Ruth Schwartz - Dayan

Ruth Dayan (Hebrew: רות דיין‎; March 6, 1917 – February 5, 2021) was an Israeli businesswoman who was the founder of the Maskit fashion house and was active in many social causes. She was also the first wife of Israeli Foreign Minister and General, Moshe Dayan (1915–1981).

Biography

Ruth Schwartz (later Dayan) was born in Haifa in 1917, one of two daughters born to Tzvi and Rachel (née Klimkar) Schwartz, Jewish immigrants of the Second Aliyah. She was married to Moshe Dayan from 1935 to 1971, when they divorced. During their marriage, they lived in Nahalal, and later Tzahala. Ruth's sister, Reuma, married Ezer Weizman, the Israeli air force general, Defense minister and President. Dayan had three children: Yael Dayan, a former Knesset member and Deputy Mayor of Tel Aviv; Ehud (Udi) Dayan, a writer; and Asaf "Assi" Dayan, an actor and filmmaker. In 2010, Dayan collaborated on her life story with biographer Anthony David.

Dayan created a sensation with her tell-all book Or Did I Dream the Dream? The Story of Ruth Dayan, coauthored with Helga Dudman in 1973, which became a best-seller. Dayan said her husband "had such bad taste in women".

She turned 100 in March 2017 and died in February 2021, one month shy of her 104th birthday. Dayan died at her home in Tel Aviv.

Social activism

As a proponent of women's empowerment, Dayan founded Maskit, a fashion and decorative arts house that provided Dayan with a way of creating jobs for new immigrants and preserving Jewish ethnic crafts and culture of the various communities living in Israel.

In 1955, Dayan met fashion designer Finy Leitersdorf, who designed clothes and accessories for Maskit for 15 years. The two collaborated on a joint exhibit of Maskit designs at the Dizengoff Museum (today the Tel Aviv Museum).

Dayan also founded a Jewish–Arab social group, Brit Bnei Shem (Ibnaa Sam). She has worked on behalf of new immigrants, the rights of Bedouins and women's causes. She was a lifelong friend of Palestinian poet and nationalist Raymonda Tawil, mother of Suha Arafat, who in 1990 became wife of PLO leader Yasser Arafat. In 1978, Dayan and Tawil planted a peace forest in Neve Shalom, Israel. In late 2009, Ruth Dayan flew to Malta to meet Arafat's daughter, Zawha.

Awards and recognition

On January 11, 2007, Dayan was awarded the Partner of Peace Award by the Neve Shalom/Wahat al-Salam community, a cooperative village of Jews and Arabs midway between Jerusalem and Tel Aviv. In 2010, Dayan was awarded honorary citizenship by the Israeli town of Herzliya.[8]

Published works

• Or Did I Dream the Dream? The Story of Ruth Dayan
• Crafts of Israel
• National Crafts among the Israelis & Arabs: One Path to Peace

רות דיין (לבית שוורץ; 6 במרץ 1917 – 5 בפברואר 2021) הייתה פעילה חברתית ישראלית ואשתו הראשונה של משה דיין. ייסדה את חברת האופנה והטקסטיל "משכית" והייתה שותפה בייסוד ארגון הצדקה "וראייטי ישראל".

ביוגרפיה

דיין נולדה בחיפה בשם רות שוורץ, הבכורה מבין שתי בנות לצבי שוורץ, עורך דין יליד נובוסליצה, ולרחל לבית קלימקר, אשת חינוך ילידת קישינב, שניהם מאנשי העלייה השנייה. אחותה הצעירה היא ראומה, שלימים נישאה לעזר ויצמן. בהיותה בת שנתיים נסעה עם הוריה לאנגליה לצורך לימודיו של אביה. בגיל 10 שבה לארץ ישראל עם משפחתה ועברה להתגורר בשכונת מוסררה, ולאחר מכן בשכונת רחביה בירושלים, שם למדה בגימנסיה העברית רחביה והייתה פעילה ב"המחנות העולים". בגיל שבע עשרה עברה לנהלל ולמדה בבית הספר החקלאי לבנות. בנהלל הכירה את משה דיין, וב-1935 השניים נישאו. מנישואיהם נולדו יעל, אודי ואסי. ב-1945 עברה המשפחה להתגורר בתל אביב.

במהלך מלחמת העצמאות, מונה משה דיין למפקד ירושלים, והמשפחה עברה בעקבותיו למגורי השרד בווילה לאה שבשכונת רחביה בירושלים.

ב-1949 עבדה דיין כמדריכה חקלאית במושבי העולים החדשים בפרוזדור ירושלים. היא וחוקרת הפולקלור זהרה וילבוש הבחינו במיומנות הנשים בתחומי מלאכת היד וביצירותיהן. דיין החליטה לנסות ולהפוך את העיסוק למקור פרנסה ושימור תרבותי, וביצעה בכך תפנית מההכוונה הרשמית של המדינה שניסתה לחנך את העולים לעיסוק בחקלאות. פרויקט איתור הנשים (והגברים, רובם צורפים ממוצא תימני), הדרכתן ושיווק ראשוני של יצירותיהן נקרא פרויקט "אשת חיל".

שנה לאחר מכן הקימה את חוג הידידים של המרכז הרפואי שיבא - תל השומר, וכיהנה במשך שנים כנשיאת כבוד של החוג.

ב-1952 עזבה את פרויקט "אשת חיל" והתלוותה למשה דיין שנשלח לקורס מפקדים בכירים בבריטניה. שם החלה ללמוד אריגה וטווייה מתוך מטרה להמשיך בעבודה זו עם שובה לארץ.

שנה לאחר שובה לישראל, ב-1954, בעידוד ובתמיכה של שרת העבודה, גולדה מאיר, ושל מנכ"ל משרד ראש הממשלה, טדי קולק, הפך הפרויקט לחברת הלבשה ורקמה ממשלתית בשם "משכית", כשדיין משמשת כמנכ"לית שלה. החברה סיפקה מקומות תעסוקה למאות עובדים, בעיקר עולים חדשים, מקריית שמונה שבצפון ועד לדימונה שבדרום. בבגדי החברה ובאריגיה שולבו דוגמאות של עדות ואוכלוסיות שונות, בהם לובים, פרסים, תימנים, וגם דרוזים, בדואים ופלסטינים.

ב-1964 נקלעה "משכית" לקשיים עקב ניהול כושל וכמעט עמדה להימכר לידיים פרטיות, אלא שוועדת שרים לענייני כלכלה החליטה לשמר אותה כחברה ממשלתית.

דיין נמנתה על מקימי וראייטי ישראל ב-1967, הייתה חברת המועצה הציבורית של יש דין: ארגון מתנדבים לזכויות אדם, חברת הוועד המנהל של המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי וחברת המועצה הציבורית של קרן אברהם. ב-1970 הצטרפה לאגודת "ברית בני שם", אגודה להבנה בין יהודים וערבים, ושימשה כנשיאה במשך כ-40 שנה.

במשך עשרות שנים יסדה והייתה פעילה בארגונים רבים למען עולים חדשים, חולים והדו-קיום בין ערבים ליהודים. על מאמציה לקירוב לבבות בין יהודים לערבים קיבלה ב-1994 דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנת תשס"ב קיבלה את פרס יגאל אלון מטעם "עמותת דור הפלמ"ח". ב-2010, קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.

ב-1972, כעבור 37 שנות נישואים, התגרשה רות ממשה דיין.

ב-1973 פרסמה אוטוביוגרפיה בשם "ואולי: סיפורה של רות דיין". ב-2001 הוציאה לאור את אסופת המכתבים שכתב לה משה דיין עת היה כלוא בכלא עכו, בשנים 1941-1939, בספר מופיעים גם קטעים מיומנה. על חייה של דיין ביימה דינה צבי ריקליס את הסרט התעודי "ביג מאמא", ששודר בערוץ 2 ב-2004.

דיין הוצבה במקום השביעי ברשימת מחנה של"י לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, בהמשך הוצבה במקום ה-116 ברשימת רצ לקראת הבחירות לכנסת ה-11 ובמקום ה-89 לקראת הבחירות לכנסת ה-12, ולאחר מכן, במקום ה-107 ברשימת מרצ לקראת הבחירות לכנסת ה-13 והבחירות לכנסת ה-14, במקום ה-113 לקראת הבחירות לכנסת ה-15, במקום ה-107 לקראת הבחירות לכנסת ה-16, במקום ה-100 לקראת הבחירות לכנסת ה-17, במקום ה-92 לקראת הבחירות לכנסת ה-19 ובמקום ה-101 לקראת הבחירות לכנסת ה-21, וכך הייתה למועמדת הכנסת המבוגרת ביותר אי-פעם בתולדות המדינה. לקראת הבחירות לכנסת ה-22, הוצבה במקום ה-102 ברשימת המחנה הדמוקרטי. לקראת הבחירות לכנסת ה-23 הוצבה במקום ה-108 ברשימת העבודה-גשר-מרצ, כאשר בתה יעל שובצה במקום ה-107 ברשימה.

דיין הייתה חברת המועצה הציבורית של ארגון בצלם.

ב-2013 הושק מחדש המותג "משכית" לאחר שני עשורים, ביוזמת מעצבת האופנה שרון טל ותוך שיתוף פעולה מלא של דיין.

בשנת 2014 זכתה דיין בעיטור נשיא מדינת ישראל.

בשנת 2014 זכתה גם בפרס רפפורט על מפעל חיים בקטגוריית: עשייה נשית פורצת דרך ומחוללת שינוי בחברה הישראלית.

ב-1 במאי 2014 נפטר בנה אסי דיין וב-19 בנובמבר 2017 נפטר בנה אודי דיין.

ב-2017 זכתה בפרס שלמה בובליק לשנת תשע"ז, המוענק על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים.

דיין התגוררה בשכונת למד בתל אביב ונפטרה ב-5 בפברואר 2021 בביתה, כחודש לפני יום הולדתה ה-104.