכל דרך. עכשיו היא מקבלת כבוד גם בישראל, בתערוכה מיוחדת בבית התפוצות טלי פרקש פורסם: 21.06.17

רוזלינד פרנקלין היא יהודייה שחיה עם משפחתה בסן פרנסיסקו, ועוסקת בייעוץ לארגונים ללא מטרות רווח ולהורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים. ואם השם שלה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה: היא גם אחייניתה של רוזלינד פרנקלין – המדענית היהודייה שאחראית לאחת מפריצות הדרך החשובות בחקר ה-DNA, אלא שההכרה נשדדה ממנה.

בראיון מיוחד ל-ynet מספרת אחייניתה הקרויה על שמה, כיצד נודע לה מי הייתה "רוזלינד האחרת" - והאם יש רקע אנטישמי לסקנדל ולהשכחה, בתקופה שבה היחס שזכו לו מדענים יהודים, שלא לומר מדעניות במדינות אירופה, היה נגוע בגזענות ואפליה.

בשנת 1952 הציגה רוזלניד פרנקלין, יהודייה ממוצא בריטי, דו"ח עם תוצאות מחקר פורץ דרך שערכה, ועמו ההוכחות המדעיות למה שיוצג בעתיד "כסליל הכפול" של הדי-אן-איי. אך עבודתה הפכה להיות "מקפצה" שבה השתמשו צמד חוקרים אחר, ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק, שנישלו אותה מהקרדיט המגיע לה כל הדרך לפרס הנובל.

סיפור "הגניבה האקדמית של כל הזמנים" של עבודתה המחקרית של פרנקלין, זכה לאינספור ביוגרפיות ועיבודים בימתיים (אחד מהם בכיכובה של ניקול קידמן), שהפכו את פרנקלין לאייקון מדעי באנגליה ובארצות הברית. פרנקלין עצמה נפטרה כחמש שנים לאחר התגלית מסרטן השחלות, וסיפורה נשכח עד לביוגרפיה שכתבה חברתה הטובה, אן סייר, בשנת 1975 שהציתה את השערורייה מחדש.

המסע שלה ל"רוזלינד האחרת" רוזלינד פרנקלין מרבה להגיע לישראל, בין היתר על מנת לבקר את בתה סטפני שרין המתגוררת כאן. אלא שלאחרונה גמלה ביקור מרגש לבית התפוצות, המציג בימים אלה את תערוכת "הגיבורים והגיבורות היהודיים" באגף הילדים והנוער, המוקדשת להנצחת פועלם של אישים יהודיים.

פרנקלין מרבה להגיע לבתי ספר ברחבי ארצות הברית, ולהעביר להם את מורשתה של דודתה, אחות אביה. "אמא שלי, גיסתה, הייתה מאוד קרובה אליה", מספרת פרנקלין. "כשחלתה, היא חיה אתנו שנתיים. היו אז בבית ארבעה ילדים. היא עברה אלינו כי הרעש שלנו היה, כך הסבירה, הסחת דעת מבורכת מהמחלה.

"היא הייתה איתנו באנגליה עד שהייתה חייבת להתאשפז. אמא שלי ממש לא מדענית, אבל תמיד ידעה שרוזלינד היא מיוחדת וגאונה, וכשהיא נפטרה, אמא רצתה להנציח אותה דרכי. זה קרה אי-אז בשנות השישים, לפני שהסיפור התפוצץ והיא הפכה מפורסמת.

"פשוט גדלתי עם השם הזה, ולא חשבתי יותר מדי על האישה שעל שמה אני קרויה. כאשר לקחתי קורס באוניברסיטת ניו-יורק שעסק בספרות ומדע - שמה הופיע בסילבוס של המאמרים בקורס, ואני זוכרת ששאלתי את המרצה אם אנחנו הולכים לקרוא על 'הסליל הכפול'. היא שאלה בתגובה למה אני מתעניינת בזה, ועניתי בתמימות שאני חושבת שזה משהו קשור לדודה שלי - ואז פשוט פלטתי את השם בטבעיות. לתדהמתי, הלסת של המרצה פשוט נשמטה, ואז הבנתי שאם כך מגיבה אישה זרה - ברור שזה משהו שאני צריכה להכיר לעומק. המסע שלי אל 'רוזלינד האחרת' ממשיך עד היום".

הם קראו לה "הגברת האפלה" מאז פורסם ספרה של סוייר, נערך בעולם המדעי-אקדמי מסע להנצחת מורשתה של פרנקלין ותגליתה. ב"קינגס קולג'" בלונדון, המעבדה שבה חשפה פרנקלין את תגליתה, הוקם בניין על שמה, ופרנקלין מספרת כי כמה פעמים בשנה היא מקבלת בקשות להשתמש בשמה של דודתה לצורך יוזמה כזאת או אחרת. "וכמובן, בית הספר לרפואה של שיקגו, שהיה למוסד האקדמי הראשון שנקרא על שם אישה".

הכינוי שנדבק ברוזלינד הוא "הגברת האפלה", וזו גם כותרתה של הביוגרפיה האחרונה שנכתבה עליה בידי ברנדה מדוקס (תורגם לעברית בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים). משמעותו הכפולה של הביטוי נוגעת הן בחקר מבנה הפחם שבו עסקה - והן בהיותה יהודייה.

את הביטוי הזכיר מוריס וילקינס, שותפה למעבדה שניהל עימה יחסים מורכבים – במכתב ששלח לחוקר פרנקלין ג'יימס ווטסון. השניים זכו מאוחר יותר בפרס נובל על חשבונה. אז האם היה בגניבת הקרדיט גם אלמנט אנטישמי?

"אני לא יכולה כמובן לדעת בוודאות אם זה היה פשע שנאה", פרנקלין אומרת. "וילקינס הגיע מניו-זילנד והיה בעל שורשים איריים. יכול להיות שבמילה 'אפלה' הוא התייחס לצבע העור הכהה שלה, כיהודייה. אבל אי אפשר באמת לדעת".

פרנקלין טוענת כי עובדת היותה יהודייה, הייתה אולי חלק קטן אם בכלל מההחלטה להדיר את פרנקלין מתגליתה שלה. אך העובדה כי הייתה אישה מדענית בשנות החמישים, שיחקה תפקיד מרכזי בהרבה.

"וילקינס היה מאוד עצבני ונרגש ליד נשים, את זה היום אנחנו יודעים בוודאות. מן הסתם הייתה פה בעיה עם מתן קרדיט לאישה, אבל יותר מכל היה פה קצר בתקשורת. הבריטים מאוד לא מדברים על עצמם ועל מה הם עשו. לכן אנשים לא ידעו שמשהו אחר לקח את הקרדיט ושהשתמשו בעבודה שלה. חברים שלה עלו על זה".

בארה"ב היא חלק מתוכנית הלימודים פרנקלין עצמה הספיקה לבקר בארץ לפני מותה, בין היתר במכון ויצמן שם עבד בן דודה, אחיינו של הרברט סמואל (שהיה דוד של אביה). אך סיפורה יוצא הדופן אינו מוכר בישראל, לעומת נשות ואנשי מדע יהודים אחרים, וזו אחת העוולות שנדמה כי בכוונת "בית התפוצות" לתקן.

איך את מסבירה את זה שהיא לא מוכרת לציבור הרחב בישראל?

"אני לא יודעת למה זה ככה. היא ידועה, בקהילה המדעית, ובארצות הברית היא חלק מתוכנית הלימודים. אני מקווה שהיא נוכחת גם בספרי הלימוד של הילדים בישראל, ואם לא, בהחלט צריך להכניס אותה. יש לה ולנו הרבה קשר לישראל".

עבור "רוזלינד האחרת", האחיינית, סיפורה של המדענית היהודייה שעל שמה היא קרויה אינו יכול להתחיל ולהסתיים במעבדה: "אני רוצה לעשות ככל יכולתי כדי שהיא תיזכר במלואה. היא לא רק הייתה אשת מדע, היא הייתה אישה כיפית. היא הייתה אישה שחיה חיים מרגשים, טיפסה על הרים והייתה חסרת פחד, וזה לא פחות חשוב מהיותה מדענית.

"כשקוראים את הביוגרפיה שלה, לא רואים את זה. רואים שם אישה תחרותית ומרירה, וזה לא מה שהיא הייתה. היא לא הייתה צריכה להיות פמיניסטית, כי זה היה כבר סביבה. כל הנשים סביבה היו חזקות, היא לא הכירה שום דבר אחר.

"היא הייתה מדענית טהורה, פשוט אהבה את הפוטנציאל שיש בעבודה שלה לשנות חיים. היא לא ראתה את העולם 'כפי שהוא', אלא כפי שהוא צריך להראות. היא לא ראתה מגבלות בדרך לשינוי, וזה המסר. ויש גם את הנושא האתי, לתת לאנשים קרדיט. תעריך את העבודה של הזולת, ותכיר תודה על מה שאחרים עשו בשבילך. שני הרעיונות האלה יכולים בעיניי לשנות את העולם".


About רוזילנד אלזי פרנקלין (עברית)

רוזלינד (רחל) אלזי פרנקלין (25 ביולי 1920 - 16 באפריל 1958) הייתה מדענית יהודייה אנגלייה שהוכשרה ככימאית פיזיקלית, ועסקה במשך חייה במחקרים על מבנה הפחם, המבנה המרחבי של ה-די.אן.איי ומבנה של וירוסים, בעיקר ווירוס מוזאיקת הטבק. פרנקלין ידועה ומוכרת בעיקר בהקשר של עבודתה על המבנה המרחבי של ה-די.אן.איי, כאשר תרומתה החשובה (ויש הטוענים אף המהותית) לגילוי מבנה זה הוסתרה במשך שנים רבות, בעיקר על ידי מי שנעזרו והסתמכו על עבודתה זו ללא ידיעתה, פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון.

שנים ראשונות

רוזלינד פרנקלין נולדה ב-25 ביולי 1920 בלונדון למשפחה בריטית יהודית ממעמד כלכלי וחברתי גבוה ששורשיה בפולין ובבוהמיה. מוצאה של משפחת אביה, אליס ארתור פרנקלין, הוא משתי משפחות יהודיות מוכרות: משפחת פרנקלין ומשפחת סמואל. השם המקורי של אבות אבותיה מצד אביה היה פרנקל, והוא שונה לפרנקלין עם הגעתו של הראשון שבהם לאנגליה לקראת אמצע המאה השמונה עשרה. הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון לארץ ישראל, היה דוד של אביה. משפחתה מצד אביה עסקה בעיקר בתחום הבנקאות וההוצאה לאור. רוזלינד פרנקלין הייתה הילדה השנייה והבת הראשונה במשפחה מתוך חמישה. מגיל צעיר הייתה ילדה דעתנית שידעה לעמוד על שלה ולא לוותר. הלן בנטוויץ' דודתה (אחותו של אביה אליס, שנישאה לנורמן בנטוויץ', התובע הכללי מטעם ממשלת המנדט בארץ ישראל) בילתה עם המשפחה חופשה בשנת 1926. במכתב לבעלה מאותה חופשה היא כתבה על פרנקלין (שהייתה אז בת 6): "רוזלינד חכמה עד אימה".

פרנקלין החלה ללמוד בשנת 1932 בבית הספר לבנות "סנט פול" במערב לונדון, בית ספר שנודע ברמת לימודיו הגבוהה. חברותיה מבית הספר היו, בהתאם למסורת של בתי הספר הפרטיים באנגליה, חברות לכל החיים. אחת מהן, ג'יין קרסלייק, התארחה בביתה לא מעט פעמים, ואף הוזמנה להצטרף לארוחות הצהריים בשבת. בעיניה של ג'יין הייתה רוזלינד ישירה, משעשעת, דעתנית והרפתקנית. איש מבני המשפחה לא היה סובלני לטיפשים, וכך מתארת ג'יין: "אם אמרת משהו טיפשי, הם היו צוחקים". לאחר 4 שנות לימודים, וכאשר החלה את לימודיה בכיתה השישית היא בחרה ללמוד מקצועות שעניינו אותה – כימיה, פיזיקה ומתמטיקה עיונית ושימושית. לדברי אמה "רוזלינד ידעה כל חייה לאן בדיוק היא הולכת, ובגיל 16 בחרה במדע כמקצוע הראשי שלה".

ב-1938 התקבלה פרנקלין לאוניברסיטת קיימברידג' והחלה את לימודיה בקולג' ניוהם. מסגרת החיים בניוהם הייתה כמו בפנימייה, אך פרנקלין התקשתה לעבור בשתיקה על הכללים שנראו לה מטופשים, כגון לא להיעדר מהקולג' למשך הלילה, וכך זכתה לקבל אישור להיעדר לצורך השתתפות בסעודת ערב של קולג' הפועלים בלונדון, מוסד בו אביה היה פעיל. באירוע זה זכתה לראות את אחד מאבות מדע הקריסטלוגרפיה, ויליאם לורנס בראג. היא נמשכה אל סוג הידע ולשיטות העבודה של הקריסטלוגרפיה, ובהמשך חייה פגשה חוקרים נוספים במעבדתו של בראג. ב-1941 השלימה את לימודיה לתואר ראשון בחוג הראשי שלה – כימיה פיזיקלית.

ציוניה בבחינת הסיום הקנו לה ציון הצטיינות "שני גבוה", שאכזב אותה. ציון זה הספיק לקבלת מלגה ללימודי המשך, והיא המשיכה בלימודים לתואר מתקדם, ובשנת 1945 סיימה אותם וקיבלה תואר דוקטור על מחקר בתחום הפחם. בשעות הפנאי של לימודיה השקיעה את מרצה במשחקי ספורט ובטיולי רכיבה על אופניים.

בתקופת הבליץ על לונדון במלחמת העולם השנייה התנדבה פרנקלין לתפקיד של פקחית הפצצות, שדרש בין היתר להסתובב בזמן ההאפלה ברחובות ולוודא את קיום ההאפלה. היא התנדבה לבצע את התפקיד הזה ביחד עם דודניתה אייריני פרנקלין, אשר התגוררה תקופה מסוימת ביחד איתה. מצד אחד היא לא פחדה ונהגה להסתובב בחשכה בזמן התקפה אווירית, אך העדיפה שאייריני היא שתיכנס לבתים שהופצצו על מנת לחלץ אנשים שנלכדו בהם. אייריני תיארה את רוזלינד שהייתה "טובה מדי בכל דבר: בעבודה, בספורט, במראה חיצוני, בבישול".

מחקר על מבנה הפחם בפריז

לאחר קבלת תואר הדוקטור הוצעה לפרנקלין עבודה במעבדה בפריז () בניהולו של ז'אק מרינג. מי שסייעה לה לקבל את המשרה הייתה אדריאן ויל, מדענית צרפתית יהודיה, שפרנקלין הכירה בלונדון בשנות המלחמה, לשם נמלטה ויל עם בתה. במעבדה עבדו כ-15 חוקרים, ועם אחד מהם, קריסטלוגרף יהודי איטלקי צעיר בשם ויטוריו לוצאטי שהגיע מארגנטינה, אליה היגר בתחילת המלחמה יצרה פרנקלין יחסים חבריים קרובים. פרנקלין חקרה שם בעיקר את מבנה הפחם ולמדה, תוך כדי עבודתה, את הטכניקות של קריסטלוגרפיה באמצעות קרני רנטגן, ידע שסייע לה בהמשך הקריירה המקצועית. היא עשתה רושם חיובי על כל החוקרים מיד עם תחילת עבודתה, וזאק מרינג הבחין מיד בהתחלה כי היא יודעת היטב מה היא עושה, וכי היא בעלת כישורים מיוחדים לניסויים עדינים ומורכבים. פרנקלין התאקלמה במהירות במקום מגוריה החדש, חדר בדירה ברובע השישי אותו מצאה עבורה ויל.

במסגרת עבודתה בפריז גילתה פרנקלין על ידי חימום פחמנים ממקורות שונים לטמפרטורות גבוהות של עד 3,000 מעלות צלזיוס את ההבדל במבנה של תרכובות של פחמן היוצרות גרפיט וכאלו שאינן יוצרות גרפיט, וכי המדובר למעשה בשתי קבוצות נפרדות מבחינת המבנה. לתגלית זו הייתה חשיבות רבה בשימוש בפחם לצרכים תעשייתיים. אומנם המשרה שלה במעבדה הייתה במוסד מחקר ממשלתי, שבו בוצעו מחקרים טהורים, אך למחקרה היו שימושים מעשיים חשובים בתחום תעשיית הפחם.

פרנקלין שלטה היטב בשפה הצרפתית ואהבה את האווירה הקוסמופוליטית של פריז לעומת השמרנות הבריטית לתוכה נולדה. היא נהגה לצאת עם חברים לטיולים ביער שנטיי, לבקר בתערוכות וכן לארח קרובי משפחה שהחלו לבוא מאנגליה לבקרה. במכתב להוריה כתבה על גישתה לצרפת לעומת אנגליה: "אני אוהבת את אירופה ואת האירופיים הרבה יותר מאשר את אנגליה והאנגלים". בפריז הכירה פרנקלין עוד חברה חדשה, אן סייר, שהייתה סופרת ועורכת דין, והגיעה למעבדה לפגוש את בעלה דויד, קריסטלוגרף אמריקאי שעמד להתחיל לעבוד באוקספורד. סייר ופרנקלין ישארו חברות טובות עד ליומה האחרון של פרנקלין. בתקופת עבודתה בפריז היא החלה לעשות לעצמה שם בינלאומי והשתתפה בלא מעט כנסים מדעיים בצרפת בהם הרצתה על עבודתה בתחום הפחם. למרות זאת, ותוך התלבטות לא מעטה, שנבעה בחלקה מלחצי משפחתה, החלה פרנקלין לחפש לעצמה בתחילת שנות ה-50 משרה באנגליה, ומצאה כזו בתחום הביופיזיקה במעבדת קינגס קולג' לונדון, בניהולו של ג'ון רנדל (‏ 1984-1905).

קינגס קולג' (1953-1951)

הגדרת תפקיד ומערכות היחסים במעבדה

מעבדת קינגס קולג' לונדון נוהלה על ידי רנדל, ועבד בה גם מוריס וילקינס, שהתמחה בקריסטלוגרפיה ועסק בה. פרנקלין הגיעה לקינגס קולג' לונדון ב-5 בינואר 1951 לאחר עבודתה במעבדה בפריז, ורנדל התכוון לנצל את הידע ואת ההתמחות שלה בקריסטלוגרפיה לצורך המחקר של מבנה המולקולות, הן של חלבונים והן של חומצות הגרעין.

פרנקלין הבינה, עוד לפני שהגיעה אל המעבדה בקינגס קולג', כי תהיה למעשה האחראית היחידה על תחום הקריסטלוגרפיה במעבדה. לא הייתה זו תחושה סובייקטיבית שלה, אלא הכרה שנבעה ממכתב ששלח אליה רנדל, ראש המעבדה בקינגס קולג', ב-4 בדצמבר 1950, כאשר הייתה עדיין בפריז. במכתב זה "סיכם" רנדל את מהות התפקיד שלה במעבדה, וכתב לה, בין היתר, כי היא תהיה למעשה היחידה בתחום זה: "פירושו של דבר שבכל הנוגע למאמץ במחקר בקרני רנטגן יהיו כרגע רק את וגוסלינג". ממועד הגעתה לקינגס קולג' שימשה פרנקלין כמדריכה וכמנחה של דוקטורנט בשם ריימונד גוסלינג. היא נעזרה בו בכל מהלך עבודתה שם, המאמרים שלה בנושא ה-DNA נכתבו ביחד אתו.

התפקיד "הרשמי" של פרנקלין במעבדה, מערכת היחסים הבעייתית (בלשון המעטה) שבינה לבין וילקינס, שציפה שהיא תעבוד תחתיו, בעוד שהיא הן לפי אופיה והן ממהות הגדרת תפקידה הבינה כי תחקור באופן עצמאי, והאופי הכללי של העבודה באותה מעבדה, לרבות ההתייחסות השוביניסטית לנשים (כך, למשל, בקומה השנייה של המעבדה היה חדר אוכל ומנוחה שהיה מיועד לגברים בלבד) – לגורמים אלה נודעת חשיבות לא מעטה בעת בחינת מקומה של פרנקלין ביחס לגילוי עצמו. ברנדה מדוקס, אשר כתבה את הביוגרפיה השנייה על פרנקלין, מתארת ומסכמת את התחושות של פרנקלין באשר למצב הדברים במעבדת קינגס קולג' באופן הבא: "בקצרה, אישה יהודיה-אנגלייה מהמעמד הבינוני גבוה בעלת טעמים צרפתיים, בדיונים רציניים מצאה עצמה בסביבה שהייתה ידידותית לכל מה שהיא לא הייתה".

ב-1 במרץ 1952 כתבה פרנקלין מכתב לחברתה אן סייר, שבו התייחסה, בין היתר, למצב הדברים בקינגס קולג'. וכך כתבה בקשר ליחסיה עם וילקינס: "כשחזרתי מחופשת הקיץ נוצר משבר נורא עם וילקינס שכמעט גרם לי לחזור מיד לפריז". במועד זה פרנקלין כבר הייתה בקשר עם ג'ון דזמונד ברנל, ראש המחלקה לקריסטלוגרפיה בקולג' בירקבק באוניברסיטת לונדון, בנוגע לאפשרות שתעבור לעבוד שם בשנה שלאחר מכן. היא מציינת את הדברים הללו במכתב לסייר ובהמשך הדברים מאפיינת את ההבדל בין שתי המעבדות, אמירה שיכולה להעיד על התחושות שלה במקום עבודתה באותה עת בקינגס קולג': "נראה כי הם נוהגים לאסוף זרים כחלק גדול מהצוות, סימן טוב. בקינגס אין לא זרים ולא יהודים".

מבחינתה של פרנקלין היא נתפסה בקינגס קולג' כ"לא שייכת". אישה יהודיה הנמצאת במעבדה שאין בה כל נכונות לקבל מישהו "שונה" או אחר מאשר הבריטי הטיפוסי. לעומת זאת, מעבדה הכוללת זרים ויהודים תהיה, כך סברה פרנקלין, מקום נוח יותר בשבילה.

הדרך לגילוי המבנה המרחבי של ה-די.אן.איי

ההתמקדות בחלבונים

מתחילת המאה העשרים היה ברור לחוקרים בתחום כי הגנים, החומר התורשתי של האורגניזמים, ממוקמים בכרומוזומים שהם מעין סבך של חלבונים וחומצות גרעין הנמצאים בגרעין התא של כל יצור חי. מבין שני המרכיבים הללו של הכרומוזומים, חומצות הגרעין והחלבונים, נטו רוב החוקרים לסבור כי דווקא החלבונים הם היכולים לשמש כנושאי המטען הגנטי, שכן רק להם מורכבות ורב-גוניות אשר יכולות, כך הייתה ההנחה, לשאת את המידע התורשתי. לעומתם, חומצות הגרעין הן מולקולות "פשוטות" יותר ואינן מורכבות כמו חלבונים. עד לתחילת שנות ה-50 התמקדו המאמצים העיקריים, אם כן, בניסיונות להבין את מבנה החלבון וכפועל יוצא מכך, להבין את אופן ההורשה של המידע הגנטי.

לינוס פאולינג, שנמנה עם החוקרים שהקדישו את מרבית חייהם המקצועיים לחקר המבנה של החלבונים, סבר רוב הזמן כמרבית עמיתיו, כי החלבון הנמצא בכרומוזום נושא, ככל הנראה, את המטען התורשתי. בשנת 1951 פרסם פאולינג יחד עם רוברט קורי, סגנו במעבדה בקליפורניה, מספר מאמרים שהיוו פריצת דרך בחקר המבנה של חלבונים. הם היו הראשונים שהצליחו לתאר את המבנה של החלבון ברמה המולקולרית. באפריל 1951 פרסמו השניים את המוטיבים המבניים המרכזיים במבנה השניוני של חלבונים - סליל אלפא ומשטח בטא. והקדימו בכך את צוות החוקרים במעבדת קוונדיש שבראשה עמד הפיזיקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה, ויליאם לורנס בראג, חלוץ הקריסטלוגרפיה באמצעות קרני רנטגן.

ההתמקדות ב-די.אן.איי – מעבדת קוונדיש

במעבדה זו, שבה נחקרו בשיטתיות המולקולות של גרעין התא, שהו שני חוקרים צעירים, ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק. קריק התחיל את הקריירה האקדמית שלו כפיזיקאי. ב-1949 החליט לעבור לתחום הביולוגיה המולקולרית, שנראה בעיניו כתחום מתפתח, ולנצל לשם כך את הידע שלו בפיזיקה. ווטסון הגיע לאוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1951 כחוקר צעיר בשלב פוסט דוקטורט. אף שהיה לו תואר דוקטור בביולוגיה, הידע שלו בנושאים של ביוכימיה ופיזיקה היה מועט ביותר. ווטסון פגש באותה שנה את מוריס וילקינס, במסגרת הרצאה שווילקינס נתן בכינוס בנאפולי, שם הציג תמונות של עקיפה של קרני רנטגן של מולקולת ה-די.אן.איי, ושמע ממנו על השימוש בשיטה זו (שבאמצעותה צולמו אותן תמונות) לצורך ניתוח המבנה של מולקולת ה-די.אן.איי. הרצאה זו שימשה לווטסון כמניע להתמקד בניסיון לחקור את מבנה ה-די.אן.איי. לא היה לו כמעט מושג בתחום זה וכאשר הגיע למעבדת קוונדיש הוא חלק חדר עם קריק, שבניגוד אליו היה בעל ידע משמעותי בתחום זה ובתחומים אחרים הקשורים לכימיה ולפיזיקה.

עיקר המחקר במעבדת קוונדיש נעשה בחלבונים, אך ווטסון וקריק החליטו להתחיל ולעבוד על ניסיון לפענח את המבנה המרחבי של ה-DNA. לדעתם, וכאמור בניגוד לתפיסה שרווחה באותה תקופה, היה סיכוי גבוה שדווקא מולקולה זו נושאת את החומר התורשתי. בנו של פאולינג, פיטר, נמצא אף הוא במעבדת קוונדיש, ובדרך זו זכו ווטסון וקריק למידע שעומד להתפרסם בתחום עוד לפני הפרסום בפועל. כך יכלו לעקוב אחר ההתקדמות של פאולינג (שנמצא בקליפורניה), ולקבל מידע רב-משמעות בעבורם שישמש, כפי שנראה, גם כמניע להתקדמות בפענוח המבנה.

אחת ההחלטות הראשונות של ווטסון וקריק, שהייתה לה כנראה משמעות רבה מבחינת הגילוי, היא ההחלטה שלהם לנסות ולבנות מודל פיזי שיתאר את מבנה המולקולה, בדומה לשיטה שבה נקט פאולינג במהלך גילוי המוטיב החלבוני ה"אלפא הליקס". "המודל" שניסו לבנות, כלומר מבנה המולקולה, אמור היה לעמוד בדרישות של הקשרים שבין מרכיבי המולקולה ולהיות בעל משמעות מבחינת יכולת ההעברה של המידע הגנטי.

המחקר של פרנקלין

לאחר תקופה קצרה של עבודה, הצליחה פרנקלין להפיק מספר תמונות טובות של עקיפה של קרני רנטגן של מולקולת ה-די.אן.איי. היא הייתה הראשונה שהבחינה בין שני סוגים או מצבים של המולקולה. למצב אחד קראה ״גבישי״ והגדירה אותו כסוג ״איי״, ואילו למצב השני קראה ״לח״ והגדירה כסוג ״בי״. פרנקלין ערכה צילומי רנטגן של שני הסוגים וניסתה להבין את ההבדלים ואת הקשר שביניהם. סוג ״איי״ היה עבה וקצר יותר, והופיע במצב לחות נמוך. לעומתו היה סוג ״בי״ ארוך ונמצא בתנאי לחות גבוהים יותר, כלומר הכיל מידה רבה יותר של מים. מן הניסיונות שפרנקלין ערכה עלה כי סוג ״איי״ נמצא רק בתנאי לחות הנמוכים מ-75%, ומעל ערך זה נמצא סוג ״בי״. עוד גילתה פרנקלין כי היה מעבר של סוג ״איי״ למצב של סוג ״בי״ בתנאי לחות העולים על 75%.

חלק מהותי מעבודתה של פרנקלין, באותה תקופה, היה הניסיון למצוא את הקשר שבין שני הסוגים, את מהות ההבדלים שביניהם ואת התנאים שבהם סוג אחד משתנה לסוג האחר. להבחנה של פרנקלין בין שני הסוגים נודעה משמעות עצומה בחקר מבנה המולקולה, שכן מרב העבודה הקודמת בנושא לא התייחס כלל לקיומם של שני הסוגים, אף כי היה ברור שיש משמעות לשוני שביניהם בניסיון להבין את מבנה המולקולה. למעשה, כתוצאה מאי-ההבחנה בין שני הסוגים, היו חוקרים שנכשלו בהבנת המבנה בשעה שעשו שימוש בתמונות שביטאו את שני הסוגים: כאשר היו סבורים כי הם "מתבוננים" במולקולה מסוימת המופיעה בתמונות היו אלה למעשה שני מופעים שונים (מובן שהתמונות אינן של המולקולה עצמה אלא של העקיפה של קרני רנטגן המוקרנות עליה, והשימוש במונח "התבוננות" בתמונת המולקולה הוא בהקשר זה שימוש מטפורי).

מודל ראשון שגוי

ב-21 בנובמבר 1951 התקיים סמינר בקינגס קולג' בנושא חומצות הגרעין. פרנקלין הייתה הדוברת השלישית באותו סמינר, לאחר וילקינס וסטוק. ווטסון נוכח באותו סמינר ושמע את דבריה של פרנקלין (כהרגלו, באופן שהכעיס את קריק, לא ערך רישומים מההרצאה). באותה הרצאה דיברה פרנקלין, בין היתר, על ההבחנה שלה בין שני סוגי ה-די.אן.איי, על כך שיחידות הפוספט אמורות להיות בצד החיצוני ולא הפנימי וגם פירטה את כמויות המים שאמורות להימצא במולקולה בהתאמה לחלקים אחרים שלה, נתון שיש לו חשיבות רבה מבחינת יציבות המולקולה.

הניסיון הראשון של ווטסון וקריק משנת 1951 לבנות מודל של המולקולה התבסס על הדברים שווטסון שמע וזכר (אך כנראה לא הבין) מאותה הרצאה. מודל זה התבסס על ההנחה של מולקולה בעלת שלושה סלילים שקבוצת הפוספט נמצאת במרכזה, ואולם במצב זה המולקולה אינה יציבה ואמורה להתפרק בגלל המטען החשמלי שנמצא, לפי המודל, במרכז. מודל זה שגוי גם בכל הנוגע לכמות מולקולות המים, כמות שאינה מאפשרת את קיומן של האינטראקציות בין חלקי המולקולה, ולכן בסופו של דבר אינו יכול לבטא את המבנה הנכון.

פרנקלין, שהוזמנה ביחד עם וילקינס וחוקרים נוספים של קינגס קולג' לראות את המודל – פסלה אותו מידית. ברגע שראתה את המודל הבינה פרנקלין שהוא אינו מתאים לתוצאות שהוצגו על ידיה, וכי ווטסון לא הבין את דבריה בסמינר, הן באשר לכמות יחידות המים שאמורות להיות במולקולה והן באשר למיקום של יחידות הפוספט. לאחר ניסיון זה הורה להם בראג, מנהל המעבדה, להפסיק לעבוד על מבנה ה-DNA ולהתמקד בתחומים אחרים. ב-1952 נערך ניסוי הרשי-צ'ייס שהיווה תמיכה משמעותית להנחה שה-די.אן.איי הוא החומר התורשתי הנמצא בתא החי. לקראת תחילת 1953 חידשו ווטסון וקריק את הניסיונות לבנות מודל נוסף, בעיקר עקב הידיעה כי פאולינג החל לעבוד בעצמו על פענוח המבנה.

הניסיון השני של בניית המודל

בחודש ינואר 1953 עמדו פאולינג וקורי לפרסם מאמר שכלל הצעה למבנה ה-די.אן.איי. פיטר פאולינג קיבל מאביו טיוטה של המאמר והראה אותה לחוקרים במעבדת קוונדיש ובהם ווטסון וקריק. המודל של פאולינג וקורי הוא מודל של שלושה סלילים (בדומה למודל השגוי של ווטסון וקריק מסוף שנת 1951) וגם בו יחידות הפוספט נמצאות במרכז. ווטסון וקריק הבחינו מיד כי פאולינג טעה טעות חמורה במודל ביחס למיקום חלקי המולקולה (טעות שהיא בגדר בלתי יאומן מצד מי שבעצמו ניסח את חוקי הקשרים הכימיים במולקולות), ואולם המידע שהגיע אליהם בדרך זו, כי פאולינג התחיל לעבוד באופן יסודי על מבנה ה-די.אן.איי, שימש בעבורם סוג של "קריאת השכמה": הם הבינו מיד כי הוא עלול לגלות מה שגוי במודל ועלול להצליח לתקן אותו. מסיבה זו הסכים בראג, בניגוד להוראה שנתן להם כשנה קודם לכן, כי יחזרו לעבוד על בניית המודל של מולקולת ה-די.אן.איי. בשלב זה במיוחד, לקראת בניית המודל הסופי, עשו ווטסון וקריק שימוש מהותי במידע של פרנקלין ולמעשה התבססו עליו על מנת להגיע למודל הסופי. בפברואר אותה שנה פורסם המאמר של פאולינג בכתב העת פי.אן.איי.אס.‏

השימוש בנתונים של פרנקלין וההגעה למודל הנכון

לפחות שלושה ממצאים הנובעים ישירות מעבודתה של פרנקלין, שימשו את ווטסון וקריק כדי להגיע לבניית המודל הסופי של ה-DNA. למידע זה הייתה חשיבות גדולה בגילוי המבנה שלו.

  • ההרצאה של פרנקלין בסמינר בחודש נובמבר 1951 - שם הציגה בפני הנוכחים, ווטסון בתוכם, את שני המצבים של המולקולה, סוג ״איי״ וסוג ״בי״ וכן הציגה את ההנחה שלה כי יחידות הפוספט נמצאות בחלקה החיצוני של המולקולה. כמו כן היא פירטה את כמויות יחידות המים שאמורות להיות במולקולה. פרנקלין הייתה הראשונה לגלות ולנסח עובדות אלה אשר היוו למעשה בסיס לכל הניסיונות שנעשו, החל מאותו מועד ואילך, לבניית המודל של המולקולה.
  • תצלום 51 - צילום רנטגן של המולקולה מסוג ״בי״, שערכה פרנקלין בחודש מאי 1952 לערך. בתחילת 1953, לאחר שקיבל לידיו את טיוטת המאמר של פאולינג וקורי, הגיע ווטסון לקינגס קולג', ככל הנראה במטרה לנסות ולדלות מידע על מנת לבנות שוב את המודל. הוא הראה את הטיוטה לפרנקלין, אך היא לא הייתה מעוניינת לדון עמו בעניין. לאחר מכן ניגש עם הטיוטה אל וילקינס ושאל אותו על אודות המידע שיש לו ולפרנקלין על ה-די.אן.איי. להפתעתו הראה לו וילקינס את אחד מתצלומי העקיפה של המולקולה שערכה פרנקלין, ללא ידיעתה. מאוחר יותר, בספרו "הסליל הכפול", הסביר ווטסון עד כמה היה התצלום שראה אז חשוב ומהותי לגבי ההשערה שלו ביחס למבנה המולקולה: "ברגע בו ראיתי את התצלום נפער פי לרווחה והדופק שלי החל לדהור".
  • התצלום שאליו התייחס ווטסון ידוע כיום כתצלום מס' 51, וביחס אליו ואל תצלומים אחרים שביצעה פרנקלין אמר ג'ון דזמונד ברנל, שהיה אחד מהאבות המייסדים של הקריסטלוגרפיה, ומי שעמד בראש המעבדה בבירקבק, בדברים שנשא לזכרה של פרנקלין "הצילומים שצילמה היו בין צילומי הרנטגן היפים ביותר של חומר כלשהו".
  • דו"ח שחיברה פרנקלין בסוף שנת 1952 עבור ועדה מטעם ״מועצת המחקר הרפואי״. בחודש דצמבר 1952 נערך ביקור מטעם מועצת המחקר הרפואי (גוף שכינויו המקובל הוא אמ.אר.סי., על פי ראשי התיבות של השם באנגלית), במעבדה של רנדל, שקיבלה מימון מגוף זה (כמו גם היחידה שבה עבדו ווטסון וקריק). לקראת אותו ביקור הכין רנדל דו"ח על הפעילות במעבדה בנושא מחקר חומצות הגרעין, ובמסגרת זו כל אחד מהחוקרים, ופרנקלין בתוכם, כתב סיכום של עבודתו. בדו"ח שלה כללה פרנקלין התייחסות לסוגי המולקולה כפי שהוצגו בסמינר שלה, וסיכום של תוצאות נוספות שאליהן הגיעה עד לאותו מועד. אחד מחברי הוועדה היה מקס פרוץ, שעבד במעבדת קוונדיש, והיה למעשה המנחה של קריק בעבודת הדוקטורט שלו שטרם נסתיימה. לבקשתם של ווטסון וקריק מסר להם פרוץ את הדו"ח, שכלל את סיכום המחקר והנתונים של פרנקלין עצמה. הדו"ח כלל, מלבד תיאור העבודה והמסקנות שעולות ממנה, גם נתונים מספריים שנובעים מתמונות העקיפה של המולקולה שפרנקלין ערכה. אחד הנתונים החשובים שהופיעו בדו"ח זה היה כי המבנה הסימטרי של ה-די.אן.איי. הוא של המערכת הגבישית המונוקלינית, חבורת סימטריות מרחבית ("מונוקליני המימורפי").

על חשיבות הדו"ח של פרנקלין לגילוי אמר אפילו ווטסון עצמו בשנת 1969 (לאחר פרסום ספרו "הסליל הכפול"), כי אף שלא היה הכרחי היה חשוב מאוד מאוד. הדברים נכתבו בתשובה למכתב של מקס פרוץ לכתב העת סיינס בשנת 1969 ופורסמו באותו גיליון. במכתבו של פרוץ מופיעה מעין התנצלות על כך שמסר לווטסון ולקריק את הדו"ח ללא אישורה, ואף ללא ידיעתם של פרנקלין או רנדל, אם כי לדבריו לא היה הדו"ח סודי ומטרת הוועדה הייתה ליצור שיתוף פעולה בין היחידות הנתמכות על ידי מועצת המחקר הרפואי. גם קריק אמר (כך לפי פרוץ באותו מכתב) כי בדו"ח היו נתונים שהובאו לידיעתו בפעם הראשונה. "קריק מספר לי כיום שהדו"ח הביא לידיעתו לראשונה את הסימטריה המונוקלינית של תא היחידה". לדבריו של קריק, שנאמרו לפרוץ, נודעת משמעות מבחינת השאלה עד כמה שימש הדו"ח כנתון מהותי ואפילו הכרחי בעת בניית המודל. אחת הנקודות אשר טרם היו ברורות בשלב הזה, לא לפרנקלין ובוודאי שלא לווטסון ולקריק, היא השאלה מהו הכיוון של הסלילים במולקולה. בדו"ח הנ"ל של פרנקלין היא כתבה בתחילת הפסקה השנייה את הדברים הבאים: "היה ברור שהתצורה הגבישית הייתה מבוססת על תא יחידה מונוקליני ממורכז פאה שבו ציר ה-״סי״ מקביל לציר הסיבוב" (ראו הסברים בערך המערכת הגבישית המונוקלינית). מבחינת קריק, הדברים היו מידע חשוב מאין כמוהו משום שמשמעותם הייתה כי הסלילים ממוקמים בכיוונים הפוכים. לדבריו של קריק עצמו, ללא מידע זה הוא לא היה יודע כיצד למקם נכון את חלקי המולקולה בבניית המודל.

מקס פרוץ התנצל באותו מכתב ל-סיינס והסביר את המעשה שלו, מסירת הדו"ח ללא ידיעתה או אישורה של פרנקלין, בכך שהיה חסר ניסיון בעניינים אדמיניסטרטיביים. הוא "הודה" במבט לאחור כי היה עליו לקבל את רשותו של רנדל למסירת הדו"ח, ומבקש להדגיש כי למעשה כל הנתונים שהופיעו בדו"ח נסקרו כבר על ידי פרנקלין בסמינר משנת 1951 והם היו יכולים להיות בידיעתו של ווטסון, אם הוא היה רושם לעצמו נקודות מאותו סמינר. כלומר מבחינתו של פרוץ (ואולי על מנת להשקיט את מצפונו) מסירת הדו"ח לא הוסיפה לווטסון וקריק כל מידע חדש, אלא רק מידע שהיה לדעתו נחלת הכלל קודם לכן, שכן הוא נמסר בהרצאה של פרנקלין. אולם, יש הבדל משמעותי בין התוצאות שהשיגה פרנקלין בסוף שנת 1951 (מועד הסמינר), לעומת התוצאות שכבר היו בידיה במועד עריכת הדו"ח – סוף שנת 1952. מדובר בשנה שלמה של עבודה שבמהלכה הידע שלה התקדם מאוד. זאת ועוד, את הדו"ח קיבלו ווטסון וקריק מפרוץ במהלך חודש פברואר 1953, זמן קצר לאחר שווילקינס הראה לווטסון את צילום מס' 51 של פרנקלין ביחס לסוג ״בי״, כך שאין ספק שהדו"ח גם הוסיף להם וגם עזר להם לבחון את הנתונים המדויקים שיש בידי פרנקלין, אשר מסבירים את אותו תצלום ותצלומים אחרים. כך או כך, כאמור, דעתו של קריק עצמו, מבטלת למעשה לגמרי את הטענה של פרוץ.

כאמור, כאשר קריק ראה את הנתון הזה בדו"ח הוא הגיע מיד למסקנה שנובעת מכך, כי הסלילים במולקולה נמצאים בכיוונים מנוגדים. רק קריק יכול היה להסיק זאת כי לווטסון לא היה כלל מושג בתחום זה של קביעת מבנה של מולקולה.

ואכן, לאחר שווטסון ראה את התצלום ולאחר קריאת הנתונים שבדו"ח חלה התקדמות מהירה מאוד. ב-4 בפברואר 1953 ניסו ווטסון וקריק שוב לבנות את המודל, והפעם בנו מודל של סליל כפול המתבסס במפורש הן על הנתונים שווטסון ראה בתצלום 51 והן על הנתונים אשר הופיעו בדו"ח של פרנקלין ל-MRC אשר נתקבל מפרוץ.

בניית המודל (והפעם המודל הנכון) נסתיימה בסופו של חודש פברואר. ב-28 בפברואר 1953, בהתאם לגרסתו התיאטרלית של ווטסון בספרו, נכנס קריק בסערה אל פאב ה-איגל והודיע לכולם כי "מצאנו את הסוד של החיים". המאמר שלהם נכתב במהלך חודש מרץ, ונשלח לפרסום ב-2 באפריל 1953.

המאמרים ב-נייצ׳ר

המאמר של ווטסון וקריק על גילוי המבנה המרחבי של ה-די.אן.איי. הופיע בגיליון מספר 171 של כתב העת Nature מ-25 באפריל 1953. המאמר קצר ביותר ומשתרע על פני מעט יותר מעמוד וכותרתו "המבנה המולקולרי של חומצות גרעין" (). מלבד המאמר של ווטסון וקריק הופיעו שני מאמרים נוספים הקשורים למבנה ה-די.אן.איי.. המאמרים מופיעים באותו גיליון, זה אחר זה: הראשון הוא המאמר של ווטסון וקריק, מיד אחריו המאמר של וילקינס (ביחד עם סטוק ווילסון) אשר נקרא "מבנה מולקולרי של חומצות גרעין דאופנטוזיות" (), ולאחר מכן מופיע המאמר של פרנקלין ותלמיד המחקר שלה גוסלינג – "תצורה מולקולרית בתימונוקליאט" (). כל שלושת המאמרים אף נשלחו לפרסום באותו תאריך עצמו.

מחד – ברור כי לא קיים קשר בין המאמרים והם אינם פרי עבודה משותפת של כל המחברים יחדיו. מבחינת כל אחד מהמחברים מדובר בעבודת מחקר נפרדת אם כי בתחום המחקר המשותף לכולם – חומצות הגרעין. מאידך – וילקינס ופרנקלין ידעו כבר על הגילוי של ווטסון וקריק כאשר הגישו את המאמרים שלהם לפרסום, ולכן שניהם מתייחסים אליו. הם מצביעים, כל אחד מהם במאמרו שלו, כיצד הנתונים המפורטים בו מתיישבים או אף תומכים בהשערת המבנה של ווטסון וקריק שהופיעה במאמרם. בניגוד אליהם, ווטסון וקריק עצמם לא ציינו בגוף המאמר, למעט בפסקת התודות שבסיומו, את עבודתם של וילקינס ופרנקלין, ודבר לא נאמר על תרומתה המיוחדת של פרנקלין עצמה לגילוי. התעלמות זו, שאליה מתוספת הופעת שלושת המאמרים יחדיו, יצרה תחושה, במיוחד לנוכח העובדה כי המאמר של ווטסון וקריק היה בעל החשיבות הרבה ביותר מבחינת תוכנו, כי למעשה המאמרים של וילקינס ופרנקלין נכתבו כסוג של אישוש ניסויי להשערה של ווטסון וקריק, במקום לראות בהם את אשר היו לאמיתו של דבר: מחקר נפרד ועצמאי של כותבי אותם מאמרים.

ההסתרה וההכחשה של תרומתה של פרנקלין לגילוי החלה כבר במאמר על הגילוי עצמו. בפסקת הסיום של המאמר על הגילוי מציינים המחברים שמות חוקרים אשר בעבודותיהם הם נעזרו, או שעליהן התבססו, ובין היתר הם מתייחסים לפרנקלין ולווילקינס יחד עמה, במשפט הבא: "מאמצינו קיבלו חיזוק מידע על הטבע הכללי של תוצאות ניסוייות שטרם פורסמו והרעיונות של ד"ר מ. ה. פ. וילקינס, ד"ר ר. א. פרנקלין ועמיתיהם בקינגס קולג', לונדון". מלבד אמירה כללית זו ביחס לעבודות אשר נעשו בקינגס קולג' בלונדון אין במאמר כל אזכור למהות עבודתה, או לתרומתה של פרנקלין לגילוי. לין אלקין (), פרופסור לביולוגיה מהייוורד, אשר כתבה וכותבת על מקומה של פרנקלין בגילוי, אמרה על המשפט הבודד הזה המאזכר את פרנקלין במאמר על הגילוי, את הדברים הבאים: "זהו ככל הנראה אחד המשפטים שנאמרו בלשון המעטה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הכתיבה המדעית".

במאמר המפורט יותר משנת 1954 פרנקלין כבר אינה נזכרת כלל, גם לא במסגרת אלה שהם מודים להם על תרומתם, והפעם הם הסתפקו באמירת תודה לווילקינס בלבד וכן לחוקרים נוספים, אך לא מהמעבדה שבה עבדו וילקינס ופרנקלין.

קולג' בירקבק (1958-1953)

בחודש מרץ 1953 עזבה פרנקלין את מעבדת קינגס קולג' ועברה למעבדה למחקר ביומולקולרי בקולג' בירקבק באוניברסיטת לונדון בניהולו של ג'ון דזמונד ברנל. מבחינת פרנקלין היה זה מעבר משמח. זה חודשים רבים שהיא כבר החליטה למצוא לעצמה מעבדת מחקר אחרת, עקב היחס הגרוע לו זכתה בקינגס קולג'. ב-17 באפריל 1953, סמוך לעזיבתה של פרנקלין לבירקבק, שלח לה רנדל, ראש המעבדה בקינגס קולג', מכתב בו הוא מבקש בעיקר להדגיש בפניה כי עליה להפסיק לעבוד על די.אן.איי. ולמצוא לעצמה נושא אחר:

"You will no doubt remember that when we discussed the question of your leaving my laboratory you agreed that it would be better for you to cease to work on the nucleic acid problem and take up something else".

והוא הוסיף בהמשך הדברים אמירה שבה הוא מבקש ממנה במפורש אפילו שלא תחשוב על ה-די.אן.איי.:

I appreciate that it is difficult to stop thinking immediately about a subject on which you have been so deeply engaged, but I should be grateful if you could now clear up…

כלומר, במכתב רשמי ששלח לה כשבוע בלבד לפני פרסום מאמר שחלק מהותי שבו מתבסס על עבודתה במעבדה שלו, כתב ראש המעבדה לפרנקלין שלא תעז אפילו עוד לחשוב על די.אן.איי.. מכתב זה מדגים בצורה הברורה ביותר את היחס שפרנקלין זכתה לו בקינגס קולג'. פרנקלין התעלמה לחלוטין מהאמור במכתב זה, והשלימה בחודשים הראשונים שלה בבירקבק הכנת דו"ח על עבודתה בשנה האחרונה ביחס ל-די.אן.איי. וכן השלימה עוד מספר מאמרים שלה ושל גוסלינג.

עם תחילת עבודתה המתינה פרנקלין להגעת ציוד טכני שהיה נחוץ לה. בין היתר ניצלה זמן זה לביקור היחיד שערכה בישראל. היא הגיעה לחיפה, שם המתינה לה בת דודתה אייריני פרנקלין (מאוחר יותר נוינר), היחידה ממשפחתה שעלתה לישראל. פרנקלין ביקרה בירושלים ואף נסעה בטרמפים לאילת. היא ביקרה גם במכון ויצמן למדע, שם עבד כחוקר בתחום הכימיה דוד סמואל, בן דודה מדרגה שנייה, נכדו של הרברט סמואל. כאשר חזרה לאנגליה סיפרה לכל בני משפחתה וחבריה לעבודה על חוויות הטיול למדינה הצעירה שזה לא מזמן הוקמה. סיפוריה על ישראל הרשימו את חבריה לעבודה, וברנל החליט לנסוע לבקר בישראל, אם כי בסופו של דבר לא יצאה תוכנית זו לפועל, חוויות אלו היו בין הסיבות שהביאו את וולפי טראוב, אחד מהקריסטלוגרפים שבבירקבק, להצטרף שנים מעטות לאחר מכן למכון ויצמן ורוב הקריירה המדעית שלו התנהלה שם (בין היתר היה טראוב המנחה של עדה יונת בעבודת הדוקטור שלה).

מחקר על וירוס מוזאיקת הטבק

תנאי העבודה בבירקבק היו קשים בהשוואה לאלה של קינגס קולג'. המחלקה לקריסטלוגרפיה שכנה בכיכר טורינגטון (Torrington), בבניין שנפגע בהפצצה בתקופת הבליץ על לונדון ולא שופץ בצורה יסודית. משרדה שכן בקומה הרביעית, אך ציוד הרנטגן היה במרתף. בנוסף לכך, ההתעבות מצנרת המים שבתקרת המרתף גרמה לטפטוף קבוע שאילץ אותה לעבוד עם המכשור תחת מטרייה. אבל בבירקבק הרגישה פרנקלין שכישוריה ויכולתה זוכים להכרה ולתמיכה. היא גם כיבדה והעריכה מאוד את מנהל המעבדה ברנל, שנחשב לאחד מהאבות המייסדים של הקריסטלוגרפיה, ובמיוחד היה הראשון שהבין את האפשרות ליישם אותה לתחום הביולוגיה. ברנל היה מרוצה מהצטרפותה של פרנקלין למעבדתו, והמליץ לה להתחיל לחקור את וירוס מוזאיקת הטבק (המכונה בקצרה טי.אמ.וי., ראשי תיבות השם באנגלית) ביחד עם וירוסים נוספים הנמצאים בצמחים. הווירוס טי.אמ.וי. היה סוג של "מודל" למחקר על המבנה והתפקוד של וירוסים בכלל עוד בסוף המאה ה-19.

פרנקלין יצרה לעצמה במעבדה צוות של חוקרים מיומנים, כאשר החוקר הקרוב אליה ביותר ולמעשה השותף העיקרי למחקרים שלה, היה אהרון קלוג, יהודי יליד ליטא שהתחנך בדרום אפריקה, שהיה חוקר עמית בשלב הפוסט-דוקטורט. יחסיהם של פרנקלין וקלוג היו קרובים ביותר, והם היו צוות מושלם הן מבחינת כישרונותיהם והן מבחינת מזגם, כאשר שניהם יכלו להיות מאוד אגרסיביים כאשר נושא מדעי עמד על הפרק. בין פרנקלין לבין משפחתו של קלוג (אשתו ובנו) נקשרו גם קשרים אישיים קרובים ביותר, היא נהגה לבלות בביתם בלונדון לא מעט, ובצוואתה הורישה לקלוג סכום כסף נכבד, ביודעה כי מצבו הכספי אינו מזהיר. בנוסף לקלוג היו עוד שני עוזרי מחקר - קנת הולמס וג'ון פינץ'. בתקופה מסוימת הצטרף אל הצוות גם חוקר אמריקאי בשם דונלד קספר.

זמן לא רב לאחר שהחלה בעבודתה על הווירוס טי.אמ.וי. היא הגיעה, בזכות צילומים בקרני רנטגן שלא נעשו לפניה, לתוצאות שסתרו את ההנחה המקובלת באותה תקופה על החוקרים של וירוס זה, ולפיה מקלוני ה-TMV הם כולם באותו אורך (כ-3000 אנגסטרם). למרות התנגדותו של הווירולוג נורמן פירי (1997-1907), שנחשב למומחה העיקרי של וירוסים אלו, היא עמדה על דעתה (שהתבררה בסופו של דבר כנכונה) ופרסמה את מסקנותיה במאמר ב-נייצ׳ר. בתגובה החליט פירי להפסיק לספק לה את הדגימות למחקרה, אך דבר זה לא מנע ממנה להמשיך במחקריה. כיוון שבזכות מחקר ה-טי.אמ.וי. היו לפרנקלין קשרים עם המחלקות המקבילות באוניברסיטת טובינגן ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, היא המשיכה לקבל דגימות של הווירוס, בעיקר מברקלי. ב-1956 פענחה פרנקלין ביחד עם צוות החוקרים שלה את המבנה של הווירוס טי.אמ.וי.. הם מצאו כי הווירוס בנוי מתת-יחידות חלבוניות המסודרות כמעין בורג מסביב לנקב שנמצא בליבת הווירוס, כאשר יחידות ה-אר.אן.איי. משוקעות בין תתי-היחידות של החלבון.

שכר והערכה מקצועית

שכרה של פרנקלין בבירקבק היה מבוסס על מלגות שנתיות שהצליח ברנל לגייס, בעיקר מ ״מועצת המחקר החקלאי״ (איי.אר.סי.) בשל עבודתה על וירוסים המזיקים לחקלאות. מכיוון שברנל התקשה לחדש את המלגות פנתה פרנקלין לשירות הבריאות הציבורי בארצות הברית (כיום מחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית) בבקשה לקבלת מימון למחקר וירוסים גורמי מחלות בבני אדם. סכום המימון השנתי שהצליחה לקבל, 10,000 ליש"ט, היה כה גדול שהנהלת האוניברסיטה הניחה כי נועד לממן מחקר במשך שלוש שנים, אחרת הייתה מסרבת לקבלו.

פרנקלין השתתפה במהלך עבודתה בבירקבק בכנסים מדעיים רבים. במרבית הכנסים הייתה האישה היחידה ברשימת המרצים. בקיץ 1956 יצאה (בפעם השנייה) לנסיעה ארוכה בארצות הברית, נסיעה ששילבה השתתפות בכנסים מדעיים ביחד עם טיולים רגליים וטיפוס הרים שכה אהבה לעשות בשעות הפנאי שלה במשך כל חייה. באותן הרצאות וכנסים (כמו בביקור הקודם שלה בשנת 1954) הרצתה פרנקלין, בין היתר, הן על התגליות שלה במחקר הפחם וגם על עבודתה הנוכחית על וירוסים. למרות גילה הצעיר היא התקבלה בכנסים אלו כאחת מהחוקרות הבולטות בתחום זה. באותה נסיעה שנייה לארצות הברית החל להירקם קשר אישי יותר בין פרנקלין, שככל הידוע לא ניהלה קשרים רומנטיים במהלך שנות חייה, ובין דונלד קספר, אשר חזר כבר לארצות הברית, קשר שלא היה לו המשך עקב מחלתה ופטירתה.

במהלך הנסיעה פגשה פרנקלין עמיתים מברקלי שהציעו לה דוגמאות של וירוס שיתוק ילדים שהצליחו לגבש. פרנקלין כתבה לברנל הצעה לחקור את מבנה הווירוס, ושנה אחר כך (יולי 1957) הוא הצליח להשיג את הסכמת הרקטור של האוניברסיטה למחקר בווירוס המסוכן, לאחר שברנל טען בפניו כי החומר שייבדק לא היה פעיל.

במהלך שנות עבודתה בבירקבק שמרה פרנקלין על קשר מקצועי עם פרנסיס קריק ועם ג'ים ווטסון, ונהגה להיוועץ בהם (בכתב) לעיתים בנושאי המחקר שלה. קשר זה כלל מכתבים ידידותיים למדי, וכן מפגשים משותפים בכנסים מדעיים. מהמכתבים ששלחו אליה עולה כי זכתה להערכה רבה משניהם. השימוש שעשו השניים במידע שלה במהלך גילוי מבנה ה-די.אן.איי. על ידם, לא הוזכר כלל על ידי אף אחד מהם. עובדה זו, של קיומם של קשרים מקצועיים קרובים בין פרנקלין לביניהם, מעלה תמיהה נוספת על הניסיונות של שניהם להסתיר בדיעבד - עם קבלת פרס נובל ולאחר פטירתה - את תרומתה החשובה לגילוי המבנה המרחבי של ה-די.אן.איי. על ידם.

קבוצת המחקר שלה בבירקבק הפיקה כמות גדולה של מאמרים מדעיים בנושא המחקר שלה, בצירופים שונים של שמות המחברים כאשר שמה של פרנקלין הופיע בחלק גדול מהם.


בחודש ספטמבר 1956, בסמוך לסיום שהותה בארצות הברית, החלה לסבול ממחושים בבטנה. כאשר חזרה לאנגליה הייתה האבחנה ברורה וחד משמעית – היא סובלת מסרטן השחלות. לאחר שני ניתוחים וסדרות ארוכות של טיפולים היא חזרה לעבודתה. במהלך תקופה זו אומנם החלה לחקור את המבנה של הווירוס הגורם לשיתוק ילדים, אך לא הספיקה להשלים מחקר זה.

בסוף שנת 1957 החלה שוב לעבור טיפולים ותקופות ארוכות של אשפוז, אך ב-16 באפריל 1958 נפטרה ממחלתה.

בהספד שכתב ברנל לזכרה ב-נייצ׳ר נכתב:

הצילומים שלה הם בין תצלומי קרני רנטגן היפים ביותר שנעשו לחומר כלשהו. איכותם הגבוהה היא פרי תשומת לב קיצונית בהכנת הדגימות ובהתקנתן כמו גם בביצוע הצילום עצמו. ידיה שלה עשו כמעט את כל העבודה. באותו הזמן, היא הוכיחה עצמה כמנהלת נערצת של צוות מחקר והיוותה השראה לאלו שעבדו איתה ששאפו לחקות את הסטנדרטים הגבוהים שלה. רגעי השיא של מסירותה למחקר היו בחודשים האחרונים לחייה. אף על פי שחלתה במחלה שידעה כי תהיה קטלנית היא המשיכה לעבוד עד הרגעים האחרונים.

— J. D. Bernal, Rosalind E. Franklin (obituary), Nature, 182,154

התעניינות מחודשת

סיפור חייה של פרנקלין לא הסתיים עם מותה בטרם עת בשנת 1958. סיפורה עבר תהפוכות לא מעטות בשנים לאחר מכן, שהביאו למידע שלא היה ידוע קודם לכן, על תרומתה לגילוי המבנה המרחבי של ה-די.אן.איי.. פרנקלין לא ידעה כלל במועד פטירתה כי למעשה עבודתה ומחקרה שימשו בסיס עיקרי לגילוי המבנה המרחבי של ה-די.אן.איי. על ידי ווטסון וקריק.

ב-10 בדצמבר 1962 קיבלו ווטסון, קריק וגם וילקינס את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה עבור גילוי המבנה המרחבי של ה-די.אן.איי.. בנאום קצר שנשא ווטסון במעמד הענקת הפרס לא אוזכרה כלל פרנקלין. גם בהרצאות שנשא כל אחד מהם, כמקובל, יום לאחר הטקס, לא הזכירו ווטסון וקריק את פרנקלין. וילקינס אמנם טרח לציין את שמה בהרצאתו, אך עשה זאת רק במסגרת דברי תודה לקבוצת חוקרים שבשמותיהם נקב, על עבודתם המשותפת במעבדת קינגס קולג' שבה עבד. במועד קבלת פרס נובל, לא הייתה פרנקלין בין החיים זה ארבע שנים. קולה לא יכול היה עוד להישמע, והשאלה "מה הייתה תרומתה של פרנקלין לגילוי?" עדיין לא התעוררה כלל במועד זה. חלפו שש שנים נוספות עד שהשאלה החלה להעסיק את הקהילה המדעית, ולא רק אותה.

הסליל הכפול

לאחר ששקד על כתיבתו במשך שנתיים, פרסם ווטסון בשנת 1968 את ספרו "הסליל הכפול":

"The Double Helix: A Personal Account of the Discovery of The Structure of DNA" 
שבו הוא מספר על הגילוי מנקודת מבטו, תוך שהוא מתייחס לשאר האנשים שהיו מעורבים בעניין, לרבות פרנקלין עצמה. באופן אירוני למדי, דווקא ספרו, שהמעיט בחשיבות עבודתה ואשר צייר אותה באופן דמיוני לגמרי ואף מסולף, כמעין "טכנאית", שלא הבינה את המשמעות של הנתונים שלה, הוא שהביא למחקר על תרומתה ולגילוי חלקה שהוסתר זמן כה רב.

ווטסון חשב בתחילה לקרוא לספרו "זוג בסיסים" (), שם שהוא בעל משמעות כפולה בהקשר זה. ואולם קריק התנגד לשם זה מפני שלא רצה שיחשבו שהוא (קריק) מוגדר כבסיס. לאחר מכן הציע ווטסון את השם "ג'ים ההגון" () קריק דווקא לא התנגד לשם זה, ואולם הוא הביע התנגדות עזה לתוכנו של הספר והגדיר אותו באחד ממכתביו לווטסון בעניין כרכילות ברמה של מגזינים לנשים. קריק שלח מכתבי התנגדות להוצאה לאור של אוניברסיטת הרווארד וכתוצאה מכך, לאחר פניות הן של קריק והן של מדענים אחרים, ההוצאה סירבה להוציאו לאור, בין היתר עקב חשש ממשפטי דיבה. עותקים של כתב היד המקורי נשלחו לכמה מדענים. אחד מהם, ג'ון קנדרו, קריסטלוגרף זוכה פרס נובל באותה שנה של ווטסון וקריק, שלח עותק של הספר לג'ון דזמונד ברנל. והלה כתב לו בתגובה כי אומנם נהנה מאוד מקריאת הספר, אבל הוסיף כי ווטסון "בלתי הגון באופן מיוחד לגבי התרומה של רוזלינד פרנקלין ואינו מזכיר את ההיטל שלה של המבנה הסלילי של ה-די.אן.איי. המראה את מיקומם החיצוני של קבוצות הפוספטים", אך ברנל לא נקט ככל הידוע בפעולה על מנת לתקן מצב זה.

לאחר שפורסם הספר "הסליל הכפול" החלו להיכתב על חלקה ותרומתה מאמרים רבים, בתחילה בשנת 1968, ולאחר מכן בשנת 1974 על ידי אהרון קלוג, שותפה למחקר בבירקבק, שהצביע באותם מאמרים, בין היתר בהתבסס על מחברות העבודה שלה עצמה, על התרומה הרבה שלה לגילוי ועל עד כמה הייתה קרובה להגיע לגילוי המבנה בעצמה.


בשנת 1975 פירסמה חברתה אן סייר ביוגרפיה בשם ״רוזלינד פרנקל ו- די.אן.איי.״ (באנגלית), אשר אף על פי שלא נכתבה כביוגרפיה לפי הגדרתה של סייר עצמה, היוותה למעשה כתב הגנה חריף כנגד הטענות השקריות שהעלה ווטסון בספרו "הסליל הכפול".

בשנת 2002 נכתבה עליה ביוגרפיה מלאה (באנגלית) על ידי ברנדה מדוקס. ביוגרפיה זו הופיעה בעברית בספטמבר 2009 בשם "רוזלינד פרנקלין: הגברת האפלה של הדנ"א", בתרגומה של עדי מרקוזה-הס.

השם "הגברת האפלה" הוא בעל משמעות כפולה. במקור בחודש מרץ 1953, כאשר פרנקלין עזבה את קינגס קולג', שלח וילקינס מכתב לקריק, ומיד בפתח הדברים כתב:

אני חושב שתהיה מעוניין לדעת כי הגברת האפלה שלנו עוזבת אותנו בשבוע הבא, וכי מרב החומר של שלושת הממדים נמצא כבר בידנו

באופן אירוני נקרא כיום אחד המבנים של קינגס קולג' בשם "בנין פרנקלין-וילקינס". אותה מעבדה שאותה עזבה פרנקלין בשנת 1953 עקב היחס שלו זכתה שם, ואשר את עזיבתה ליווה מכתב של וילקינס המכנה אותה "הגברת האפלה" החליטה לאחר שנים רבות כי ראוי שאחד המבנים שלה ייקרא על שמה.

מורשת - ב-2020 ישוגר למאדים הרובר הבריטי רוזלינד פרנקלין. תפקידו יהיה לחפש עדויות לחיים בהווה או בעבר.

view all

Rosalind Elsie Franklin's Timeline

July 25, 1920
Notting Hill, London, Greater London, England, United Kingdom
April 16, 1958
Age 37
Chelsea, London, Greater London, England, United Kingdom
Willesden Jewish Cemetery, Greater London, England, United Kingdom