Shmuel Yeivin

ויקיפדיה עברית

Shmuel Yeivin (Hebrew: שמואל ייבין) (September 2, 1896 - February 28, 1982) was an Israeli archaeologist.

Yeivin was born in 1896 in Odessa, in the Jewish Pale of Settlement in the Russian Empire (now in Ukraine). He emigrated to Ottoman Palestine in 1905.

He was the inaugural Director of the Israeli Department of Antiquities, holding the position from the foundation of the Department on July 26, 1948, until 1961.

• In 1955, Yeivin was the joint recipient (together with Michael Avi-Yonah) of the Bialik Prize for Jewish thought.
• In 1968, Yeivin was awarded the Israel Prize, for Jewish studies.

_________________________________

ויקיפדיה: שמואל ייבין ( 2 בספטמבר 1896 – 28 בפברואר 1982) היה ארכאולוג ישראלי, מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים (1948–1959), פרופסור באוניברסיטת תל אביב (1955–1969). חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל (1955) ובפרס ישראל למדעי היהדות (1968). י

ייבין נולד בשנת 1896 בעיר אודסה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (אוקראינה), בנם של ניסן‏ ואסתר ייבין, מורה ולימים עסקנית ביישוב.‏ בשנת 1905, בעקבות הפרעות, עלה לארץ ישראל עם אמו ושתי אחיותיו (ב-1908 הגיע גם אביו). הוא למד בגימנסיה הרצליה,‏ וסיים לימודיו במחזור השני, בשנת 1914. לאחר תום לימודיו גויס לשרת בצבא האימפריה העות'מאנית. הוא שירת במלחמה בדרגת סגן-משנה בחזיתות ארץ ישראל ומקדוניה, וזכה על שירותו במדליית המלחמה הטורקית ובעיטור מטעם גרמניה (שאותו החזיר ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון). בשנים 1920–1923 למד ארכאולוגיה וערבית באוניברסיטת לונדון,‏ ובתום לימודיו יצא לערוך חפירות ארכאולוגיות במצרים, בעיראק ובארץ ישראל. בשנים 1933–1935 השתתף בחפירות של יהודית מרקה-קראוזה בא-תל, שזוהתה עם העי.‏

עיסוקיו של ייבין בחפירות ארכאולוגיות נמשך באופן רציף עד 1933, לצד השלמת לימודים נוספים באוניברסיטת ברלין (1928–1929) וראשית פעילותו הציבורית. בשנת 1930 מונה לחבר בוועדת הכותל היהודית. בשנת 1935 התמנה לכהן כמזכיר מדעי של ועד הלשון, בתל אביב, תפקיד שבו החזיק עד 1942. בין השנים 1936–1939 עסק פעם נוספת בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל ובעיראק. בשנים 1942–1944 שימש כמזכיר מערכת האנציקלופדיה המקראית, ולאחר מכן שימש עד קום המדינה בתפקיד המתרגם הראשי של ממשלת ארץ ישראל

מקום מדינת ישראל ועד 1959 כיהן ייבין כמנהל אגף העתיקות והמוזיאונים. במסגרת תפקידו נאבק לשמר מבנים עתיקים, מסגדים ושכונות עתיקות שיושבו על ידי ערבים לפני מלחמת העצמאות ולאחר המלחמה יועדו להריסה, אך ללא הצלחה רבה.‏ במקביל הוא המשיך בעבודה ארכאולוגית וחפר בקיסריה

בשנת 1955 הצטרף לסגל אוניברסיטת תל אביב שנוסדה אז. בשנים 1961–1969 עמד בראש החוג ללימודי המזרח התיכון הקדום, ובסיום תפקידו זה פרש מהאוניברסיטה. במקביל נמשכה פעילותו בוועד הלשון ומשנת 1953 במסגרת האקדמיה ללשון העברית, שבה היה משנת 1973 חבר הנהלה ושימש לאורך השנים חבר מערכת האנציקלופדיה העברית. כמו כן הוא היה חבר ועדת השמות הממשלתית (1949–1971). י

בשנת 1955 זכה בפרס ביאליק לחכמת ישראל ביחד עם מיכאל אבי-יונה על הספר שחיברו השניים, בהשתתפות משה שטקליס: "קדמוניות ארצנו", שהופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד.‏[9] בשנת 1968 זכה בפרס ישראל למדעי היהדות על מפעל חייו.‏[10] בשנת 1972 מונה לחבר כבוד בחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה.

משפחתו

בשנת תר"פ נישא לבתיה שטרן, שכמוהו עלתה לארץ ישראל (מהעיר קישינב, בירת פלך בסרביה שברוסיה) עם אמה ואחיה בראשית ימיה של תל אביב ולמדה בגימנסיה הרצליה. בני הזוג היו הורים לשניים: יהודה ואפרת. בתו אפרת ייבין הייתה ארכאולוגית שעסקה במחקר הפרהיסטורי, ונפטרה בשנת 1975. בשנת 1980 הוציא אביה ספר לזכרה שקיבץ את מחקריה: "ספר אפרת תרצה ייבין ז"ל". י

אשתו בתיה הייתה בתו של המורה העברי הציוני אפרים פישל שטרן (1858–1930), שעלה לארץ ישראל אחרי המלחמה, בשנת תר"פ.‏

אחותה שרה הייתה אשתו של התעשיין והממציא, איש הציבור והנדבן שמואל (סם) בלום. אחיה דוד שטרן (1889–1962) היה אגרונום, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית במשך שנים, עד 1945, ולאחר מכן מנהל המחלקה הכלכלית של הסוכנות בניו יורק עד 1954, עת התמנה למנהל מרכז ההשקעות במשרד האוצר, תפקיד שבו שימש עד פרישתו בסוף אותו עשור. אחותה חמדה הייתה אשתו של המומחה לחקלאות, חוקר תולדות היישוב והסופר עבר הדני (אהרן פלדמן). י