Stan Getz

http://en.wikipedia.org/wiki/Stan_Getz

Stanley Getz (February 2, 1927 – June 6, 1991) was an American jazz saxophonist. Playing primarily the tenor saxophone, Getz was known as "The Sound" because of his warm, lyrical tone, his prime influence being the wispy, mellow timbre of his idol, Lester Young.[1] Coming to prominence in the late 1940s with Woody Herman's big band, Getz is described by critic Scott Yanow as "one of the all-time great tenor saxophonists".[1] Getz went on to perform in bebop, cool jazz and third stream, but is perhaps best known for popularizing bossa nova, as in the worldwide hit single "The Girl from Ipanema" (1964).

Early life[

Getz was born on February 2, 1927, at St. Vincent's Hospital in Philadelphia, Pennsylvania. His parents were Polish from the Kiev area of the Ukraine who emigrated to the United States in 1903. The Getz family first settled in Philadelphia, but during the depression the family moved to New York City, seeking better employment opportunities. Getz worked hard in school, receiving straight As, and finished sixth grade close to the top of his class. Getz's major interest was in musical instruments, and he felt a need to play every instrument in sight. He played a number of them before his father bought him his first saxophone at the age of 13. Even though his father also got him a clarinet, Getz instantly fell in love with the saxophone and began practicing eight hours a day.

He attended James Monroe High School in the Bronx. In 1941, he was accepted into the All City High School Orchestra of New York City. This gave him a chance to receive private, free tutoring from the New York Philharmonic's Simon Kovar, a bassoon player. He also continued playing the saxophone. He eventually dropped out of school in order to pursue his musical career, but was later sent back to the classroom by the school system's truancy officers.[1]

In 1943 at the age of 16,[2] he was accepted into Jack Teagarden's band, and because of his youth he became Teagarden's ward. Getz also played along with Nat King Cole and Lionel Hampton. After playing for Stan Kenton, Jimmy Dorsey, and Benny Goodman, Getz was a soloist with Woody Herman from 1947 to 1949 in "The Second Herd", and he first gained wide attention as one of the band's saxophonists, who were known collectively as 'The Four Brothers', the others being Serge Chaloff, Zoot Sims and Herbie Steward.[2] With Herman, he had a hit with "Early Autumn" and after Getz left "The Second Herd" he was able to launch his solo career. He was the leader on almost all of his recording sessions after 1950.

Career

Getz's reputation was greatly enhanced by his featured status on Johnny Smith's 1952 album Moonlight in Vermont, that year's top jazz album. The single of the title tune became a hit that stayed on the charts for months.[3]

In the mid to late 1950s working from Scandinavia, Getz became popular playing cool jazz with Horace Silver, Johnny Smith, Oscar Peterson, and many others. His first two quintets were notable for their personnel, including Charlie Parker's rhythm section of drummer Roy Haynes, pianist Al Haig and bassist Tommy Potter. A 1953 line-up of the Dizzy Gillespie/Stan Getz Sextet featured Gillespie, Getz, Peterson, Herb Ellis, Ray Brown and Max Roach.[1]

Returning to the U.S. from Europe in 1961, Getz became a central figure in introducing bossa nova music to the American audience. Teaming with guitarist Charlie Byrd, who had just returned from a U.S. State Department tour of Brazil, Getz recorded Jazz Samba in 1962 and it quickly became a hit. Getz won the Grammy for Best Jazz Performance of 1963 for "Desafinado", from the same album. It sold over one million copies, and was awarded a gold disc.[4] His second bossa nova album, also recorded in 1962, was Big Band Bossa Nova with composer and arranger Gary McFarland. As a follow-up, Getz recorded the album, Jazz Samba Encore!, with one of the originators of bossa nova, Brazilian guitarist Luiz Bonfá. It also sold more than a million copies by 1964, giving Getz his second gold disc.[4]

He then recorded the album Getz/Gilberto, in 1963,[5] with Antonio Carlos Jobim, João Gilberto and his wife, Astrud Gilberto. Their "The Girl from Ipanema" won a Grammy Award. The piece became one of the most well-known latin jazz tracks. Getz/Gilberto won two Grammys (Best Album and Best Single). A live album, Getz/Gilberto Vol. 2, followed, as did Getz Au Go Go (1964), a live recording at the Cafe Au Go Go. Getz's love affair with Astrud Gilberto brought an end to his musical partnership with her and her husband, and he began to move away from bossa nova and back to cool jazz. While still working with the Gilbertos, he recorded the jazz album Nobody Else but Me (1964), with a new quartet including vibraphonist Gary Burton, but Verve Records, wishing to continue building the Getz brand with bossa nova, refused to release it. It came out 30 years later, after Getz had died.

In 1972, Getz recorded in the fusion idiom with Chick Corea, Tony Williams and Stanley Clarke, and in this period experimented with an Echoplex on his saxophone. He had a cameo in the film The Exterminator (1980).

In the mid-1980s Getz worked regularly in the San Francisco Bay area and taught at Stanford University as an artist-in-residence at the Stanford Jazz Workshop until 1988.[6] In 1986, he was inducted into the Down Beat Jazz Hall of Fame. During 1988, Getz worked with Huey Lewis and the News on their Small World album. He played the extended solo on the title track, which became a minor hit single.

His tenor saxophone of choice was the Selmer Mark VI.

Personal life

Getz married Beverly Byrne, a vocalist with the Gene Krupa band, on November 7, 1946; they had three children together.

Getz became involved with drugs and alcohol while a teenager. In 1954, he was arrested for attempting to rob a pharmacy to get a morphine fix. As he was being processed in the prison ward of Los Angeles County-USC Medical Center, Beverly gave birth to their third child one floor below. Getz tried to escape his narcotics addiction by moving to Copenhagen, Denmark. On November 3, 1956, he married Monica Silfverskiöld, daughter of Swedish physician and former Olympic medalist Nils Silfverskiöld, and had two children with her: Pamela and Nicolaus. The couple divorced in 1987.

Zoot Sims, who had known Getz since their time with Herman, once described him as "a nice bunch of guys", as a consequence of the wide behavioural range of which Getz was capable. Getz died of liver cancer on June 6, 1991. His body was cremated and his ashes were scattered at sea, off the coast of Marina del Rey, California.

In 1998, the Stan Getz Media Center and Library at Berklee College of Music was dedicated through a donation from the Herb Alpert Foundation.

Discography

Main article: Stan Getz discography

Awards

Grammy Award for Best Jazz Performance, Soloist or Small Group (Instrumental) "Desafinado," Stan Getz. 1962 Grammy Award for Record of the Year, "The Girl From Ipanema," 1964 Grammy Award for Album of the Year, Getz/Gilberto, Stan Getz and João Gilberto (Verve) 1964 Grammy Award for Best Instrumental Jazz Performance, Small Group or Soloist With Small Group, Getz/Gilberto, Stan Getz 1964 Grammy Award for Best Jazz Solo Performance, "I Remember You" Stan Getz 1991 Bibliography[edit] Astrup, Arne. The Stan Getz Discography, 1978. Churchill, Nicholas. Stan Getz: An Annotated Bibliography and Filmography, 2005. Gelly, Dave. Stan Getz: Nobody Else But Me, 2002. Kirkpatrick, Ron. Stan Getz: An Appreciation of His Recorded Work, 1992. Maggin, Donald L. (1996). Stan Getz. A Life in Jazz. New York: William Morrow. ISBN 0-688-15555-3. Palmer, Richard. Stan Getz, 1988. Taylor, Dennis. Jazz Saxophone: An In-depth Look at the Styles of the Tenor Masters, 2004.

https://en.wikipedia.org/wiki/Stan_Getz

https://sv.wikipedia.org/wiki/Stan_Getz

http://www.stangetz.net/bio.html

https://www.youtube.com/watch?v=MMkCMK7V_eQ

סטנלי גייטסקי

''''''(באנגלית: Stanley Gayetzky;‏ 2 בפברואר 1927 - 6 ביוני 1991), המוכר בשם הבמה שלו סטן גץ (Stan Getz), היה מוזיקאי יהודי אמריקאי, אחד מנגני הסקסופון הבולטים בג'אז, במחצית השנייה של המאה ה-20. היה מחלוצי הבוסה נובה ונגן קול ג'אז מפורסם.

חייו ויצירתו גץ נולד בפילדלפיה, אך גדל בניו יורק במשפחה יהודית שמוצאה מרוסיה. הוא ניגן במספר כלי נגינה לפני שאביו קנה לו את הסקסופון הראשון שלו בגיל 13. בשנת 1943, כשהיה בן 16, הצטרף לתזמורתו של הטרומבוניסט ג'ק טיגרדן. לאחר שניגן במספר תזמורות אחרות (זו של סטן קנטון ב-1944; זו של ג'ימי דורסי ב-1945; וזו של בני גודמן בשנים 1945–1946), הוא התפרסם כסולן בתזמורתו של וודי הרמן בשנים 1947–1949. הסולו המלודי והלירי שניגן בקטע "סתיו מוקדם" ("Early Autumn") שחיבר רלף ברנז הפך ללהיט. כמעט בכל ההקלטות בהן השתתף החל משנת 1950, גץ היה המנהיג המוזיקלי. בשנים 1953-1954 הוא ניגן ביחד עם ג'ימי רייני.

בשנות החמישים צבר גץ פופולריות כנגן קול ג'אז, כשניגן לצידם של הוראס סילבר הצעיר, אוסקר פיטרסון, ורבים אחרים. בחטיבות הקצב שליוו אותו באותן השנים השתתפו גדולי הנגנים של התקופה, ביניהם נגני חטיבת הקצב של צ'ארלי פרקר - המתופף רוי היינס, הפסנתרן אל הייג, והבסיסט טומי פוטר. בשנת 1958, במסגרת נסיונותיו להתמודד עם התמכרותו לסמים, עבר גץ לקופנהגן שבדנמרק (בשנת 1954 הוא בילה חצי שנה בכלא בלוס אנג'לס בעוון שוד של בית מרקחת, ממנו ניסה לשדוד מורפיום).

לאחר שחזר לארצות הברית ב-1961, היה גץ אחד מחלוצי סגנון הבוסה נובה. יחד עם הגיטריסט צ'ארלי בירד הוא הקליט ב-1962 את התקליט "ג'אז סמבה", שזכה להצלחה מסחרית גדולה. שיר הנושא של התקליט היה עיבוד ליצירה "Só Danço Samba" של המלחין והגיטריסט הברזילאי אנטוניו קרלוס ז'ובים. גץ זכה בפרס הגראמי לביצוע קטע ג'אז של שנת 1963 על נגינתו בקטע "Desafinado" בתקליט זה.

הצעד הבא של גץ בתחום הבוסה נובה היה מפגש עם הנגנים הברזילאיים עצמם - המלחין אנטוניו קרלוס ז'ובים, הגיטריסט ז'ואאו ז'ילברטו ואשתו הזמרת אסטרוד ז'ילברטו. שיתוף הפעולה עם מוזיקאים אלה הוליד ב-1963 את התקליט "גץ/ז'ילברטו", שכלל את השיר "הנערה מאיפנימה" ("The Girl from Ipanema"). התקליט זכה להצלחה אדירה - הוא זכה בשני פרסי גראמי לשנת 1965 (התקליט הטוב ביותר והסינגל הטוב ביותר) - ודחק ממצעדי הפזמונים את "לילה של יום מפרך" ("A Hard Day's Night") של הביטלס. באמצעות התקליט התוודעו מיליוני מאזינים למוזיקת הבוסה נובה והוא סלל את הדרך למוזיקה הברזילאית ולכלי הנגינה הברזילאיים לתוך מוזיקת הג'אז.

גץ הבין היטב את שפת הבוסה נובה ונגינתו נשמעת טבעית ובוטחת במחיצת נגנים ברזילאיים. ב-1967 הוא החל להיות מושפע ממוזיקת פיוז'ן וכן מהתפתחויות אחרות בסגנון הפוסט בופ, והקליט מספר אלבומים עם צ'יק קוריאה וסטנלי קלארק.

קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטן גץ בוויקישיתוף Green globe.svg אתר האינטרנט

של סטן גץ YouTube play buttom icon (2013-2017).svg סטן גץ , סרטונים בערוץ היוטיוב Allmusic Favicon.png סטן גץ , באתר AllMusic (באנגלית) MusicBrainz Logo 2016.svg סטן גץ , באתר MusicBrainz (באנגלית) סטן גץ , באתר Discogs (באנגלית) Songkick logotype.svg סטן גץ , באתר Songkick (באנגלית) סטן גץ , באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט) IMDB Logo 2016.svg סטן גץ , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) סטן גץ , באתר "Find a Grave" (באנגלית) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%98%D7%9F_%D7%92%D7%A5