Stanley Kubrick

http://en.wikipedia.org/wiki/Stanley_Kubrick

Stanley Kubrick (July 26, 1928 – March 7, 1999) was an American director, writer, producer, and photographer of films, who lived in England during most of the last 40 years of his career. Kubrick was noted for the scrupulous care with which he chose his subjects, his slow method of working, the variety of genres he worked in, his technical perfectionism and his reclusiveness about his films and personal life. He worked far beyond the confines of the Hollywood system, maintaining almost complete artistic control and making movies according to the whims and time constraints of no one but himself, but with the rare advantage of big-studio financial support for all his endeavors. Oscar nominated on several occasions as screenwriter and director, his only personal win was for the special effects in 2001: A Space Odyssey.

Kubrick is widely acknowledged as one of the most accomplished, innovative and influential filmmakers in the history of cinema.[1] He directed a number of highly acclaimed and often controversial films that have often been perceived as a reflection of his obsessive and perfectionist nature.[2] His films are characterized by a formal visual style and meticulous attention to detail – his later films often have elements of surrealism and expressionism eschewing structured linear narrative. While often viewed as expressing an ironic pessimism,[3] a few critics feel his films contain a cautious optimism when viewed more carefully.[4] His works are noted as some of the "most original, provocative, and visionary motion pictures ever made".[5]

Contents [show]

[edit]Early life

Stanley Kubrick was a Look magazine photographer when he caught himself in the mirror of Rosemary Williams, a showgirl, in 1949. Kubrick's history in photography would later greatly influence his film directing.

Stanley Kubrick was born on July 26, 1928 at the Lying-In Hospital in Manhattan, the first of two children born to Jacques Leonard Kubrick (1901–85) and his wife Gertrude (née Perveler; 1903–85). His sister, Barbara, was born in 1934. Jacques Kubrick, whose parents were of Jewish Austro-Hungarian origin,[6] was a doctor. At Stanley's birth, the Kubricks lived in an apartment at 2160 Clinton Ave. in The Bronx.[7]

Kubrick's father taught him chess at age twelve, and the game remained a lifelong obsession.[7] He also bought his son a Graflex camera when he was thirteen, triggering a fascination with still photography. As a teenager, Kubrick was interested in jazz, and briefly attempted a career as a drummer.[7]

Kubrick attended William Howard Taft High School from 1941–45. He was a poor student, with a meager 67 grade average.[8] He graduated from high school in 1945, and his poor grades, combined with the demand for college admissions from soldiers returning from the Second World War, eliminated any hopes of higher education. Later in life, Kubrick spoke disdainfully of his education and of education in general, maintaining that nothing about school interested him.[7] His parents sent him to live with relatives for a year in Los Angeles in the hopes that it would help his academic growth.

While still in high school, he was chosen as an official school photographer for a year. In 1946, since he wasn't able to gain admission to day session classes at colleges, he briefly attended evening classes at the City College of New York (CCNY) and then left.[9] Eventually, he sought jobs as a freelance photographer, and by graduation, he had sold a photographic series to Look magazine. Kubrick supplemented his income by playing chess "for quarters" in Washington Square Park and various Manhattan chess clubs.[10] He became an apprentice photographer for Look in 1946, and later a full-time staff photographer. (Many early [1945%E2%80%9350] photographs by Kubrick have been published in the book Drama and Shadows [2005, Phaidon Press] and also appear as a special feature on the 2007 Special Edition DVD of 2001: A Space Odyssey.)

During his Look magazine years, Kubrick married Toba Metz (b. 1930) on May 29, 1948. They lived in Greenwich Village, eventually divorcing in 1951. During this time, Kubrick began frequenting film screenings at the Museum of Modern Art and the cinemas of New York City. He was particularly inspired by the complex, fluid camerawork of director Max Ophüls, whose films influenced Kubrick's later visual style.

[edit]Film career and later life

[edit]Early works

In 1951, Kubrick's friend Alex Singer persuaded him to start making short documentaries for The March of Time, a provider of newsreels to movie theatres. Kubrick agreed, and shot the independently financed Day of the Fight in 1951. The film notably employed a reverse tracking shot, which would become one of Kubrick's signature camera movements.[11] Although its distributor went out of business that year, Kubrick has been said to have sold Day of the Fight to RKO Pictures for a profit of $100,[12] although Kubrick himself said he lost $100 in Jeremy Bernstein, Interview With Stanley Kubrick in 1966.[13] Inspired by this early success, Kubrick quit his job at Look magazine and began working on his second short documentary, Flying Padre (1951), funded by RKO. A third film, The Seafarers (1953), Kubrick's first color film, was a 30-minute promotional film for the Seafarers' International Union. These three films constitute Kubrick's only surviving work in the documentary genre. However, it is believed that he was involved in other shorts, which have been lost—most notably World Assembly of Youth (1952).[14] He also served as second unit director on an episode of the Omnibus television program about the life of Abraham Lincoln. None of these shorts has ever been officially released, though they have been widely bootlegged, and clips are used in the documentary Stanley Kubrick: A Life In Pictures. In addition, Day of the Fight and Flying Padre have been shown on TCM.

[edit]1950s: Fear and Desire, Killer's Kiss, The Killing and Paths of Glory

Kubrick moved to narrative feature films with Fear and Desire (1953), the story of a team of soldiers caught behind enemy lines in a fictional war. Kubrick and his then-wife, Toba Metz, were the only crew on the film, which was written by Kubrick's friend Howard Sackler, who later became a successful playwright. Fear and Desire garnered respectable reviews but was a commercial failure. In later life, Kubrick was embarrassed by the film, which he dismissed as an amateur effort. He refused to allow Fear and Desire to be shown at retrospectives and public screenings and did everything possible to keep it out of circulation.[15] At least one copy remained in the hands of a private collector, and the film subsequently surfaced on VHS and later on DVD.

Kubrick's marriage to Toba Metz ended during the making of Fear and Desire. He met his second wife, Austrian-born dancer and theatrical designer Ruth Sobotka, in 1952. They lived together in the East Village from 1952 until their marriage on January 15, 1955. They moved to Hollywood that summer. Sobotka, who made a cameo appearance in Kubrick's next film, Killer's Kiss (1955), also served as art director on The Killing (1956). Like Fear and Desire, Killer's Kiss is a short feature film, with a running time of slightly more than an hour. It met with limited commercial and critical success. The film is about a young heavyweight boxer at the end of his career who gets involved in a love triangle in which his rival is involved with organized crime. Both Fear and Desire and Killer's Kiss were privately funded by Kubrick's family and friends.[16][17]

Although film noir had peaked in the 1940s, both the plot and cinematography of The Killing strongly evoked that genre, and it is now regarded as one of the best of that kind. Note the use of shadows and cigarette smoke; note also the resemblance of the mask to those used in A Clockwork Orange.

Alex Singer introduced Kubrick to a young producer named James B. Harris, and the two became close friends.[18] Their business partnership, Harris-Kubrick Productions, would finance Kubrick's next three films. The two bought the rights to a Lionel White novel called Clean Break, which Kubrick and coscreenwriter Jim Thompson turned into The Killing. The story is about a meticulously planned race track robbery gone wrong after the mobsters get away with the money. (The film title may refer either to the robbery or the subsequent murder of a group of mobsters by a jealous boyfriend). Starring Sterling Hayden, The Killing was Kubrick's first full-length feature film, shot with a professional cast and crew. The resulting film was unusual in 1950s American cinema in that it had a nonlinear storyline, in a manner imitated nearly 40 years later by director Quentin Tarantino in Reservoir Dogs. Tarantino has acknowledged Kubrick's film as a major influence,[19] and critics have noticed the similarity in plot structure.[20] In many ways, The Killing followed the conventions of film noir, both in its plotting and cinematography style. That kind of crime caper film had peaked in the 1940s; but today, many regard this film as one of the best of the noir genre.[21] While it was not a financial success, it received good reviews.[22]

The widespread admiration for The Killing brought Harris-Kubrick Productions to the attention of Metro-Goldwyn-Mayer.[23] The studio offered them its massive collection of copyrighted stories from which to choose their next project. During this time, Kubrick also collaborated with Calder Willingham on an adaptation of the Austrian novel The Burning Secret. Although Kubrick was enthusiastic about the project, it was eventually shelved.[24]

Long before it became film fashion after the Vietnam era, Kubrick portrayed war as brutal, using stark black-and-white images in Paths of Glory.

Kubrick's next film Paths of Glory was set during World War I and based on Humphrey Cobb's 1935 antiwar novel of the same name. It is about a French army unit ordered on an impossible mission by their superiors. As a result of the mission's failure, three innocent soldiers are charged with cowardice, as an example to the other troops. Kirk Douglas was cast as Colonel Dax, a humanitarian officer who tries to prevent the soldiers' execution. Douglas was instrumental in securing financing for the ambitious production. The film was not a significant commercial success, but it was critically acclaimed and widely admired within the industry, establishing Kubrick as a major up-and-coming young filmmaker. Critics over the years have praised the film's unsentimental, spare, and unvarnished combat scenes and its raw black-and-white cinematography.[25] Steven Spielberg has named this one of his favorite Kubrick films.[26]

During the production of Paths of Glory in Munich, Kubrick met and romanced young German actress Christiane Harlan (credited by her stage name, "Susanne Christian"), who played the only female speaking part in the film. Kubrick divorced his second wife, Ruth Sobotka, in 1957. Christiane Susanne Harlan (b. 1932 in Germany) belonged to a theatrical family and had trained as an actress. She and Kubrick married in 1958 and remained together until his death in 1999. During her marriage to Kubrick, Christiane concentrated on a career as a painter.[27] In addition to raising Christiane's young daughter Katharina (b. 1953) from her first marriage to the late German actor Werner Bruhns (d. 1977), the couple had two daughters, Anya (b. 1959) and Vivian (b. 1960). Christiane's brother Jan Harlan was Kubrick's executive producer from 1975 onward.

[edit]1960s: Spartacus, Lolita, Dr. Strangelove and 2001

While Douglas and Kubrick worked on Paths of Glory, Kubrick was both the film's director and executive producer. But on Spartacus, Douglas, in addition to being lead actor, was executive producer, making Kubrick's directorial role subordinate. They meshed well on the first film, but Spartacus severed their earlier bond.

Upon his return to the United States, Kubrick worked for six months on the Marlon Brando vehicle One-Eyed Jacks (1961). The two clashed over a number of casting decisions, and Brando eventually fired him and decided to direct the picture himself.[28] Kubrick worked on a number of unproduced screenplays, including Lunatic at Large, which Kubrick intended to develop into a movie",[29] until Kirk Douglas asked him to take over Douglas' epic production Spartacus (1960) from Anthony Mann, who had been fired by the studio two weeks into shooting.

Based upon the true story of a doomed uprising of Roman slaves, Spartacus was a difficult production. Creative differences arose between Kubrick and Douglas, and the two reportedly had a stormy working relationship. Frustrated by his lack of creative control, Kubrick later largely disowned the film, which further angered Douglas.[30] The friendship the two men had formed on Paths of Glory was destroyed by the experience of making the film. Years later, Douglas referred to Kubrick as "a talented shit."[31]

Despite the on-set troubles, Spartacus was a critical and commercial success and established Kubrick as a major director. However, its embattled production convinced Kubrick to find ways of working with Hollywood financing while remaining independent of its production system, which he called "film by fiat, film by frenzy."[32]

Spartacus is the only Stanley Kubrick film in which Kubrick had no hand in the screenplay,[33] no final cut,[34] no producing credit, nor any say in the casting.[35][36] [37][38] It is largely Kirk Douglas' project.

Spartacus would go on to win 4 Oscars with one going to Peter Ustinov, for his turn as slave dealer Batiatus, the only actor to win one under Kubrick's direction.

In 1962, Kubrick moved to England to film Lolita, and he would live there for the rest of his life. The original motivation was to film Lolita in a country with laxer censorship laws. However, Kubrick had to remain in England to film Dr. Strangelove since Peter Sellers was not permitted to leave England at the time as he was involved in divorce proceedings, and the filming of 2001: A Space Odyssey required the large capacity of the sound stages of Shepperton studios, which were not available in America. It was after filming the first two of these films in England and in the early planning stages of 2001 that Kubrick decided to settle in England permanently.

Lolita was one of most controversial novels of the century, given its theme. Here, Lolita kisses her stepfather Humbert goodnight while he plays chess with her mother (Shelley Winters). Any kind of overt sexual content had to be toned down significantly for Kubrick's film adaptation, and most of the sexual acts between its title character and Humbert are only hinted at.

Lolita was Kubrick's first film to generate major controversy.[39] The book, by Russian-American novelist Vladimir Nabokov, dealt with an affair between a middle-aged man named Humbert Humbert (James Mason) and his twelve-year-old stepdaughter, and was already notorious as an "obscene" novel and a cause célèbre when Kubrick embarked on the project. The difficult subject matter was mocked in the film's famous tagline, "How did they ever make a film of Lolita?"[40] Kubrick originally engaged Nabokov to adapt his own novel for the screen. The writer first produced a 400-page screenplay, which he then reduced to 200.[41] The final screenplay was written by Kubrick himself, and Nabokov himself estimated that only 20% of his work made it into the film.[42] Nabokov's original draft was later published under the title Lolita: A Screenplay.

Prior to its release, Kubrick realized that to get a Production Code seal, the screenplay would have to not be overly provocative, treading lightly with its theme. Kubrick tried to make some elements more acceptable by omitting all material referring to Humbert's lifelong infatuation with "nymphets" and possibly ensuring Lolita looked like a teenager. James Harris, Kubrick's co-producer and uncredited co-screenwriter of Lolita decided with Kubrick to raise Lolita's age.[43][44] Nonetheless, Kubrick had liaised with the censors during production and it was only "slightly edited", in particular removing the eroticism between Lolita and Humbert.[45] As a result, the novel's more perverse aspects were toned down in the final cut, leaving much to the viewer's imagination. Kubrick would later say that had he known the severity of the censorship he would face, he probably would not have made the film.[46]

Lolita was the first of two times Kubrick worked with British comic actor Peter Sellers, the second being Dr. Strangelove (1964). Sellers' role is that of Clare Quilty, a second older man unknown to Humbert who is involved with Lolita, serving dramatically as Humbert's darker doppelganger. In the novel, Quilty is behind the scenes for most of the story, but Kubrick brings him to the foreground, which resulted in an expansion of his role (even then running to only about half an hour's screen time). Kubrick adds the dramatic device of Quilty's pretending to be multiple characters, allowing Sellers to employ his gift for mock accents.

Critical reception of the film was mixed; many praised it for its daring subject matter, while others were surprised by the lack of intimacy between Lolita and Humbert. The film received an Academy Award nomination for Best Adapted Screenplay, and Sue Lyon, who played the title role, won a Golden Globe for Best Newcomer.

Film critic Gene Youngblood holds that stylistically Lolita is a transitional film for Kubrick, "marking the turning point from a naturalistic cinema...to the surrealism of the later films."[47]

Many viewers of Dr. Strangelove did not initially realize that Kubrick had cast Peter Sellers in three roles, all with distinctively different appearances and accents.

Kubrick's next film, Dr. Strangelove or: How I Learned to Stop Worrying and Love the Bomb (1964), became a cult film and is now considered a classic. Roger Ebert has written that it is the best satirical film ever made.[48] The screenplay—based upon the novel Red Alert, by ex-RAF flight lieutenant Peter George (writing as Peter Bryant)—was cowritten by Kubrick and George, with contributions by American satirist Terry Southern. Red Alert is a serious, cautionary tale of accidental atomic war. However, Kubrick found the conditions leading to nuclear war so absurd that the story became a sinister macabre comedy.[49] Once so reconceived, Kubrick recruited Terry Southern to polish the final screenplay.

The story centers on an American nuclear attack on the Soviet Union, initiated by renegade U.S.A.F. Gen. Jack D. Ripper (Sterling Hayden; the character's name is a reference to Jack the Ripper) without official authorization. When Ripper gives his orders, the bombers are all at fail-safe points, before which passing they cannot arm their warheads, and past which, they cannot proceed without direct orders. Once past this point, the planes will only return with a prearranged recall code. The film intercuts between three locales: 1) Ripper's air force base, where RAF Group Captain Lionel Mandrake (Sellers) tries to stop the mad Gen. Ripper by obtaining the codes; 2) the Pentagon War Room, where the President of the United States (Sellers) and U.S.A.F. Gen. Buck Turgidson (George C. Scott) try to develop a strategy with the Soviets to stop Gen. Ripper's B-52 bombers from dropping nuclear bombs on Russia; and 3) Major Kong's (Slim Pickens) B-52 bomber, where he and his crew of airmen (never knowing their orders are false) doggedly try to complete their mission. It soon becomes clear that the bombers may reach Russia, since only Gen. Ripper knows the recall codes. At this point, the character of Dr. Strangelove (Sellers' third role) is introduced. His Nazi-style plans for ensuring the survival of the fittest of the human race in the aftermath of a nuclear holocaust are the black-comedy highlight of the film.

Peter Sellers, who had played a small but pivotal part in Lolita, was hired to play four roles in Dr. Strangelove. He eventually played three, due to an injured leg and his difficulty in mastering bomber pilot Major "King" Kong's Texas accent. Kubrick later called Sellers "amazing", but lamented the fact that the actor's manic energy rarely lasted beyond two or three takes. To overcome this problem, Kubrick ran two cameras simultaneously and let Sellers improvise.[50]

The film prefigured the antiwar sentiments which would become explosive only a few years after its release. It was highly irreverent toward war policies of the U.S., which were largely considered sacrosanct up to that time. Eight months after the release of Strangelove, the straight thriller Fail-Safe with a plot remarkably similar to that of Dr. Strangelove was released. The film earned four Academy Award nominations (including Best Picture and Best Director) and the New York Film Critics' Best Director award.

2001 is the first of many Kubrick films to use an all-classical score. Kubrick's famed opening shot of the Sun, Earth and Moon is one of several accompanied by Richard Strauss's majestic fanfarelike Also sprach Zarathustra. Space flight is accompanied by Johann Strauss's graceful The Blue Danube, and all appearances of the monolith are accompanied by the unearthly modernistic Requiem by György Ligeti.

Kubrick spent five years developing his next film, 2001: A Space Odyssey (1968). The film was conceived as a Cinerama spectacle and was photographed in Super Panavision 70. Kubrick cowrote the screenplay with science fiction writer Sir Arthur C. Clarke, expanding on Clarke's short story "The Sentinel." Kubrick reportedly told Clarke that his intention was to make "the proverbial great science fiction film."

2001 begins four million years ago with an encounter between a group of apes and a mysterious black monolith, which seems to trigger in them the ability to use a bone as both a tool and a weapon. Used as the latter allows them to claim a water hole from another group of apes, who have no tool-wielding ability. A victorious ape tosses his bone into the air, at which point the film makes a celebrated jump cut to an orbiting weapons satellite, circa 2000. At this time, a group of Americans at their moon base have dug up a similar monolith. Geological evidence indicates that it was deliberately buried four million years ago. When the sun rises over the monolith, it sends a radio signal to Jupiter. Eighteen months later, the U.S. sends a group of astronauts aboard the spaceship Discovery on a mission to Jupiter, the purpose of which is to investigate the monolith's signal, although this is concealed from the crew. During the flight, the ship's sentient HAL 9000 computer malfunctions but resists disconnection, believing its control of the mission to be crucial. The computer terminates life support for most of the crew before it is successfully shut down. The surviving astronaut, David Bowman (Keir Dullea), in a tiny space pod, encounters another monolith in orbit around Jupiter, whereupon he is hurled into a portal in space at high speed, witnessing many astronomical phenomena. His interstellar journey concludes with his transformation into a mysterious new being resembling a fetus enclosed in an orb of light, last seen gazing at Earth from space.

The $10,000,000 (U.S.) film was a massive production for its time. The groundbreaking visual effects were overseen by Kubrick and were engineered by a team that included a young Douglas Trumbull, who would become famous in his own right for his work on the films Silent Running and Blade Runner. Kubrick extensively used traveling matte photography to film space flight, a technique also used nine years later by George Lucas in making Star Wars, although that film also used motion-control effects that were unavailable to Kubrick at the time. Kubrick made innovative use of slit-scan photography to film the Stargate sequence. The film's striking cinematography was the work of legendary British director of photography Geoffrey Unsworth, who would later photograph classic films such as Cabaret and Superman. Manufacturing companies were consulted as to what the design of both special-purpose and everyday objects would look like in the future. At the time of the movie's release, Arthur C. Clarke predicted that a generation of engineers would design real spacecraft based upon 2001 "…even if it isn't the best way to do it."[citation needed] The film also is a rare instance of portraying space travel realistically, with complete silence in the vacuum of space and a realistic representation of weightlessness.

The film is famous for using classical music in place of an original score. Richard Strauss's Also sprach Zarathustra and Johann Strauss's The Blue Danube waltz became for a while indelibly associated with the film, especially the former, as it was not well-known to the public prior to the film. Kubrick also used music by contemporary avant-garde Hungarian composer György Ligeti, although some of the pieces were altered without Ligeti's consent. The appearance of Atmospheres, Lux Aeterna, and Requiem on the 2001 soundtrack was the first wide commercial exposure of Ligeti's work. This use of "program" music was not originally planned. Kubrick had commissioned composer Alex North to write a full-length score for the film, but Kubrick became so attached to the temporary soundtrack he had constructed during editing that he dropped the idea of an original score entirely.[51]

Although it eventually became an enormous success, the film was not an immediate hit. Initial critical reaction was extremely hostile, with critics attacking the film's lack of dialogue, slow pacing, and seemingly impenetrable storyline. One of the film's few defenders was Penelope Gilliatt,[52] who called it (in The New Yorker) "some kind of a great film". Word of mouth among young audiences—especially the 1960s counterculture audience, who loved the movie's "Star Gate" sequence, a seemingly psychedelic journey to the infinite reaches of the cosmos—made the film a hit. Despite nominations in the directing, writing, and producing categories, the only Academy Award Kubrick ever received was for supervising the special effects of 2001: A Space Odyssey. Today, however, many consider it the greatest sci-fi film ever made,[53] and it is a staple on Top 10 lists of all-time.[54]

Artistically, 2001 was a radical departure from Kubrick's previous films. It contains only 45 minutes of spoken dialogue, over a running time of two hours and twenty minutes. The fairly mundane dialogue is mostly superfluous to the images and music. The film's most memorable dialogue belongs to the computer HAL in HAL's exchanges with Dave Bowman. Some argue that Kubrick is portraying a future humanity largely dissociated from its environment. The film's ambiguous, perplexing ending continues to fascinate contemporary audiences and critics. After this film, Kubrick would never experiment so radically with special effects or narrative form, but his subsequent films maintain some level of ambiguity.

Interpretations of 2001: A Space Odyssey are numerous and diverse. Despite having been released in 1968, it still prompts debate today. When critic Joseph Gelmis asked Kubrick about the meaning of the film, Kubrick replied:[55]

They are the areas I prefer not to discuss, because they are highly subjective and will differ from viewer to viewer. In this sense, the film becomes anything the viewer sees in it. If the film stirs the emotions and penetrates the subconscious of the viewer, if it stimulates, however inchoately, his mythological and religious yearnings and impulses, then it has succeeded.

2001: A Space Odyssey is perhaps Kubrick's most famous and influential film. Steven Spielberg called it his generation's big bang,[56] focusing attention upon the space race. It was a precursor to the explosion of the science fiction film market nine years later, which began with the release of Star Wars Episode IV: A New Hope and Close Encounters of the Third Kind.

[edit]1970s: A Clockwork Orange and Barry Lyndon

In A Clockwork Orange, Kubrick continued his innovative use of classical music begun in 2001: A Space Odyssey. However, instead of accompanying graceful space flight, the music accompanied violence and rape. The slow-motion fight scene about to commence is choreographed to Rossini's overture to "The Thieving Magpie."

After 2001, Kubrick initially attempted to make a film about the life of Napoleon Bonaparte. When financing fell through, Kubrick went looking for a project that he could film quickly on a small budget. He eventually settled on A Clockwork Orange (1971). His adaptation of Anthony Burgess' novel is a dark, shocking exploration of violence in human society. The film was initially released with an X rating in the United States and caused considerable controversy. The film's iconic poster imagery was created by legendary designer Bill Gold.

The story takes place in a futuristic version of Great Britain that is both authoritarian and chaotic. The central character is a teenage hooligan named Alex DeLarge (Malcolm McDowell), who, along with his companion "droogs", gleefully torments, beats, robs, tortures, and rapes without conscience or remorse. His brutal beating and murder of an older woman finally lands Alex in prison. Alex undergoes an experimental medical aversion treatment, known as the Ludovico Technique, that inhibits his violent tendencies, though he has no real free moral choice. At the public demonstration of the success of the technique, Alex is treated cruelly but does not fight back; the treatment has made him less than human. He has been conditioned against classical music, his love of which was his one human feature, and apparently all of his sex drive is gone. We further see hints that the promotion of the treatment is politically motivated. After being freed, he is found by his former partners in crime who had betrayed him and who are now policemen, and they beat him mercilessly.

He then comes to the home of a political writer who disdains "the modern age" and is initially sympathetic to Alex's plight until he recognizes Alex as the young man who brutally raped his wife and paralyzed him a few years before. Alex then becomes a pawn in a political game.

The society was sometimes perceived as Communist (as Michel Ciment pointed out in an interview with Kubrick, although he himself didn't feel that way) due to its slight ties to Russian culture. The teenage slang has a heavily Russian vocabulary, which can be attributed to Burgess. There is some evidence to suggest that the society is a socialist one, or at least a society moving out of a failed, Leftist socialism and into a Rightist or fascist society. In the novel, streets have paintings of working men in the style of Russian socialist art, and in the film, there is a mural of socialist artwork with obscenities drawn on it. As well, Alex's residence was shot on actual failed Labour Party architecture (as Malcolm McDowell points out on the DVD commentary), and the name "Municipal Flat Block 18A, Linear North" alludes to socialist-style housing. Later in the film, when the new right-wing government takes power, the atmosphere is certainly more authoritarian than the anarchist air of the beginning. Kubrick's response to Ciment's question remained ambiguous as to exactly what kind of society it is. He held that the film held comparisons between both the left and right end of the political spectrum and that there is little difference between the two. Kubrick stated, "The Minister, played by Anthony Sharp, is clearly a figure of the Right. The writer, Patrick Magee, is a lunatic of the Left. ...They differ only in their dogma. Their means and ends are hardly distinguishable."[57]

Kubrick photographed A Clockwork Orange quickly and almost entirely on location in and around London. Despite the low-tech nature of the film as compared to 2001: A Space Odyssey, Kubrick showed his talent for innovation; at one point, he threw "an old Newman Sinclair clockwork mechanism camera" off a rooftop in order to achieve the effect he wanted.[58] For the score, Kubrick enlisted electronic music composer Wendy Carlos—at the time, known as Walter Carlos (Switched-On Bach)—to adapt famous classical works (such as Beethoven's Ninth Symphony) for the Moog synthesizer.

It is pivotal to the plot that the lead character, Alex, is fond of classical music, and that the brainwashing Ludovico treatment accidentally conditions him against classical music. As such, it was natural for Kubrick to continue the tradition begun in 2001: A Space Odyssey of using a great deal of classical music in the score. However, in this film, classical music accompanies scenes of violent mayhem and coercive sexuality rather than of graceful space flight and mysterious alien presences. Both Pauline Kael (who generally disliked Kubrick) and Roger Ebert (who often praises Kubrick) found Kubrick's use of juxtaposing classical music and violence in this film unpleasant, Ebert calling it a "cute, cheap, dead-end dimension,"[59] and Kael, "self-important."[60] Burgess, in his introduction to his own stage adaptation of the novel, held that ultimately, classical music is what will finally redeem Alex.

The film was extremely controversial because of its explicit depiction of teenage gang rape and violence. It was released in the same year as Sam Peckinpah's Straw Dogs and Don Siegel's Dirty Harry, and the three films sparked a ferocious debate in the media about the social effects of cinematic violence. The controversy was exacerbated when copycat crimes were committed in England by criminals wearing the same costumes as characters in A Clockwork Orange. British readers of the novel noted that Kubrick had omitted the final chapter (also omitted from American editions of the book) in which Alex finds redemption and sanity.

After receiving death threats to himself and his family as a result of the controversy, Kubrick took the unusual step of removing the film from circulation in Britain. It was unavailable in the United Kingdom until its re-release in 2000, a year after Kubrick's death, although it could be seen in continental Europe. The Scala cinema in London's Kings Cross showed the film in the early 1990s, and at Kubrick's insistence, the cinema was sued and put out of business, thus depriving London of one of its very few independent cinemas. It is now the Scala club.[61] In early 1973, Kubrick re-released A Clockwork Orange to cinemas in the United States with footage modified so that it could get its rating reduced to an R. This enabled many more newspapers to advertise it, since in 1972 many newspapers had stopped carrying any advertising for X-rated films due to the new association of that rating with pornography.[62]

In the mid-1990s, a documentary entitled Forbidden Fruit, about the censorship controversy, was released in Britain. Kubrick was unable to prevent the documentary makers from including footage from A Clockwork Orange in their film.

Special lenses were developed for Barry Lyndon to allow filming using only natural light.

Kubrick's next film, released in 1975, was an adaptation of William Makepeace Thackeray's The Luck of Barry Lyndon, also known as Barry Lyndon, a picaresque novel about the adventures and misadventures of an 18th-century Irish gambler and social climber. After serving in the Prussian army, Lyndon slowly insinuates himself into English high society, eventually marrying the Countess of Lyndon. The world of the aristocracy turns out to be a hollow paradise, dull and decaying. Lyndon is ultimately unable to maintain his good standing there and falls from grace after a series of persecutions.

Reviewers such as Pauline Kael, who had been critical of Kubrick's previous work,[60] found Barry Lyndon a cold, slow-moving, and lifeless film. Its measured pace and length—more than three hours—put off many American critics and audiences, although it received positive reviews from Rex Reed and Richard Schickel. Time magazine published a cover story about the film, and Kubrick was nominated for three Academy Awards. The film was nominated for seven Academy Awards and won four, more than any other Kubrick film. Despite this, Barry Lyndon was not a box office success in the U.S., although the film found a great audience in Europe, particularly in France.

As with most of Kubrick's films, Barry Lyndon's reputation has grown through the years, particularly among other filmmakers. Director Martin Scorsese has cited it as his favorite Kubrick film. Steven Spielberg has praised its "impeccable technique", though, when younger, he famously described it "like going through the Prado without lunch."[63]

As in his other films, Kubrick's cinematography and lighting techniques were highly innovative. Most famously, interior scenes were shot with a specially adapted high-speed f/0.7 Zeiss camera lens originally developed for NASA. This allowed many scenes to be lit only with candlelight, creating two-dimensional diffused-light images reminiscent of 18th-century paintings.

Like its two predecessors, the film does not have an original score. Irish traditional songs (performed by The Chieftains) are combined with works such as Antonio Vivaldi's Cello Concerto in B, a Johann Sebastian Bach Double Concerto, George Frideric Handel's Sarabande from the Keyboard Suite in D minor (HWV 448, HG II/ii/4), and Franz Schubert's German Dance No. 1 in C major, Piano Trio No. 2 in E flat, and Impromptu No. 1 in C minor. The music was conducted and adapted by Leonard Rosenman, for which he won an Oscar.

In 1976, production designer Ken Adam, who had worked with Kubrick on Dr. Strangelove and Barry Lyndon, asked Kubrick to visit the recently completed 007 Stage at Pinewood Studios to provide advice on how to light the enormous soundstage, which had been built for and was being prepared for the James Bond movie The Spy Who Loved Me. Kubrick agreed to consult when it was promised that nobody would ever know of his involvement. This was honored until after his death in 1999, when in 2000 the fact was revealed by Adam in the documentary on the making of The Spy Who Loved Me on the special edition DVD of the 007 movie.

[edit]1980s: The Shining and Full Metal Jacket

Kubrick's film was the second to make notably innovative use of the Steadicam, which can track motion smoothly without a dolly track.

The pace of Kubrick's work slowed considerably after Barry Lyndon, and he did not make another film for five years. The Shining, released in 1980, was adapted from the novel of the same name by bestselling horror writer Stephen King. The film starred Jack Nicholson as Jack Torrance, a failed writer who takes a job as an off-season caretaker of the Overlook Hotel, a high-class resort deep in the Colorado mountains. The job requires spending the winter in the isolated hotel with his wife, Wendy (played by Shelley Duvall) and their young son, Danny, who is gifted with a form of telepathy—the "shining" of the film's title.

As winter takes hold, the family's isolation deepens, and the demons and ghosts of the Overlook Hotel's dark past begin to awake. The hotel displays increasingly horrible, phantasmagoric images to Danny. Meanwhile, Jack is slowly driven mad by the haunted surroundings until he finally collapses into homicidal psychosis.

The film was shot entirely on London soundstages, with the exception of second-unit exterior footage, which was filmed in Colorado, Montana, and Oregon. In order to convey the claustrophobic oppression of the haunted hotel, Kubrick made extensive use of the newly invented Steadicam, a weight-balanced camera support, which allowed for smooth camera movement in enclosed spaces.

More than any of his other films, The Shining gave rise to the legend of Kubrick as a megalomanic perfectionist. Reportedly, he demanded hundreds of takes of certain scenes (approximately 1.3 million feet of film was shot). This process was particularly difficult for actress Shelley Duvall, who was used to the faster, improvisational style of director Robert Altman.

Stephen King disliked the movie, calling Kubrick "a man who thinks too much and feels too little."[64] In 1997, King collaborated with Mick Garris to create a television miniseries version of the novel that was more faithful to King's original.

The film opened to mostly negative reviews, but proved a commercial success. As with most Kubrick films, subsequent critical reaction has treated the film more favorably. Among horror movie fans, The Shining is a cult classic, often appearing at the top of best horror film lists alongside Psycho (1960), The Exorcist (1973) and other horror classics. Some of its images, such as an antique elevator disgorging a deluge of blood, are among the most recognizable and widely known images from any Stanley Kubrick film. The financial success of The Shining renewed Warner Brothers' faith in Kubrick's ability to make artistically satisfying and profitable films after the commercial failure of Barry Lyndon in the United States.

Reviewers noted that unlike most Vietnam War films set in lush jungle environments, Kubrick made a mainly urban Vietnam film set around bombed-out buildings, giving this war film a more distinctively grim and bleak quality.

Seven years passed: then came Kubrick's next film, Full Metal Jacket (1987), an adaptation of Gustav Hasford's Vietnam War novel The Short-Timers, starring Matthew Modine as Joker, Adam Baldwin as Animal Mother, R. Lee Ermey as Gunnery Sergeant Hartman, and Vincent D'Onofrio as Private Leonard "Gomer Pyle" Lawrence. Kubrick said to film critic Steven Hall that his attraction to Gustav Hasford's book was because it was "neither antiwar or prowar", held "no moral or political position", and was primarily concerned with "the way things are."

The film begins at Marine Corps Recruit Depot Parris Island, South Carolina, U.S., where Senior Drill Instructor Gunnery Sergeant Hartman relentlessly pushes his recruits through basic training in order to transform them from worthless "maggots" into motivated and disciplined killing machines. Private Lawrence, an overweight, slow-witted recruit who Hartman has nicknamed "Gomer Pyle", is unable to cope with the program and slowly cracks under the strain. On the eve of graduation, he has a psychotic breakdown and murders Hartman before killing himself.

In characteristic Kubrick style, the second half of the film jumps abruptly to Vietnam, following Joker, since promoted to sergeant. As a reporter for the United States military's newspaper, Stars and Stripes, Joker occupies war's middle ground, using wit and sarcasm to detach himself from the carnage around him. Though a Marine at war, he is also a reporter and is thus compelled to abide by the ethics of his profession. The film then follows an infantry platoon's advance on and through Hue City, decimated by the Tet Offensive. The film climaxes in a battle between Joker's platoon and a sniper hiding in the rubble, who is revealed to be a young girl. She almost kills Joker until his reporter partner shoots and severely injures her. Joker then kills her to put her out of her misery.

Filming a Vietnam War film in England was a considerable challenge for Kubrick and his production team. Much of the filming was done in the Docklands area of London, with the ruined-city set created by production designer Anton Furst. As a result, the film is visually very different from other Vietnam War films such as Platoon and Hamburger Hill, most of which were shot in the Far East. Instead of a tropical, Southeast-Asian jungle, the second half of the story unfolds in a city, illuminating the urban warfare aspect of a war generally portrayed (and thus perceived) as jungle warfare, notwithstanding significant urban skirmishes like the Tet offensive. Reviewers and commentators thought this contributed to the bleakness and seriousness of the film. During the making of the film, Kubrick was also helped by R. Lee Ermey, who acted and worked as technical adviser.[65][66]

Full Metal Jacket received mixed critical reviews on release but also found a reasonably large audience, despite being overshadowed by Oliver Stone's Platoon and Clint Eastwood's Heartbreak Ridge. Like Kubrick's other films, its critical status has increased immensely since its initial release.

[edit]1990s: Eyes Wide Shut

The casting of real-life celebrity couple Nicole Kidman and Tom Cruise as a married couple in a film rumored (correctly) to have a sexually charged plot fueled wild speculations about the film's content.

Kubrick's final film was Eyes Wide Shut, starring then-married actors Tom Cruise and Nicole Kidman as a wealthy Manhattan couple on a sexual odyssey.

The story of Eyes Wide Shut is based on Arthur Schnitzler's Freudian novella Traumnovelle (Dream Story in English), although the story has been moved from Vienna in the 1920s to New York City in the 1990s. It follows Dr. William Harford's journey into the sexual underworld of New York City, after his wife, Alice, has shattered his faith in her fidelity by confessing to having fantasized about giving him and their daughter up for one night with another man. Until then, Harford had presumed women are more naturally faithful than men. This new revelation generates doubt and despair, and he begins to roam the streets of New York, acting blindly on his jealousy.

After trespassing upon the rituals of a sinister, mysterious sexual cult, Dr. Harford thinks twice before seeking sexual revenge against his wife. Upon returning home, his wife now gives an anguished confession she has had a dream about making love to several men at once. After his own dangerous escapades, Dr. Harford has no high moral ground over her. The couple begin to patch their relationship.

The film was in production for more than two years, and two of the main members of the cast, Harvey Keitel and Jennifer Jason Leigh, were replaced in the course of the filming. Although it is set in New York City, the film was mostly shot on London soundstages, with little location shooting. Shots of Manhattan itself were pickup shots filmed in New York City by a second-unit crew. Because of Kubrick's secrecy about the film, mostly inaccurate rumors abounded about its plot and content. Most especially, the story's sexual content provoked speculation, some journalists writing that it would be "the sexiest film ever made."[67] The casting of then celebrity-actor supercouple Tom Cruise and Nicole Kidman as a husband-wife couple in the film increased the prerelease journalistic hyperbole.

Eyes Wide Shut, like Lolita and A Clockwork Orange before it, faced censorship before release. In the United States and Canada, digitally manufactured silhouette figures were strategically placed to mask explicit copulation scenes so as to secure an R rating from the MPAA. In Europe, and the rest of the world, the film has been released uncut, in its original form. The October 2007 DVD reissue contains the uncut version, making it available to North American audiences for the first time.

[edit]Death

In 1999—four days after screening a final cut of Eyes Wide Shut for his family, Tom Cruise, Nicole Kidman, and Warner Brothers executives—70-year-old Kubrick died of a heart attack in his sleep. He was buried next to his favorite tree in Childwickbury Manor, Hertfordshire, England, U.K.[68]

[edit]Projects unrealized or completed by others

[edit]The Burning Secret and Natural Child

In 1956, after MGM turned down Harris and Kubrick's request to film Paths of Glory, they invited him to look through their other properties. Harris and Kubrick discovered Stefan Zweig's novel The Burning Secret, in which a young baron who tries to seduce a young Jewish woman by first befriending her twelve-year-old son, who eventually becomes wise to the situation. Kubrick was very excited about this novel and hired novelist Calder Willingham to produce a screenplay, but Production Code restrictions made the project impossible.[69]

Kubrick had earlier been interested in adapting the same Calder Willingham novel Natural Child, but quickly realized it could not be done within the Production Code.[70]

[edit]One-Eyed Jacks

Main article: One-Eyed Jacks

The Hollywood Reporter announced on October 18, 1956 that producer Frank Rosenberg had bought rights to Charles Neider's novel The Authentic Death of Hendry Jones for $40,000. Two years later, Pennebaker Inc., Marlon Brando's independent production company, bought the rights to the novel as well as Sam Peckinpah's first-draft screenplay adaptation for $150,000. Even at this time, it was announced that Brando might direct.

Later that year, Kubrick was announced as director of Gun's Up, the working title for the production. Shortly after this announcement, the name of the film was changed to One-Eyed Jacks and Pina Pellicer was announced as "the unanimous choice of Brando, Rosenberg, and Kubrick" to play the female lead.

On November 20, 1958, Kubrick quit as director of One-Eyed Jacks, stating that he had the utmost respect for Marlon Brando as one of "the world's foremost artists"[71] but had recently acquired the rights to Nabokov's Lolita and wanted to begin production work immediately in light of this wonderful opportunity. The film was completed with directorial credit given to Marlon Brando.

[edit]Napoleon

After the success of 2001, Kubrick planned a large-scale biographical film about Napoleon Bonaparte.[72] He did much research, read books about the French Emperor, and wrote a preliminary screenplay (which has become available on the Internet). With assistants, he meticulously created a card catalogue of the places and deeds of Napoleon's inner circle during its operative years. Kubrick scouted locations, planning to film large portions of the story in the same places as in Napoleon's life. In notes to his financial backers, preserved in The Kubrick Archives, Kubrick told them he was unsure how his Napoleon film would turn out, but that he expected to create "the best movie ever made."[73]

Ultimately, the project was canceled for the prohibitive cost of location filming, the Western release of Sergei Bondarchuk's epic film version of Leo Tolstoy's novel War and Peace (1968), and the commercial failure of Bondarchuk's Napoleon-themed film Waterloo (1970). Much of his historical research would influence Barry Lyndon (1975), which was set in the late eighteenth century, just before Napoleon's wars.

In a conversation with the British Film Institute, Kubrick's brother-in-law, Jan Harlan, stated that at the time the film was about to go into production, before it was cancelled, the English actor David Hemmings was his favourite choice to play Napoleon. Other choices including Oscar Werner and Jack Nicholson.[74] After years of preproduction, the movie was set aside indefinitely in favor of more economically feasible projects. As late as 1987, Kubrick stated that he had not given up on the project, mentioning that he had read almost 500 books on the historical figure and that he was convinced that a film worthy of the subject had not yet appeared.

[edit]Aryan Papers

As early as 1976, Stanley Kubrick wanted to make a film about the Holocaust, trying to persuade Isaac Bashevis Singer to contribute an original screenplay. Kubrick sought a "dramatic structure that compressed the complex and vast information into the story of an individual who represented the essence of this man-made hell." Singer declined, saying, "I don't know the first thing about the Holocaust."[75][76] In the early 1990s, Kubrick almost went into production on a film of Louis Begley's Wartime Lies, the story of a boy and his aunt in hiding during The Holocaust. The first-draft screenplay, titled "Aryan Papers", had been penned by Kubrick himself. Full Metal Jacket coscreenwriter Michael Herr reports that Kubrick had considered casting Julia Roberts and Uma Thurman as the aunt. Eventually, Johanna ter Steege was cast as the aunt and Joseph Mazzello as the young boy, with Kubrick even travelling to the Czech city of Brno as a possible location for wartime Warsaw. But Kubrick chose not to make the film due to the release of Steven Spielberg's Holocaust-themed Schindler's List in 1993. In addition, according to Kubrick's wife, Christiane, the subject itself had become too depressing and difficult for the director. Kubrick eventually concluded that an accurate film about the Holocaust was beyond the capacity of cinema and abandoned the project in 1995 and turned his attention back to A.I.[77]

[edit]A.I. Artificial Intelligence

Main article: A.I. Artificial Intelligence

Throughout the 1980s and early '90s, Kubrick collaborated with Brian Aldiss on an expansion of his short story "Super-Toys Last All Summer Long" into a three-act film, along with other writers such as Sara Maitland and Ian Watson) under various names, including "Pinocchio" and "Artificial Intelligence.". It was a futuristic fairy-tale about a robot that resembles and behaves as a child, sold as a temporary surrogate to a family whose real son is in suspended animation with a deadly disease. The story focuses on the efforts of the robot to become a 'real boy' in a manner similar to Pinocchio.

Kubrick reportedly held long telephone discussions with Steven Spielberg regarding the film, and, according to Spielberg, at one point stated that the subject matter was closer to Spielberg's sensibilities than his.[78] In 1999, following Kubrick's death, Spielberg took the various drafts and notes left by Kubrick and his writers and composed a new screenplay and, in association with what remained of Kubrick's production unit, made the movie A.I. Artificial Intelligence, starring Haley Joel Osment, Jude Law, Frances O'Connor, and William Hurt.[79] The film was released in June 2001.

The film contains a posthumous producing credit for Stanley Kubrick at the beginning and the brief dedication "For Stanley Kubrick" at the end. The film contains many recurrent Kubrick motifs, such as an omniscient narrator, an extreme form of the three-act structure, the themes of humanity and inhumanity, and a sardonic view of Freudian psychology. In addition, John Williams' score contains many allusions to pieces heard in other Kubrick films.[80]

[edit]Lunatic at Large

On November 1, 2006, Philip Hobbs, Kubrick's son-in-law, announced that he would be shepherding a film treatment of Lunatic at Large, which was commissioned by Kubrick for treatment from noir pulp novelist Jim Thompson in the 1950s, but had been lost until Kubrick's death.[81] This project is currently being developed for future release as of 2010 [82]

[edit]Unreleased screenplays

A number of screenplays remain for which Kubrick was either commissioned or wrote for unsuccessful projects, include The German Lieutenant (co-written with Richard Adams), featuring a group of German soldiers in a mission during the final days of World War II;[83] I Stole 16 Million Dollars, about notorious 1930s bank robber Willie Sutton (the film was to be made by Kirk Douglas' Bryna production company, despite Douglas believing the script was poorly written, and Cary Grant was approached for the lead);[84] and a first draft of a script about the Confederate Mosby Rangers guerilla force in the Civil War.[57]

[edit]Other projects

Kubrick is reported to have been fascinated by the career of Nazi filmmaker Veit Harlan, an uncle of his wife, and to have contemplated a film on the circle around Joseph Goebbels. Although Kubrick worked on it for several years, this never got further than a rough story outline.[85]

Kubrick wanted to make a film based on Umberto Eco's 1988 novel Foucault's Pendulum, but Eco declined because of his dissatisfaction with the filming of his earlier novel The Name of the Rose and Kubrick's unwillingness to allow him to write the screenplay himself; after Kubrick died, Eco would admit he regretted his decision.[86]

Before moving onto 2001, Terry Southern suggested that Kubrick should make a high-budget pornographic film called Blue Movie in an attempt to take the genre and reinvent it. He decided not to do it, believing that he did not have the temperament for pornographic cinema and didn't think he could successfully reinvent the genre enough to truly elevate it. At this time Southern started work on a novel that would not be published until 1970, also entitled Blue Movie, about a highly regarded art film director named Boris Adrian who attempts just such a film (the book is dedicated to Kubrick).[87]

When J.R.R. Tolkien sold the film rights of The Lord of the Rings to United Artists in 1969, the Beatles considered making a film of it, and approached Kubrick as a possible director, but Kubrick told John Lennon he thought the novel unfilmable due to its immensity.[88][89]

Kubrick also toyed with the idea of adapting Perfume by Patrick Süskind, a book he greatly enjoyed, though nothing came of it.[90] It would later be adapted for the screen by Tom Tykwer as Perfume: The Story of a Murderer.

[edit]Frequent collaborators

Unlike directors such as John Ford, Martin Scorsese, and Akira Kurosawa, Kubrick did not generally reuse actors. However, Kubrick did on several occasions work with the same actor more than once. In lead roles, there was Sterling Hayden in both The Killing and Dr. Strangelove, Peter Sellers in Lolita and Dr. Strangelove, and Kirk Douglas in Paths of Glory and Spartacus. In supporting roles, Joe Turkel appears in The Killing, Paths of Glory, and The Shining; Philip Stone appears in A Clockwork Orange, Barry Lyndon, and The Shining; Leonard Rossiter is featured in 2001: A Space Odyssey and Barry Lyndon; whilst Timothy Carey is in both The Killing and Paths of Glory. A Clockwork Orange and Barry Lyndon saw the largest crossover, with six actors (including Patrick Magee) having roles of various lengths in each film.

One of Kubrick's longest collaborations was with Leon Vitali, who, after playing the older Lord Bullingdon in Barry Lyndon, became Kubrick's personal assistant, working as the casting director on his following films, and supervising film-to-video transfers for Kubrick.[91] He also appeared in Eyes Wide Shut, playing the ominous Red Cloak, who confronts Tom Cruise during the infamous orgy scene. Since Kubrick's death, Vitali has overseen the restoration of both picture and sound elements for most of Kubrick's films. He has also collaborated frequently with Eyes Wide Shut costar Todd Field on his pictures.

[edit]Family cameos

Stanley Kubrick's daughter Vivian has cameos in 2001: A Space Odyssey (as Heywood Floyd's daughter), Barry Lyndon (as a girl at the birthday party for young Bryan Lyndon), The Shining (as a party ghost), and Full Metal Jacket (as a TV reporter). His stepdaughter Katharina has cameos in A Clockwork Orange and Eyes Wide Shut, and her character's son in the latter is played by her real son. Kubrick's wife Christiane Kubrick appeared prior to her marriage to Kubrick in Paths of Glory, billed as Susanne Christian (her birth name is Christiane Susanne Harlan), and as a cafe guest in Eyes Wide Shut.

[edit]Style and trademarks

Kubrick's cinematic style frequently features scenes with long parallel walls.

Stanley Kubrick's films have several trademark characteristics. All but his first two full-length films and 2001 were adapted from existing novels (2001 being based on The Sentinel as well as having its own planned novelization), and he occasionally wrote screenplays in collaboration with writers (usually novelists, but a journalist in the case of Full Metal Jacket) who had limited screenwriting experience.[92] Many of his films had voiceover narration, sometimes taken verbatim from the novel. With or without narration, all of his films contain extensive character's-point-of-view footage. The closing of films with "The End" went out of style with the advent of long closing credits, but Kubrick continued to put it at the end of the credits, long after the rest of the film industry stopped using it. On the other hand, Kubrick occasionally dispensed with opening credits (in Space Odyssey and Clockwork Orange) long before the industry started doing so commonly. His credits are always a slide show. His only rolling credits are the opening credits to The Shining.

Kubrick paid close attention to the releases of his films in other countries. Not only did he have complete control of the dubbing cast; sometimes alternative material was shot for international releases: in The Shining, the text on the typewriter pages was reshot for the countries in which the film was released; in Eyes Wide Shut, the newspaper headlines and paper notes were reshot for different languages. Since Kubrick's death, no new voice translations are allowed to be produced for any of the films he had control of; in countries where no authorized dubs exist, only subtitles are allowed for translation. Kubrick also closely supervised the actual translation of the script into foreign languages.

Beginning with 2001: A Space Odyssey, all of his films except Full Metal Jacket used mostly prerecorded classical music, in two cases electronically altered by Wendy Carlos.[93] He also often used merry-sounding pop music in an ironic way during scenes depicting devastation and destruction, especially in the closing credits or end sequences of a film.[94]

Roger Ebert, among others, has noted the oft-recurring "Kubrick stare."

In his review of Full Metal Jacket, Roger Ebert[95] noted that many Kubrick films have a facial closeup of an unraveling character in which the character's head is tilted down and his eyes are tilted up. Kubrick also extensively employed wide angle shots, character tracking shots, zoom shots, and shots down tall parallel walls.

Many of Kubrick's films have back-references to previous Kubrick films. The best-known examples of this are the appearance of the soundtrack album for 2001: A Space Odyssey appearing in the record store in A Clockwork Orange and Quilty's joke about Spartacus in Lolita. Less obvious is the reference to a painter named Ludovico in Barry Lyndon, Ludovico being the name of the conditioning treatment in A Clockwork Orange.

All Stanley Kubrick movies have a scene in or just outside a bathroom.[96] (Oddly, the most cited example of this in 2001 is Dr. Floyd's becoming stymied by the Zero-Gravity Toilet en route to the moon—almost never David Bowman's exploration [still wearing his spacesuit] of the bathroom adjacent to his celestial bedroom after his journey through the Star Gate.)

[edit]Special case of CRM-114

The two actual cases of Kubrick's usage of CRM-114 and the CRM-114 amplifier from the film Back to the Future.

Although Dr. Strangelove employs a device called CRM-114, and A Clockwork Orange has a sound-alike medicine called Serum 114, numerous and oft-repeated claims that the numbers 114 appear in other Kubrick films are apocryphal. CRM-114 is also used in the source novel Red Alert, upon which Dr. Strangelove is based, although claims have been made that the acronym appears in Kubrick's earlier film The Killing. Nonetheless, in a remarkable case of a director's influencing popular culture through an exaggerated urban legend, there is in honor of this Kubrick trademark, an e-mail spam filtering system, a progressive rock band, a right-wing website, a sound amplifier in the film Back to the Future, a catalog code in the TV series Heroes, and a weapon in the TV series Star Trek: Deep Space Nine, all named CRM-114, as well as a short film called Serum 114. The Star Trek: Deep Space Nine episode, "Business as Usual", had as guest star actor Steven Berkoff from A Clockwork Orange and Barry Lyndon, and it was directed by regular cast member Alexander Siddig, who is a nephew of Malcolm McDowell, star of A Clockwork Orange.[97]

[edit]Aspect ratio

This section needs additional citations for verification.

Please help improve this article by adding reliable references. Unsourced material may be challenged and removed. (November 2008)

There has been a longstanding debate regarding the DVD releases of Kubrick's films; specifically, the aspect ratio of many of the films. The primary point of contention relates to his final five films: A Clockwork Orange, Barry Lyndon, The Shining, Full Metal Jacket, and Eyes Wide Shut.

Kubrick's initial involvement with home video mastering of his films was a result of television screenings of 2001: A Space Odyssey.[98] Because the film was shot in 65 mm, the composition of each shot was compromised by the pan-and-scan method of transferring a wide-screen image to fit a 1.33:1 television set.

Kubrick's final five films were shot "flat"—the full 1.37:1 area is exposed in the camera, but with appropriate markings on the viewfinder, the picture was composed for and cropped to the 1.85:1 aspect ratio in a theater's projector.

The first mastering of these five films was in 2000 as part of the "Stanley Kubrick Collection", consisting of Lolita, Dr. Strangelove (in association with Sony Pictures), 2001: A Space Odyssey, A Clockwork Orange, Barry Lyndon, The Shining, Full Metal Jacket, and Eyes Wide Shut. Kubrick oversaw the video masters in 1989 for Warner Home Video, and approved of 1.33:1 transfers for all of the films except for 2001, which was letterboxed[citation needed].

Kubrick never approved a 1.85:1 video transfer of any of his films; when he died in 1999, DVDs and the 16×9 format were only beginning to become popular in the US, and most people were accustomed to seeing movies fill their television screen; in July 2007, less than 10% of US households had High-definition television (HDTV) (16×9 ready) sets.[99] Warner Home Video chose to release these films with the transfers that Kubrick had explicitly approved.[100]

In 2007, Warner Home Video remastered 2001: A Space Odyssey, A Clockwork Orange, The Shining, Full Metal Jacket, and Eyes Wide Shut in High-Definition, releasing the titles on DVD, HD DVD, and Blu-ray Disc. All were released in 16×9 anamorphic transfers, preserving the theatrical 1.85:1 aspect ratios for all of the flat films except A Clockwork Orange and Eyes Wide Shut, which were transferred at the aspect ratio of 1.66:1.[101]

In regards to the Warner Bros. titles, there is little studio documentation that is public about them other than instructions given to projectionists on initial release; however, Kubrick's storyboards for The Shining do prove that he composed the film for wide-screen. In instructions given to photographer John Alcott in one panel, Kubrick writes:

THE FRAME IS EXACTLY 1.85-1. Obviously you compose for that but protect the full 1.33-1 area.[102]

More confusion results regarding Kubrick's non-Warner distributed titles. During the days of laserdisc, The Criterion Collection released six Kubrick films. Spartacus and 2001 were both native 70 mm releases (exhibited in their roadshow engagements at a ratio of 2.20:1) at the same ratio as their subsequent DVD releases, and The Killing and Paths of Glory were both transferred at 1.33:1, despite the latter being hard matted extensively. Both pictures were theatrically projected at an aspect ratio of 1.85:1.[103][104]

Dr. Strangelove and Lolita were also transferred at 1.33:1, although Strangelove exhibits a number of hard mattes at a ratio of 1.66:1 in second-unit footage. This is sometimes falsely attributed to the use of stock footage in Strangelove. Both films were presented theatrically at ratios of 1.85:1.[105][106]

The DVD versions of The Killing and Paths of Glory released by MGM Home Entertainment retained the same 1.33:1 aspect ratio as the laserdisc versions. The initial DVD releases of Strangelove maintained the 1.33:1, Kubrick-approved transfer, but for the most recent DVD and Blu-ray editions, Sony Pictures Home Entertainment replaced it with a new, digitally remastered anamorphic transfer with an aspect ratio of 1.66:1. All DVD releases of Lolita to date have been at a uniform 1.66:1 aspect ratio, and the expectation is that future releases will retain this aspect ratio.

Also of note, laserdisc releases of 2001 were in a slightly flawed aspect ratio. The film was shot in 65 mm, which has a ratio of 2.20:1, but many theaters could only show it in 35 mm reduction prints, which were presented at a ratio of 2.35:1. Thus, the picture was slightly modified for the 35 mm prints. The laserdisc releases maintained the 2.20:1 ratio, but the source material was an already cropped 35 mm print; thus, the edges were slightly cropped and the top and bottom of the image slightly opened up. This seems to have been corrected with the most recent DVD release, which was newly remastered from a 70 mm print.

[edit]Personal life

[edit]Character

Kubrick infrequently discussed personal matters in interview, and rarely spoke publicly at all. Over time, the gamut of his public image in the media ranged from a reclusive genius to a megalomaniacal lunatic shut off from the world.[107] Since his death, Kubrick's friends and family have publicly denied both of these stereotypes. It is clear that the director left behind a strong family and a circle of close friends, and many of those who worked for him have spoken in his favor.

Kubrick's Childwickbury Manor in Hertfordshire, England

Kubrick's famous reclusive nature is largely a myth, and may have resulted from his aversion to air travel. Despite once holding a pilot's license, Kubrick had a fear of flying[108] and refused to take airplane trips. As a result, he rarely left England in the last forty years of his life. In addition, Kubrick shunned the Hollywood system and its publicity machine,[109] resulting in little media coverage of him as a personality. Upon purchasing the Childwickbury Manor in Hertfordshire, England, Kubrick set up his life so that family and business were one.[110] He purchased top-of-the-line film editing equipment and owned a number of cameras, which he sometimes used on his own movies. Children and animals would frequently come in and out of the room as he worked on a script or met with an actor. His appearance was not well-known in his later years, to the extent that a British man named Alan Conway successfully impersonated Kubrick in order to meet several well-known actors and get into fancy clubs.[111] Conway is the subject of the film Colour Me Kubrick (2005), written by Kubrick's assistant Anthony Frewin and directed by Brian Cook, Kubrick's First Assistant Director for 25 years.

Despite his aversion to international travel, Kubrick was constantly in contact with family members and business associates, often by telephone, and contacted his collaborators at all hours of the day and night for conversations that lasted from under a minute to several hours. Many of Kubrick's admirers and friends spoke of these telephone conversations with great affection and nostalgia after his death, especially Michael Herr and Steven Spielberg. In his memoir of Kubrick, Herr stated that dozens of people have claimed to have spoken to Kubrick on the day of his death and remarked that "I believe all of them."[112] Kubrick also frequently invited people to his house, ranging from actors to close friends, admired film directors, writers, and intellectuals.

It was little-known by the public during Kubrick's life that he was also an animal lover. He owned many dogs and cats, and showed an extraordinary affection for them. He is reported to have owned dogs his whole life[113] and Kubrick's widow, Christiane, in her book version of Stanley Kubrick: A Life In Pictures, wrote that Kubrick brought his cats onto film sets and editing rooms with him in order to spend more time with them. Matthew Modine remembers Kubrick's being deeply upset when a family of rabbits was accidentally killed during the making of Full Metal Jacket. Kubrick was so beside himself that he canceled shooting for the rest of the day. Philip Kaplan, one of Kubrick's lawyers and friends, told the story that Stanley once canceled, at the last moment, a meeting with him and another lawyer who had flown to London from the United States because he had sat up all night with a dying cat and was in no shape to participate. Also, according to Kaplan, the huge kitchen table at Kubrick's home in Harpenden (Hertfordshire, United Kingdom) was supported by an undulating base with interior spaces, and housed within each curved space was a dog, most of whom were of no recognizable breed, and some not notably friendly to strangers.

Kubrick had a reputation for being tactless and rude to those he worked with. Some of Kubrick's collaborators complained that his personality was cold and that he lacked sympathy for the feelings of other people. Although Kubrick became close friends with Clockwork Orange star Malcolm McDowell during filming, Kubrick abruptly terminated the friendship soon after the film was complete. McDowell was deeply hurt by this, and the schism between the two men lasted until Kubrick's death.[114] Science fiction writer Brian Aldiss was fired from Kubrick's never-completed project A.I. for vacationing with his family in violation of his contract, even though Kubrick had put the project on hold at the time. James Earl Jones, despite his admiration for Kubrick on an artistic level, spoke negatively of his experience on Dr. Strangelove, saying that Kubrick was disrespectful to actors, using them as instruments in a grand design rather than allowing them to be creative artists in their own right.[115] George C. Scott, who admired Kubrick in retrospect for reportedly being one of the few people who could routinely beat him at chess, famously resented Kubrick's using Scott's most over-the-top performances for the final cut of Dr. Strangelove after being promised by Kubrick that they were warmups and would not actually be in the movie.[115][116] Kubrick's employees and crew members have stated that he was notorious for not complimenting anyone, and rarely showed admiration for his coworkers for fear it would make them complacent. Kubrick complimented them on their work only after the movie was finished, unless he felt their work was "genius." The only actors that Kubrick called "genius" were Peter Sellers, James Mason, and Malcolm McDowell.[citation needed]

Michael Herr, in his otherwise positive memoir of his friendship with Kubrick, complained that Kubrick was extremely cheap and very greedy about money. He stated that Kubrick was a "terrible man to do business with" and that the director was upset until the day he died that Jack Nicholson made more money from The Shining than he did.[117] Kirk Douglas often commented on Kubrick's unwillingness to compromise, his out-of-control ego, and his ruthless determination to make a film his own distinct work of art instead of a group effort. However, Douglas has acknowledged that a large part of his dislike for Kubrick was caused by the director's consistently negative statements about Spartacus.

Many of those who worked with Kubrick have spoken kindly of him since his death, including coworkers and friends Jack Nicholson, Diane Johnson, Tom Cruise, Joe Turkel, Con Pederson, Carl Solomon, Ryan O'Neal, Anthony Frewin, Andrew Birkin, Ian Watson, John Milius, Jocelyn Pook, Sydney Pollack, R. Lee Ermey, and others. Michael Herr's memoir of Kubrick, and Matthew Modine's book Full Metal Jacket Diary show a much kinder, saner, and warmer version of Kubrick than the conventional view of him as cold, demanding, and impersonal. In a series of interviews found on the DVD of Eyes Wide Shut, a teary-eyed Tom Cruise remembers Kubrick with great affection; Nicole Kidman shares his sentiments. Shelley Winters, when asked what she thought of him, answered: "A gift." Shelley Duvall, who played Wendy in The Shining, had a rocky relationship with Kubrick, but said in retrospect that it was a great experience that made her smarter—though she'd never want to do it again. Malcolm McDowell acknowledged in retrospect that some of his statements about Kubrick were "unfair" and were a "cry out" to Kubrick to reconnect with him.

Kubrick's immediate family felt that the common perception of him as a eccentric reclusive misanthrope were entirely off-the-mark stereotypes. His stepdaughter Katharina recalls that her sister Anya once stated that "the more she reads about daddy the more she thinks that Howard Hughes was probably a perfectly normal person."[118] When his widow, Christiane, was asked which books on Kubrick were not reliable, she singled out Frederic Raphael's Eyes Wide Open: A Memoir of Stanley Kubrick and John Baxter's Stanley Kubrick: A Biography[118] (not to be confused with the identically titled book by Vincent LoBrutto). The posthumous family production of the documentary and book Stanley Kubrick: A Life in Pictures (film documentary directed by Jan Harlan, book tie-in written by Christiane Kubrick née Harlan) was partly intended to offset the negative impressions created by these works.

[edit]Politics

In his memoir of Kubrick, Michael Herr, his friend and cowriter of the screenplay for Full Metal Jacket, wrote:

Stanley had views on everything, but I would not exactly call them political... His views on democracy were those of most people I know, neither left or right, not exactly brimming with belief, a noble failed experiment along our evolutionary way, brought low by base instincts, money and self-interest and stupidity... He thought the best system might be under a benign despot, though he had little belief that such a man could be found. He wasn't a cynic, but he could have easily passed for one. He was certainly a capitalist. He believed himself to be a realist.

Herr recalls that Kubrick was sometimes akin to a 19th-century liberal-humanist, that he found Irving Kristol's definition of a neoconservative as a "liberal mugged by reality" to be hysterically funny, that he distrusted almost all authority, and that he was a Social Darwinist.[119]

Herr further wrote that Kubrick owned guns and did not think that war was an entirely bad thing. In the documentary Stanley Kubrick: A Life in Pictures, Herr says "…he also accepted that it was perfectly okay to acknowledge that, of all the things war is, it's also very beautiful." The writer said of initial reactions to Full Metal Jacket that "The political left will call Kubrick a fascist."[120] In a 1987 interview with Gene Siskel, called Candidly Kubrick, Kubrick said, "Full Metal Jacket suggests there is more to say about war than it is just bad." He added that everything serious the drill instructor says, such as "A rifle is only a tool, it is a hard heart that kills", is completely true.[121]

Though some have said Kubrick disliked America, Michael Herr says that America was all he talked about and that he often thought of moving back.[122] Herr wrote that Kubrick was sent VHS tapes from American friends of NFL Football, Seinfeld, The Simpsons, and other television shows that he could not get in the United Kingdom. Kubrick told Siskel that he was not anti-American and thought that America was a good country, though he did not think that Ronald Reagan was a good President. In the interview, he also predicted an economic meltdown worldwide by pointing out to Siskel that most of the major banks in the United States held dubious foreign bonds as collateral and huge third world loans treated as assets.[123] Kubrick likened this to the Hans Christian Andersen fairy tale about the "Emperor's New Clothes", and felt even during the Cold War, an economic collapse was more worrisome and imminent than nuclear annihilation was. As far as Kubrick's views on welfarism and taxation, according to Ian Watson, Kubrick said of the pre-1997 socialist Labour Party that "If the Labourites ever get in, I’ll leave the country." Watson claims that Kubrick was extremely opposed to taxes on the rich and to welfare in general.[124]

Kubrick's earlier work is seen by Pauline Kael as more socially liberal than his later work.[125] The early films embody liberal ideals, and the satire of government and military in Dr. Strangelove seems to point to a liberal political perspective. While Kael viewed Dr. Strangelove as a liberal film, Kagan disagrees, holding that film to be written from the point of view of a detached realist, lacking the overt liberalism of similar anti-war films of the era such as On the Beach or Fail-Safe.[126] Kubrick's more mature works are more pessimistic and suspicious of the so-called innate goodness of mankind, and are critical of stances based on that positive assessment. For example, in A Clockwork Orange, the police are as violent and vulgar as the droogs, and Kubrick depicts both the subversive Leftist writer Mr. Alexander and the authoritarian status quo Minister of the Interior as manipulative and sinister. Kubrick commented regarding A Clockwork Orange:

Man isn't a noble savage, he's an ignoble savage. He is irrational, brutal, weak, silly, unable to be objective about anything where his own interests are involved—that about sums it up. I'm interested in the brutal and violent nature of man because it's a true picture of him. And any attempt to create social institutions on a false view of the nature of man is probably doomed to failure.[127]

He went on to say:

The idea that social restraints are all bad is based on a utopian and unrealistic vision of man. But in this movie, you have an example of social institutions gone a bit berserk. Obviously, social institutions faced with the law-and-order problem might choose to become grotesquely oppressive. The movie poses two extremes: it shows Alex in his precivilized state, and society committing a worse evil in attempting to cure him."

When New York Times writer Fred M. Hechinger wrote a piece that declared A Clockwork Orange "fascist", Kubrick responded:

It is quite true that my film's view of man is less flattering than the one Rousseau entertained in a similarly allegorical narrative—but, in order to avoid fascism, does one have to view man as a noble savage rather than an ignoble one? Being a pessimist is not yet enough to qualify one to be regarded as a tyrant (I hope)... The age of the alibi, in which we find ourselves, began with the opening sentence of Rousseau's Emile: 'Nature made me happy and good, and if I am otherwise, it is society's fault.' It is based on two misconceptions: that man in his natural state was happy and good, and that primal man had no society... Rousseau's romantic fallacy that it is society which corrupts man, not man who corrupts society, places a flattering gauze between ourselves and reality. This view, to use Mr. Hechinger's frame of reference, is solid box office but, in the end, such a self-inflating illusion leads to despair.[128]

Kubrick quoted extensively from Robert Ardrey, author of African Genesis and The Social Contract—not to be confused with Rousseau's—and author Arthur Koestler, who is famous for writing The Ghost in the Machine. Both authors (Koestler through psychology and Ardrey through anthropology) searched for the cause of humanity's capacity for death and destruction, and both, like Kubrick, were suspicious of the liberal belief in the innate goodness of mankind. Ardrey and Kubrick both attribute this to Rousseau, who, in Ardrey's words, "Fathered the romantic fallacy" and Behaviourism, especially what they consider "radical Behaviourism", which they blame primarily on B. F. Skinner. In his interview with The New York Times, Kubrick stated that his view of man was closer to those of Christianity than to humanism or Jewish theology, saying, "I mean, it's essentially Christian theology anyway, that view of man."

Kubrick appeared to believe that freedom is still worth pursuing even if mankind is ultimately ignoble, and that evil on the part of the individual—however undesirable—is still preferable in contrast to the evil of a totalitarian society. Kubrick said in an interview with Gene Siskel:

To restrain man is not to redeem him... I think the danger is not that authority will collapse, but that, finally, in order to preserve itself, it will become very repressive... Law and order is not a phony issue, not just an excuse for the Right to go further right.[129]

[edit]Religion

Stanley Kubrick was of Jewish descent, but his family did not practice religion at all.[130] Indeed though his father's real name was Jacob, he went by Jacques or Jack as a move towards American assimilation.[130] When asked by Michel Ciment in an interview if he had a religious upbringing, Kubrick replied: "No, not at all."[131]

Kubrick is often said to have been an atheist. This may or may not be true. In Kubrick's interview with Craig McGregor, he said:[128]

2001 would give a little insight into my metaphysical interests... I'd be very surprised if the universe wasn't full of an intelligence of an order that to us would seem God-like. I find it very exciting to have a semi-logical belief that there's a great deal to the universe we don't understand, and that there is an intelligence of an incredible magnitude outside the Earth. It's something I've become more and more interested in. I find it a very exciting and satisfying hope.

When asked by Eric Nordern in Kubrick's interview with Playboy if 2001: A Space Odyssey was a religious film, Kubrick elaborated:[132]

I will say that the God concept is at the heart of 2001 but not any traditional, anthropomorphic image of God. I don't believe in any of Earth's monotheistic religions, but I do believe that one can construct an intriguing scientific definition of God, once you accept the fact that there are approximately 100 billion stars in our galaxy alone, that each star is a life-giving sun and that there are approximately 100 billion galaxies in just the visible universe. Given a planet in a stable orbit, not too hot and not too cold, and given a few billion years of chance chemical reactions created by the interaction of a sun's energy on the planet's chemicals, it's fairly certain that life in one form or another will eventually emerge. It's reasonable to assume that there must be, in fact, countless billions of such planets where biological life has arisen, and the odds of some proportion of such life developing intelligence are high. Now, the sun is by no means an old star, and its planets are mere children in cosmic age, so it seems likely that there are billions of planets in the universe not only where intelligent life is on a lower scale than man but other billions where it is approximately equal and others still where it is hundreds of thousands of millions of years in advance of us. When you think of the giant technological strides that man has made in a few millennia—less than a microsecond in the chronology of the universe—can you imagine the evolutionary development that much older life forms have taken? They may have progressed from biological species, which are fragile shells for the mind at best, into immortal machine entities—and then, over innumerable eons, they could emerge from the chrysalis of matter transformed into beings of pure energy and spirit. Their potentialities would be limitless and their intelligence ungraspable by humans.

In the same interview, he also blames the poor critical reaction to 2001 as follows:[132]

Perhaps there is a certain element of the lumpen literati that is so dogmatically atheist and materialist and Earth-bound that it finds the grandeur of space and the myriad mysteries of cosmic intelligence anathema.

In an interview with William Kloman of The New York Times, when asked why there is hardly any dialogue in 2001, Kubrick explained:

I don't have the slightest doubt that to tell a story like this, you couldn't do it with words. There are only 46 minutes of dialogue scenes in the film, and 113 of non-dialogue. There are certain areas of feeling and reality—or unreality or innermost yearning, whatever you want to call it—which are notably inaccessible to words. Music can get into these areas. Painting can get into them. Non-verbal forms of expression can. But words are a terrible straitjacket. It's interesting how many prisoners of that straitjacket resent its being loosened or taken off. There's a side to the human personality that somehow senses that wherever the cosmic truth may lie, it doesn't lie in A, B, C, D. It lies somewhere in the mysterious, unknowable aspects of thought and life and experience. Man has always responded to it. Religion, mythology, allegories—it's always been one of the most responsive chords in man. With rationalism, modern man has tried to eliminate it, and successfully dealt some pretty jarring blows to religion. In a sense, what's happening now in films and in popular music is a reaction to the stifling limitations of rationalism. One wants to break out of the clearly arguable, demonstrable things which really are not very meaningful, or very useful or inspiring, nor does one even sense any enormous truth in them.

Stephen King recalled Kubrick calling him late at night while he was filming The Shining and Kubrick asked him, "Do you believe in God?" King said that he had answered in the affirmative, but has had three different versions of what happened next. One time, he said that Kubrick simply hung up on him. On other occasions, he claimed Kubrick said, "I knew it", and then hung up on him. On yet another occasion, King claimed that Kubrick said, before hanging up, "No, I don't think there is a God." In more recent interviews, King has had yet another version of the "God" story, in which Kubrick calls King and asks him if he thinks ghost stories are optimistic because they all suggest there is life after death. King replies, "What about hell?" There is a pause and Kubrick says, "I do not believe in hell."

Finally, Katharina Kubrick Hobbs was asked by alt.movies.kubrick if Stanley Kubrick believed in God. Here is her response:[133]

Hmm, tricky. I think he believed in something, if you understand my meaning. He was a bit of a fatalist actually, but he was also very superstitious. Truly a mixture of nature and nurture. I don't know exactly what he believed, he probably would have said that no-one can really ever know for sure, and that it would be rather arrogant to assume that one could know. I asked him once after The Shining, if he believed in ghosts. He said that it would be nice if there "were" ghosts, as that would imply that there is something after death. In fact, I think he said, "Gee I hope so."...He did not have a religious funeral service. He's not buried in consecrated ground. We always celebrated Christmas and had huge Christmas trees.

In Stanley Kubrick: A Life in Pictures, Jack Nicholson recalls that Kubrick said The Shining is an overall optimistic story because "anything that says there's anything after death is ultimately an optimistic story."

[edit]Alternate adaptations

Three of Stanley Kubrick's films have had their source material readapted in some fashion: Anthony Burgess's subsequent stage adaptation of A Clockwork Orange in 1990, which he hoped would be considered a more definitive adaptation than Kubrick's film;[134] the Stephen King written and produced television miniseries of The Shining, which he hoped would stand as the authorized adaptation; and Adrian Lyne's adaptation of Lolita, which had the blessing of Vladimir Nabokov's son, Dmitri (who echoed his father's moderate misgivings about Kubrick's version).[135][136] Both Burgess and King overtly stated that they were annoyed by Kubrick's denying their lead characters (Alex DeLarge and Jack Torrance, respectively) a final redemption that was present in the source material, but absent from Kubrick's adaptation.

It must be noted that among other Kubrick film adaptations of the work of living authors, both Arthur C. Clarke and Gustav Hasford (author of the source novel for Full Metal Jacket) were entirely satisfied with how Kubrick adapted their work.

[edit]Legacy

Kubrick made only thirteen feature films in his life. His oeuvre was comparatively low in number, considering the output of his contemporaries such as Ingmar Bergman or Federico Fellini, due to his methodical and meticulous dedication to every aspect of film production. A number of his films are recognized as seminal classics within their genre.

Awards and recognition

Five of Stanley Kubrick's films were nominated for Academy Awards in various categories, including Best Picture for Dr. Strangelove, A Clockwork Orange, and Barry Lyndon, and Best Director for 2001: A Space Odyssey, Dr. Strangelove, A Clockwork Orange, and Barry Lyndon. 2001: A Space Odyssey received numerous technical awards, including a BAFTA award for cinematographer Geoffrey Unsworth and an Academy Award for best visual effects, which Kubrick (as director of special effects on the film) received.

Most awards for which Kubrick's films were nominated tended to be in the areas of cinematography, art design, screenwriting, and music. However, only four of his films were nominated for their acting performances, notably Lolita, getting three acting nominations from the Golden Globes, and Peter Sellers getting nominated for both an Oscar and a BAFTA for his triple roles in Doctor Strangelove. Only Spartacus among Kubrick's films actually won an acting award.

All Kubrick films from Paths of Glory to the end of his career were nominated for at least one Golden Globe or Oscar (along with several BAFTA nominations) with the notable exception of The Shining which was actually nominated for the infamous Razzie award. Ironically, at least two published books, The Wolf at the Door by Jay Cocks and Kubrick, inside a film artist's maze by Thomas Nelson, consider The Shining to be a kind of master key to Kubrick's whole body of work in which all of Kubrick's philosophical preoccupations merge into a grand synthesis.

In 1997, three of Kubrick's films were selected by the American Film Institute for their list of the 100 Greatest Movies in America: 2001: A Space Odyssey at #22, Dr. Strangelove at #26 and A Clockwork Orange at #46. In 2007, the AFI updated their list with 2001 ranked at #15, Dr. Strangelove ranked at #39 and Clockwork Orange ranked at #70. In addition, Spartacus was one of the new selections ranking at #81.

Reviews from critics

Many of Kubrick's films initially received lukewarm reviews, only to be decades later be hailed as major and seminal classics. Film critics Andrew Sarris and Pauline Kael were consistently highly dismissive of Kubrick, often considering him as impersonal and misanthropic. Writer Mark Browning has noted that critics seem divided between those that consider him "immensely profound" or "just plain pretentious."[137] Initially, Roger Ebert gave a poor review of The Shining which now Ebert has canonized in his series of reviews of great films. It has been argued that this frequent shift in opinion is due to the consistently idiosyncratic and unconventional character of his film-making style, and this also accounts for his enormous influence on the film community. (See the section on "Tributes from filmmakers below".) Ronnie Lankford notes "It is fascinating, when reflecting upon Kubrick, how many times he made a seminal film." which approached subjects in a new way. In the same essay he writes,

..critical opinion has always lagged behind when it came to Kubrick. Look up 2001: A Space Odyssey (1968) in the average movie guide. Most call it an innovative masterpiece and forget to mention that a number of critics hated the film when it was released. Kubrick’s films have often been groundbreaking, controversial, and misunderstood. But critics who dare to question his artistry usually have to eat their review.[138]

Style

For Kubrick, written dialogue is one element to be put in balance with mise en scène (set arrangements), music, and especially, editing. Inspired by Pudovkin's treatise on film acting,[139] Kubrick realized that one could create a performance in the editing room and often re-direct a film.

As he explained to a journalist,

Everything else [in film] comes from something else. Writing, of course, is writing; acting comes from the theatre; and cinematography comes from photography. Editing is unique to film. You can see something from different points of view almost simultaneously, and it creates a new experience.[140]

Kubrick's method of operating thus became a quest for an emergent vision in the editing room, when all the elements of a film could be assembled. The price of this method, beginning as early as Spartacus (when he first had an ample budget for film stock), was endless exploratory reshooting of scenes that was an exhaustive investigation of all possible variations of a scene.[141]This enabled him to walk into the editing room with copious options. John Baxter has written:

Instead of finding the intellectual spine of a film in the script before starting work, Kubrick felt his way towards the final version of a film by shooting each scene from many angles and demanding scores of takes on each line. Then over months... he arranged and rearranged the tens of thousands of scraps of film to fit a vision that really only began to emerge during editing.[140]

Kubrick also pioneered the use of long takes extended over the course of a picture, such as the extended tricycle riding sequence in The Shining or the long pullback from Alex's face at the beginning of A Clockwork Orange. While not an unknown technique before Kubrick, it became seen in the film community as a Kubrickian trademark.[142]

Tributes from filmmakers, critics and imitators

Leading directors such as Martin Scorsese, Steven Spielberg, and Ridley Scott have cited Kubrick as a source of inspiration, and in the case of Spielberg, collaboration.[143][144] On the DVD of Eyes Wide Shut Steven Spielberg in an interview comments on Kubrick that "nobody could shoot a picture better in history" but that Kubrick "tells a story is antithetical to the way we are accustomed to receiving stories". Writing in the introduction to a recent edition of Michel Ciment's Kubrick, film director Martin Scorsese has noted that most of Kubrick's films were misunderstood and under-appreciated when first released. Then came a dawning recognition that they were masterful works unlike any other films.

Kubrick's inventive and unique use of camera movement and framing has been imitated by other film directors, for instance Jonathan Glazer, whose film Birth and music video The Universal contain many visual references to Kubrick.

On the other hand others, such as the filmmakers of the remodernist film movement, have been critical of Kubrick's work, described by Jesse Richards as "boring and dishonest".[145] Peter Rinaldi in his essay on the Remodernist Film Manifesto for Mungbeing, The Shore as Seen from the Deep Sea, defends the manifesto, writing:

I certainly don't share in my friend's opinion of this man's work, but I actually think this is a hugely important part of the manifesto. A lot of us came to be filmmakers because a particular director's (or a number of directors) work inspired us. A friend of mine calls these inspirational figures his "Giants", which I think is a great word for them because sometimes they are built up so much in our minds that we don't think we, or our work, can ever really reach them and theirs. I think, for the most part, the generation that I grew up in had Kubrick as their Giant. His work has a mystical "perfectionism" that is awe-inspiring at times. This perfectionism is anathema to the Remodernist mentality and for many healthy reasons, this giant (or whatever giant towers over your work) must fall in our minds. We must become the giant.[146]

Kubrick was both a great fan of The Simpsons and in friendly contact with the show's producers. Analysts of the show argue that it contains more references to many films of Stanley Kubrick than any other pop culture phenomenon. References abound not only to 2001, A Clockwork Orange, and The Shining but also to Spartacus, Doctor Strangelove, Lolita and Full Metal Jacket. It has been noted that while references to "fantastic fiction" in The Simpsons are copious, "there are two masters of the genre whose impact on The Simpsons supersedes that of all others: Stanley Kubrick and Edgar Allan Poe."[147] Similarly, it has been observed that

...the show's almost obsessive references to the films of Stanley Kubrick...[make it] as if the show's admittance of these films into the show's pantheon of intertextual allusions finally marked their entry into the deepest subconscious level of the global pop cultural mind.[148]

Studies of Kubrick

At least two full-length books on Stanley Kubrick are devoted to frame-by-frame analysis of his visual style: Stanley Kubrick, Director: A Visual Analysis by Alexander Walker, and Stanley Kubrick: Visual Poet 1928–1999 (Basic Film) by Paul Duncan. History professor Geoffrey Cocks notes that Kubrick has what he calls an "open narrative" style that "requires the audience to derive meaning actively rather than being passively instructed, entertained, and manipulated."[149] On the other hand, Cocks believes that Kubrick's preoccupation with sweeping overarching historical themes causes him to frequently sacrifice character development. "His films c

סטנלי קובריק

''''''(באנגלית: Stanley Kubrick; ‏26 ביולי 1928 – 7 במרץ 1999) היה במאי קולנוע, מפיק, וצלם אמריקאי-יהודי, הידוע בקפדנותו בבחירת הנושאים שעסק בהם, בדרך עבודתו האיטית, במגוון הסוגות שעבד איתן, ובקנאותו לפרטיות בנוגע לסרטיו ולחייו. הוא עבד הרחק ממוסכמות הוליווד, והקפיד מאוד על חופש אומנותי, למרות זאת הוא זכה לתמיכה כספית מצד האולפנים הגדולים לכל מיזמיו. פעמים אחדות היה קובריק מועמד לפרס אוסקר, כבמאי וכתסריטאי, אך זכייתו היחידה הייתה בגין האפקטים המיוחדים בסרטו "2001: אודיסיאה בחלל".

קובריק מוכר כאחד מיוצרי הסרטים המצטיינים, החדשניים, ורבי-ההשפעה ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.[1] הוא ביים מספר סרטים שזכו לשבחים, לעיתים שנויים במחלוקת, שהעזו להציץ ולגעת בפינות האפלות שבנפש האדם, ושיקפו, לדעת רבים, את אופיו האובססיבי והפרפקציוניסטי של הבמאי.[2] רוב סרטיו מהווים למעשה כתב ביקורת על הטבע האנושי ועל המשטרים הפוליטיים של תקופתו, ולכן פעמים רבות הם עוררו פולמוס כאשר יצאו לאקרנים. סרטיו מאופיינים בסגנון חזותי רשמי ובתשומת לב קפדנית לפרטים – לרבים מסרטיו המאוחרים רכיבים סוריאליסטיים ואקספרסיוניסטיים שנמנעים ממבנה עלילה ליניארי. על אף שנראה שסרטיו מבטאים פסימיות אירונית,[3] מספר מבקרי סרטים טוענים כי בצפייה דקדקנית ניתן לראות אופטימיות זהירה.[4] מבקרים שונים הגדירו את סרטיו כ"סרטים הכי מקוריים, פרובוקטיביים, ובעלי-החזון שנעשו אי פעם".[5]

תוכן עניינים 1 ראשית חייו 2 עבודתו הקולנועית וחייו המאוחרים 2.1 עבודות מוקדמות 2.2 שנות ה-50 2.3 שנות ה-60 2.3.1 ספרטקוס 2.3.2 לוליטה 2.3.3 דוקטור סטריינג'לאב 2.3.4 2001: אודיסיאה בחלל 2.4 שנות ה-70 2.4.1 תפוז מכני 2.4.2 בארי לינדון 2.5 שנות ה-80 2.5.1 הניצוץ 2.5.2 מטאל ג'אקט 2.6 שנות ה-90 3 מיזמים שלא התממשו או שהושלמו על ידי אחרים 3.1 "הסוד הבוער" ו"ילד טבעי" 3.2 "כשגברים שונאים" ("One-Eyed Jacks") 3.3 "נפוליאון" 3.4 "מסמכים אריים" 3.5 "אינטליגנציה מלאכותית" 3.6 "Lunatic at Large" 3.7 תסריטים שלא התממשו 3.8 מיזמים נוספים 4 סגנון וסימנים מסחריים 4.1 CRM-114 5 חייו האישיים 5.1 דמותו 5.2 פוליטיקה 5.3 דת 6 מותו 7 פילמוגרפיה 8 לקריאה נוספת 9 קישורים חיצוניים 10 הערות שוליים ראשית חייו

סטנלי קובריק היה צלם במגזין Look כאשר צילם את עצמו בראי של החשפנית רוזמרי ויליאמס בשנת 1949. סטנלי קובריק נולד ב-26 ביולי 1928 בברונקס, ניו יורק, הראשון בין שני ילדיהם של ז'אק לאונרד קובריק (1985-1901) ואשתו גרטרוד (1985-1903). אחותו, ברברה, נולדה בשנת 1934. ז'אק קובריק, שהוריו היו ממוצא יהודי אוסטרו-הונגרי[6] היה רופא. בזמן לידתו של סטנלי, משפחתו גרה בשדרת קלינטון ברובע הברונקס.[7]

אביו של קובריק לימד אותו שחמט כשהיה בן 12, ועניינו במשחק נמשך כל חייו.[7] הוא גם קנה לבנו מצלמת גרפלקס כשזה היה בן 13, ועורר את משיכתו לצילום. כנער, קובריק התעניין בג'אז, וניסה קריירה כמתופף.[7]

קובריק למד בתיכון על שם ויליאם הווארד טאפט בברונקס משנת 1941 עד 1945. הוא היה תלמיד גרוע, עם ממוצע ציונים נמוך של 67 נקודות.[8] הוא סיים את לימודיו בשנת 1945, אך ציוניו הדלים, יחד עם הביקוש לרישום למכללות מחיילים שחזרו ממלחמת העולם השנייה, שללו כל תקווה ללימודים גבוהים. מאוחר יותר בחייו, קובריק דיבר בזלזול על חינוכו ועל חינוך באופן כללי, וטען ששום דבר בבית ספר לא עניין אותו.[7] הוריו שלחו אותו לגור עם קרובי משפחה בלוס אנג'לס למשך שנה, בתקווה שהדבר יעזור לצמיחה האקדמית שלו.

כאשר היה בתיכון, נבחר להיות צלם בית הספר הרשמי למשך שנה. בשנת 1946, כיוון שלא יכול להתקבל ללימודי יום במכללות, השתתף לזמן קצר בשיעורי ערב במכללה העירונית של ניו יורק, ואז עזב.[9] בסופו של דבר חיפש עבודה כצלם עצמאי, ובזמן שסיים את לימודיו מכר סדרת צילומים למגזין "Look". קובריק הוסיף להכנסתו בכך ששיחק שחמט תמורת רבעי דולר בפארק וושינגטון ובמועדוני שחמט שונים במנהטן.[10] הוא התקבל כמתמחה במגזין "Look" בשנת 1946, ויותר מאוחר כצלם במשרה מלאה.

בתקופת עבודתו במגזין "Look", קובריק נישא לטובה מץ (נולדה ב-1930) ב-29 במאי 1948. הם גרו בגריניץ' וילג', והתגרשו בשנת 1951. בזמן זה קובריק עבד לעיתים קרובות כמקרין סרטים במוזיאון לאמנות מודרנית ובבתי קולנוע שונים בניו יורק. הוא קיבל השראה במיוחד מעבודות הצילום המורכבות והזורמות של הבמאי מקס אופולס, שסרטיו השפיעו בהמשך על סגנונו החזותי של קובריק.

עבודתו הקולנועית וחייו המאוחרים עבודות מוקדמות אלכס סינגר, חברו של קובריק, שכנע אותו בשנת 1951 להתחיל ליצור סרטים דוקומנטריים קצרים עבור חברת טיים, ששידרה אותם כמבזקי חדשות בבתי הקולנוע. קובריק הסכים, וצילם את "יום הקרב" במימון עצמאי בשנת 1951. בסרט נעשה שימוש נרחב בצילום עוקב אחורה, דבר שייחרט כאחת מתנועות המצלמה האופייניות של קובריק.[11] על אף שהמפיץ סגר את עסקיו באותה שנה, הצליח קובריק למכור את "יום הקרב" לחברת RKO ברווח של 100 דולר.[12] מעודד מהצלחתו המוקדמת, התפטר קובריק מעבודתו במגזין "Look" והחל לעבוד על סרטו הדוקומנטרי הקצר השני, "הכומר המעופף" (1951), במימון של חברת RKO. סרטו השלישי, "יורדי הים" (1953), סרטו הצבעוני הראשון, היה סרט תעמולה באורך 30 דקות, ונועד עבור איגוד יורדי הים העולמי. שלושה סרטים אלו הם העבודות היחידות של קובריק ששרדו בתחום הסרטים הדוקומנטריים, אך כנראה היה מעורב במספר סרטים קצרים נוספים, שאבדו. ההשפעות של הצילום האמנותי נראו בסרטיו של קובריק, בקומפוזיציה המרשימה של השוטים שלו, הסימטריות שלהם ומשחקי הצבעים המעניינים. קובריק התייחס לסרטיו כאל אלפי תמונות סטילס המוקרנות במהירות זו אחר זו, ולכן סרטיו מדויקים וחדים ומשמעויות רבות עוברות בצבעים ובקומפוזיציה.

שנות ה-50 קובריק עבר ליצירת סרטים עלילתיים ביצירת הסרט "פחד ותשוקה" (1953), סיפורה של קבוצת חיילים שנתפסת מעבר לקווי האויב במלחמה דמיונית. אשתו של קובריק אז, טובה מץ, הייתה צוות ההפקה היחיד בסרט. הסרט נכתב על ידי האוורד סאקלר, חברו של קובריק, שהפך מאוחר יותר למחזאי מצליח בזכות עצמו. "פחד ותשוקה" זכה למספר ביקורות מכובדות אך נכשל בקופות. מאוחר יותר בחייו, התבייש קובריק בסרטו, שאותו הוא תיאר כמאמץ חובבני. הוא סירב להרשות את שידור "פחד ותשוקה" ברטרוספקטיבות ובהקרנות פומביות, ועשה ככל הניתן כדי למנוע את הפצתו.[13] לפחות עותק אחד נשמר בידיו של אספן פרטי, ובעקבות כך הופץ הסרט בסופו של דבר בקלטות וב-DVD.

נישואיו של קובריק לטובה מץ הסתיימו בעת עשיית "פחד ותשוקה". ב-1952 פגש את אשתו השנייה, רות סובוטקה, רקדנית ומעצבת תפאורה ממוצא אוסטרי. הם חיו יחד באיסט וילג' בניו יורק משנת 1952 עד לנישואיהם ב-15 בינואר 1955 ובקיץ אותה שנה עברו להוליווד. סובוטקה, שהופיעה בסרטו הבא של קובריק "נשיקת הרוצח" (1955), שירתה גם כמנהלת האמנותית בסרט "ההרג" (1956). כמו "פחד ותשוקה", גם "נשיקת הרוצח" הוא סרט עלילתי קצר, באורך כולל של כשעה. הוא זכה להצלחה מסחרית וביקורתית מועטה. עלילת הסרט עוסקת במתאגרף צעיר בסוף הקריירה שלו שמסתבך במשולש אהבה, כאשר יריבו מעורב בארגון פשע. גם "פחד ותשוקה" וגם "נשיקת הרוצח" מומנו על ידי משפחתו וחבריו של קובריק.[14][15]

וינס אדוארדס בסרט "ההרג", צילום מסך מהקדימון, 1956. אלכס סינגר הכיר לקובריק את המפיק הצעיר ג'יימס ב. האריס, והשניים נעשו חברים קרובים.[16] שותפותם העסקית, הפקות האריס-קובריק, מימנה את שלושת סרטיו הבאים של קובריק. השניים קנו את הזכויות על רומן מאת ליונל וייט, ובעזרת התסריטאי ג'ים תומפסון הפך אותו קובריק ל"ההרג". הסיפור הוא על שוד מתוכנן בקפדנות של מסלול מרוצי סוסים, שמסתבך לאחר שהשודד מסתלק עם הכסף. (שם הסרט באנגלית, "The Killing", יכול להתייחס לרצח בסוף הסרט, או לשוד עצמו, בסלנג אמריקאי – "ההרג", בכיכובו של סטרלינג היידן, היה סרטו הראשון של קובריק שהיה באורך מלא. הסרט צולם עם צוות שחקנים וצוות הפקה מקצועיים. מבנה העלילה הלא ליניארי של הסרט היה מאוד לא רגיל לקולנוע של שנות ה-50; את הטכניקה הזו חיקה כמעט 40 שנים יותר מאוחר הבמאי קוונטין טרנטינו בסרטו "כלבי אשמורת". טרנטינו הכיר בהשפעה הרבה שהייתה לסרטו של קובריק עליו,[17] ומבקרים שמו לב לדמיון רב במבני העלילה של שני הסרטים.[18] באופנים רבים, "ההרג" עקב אחר מוסכמות הסרט האפל, גם בעלילה וגם בסגנון האמנותי, ונעשה שימוש בצללים ובעשן סיגריות. סגנון זה של מותחן פשע פרח בשנות ה-40, ובימינו רבים מתייחסים אל סרט זה כאל אחד מהסרטים הטובים ביותר בתחום הסרט האפל.[19] על אף שהסרט לא זכה להצלחה קופתית, הוא זכה לביקורות טובות.[20]

ההערכה הגוברת ל"ההרג" הביאה את הפקות האריס-קובריק לתשומת לבם של מטרו גולדווין מאייר.[21] האולפן הציע להם לבחור סיפור מתוך אוסף הסיפורים העצום שלו, לשימוש במיזם הבא שלהם. קובריק שיתף פעולה באותו זמן גם עם קאלדר וילינגהם, בכתיבת גרסה קולנועית לספרו של הסופר האוסטרי שטפן צווייג "הסוד הבוער". על אף שקובריק היה נלהב לרעיון, לבסוף הוא ננטש.[22]

קובץ:Paths of Glory (1957) - Trailer.webm הקדימון המקורי של "שבילי התהילה", 1957. סרטו הבא של קובריק, "שבילי התהילה", התרחש בעת מלחמת העולם הראשונה והיה מבוסס על ספר אנטי-מלחמתי בשם זה משנת 1935, מאת האמפרי קוב. קובריק הציג את המלחמה כאכזרית על ידי צילום שחור-לבן גס, זמן רב לפני שהצגתה ככזו נעשה דבר אופנתי לאחר תקופת וייטנאם. הסרט עוקב אחר יחידת צבא צרפתית המצווה לבצע משימה בלתי אפשרית על ידי הממונים עליה. כתוצאה מכישלון המשימה מואשמים שלושה חיילים חפים מפשע בפחדנות, כדי לתת דוגמה לשאר החיל. קירק דאגלס מגלם את קולונל דקס, קצין הומניטרי שמנסה למנוע את הוצאתם להורג של החיילים. הסרט לא היה הצלחה מסחרית מסחררת, אך הוא זכה לשבחים והערצה בתוך תעשיית הקולנוע, תוך שהוא מבסס את קובריק כיוצר סרטים מבטיח. מבקרים לאורך השנים היללו את סצנות הקרב הישירות וחסרות הרגש, ואת הסגנון הגס והשחור-לבן שבו צולם הסרט.[23] סטיבן ספילברג אמר שזהו אחד מסרטי קובריק האהובים עליו ביותר.[24]

במהלך הפקת "שבילי התהילה" במינכן, פגש קובריק את השחקנית הגרמנית הצעירה כריסטיאן הארלן, וניהל עמה רומן. כריסטיאן סוזאן הארלן (נולדה ב-1932 בגרמניה) השתייכה למשפחה תיאטרלית והוכשרה להיות שחקנית; היא שיחקה את התפקיד הנשי היחיד בסרט (בו הופיעה בשם הבמה "סוזאן כריסטיאן"). קובריק התגרש מאשתו השנייה, רות סובוטקה, בשנת 1957. הארלן וקובריק התחתנו בשנת 1958 ונשארו יחד עד מותו בשנת 1999. בזמן נישואיה לקובריק התמקדה כריסטיאן בקריירה שלה כציירת.[25] בנוסף לבתה קתרינה, שנולדה בשנת 1953 מנישואיה הראשונים לשחקן הגרמני ורנר בראנס (נפטר בשנת 1977), היו לזוג שתי בנות, אניה (1959-2009) וויויאן (נולדה בשנת 1960). אחיה של כריסטיאן, יאן הארלן, היה המפיק בפועל בסרטיו של קובריק משנת 1975 והלאה.

שנות ה-60 כאשר חזר לארצות הברית עבד קובריק במשך שישה חודשים על סרטו של מרלון ברנדו, "כשגברים שונאים" (One Eyed Jacks, ‏1961). השניים התעמתו מספר פעמים לגבי החלטות ליהוק, וברנדו פיטר את קובריק בסופו של דבר ולקח את מושכות הבימוי לידיו.[26] קובריק עבד על מספר תסריטים, בהם "Lunatic at Large", ותכנן להופכם לסרטים, עד שקירק דאגלס ביקש ממנו להשתלט על הפקת האפוס ההיסטורי שלו, "ספרטקוס" (1960). הבמאי המקורי של הסרט היה אנתוני מאן, אך הוא פוטר על ידי האולפנים כשבועיים לאחר תחילת הצילומים.

ספרטקוס

קובריק (בשחור) מביים את דאגלס מימין, 1960. כאשר דאגלס וקובריק עבדו על "שבילי התהילה", קובריק היה גם הבמאי וגם המפיק בפועל, בעוד שב"ספרטקוס", בנוסף להיותו שחקן מוביל, לקח על עצמו דאגלס גם את תפקיד המפיק בפועל, והשאיר בידי קובריק זכויות מעטות. ההתאמה ביניהם הייתה טובה בסרטם הראשון, אך ב"ספרטקוס" הקשר נהרס. Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספרטקוס (סרט) "ספרטקוס" היה מבוסס על הסיפור האמיתי של מרד העבדים הרומאים. הסרט היה מסובך להפקה, וויכוחים אמנותיים התפתחו בין קובריק לדאגלס, ויכוחים שהתעצמו בשל מערכת היחסים הסוערת שהייתה בין השניים. קובריק התכחש לסרט בהמשך חייו; הוא היה מתוסכל בשל חוסר יכולתו לשלוט בסרט מן הבחינה האמנותית, תסכול שהכעיס את דאגלס.[27] החברות שהתפתחה בין השניים במהלך יצירת "שבילי התהילה", נהרסה כליל בעקבות עשיית הסרט. בשנים שלאחר מכן התייחס דאגלס לקובריק כ"חרא בעל כישרון".[28]

למרות הבעיות על הסט היה "ספרטקוס" הצלחה מסחרית וביקורתית וביסס את קובריק כבמאי מרכזי בתעשייה. עם זאת, ההפקה הסוערת של הסרט הביאה את קובריק להחלטה למצוא דרכים לעבוד עם מימון הוליוודי, ועם זאת להישאר תחת עצמאות מלאה בנוגע להפקות הסרטים הבאים שלו. הוא כינה דרך עבודה זו "Film by fiat, film by frenzy" (סרט לפי פקודה, סרט מביא לשגעון).[29]

"ספרטקוס" הוא סרטו היחיד של קובריק שבו לא היה לקובריק חלק בכתיבת התסריט,[30] לא הייתה לו זכות לעריכה סופית,[31] לא הייתה לו שליטה בהפקה, ודעתו אף לא נשאלה במהלך הליהוק.[32][33] [34][35] בגדול, זו הייתה הפקתו של דאגלס.

"ספרטקוס" זכה בארבעה פרסי אוסקר, אחד מהם לפיטר יוסטינוב על תפקידו כסוחר העבדים בטיאטוס. זוהי הזכייה היחידה אי פעם של שחקן בהפקתו של קובריק.

לוליטה

צילום מסך מהקדימון של "לוליטה", 1962. בשנת 1962 עבר לאנגליה כדי לצלם את הסרט "לוליטה", ובה נשאר לשארית חייו. התמריץ המקורי היה לצלם את "לוליטה" בארץ עם חוקי צנזורה רפים יותר. עם זאת, קובריק נאלץ להשאר באנגליה כדי לצלם את "דוקטור סטריינג'לאב" כיוון שפיטר סלרס לא הורשה לעזוב את אנגליה בעת הליכי הגירושין שלו, והפקת "2001: אודיסיאה בחלל" דרשה במה אקוסטית גדולה שלא הייתה בנמצא באמריקה. היה זה לאחר צילומם של שני הסרטים הראשונים באנגליה, ובתחילת הפקת "2001: אודיסיאה בחלל" החליט קובריק להתיישב באנגליה באופן קבוע.

"לוליטה" היה סרטו הראשון של קובריק שיצר מחלוקת קשה.[36] הספר, מאת הסופר הרוסי-אמריקאי ולדימיר נבוקוב, עסק בפרשת אהבים בין גבר בגיל העמידה בשם הומברט הומברט (ג'יימס מייסון) לבין בתו החורגת בת ה-12, היה ידוע לשמצה כרומן "מגונה" והיה אחד הספרים השנויים ביותר במחלוקת במאה העשרים. מיזמו של קובריק רק עורר את המחלוקת, וסיסמת הפרסום של הסרט ליגלגה על עניין הנושא הכבד: "איך הם העזו לעשות סרט על "לוליטה"?"[37] במקור ביקש קובריק מנבוקוב לכתוב את הגרסה הקולנועית לספרו. בתחילה הסופר יצר תסריט בן 400 עמודים, שצומצם מאוחר יותר ל-200 עמודים.[38] התסריט הסופי נכתב על ידי קובריק, ונבוקוב העריך כי רק 20% מעבודתו עשתה את דרכה אל הסרט.[39]

לפני ההפקה, קובריק הבין שבכדי שהסרט יקבל אישור "קוד הייז" להפקה, על התסריט להמעיט בהתגרותו של הספר, תוך כדי טיפול ברכות בנושא. קובריק ניסה להפוך חלק מהרכיבים למתקבלים על הדעת על ידי השמטת כל החומרים הנוגעים למשיכתו של הומברט לנערות צעירות באופן קבוע, ועל ידי הבטחת העובדה שלוליטה תראה כמו נערה. קובריק ושותפו בהפקה, ג'יימס האריס, החליטו להעלות את גילה של לוליטה מ-12 ל-14.[40][41] בנוסף לכך, ליהק קובריק לתפקיד את סו ליון (נולדה בשנת 1946) שהייתה בת 16 ונראתה מבוגרת לגילה. אף על פי כן, קובריק שמר על קשר עם הצנזור בזמן עשיית הסרט, ונעשו רק מספר עריכות קטנות, בהן הסרת הארוטיות בין לוליטה והומברט.[42] כל תוכן מיני גלוי היה צריך להיות עדין, ורוב המעשים המיניים בין לוליטה והומברט רק מרומזים בסרט. כתוצאה מכך, ההיבטים החושניים של הספר מוזערו בעריכה הסופית, תוך שהם משאירים הרבה לדמיון הצופה. קובריק טען מאוחר יותר שאילו ידע מראש על קשיחות הצנזור, הוא לא היה עושה את הסרט.[43]

"לוליטה" היה הפעם הראשונה מתוך שתיים בהם עבד קובריק עם השחקן הקומיקאי פיטר סלרס, הפעם השנייה הייתה בעשיית "דוקטור סטריינג'לאב" (1964). ב"לוליטה", סלרס משחק את קלייר קווילטי, גבר מבוגר אחר (לא-ידוע להומברט) שקשור בלוליטה, המשמש באופן דרמטי כראי להומברט. בספר, קווילטי נמצא מחוץ לסצנות ברוב הסיפור, אך קובריק החליט להביאו אל החזית, דבר שהביא להארכת תפקידו (על אף שזה הסתכם בשלושים דקות של זמן מסך). קובריק הרחיב את אפשרויותיו הדרמטיות בכך שנתן לקווילטי להעמיד פנים שהוא כמה דמויות בסרט, וכך השתמש בכשרונו המיוחד של סלרס בזיוף מבטאים.

התגובות לסרט היו מעורבות: רבים היללו אותו בזכות הנושא הנועז, בעוד אחרים היו מופתעים מהעדר הסצנות האינטימיות בין לוליטה והומברט. הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר, וסו ליון, שגילמה את לוליטה, זכתה בפרס גלובוס הזהב לשחקנית החדשה הטובה ביותר.

מבקר הסרטים ג'ין יאנגבלאד מחזיק את הדעה שמבחינה סגנונית, הסרט "לוליטה" הוא נקודת מעבר בסרטיו של קובריק, "מסמן את נקודת המפנה מקולנוע נטורליסטי...אל הסוריאליזם של סרטיו המאוחרים."[44]

דוקטור סטריינג'לאב Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דוקטור סטריינג'לאב

פיטר סלרס בתפקידו השלישי בסרט כדוקטור סטריינג'לאב, 1964. סרטו הבא של קובריק, "דוקטור סטריינג'לאב או: איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה" (1964), נעשה סרט פולחן ועתה הוא נחשב קלאסיקה. רוג'ר איברט כתב שזהו הסרט הסאטירי הטוב ביותר שנעשה אי פעם.[45] התסריט, המבוסס על הרומן "Red Alert", מאת הטייס לשעבר בחיל האוויר המלכותי פיטר ג'ורג' (כותב בשם העט פיטר בראיינט), נכתב בשיתוף פעולה בין קובריק לג'ורג', עם מספר תרומות של הסאטיריקן האמריקאי טרי סאות'רן. "Red Alert" הוא סיפור מתרה על מלחמה אטומית מקרית. עם זאת, קובריק מצא את התנאים המובילים למלחמה האטומית כה אבסורדיים שהסיפור הפך לקומדיה שחורה.[46] לאחר שעבר הגהה מחדש, קובריק גייס את סאות'רן ללטש את התסריט הסופי.

העלילה מתמקדת במתקפה אטומית אמריקאית על ברית המועצות, הנפתחת על ידי גנרל עריק מחיל האוויר האמריקני ג'ק ד. ריפר (סטרלינג היידן; שם הדמות הוא התייחסות לג'ק המרטש, Jack The Ripper באנגלית) ללא אישור מהממונים עליו. כאשר ריפר נותן את הפקודה שלו, כל המפציצים נמצאים בנקודת האל-חזור, אשר לפניה אסור להם לטעון את ראשי הנפץ, ולאחריה הם יכולים להמשיך ללא הוראות ישירות. ברגע שעברו נקודה זו, המטוסים יחזרו רק בקבלת קוד הביטול שנקבע מראש. הסרט מנווט בין שלוש זירות: בסיס חיל האוויר של ריפר, שם קפטן מחיל האוויר המלכותי ליונל מנדרייק (סלרס) מנסה למנוע את מזימתו של הגנרל המטורף; חדר המלחמה של הפנטגון, שם נשיא ארצות הברית (סלרס) וגנרל חיל האוויר האמריקני באק טארגידסון (ג'ורג' ס. סקוט) מנסים לפתח עם הסובייטים אסטרטגיה שתמנע ממפציצי ה-B-52 של ריפר להטיל פצצות גרעיניות על רוסיה; ומפציץ ה-B-52 של מייג'ור קונג (סלים פיקנס), שם הוא וצוותו (אשר לא יודעים שהפקודות כוזבות) מנסים בעקשנות להשלים את משימתם. מתברר במהרה שהמפציצים עלולים להגיע לרוסיה, כיוון שרק ריפר יודע את קוד הביטול. בנקודה זו, דמותו של דוקטור סטריינג'לאב (תפקידו השלישי של סלרס) מוצגת. תוכניותיו, בסגנון נאצי, להבטחת שרידתם של המשובחים במין האנושי לאחר השואה הגרעינית הצפויה, הם נקודת השיא של הקומדיה השחורה בסרט.

פיטר סלרס, שמילא תפקיד רב-חשיבות ב"לוליטה", נשכר כדי לשחק ארבעה תפקידים ב"דוקטור סטריינג'לאב". בסופו של דבר הוא שיחק שלושה, זאת בעקבות פציעה ברגל וקשייו בשליטה במבטא הטקסני של טייס המפציץ מייג'ור "קינג" קונג. צופים רבים של "דוקטור סטריינג'לאב" לא הבינו בתחילה שקובריק ליהק את סלרס לשלושה תפקידים, כולם בהופעה שונה ועם מבטא שונה. קובריק קרא בהמשך לסלרס "מדהים", אך התאכזב מהעובדה שהאנרגיה השגעונית שלו שרדה לעיתים רחוקות מעבר לשניים או שלושה טייקים. כדי להתגבר על בעיה זו, קובריק הריץ שתי מצלמות בו-זמנית ונתן לסלרס לאלתר.[47]

הסרט חזה את הרגשות האנטי-מלחמתיים שנפוצו רק כמה שנים לאחר שיצא לאור. הוא היה מאוד ביקורתי כלפי מדיניות המלחמה של ארצות הברית, שנחשבה לפרה קדושה באותו זמן. "סטריינג'לאב" היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר (בהם לבמאי הטוב ביותר ולסרט הטוב ביותר).

2001: אודיסיאה בחלל Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – 2001: אודיסיאה בחלל

"2001" היה סרטו הראשון של קובריק שהשתמש בעיקר במוזיקה קלאסית. תמונת הפתיחה המפורסמת המציגה את השמש, כדור הארץ והירח מלווה ביצירתו של ריכרד שטראוס., "כה אמר זרתוסטרא"; טיסה בחלל מלווה עם ואלס ה"דנובה הכחולה" מאת יוהאן שטראוס. כל הופעות המונולית מלוות עם הרקויאם המסתורי של ג'רג' ליגטי. קובריק עסק 5 שנים בפיתוח סרטו הבא, "2001: אודיסיאה בחלל" (1968). נקבע שהסרט יצולם בשיטת הסינרמה. קובריק כתב את התסריט יחד עם סופר המדע הבדיוני ארתור סי. קלארק. הם הרחיבו את סיפורו הקצר של קלארק "The Sentinel" (בתרגום חופשי: הזקיף).

"2001" מתחיל לפני ארבעה מיליוני שנים במפגש בין קבוצת קופים לבין מונולית שחור ומסתורי, שכפי הנראה מעורר אצלם את היכולת להשתמש בעצם ככלי וכנשק. תגלית חדשה זו מאפשרת להם לתבוע בור מים מקבוצה אחרת של קופים, שלה אין יכולת להשתמש בכלים. קוף מנצח זורק את העצם שלו אל על, ובנקודה זו הסרט מבצע מעבר מפורסם אל לווין נשק שחג בחלל. באותו זמן, קבוצת אמריקנים בבסיס הירח שלהם חופרים ומגלים מונולית דומה. הוכחה גאולוגית מגלה שהוא נשתל במתכוון לפני ארבעה מיליון שנים. כאשר השמש עולה מעל למונולית, הוא שולח אות רדיו לצדק. שמונה חודשים מאוחר יותר, ארצות הברית שולחת קבוצת אסטרונאוטים על החללית דיסקאברי 1 למשימה בצדק, מטרת המשימה היא לחקור את שידור המונולית אך היא מוסתרת מהצוות. במהלך הטיסה, מחשב החללית "האל 9000" נפגם אך מתנגד לניתוקו, באמונה ששליטתו על המשימה היא גורם מכריע. המחשב מחסל את תמיכת החיים לרוב הצוות לפני שהוא מכובה בהצלחה. האסטרונאוט השורד, דייוויד באומן (קיר דולי), טס ברכב חלל קטן ומגלה מונולית נוסף במסלול סביב צדק. בעקבות כך, הוא נשאב במהירות גבוהה דרך שער בחלל ורואה בדרכו תופעות אסטרונומיות יוצאות דופן. מסעו הבין-כוכבי מסתכם בהפיכתו לישות מסתורית חדשה הדומה לעובר הסגור בתוך כדור אור, הבוהה בכדור הארץ מהחלל.

תקציב הפקתו של הסרט, בסך 10 מיליון דולר, הייתה סכום עצום באותו הזמן. האפקטיים החזותיים החדשניים נעשו תחת פיקוחו הישיר של קובריק. בין השאר הוא השתמש באופן נרחב בצילום מט (שיטה שמאפשרת שילוב של מספר צילומים) כדי לצלם את טיסות החלל, שיטה שעזרה גם לג'ורג' לוקאס 9 שנים מאוחר יותר כאשר יצר את מלחמת הכוכבים. הוא אף ערך שימוש חדשני בשיטת הצילום "Slit-Scan", המאפשרת ליצור זרם פסיכדלי של צבעים, לצורך צילום המסע הבין-כוכבי שעובר באומן. בסרט הופיעו טכנולוגיות וכלים חדשניים שהעניקו השראה לחברות ייצור ולמהנדסים. בזמן יציאתו לאקרנים, קלארק אף טען שבעתיד ייבנו חלליות על בסיס אלה ב-"2001". בנוסף, ניסה הסרט לספק הצצה אותנטית לדרך שבה ייראה מסע אמיתי בחלל, עם שקט מוחלט בריק החלל והצגה ריאליסטית של חוסר משקל.

הסרט מפורסם בשימושו במוזיקה קלאסית במקום פסקול מקורי. "כה אמר זרתוסטרא" של ריכרד שטראוס וואלס "הדנובה הכחולה" של יוהאן שטראוס נקשרו בתודעת הצופים אופן בלתי נפרד עם הסרט, בייחוד הראשונה, שלא הייתה ידועה לציבור הרחב לפני הסרט. קובריק השתמש גם במוזיקה מאת המלחין האוונגרדי העכשווי, ג'רג' ליגטי, זאת על אף שחלק מהיצירות שונו ללא הסכמת ליגטי. הופעתם של "אטמוספירות", "לוקס אטרנה", ו"רקויאם" בפסקול של "2001" הייתה החשיפה המסחרית הרחבה הראשונה של עבודותיו של ליגטי. שימוש זה של מוזיקה תוכניתית לא תוכנן מראש. קובריק מינה בתחילה את המלחין אלכס נורת' שיכתוב פסקול מקורי באורך מלא לסרט, אך קובריק נקשר כל כך לפסקול הזמני שהוא הרכיב בזמן העריכה, שהוא שמט את רעיון הפסקול המקורי לחלוטין.[48]

על אף שבסופו של דבר הסרט הפך להצלחה כבירה, דבר זה לא קרה בצורה מיידית. תגובת המבקרים הראשונית הייתה עוינת במיוחד, עם מבקרים שתקפו את חוסר הדיאלוגים בסרט, קצבו האיטי, ועלילתו הבלתי מובנת. דעת הקהל בקרב הצעירים–בייחוד קהל תרבות הנגד של שנות ה-60, שאהב את סצנת המסע הבין-כוכבי בסרט, הנראה כמסע פסיכדלי אל הגבולות האין-סופיים של היקום–הפכו את הסרט ללהיט. למרות מועמדויות רבות בתחום הבימוי, הכתיבה, וההפקה, פרס האוסקר היחיד שקובריק אי פעם זכה בו, היה עבור הפיקוח על האפקטים המיוחדים ב"2001: אודיסיאה בחלל". למרות זאת, רבים בימינו מחשיבים את "2001" כסרט המדע הבדיוני הטוב ביותר שנעשה אי פעם,[49] והוא מופיע באופן קבוע בין עשרת המקומות הראשונים בדירוגים של הסרטים הטובים.[50]

באופן אומנותי, "2001" היה שינוי ביחס לסרטיו הקודמים של קובריק. הוא כולל רק 45 דקות של דיאלוגים לכל אורך שעתיים והעשרים דקות שהוא אורך. הדיאלוג היום-יומי והשיגרתי למדי, תופס מקום משני לצד התמונות והמוזיקה. הדיאלוג הזכור ביותר בסרט מתרחש בין מחשב החללית "האל" לבין האסטרונאוט דייוויד באומן. מספר צופים טענו כי קובריק מצייר עתיד בו החברה האנושית מנותקת, וחייה בסביבה סטרילית המונעת על ידי מכונות.[51][52][53][54] הסיום המבלבל והמעורפל של הסרט ממשיך לרתק צופים ומבקרים עד היום. לאחר סרט זה, קובריק מעולם לא התנסה בקיצוניות רבה כל כך באפקטים מיוחדים או בצורות עלילה; עם זאת, סרטיו הבאים יישמרו על סוג מסוים של אי-בהירות.

הפרשנויות ל"2001: אודיסיאה בחלל" הן רבות ומגוונות. על אף שיצא לאקרנים בשנת 1968, הוא עדיין מעורר ויכוחים בימינו. כאשר מבקר הסרטים ג'וזף גלמיס שאל את קובריק על משמעות הסרט, קובריק השיב:[55]

אלה הם התחומים שאני מעדיף לא לדבר עליהם, כיוון שהם מאוד אישיים ומשתנים מצופה לצופה. לפי פירוש זה, הסרט נהיה כל דבר שהצופה רואה בו. אם הסרט מעורר את רגשותיו וחודר לתת המודע של הצופה, אם הוא מגרה, אפילו באופן ראשוני, את הכמיהות והדחפים הדתיים והמיתולוגיים שלו, אז הוא הצליח.

"2001: אודיסיאה בחלל" הוא אולי סרטו רב-ההשפעה והמפורסם ביותר של קובריק. סטיבן ספילברג כינה אותו המפץ הגדול של דורו,[56] בהשפעתו על ההתמקדות תשומת הלב במרוץ לחלל. הוא בישר את התפוצצות שוק הסרטים בסוגת המדע הבדיוני שהתרחשה 9 שנים מאוחר יותר, והתחילה עם יציאתם של "מלחמת הכוכבים" ו"מפגשים מהסוג השלישי" לאקרנים.

שנות ה-70 תפוז מכני Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תפוז מכני (סרט) קובץ:A Clockwork Orange (1971) - Trailer.webm קדימון ל"תפוז מכני", 1971. ב"תפוז מכני", קובריק המשיך את שימושו החדשני במוזיקה קלאסית, שהחל ב"2001: אודיסיאה בחלל". אך במקום ללוות טיסות חלל חינניות, המוזיקה ליוותה אלימות ואונס. אחרי "2001", ניסה קובריק להתחיל הפקה של סרט על חייו של נפוליאון בונפרטה. אך לאחר שנכשל בהשגת מימון, הוא פנה לחיפוש אחר הפקה שאותה יוכל לסיים מהר בתקציב מוגבל. לבסוף התפשר קובריק על "תפוז מכני" (1971). הפרשנות שלו לרומן של אנתוני ברג'ס הוא התחקות אפלה ומזעזעת אחר אלימות בחברה האנושית. הסרט הופץ בתחילה בארצות הברית עם דירוג צפייה X, האוסר על צפייה מתחת לגיל 17, ועורר מהומה ניכרת.

הסיפור מתרחש בגרסה עתידנית של בריטניה, אשר היא גם רודנית וגם שרויה בכאוס. הדמות המרכזית הוא נער בריון בשם אלכס דלארג' (מלקולם מקדואל), שיחד עם חבריו הוא מענה, מכה, גונב, ואונס, כל זאת בעליזות ובלי ייסורי מצפון וחרטות. הכאתה ורציחתה של אישה מבוגרת על ידו, שולחת אותו לכלא בסופו של דבר. אלכס עובר טיפול סלידה ניסיוני, בשם שיטת לודוביקו, שמרסן את נטיותיו האלימות, אף על פי שהוא מאבד את חופש הבחירה המוסרי שלו. בהדגמה פומבית של הצלחת השיטה, אלכס מטופל באכזריות אך אינו משיב מלחמה; הטיפול הפך אותו לתת-אנושי. הוא הותנה נגד מוזיקה קלאסית, אהבתו שהייתה תכונתו האנושית היחידה, וכנראה כל דחפו המיני נעלם. בהמשך אנו רואים רמזים שהקידום של הטיפול הונע בגלל סיבות פוליטיות. לאחר ששוחרר, הוא נמצא על ידי חבריו לשעבר שבגדו בו ושעתה הם שוטרים, והם מכים אותו ללא רחמים.

לאחר מכן הוא מגיע לביתו של הוגה דעות פוליטי שבז "לעידן המודרני" ושמבין בתחילה את מצוקתו של אלכס, עד אשר הוא מזהה את אלכס כאיש הצעיר אשר אנס באכזריות את אשתו ושיתק אותו מספר שנים לפני כן. משלב זה אלכס נעשה פיון במשחק פוליטי.

החברה בסרט נתפסת לעיתים כקומוניסטית (כפי שהוצג על ידי מייקל סימנט בראיון עם קובריק, אף שהוא לא חש כך) בעקבות הקשרים הקלים שלה לתרבות הרוסית. לעגה של הנוער יש אוצר מילים רוסי גדול, שיכול להיות מיוחס לברג'ס. יש מספר הוכחות שרומזות שהחברה היא סוציאליסטית, או אולי חברה העוברת מסוציאליזם שמאלני כושל, אל עבר חברה ימנית, או אף פשיסטית. ברומן, ברחובות יש ציורים של אנשים עובדים בדומה לסגנון האומנות הסוציאליסטי הרוסי, ובסרט, יש ציור קיר סוציאליסטי עם גסויות מקושקשות עליו. כמו כן, מגוריו של אלכס צולמו במבנה מקורי של מפלגת הלייבור הבריטית אשר יצא מכלל שימוש (כפי שמקדואל מעיר בפרשנויות בהוצאת ה-DVD), והכתובת "בניין דירות עירוני 18A, אגף צפון" מרמזת על שיכון בסגנון סוציאליסטי. מאוחר יותר בסרט, כאשר הממשלה הימנית החדשה לוקחת את השלטון, האווירה בהחלט יותר סמכותית מאשר הרוח האנרכיסטית של ההתחלה. תגובתו של קובריק לשאלתו של סימנט נשארה מעורפלת בנוגע לאיזה בדיוק סוג חברה זו. הוא האמין שהסרט מציג השוואות בין הקיצונים הימניים והשמאליים בספקטרום הפוליטי, ושיש הבדל מזערי ביניהם. קובריק הצהיר, "השר, בגילום אנתוני שארפ, הוא בבירור דמות של הימין. הוגה הדעות, פטריק מגי, הוא משוגע של השמאל...הם שונים רק באמונתם. קשה להבחין בהבדלים בין כוונתם ומטרתם."[57]

קובריק צילם את הסרט במהירות וכמעט כל אתרי הצילום נמצאים בתוך לונדון או בקרבתה. למרות הטבע הפחות טכנולוגי של הסרט לעומת "2001: אודיסיאה בחלל", הפגין קובריק את כשרונו ביצירת חידושים והמצאות; בנקודה אחת, הוא זרק מצלמה ישנה מגג של בניין כדי להשיג את האפקט שרצה.[58] ליצירת הפסקול, שכר קובריק את מלחין המוזיקה האלקטרונית וונדי קארלוס–באותו זמן היה ידוע בשם וולטר קארלוס–כדי שיכתוב עיבוד ליצירות קלאסיות מפורסמות (כגון הסימפוניה התשיעית של בטהובן), עבור סינתיסייזר אנלוגי מסוג "Moog".

פרט רב חשיבות בעלילה הוא העובדה שהדמות הראשית, אלכס, מחבבת מוזיקה קלאסית, ושטיפול הלודוביקו שוטף המוח מפתח אצלו התניה כנגד מוזיקה קלאסית. לכן, היה זה אך טבעי לקובריק להמשיך את המסורת, שהתחילה ב"2001: אודיסיאה בחלל", ולתת גם בסרט זה מקום מרכזי בפסקול למוזיקה הקלאסית. אף על פי כן, בסרט זה, מוזיקה קלאסית מלווה סצנות של מהומות אלימות ומיניות כפייתית לעומת טיסות חלל חינניות ונוכחות חייזרים מסתורית. סצנת אלימות בהילוך-איטי בסרט, היא כוריאוגרפיה לפתיחה של האופרה "העורב הלקחן" מאת רוסיני. ברג'ס, בהקדמה לעיבוד הבימתי שלו לספרו, אמר שבסופו של דבר, מוזיקה קלאסית היא מה שגאלה את אלכס.

הסרט היה שנוי במחלוקת קיצונית עקב התיאור הבוטה של אלימות ואונס המבוצעים על ידי כנופיית נערים. הוא יצא לאקרנים באותה שנה בה יצאו "כלבי הקש" של סם פקינפה ו"הארי המזוהם" של דון סיגל, ושלושת הסרטים הציתו ויכוח פראי בתקשורת לגבי ההשפעה החברתית של אלימות בקולנוע. המחלוקת החריפה כאשר בוצעו מספר פשעים בהשראת הסרטים, חלקם אף בוצעו כאשר העבריינים עטו על פניהם מסכות הזהות לאלה המוצגות ב"תפוז מכני". קוראים בריטיים של הרומן ציינו שקובריק השמיט את הפרק האחרון (אשר הושמט גם מהגרסה האמריקנית של הספר), שבו אלכס מוצא ישועה וחוזר לשפיות הדעת.

לאחר שקיבל מכתבים עם איומים על חייו בעקבות המחלוקת, ביצע קובריק צעד יוצא דופן והביא להסרת הסרט מהאקרנים בבריטניה. הסרט לא היה זמין בבריטניה עד אשר יצא לאור מחדש בשנת 2000, שנה לאחר מותו של קובריק, אף על פי שניתן היה לראותו ברחבי אירופה. קולנוע "סקאלה" בלונדון הציג את הסרט בשנות ה-90 המוקדמות, ולאחר התעקשותו של קובריק, הקולנוע נתבע ונסגר, תוך שהוא שולל מלונדון את אחד מבתי הקולנוע העצמאיים היחידים שלה. בשנת 1973, הוציא קובריק לאור מחדש את "תפוז מכני" לבתי הקולנוע בארצות הברית לאחר מספר עריכות, כדי שהוא יוכל לקבל דירוג צפייה R (מתחת לגיל 17 עם ליווי מבוגר). דבר זה אפשר לעיתונים רבים יותר לפרסם אותו, כיוון שבשנת 1972 עיתונים רבים הפסיקו לפרסם סרטים המדורגים X בגלל הקשר של דירוג זה עם סרטים פורנוגרפיים.[59]

באמצע שנות ה-90, יצא לאור בבריטניה סרט דוקומנטרי, בשם "הפרי האסור", אודות המחלוקות על הצנזורה במדינה. קובריק לא יכול למנוע ממפיקי הסרט לכלול קטעים מ"תפוז מכני" בסרטם.

בארי לינדון Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בארי לינדון

אחת המצלמות שצילמה את הסרט, בתערוכת סטנלי קובריק בסן פרנסיסקו. סרטו הבא של קובריק, שיצא לאקרנים בשנת 1975, היה עיבוד קולנועי לספרו של ויליאם מייקפיס תאקרי משנת 1844, "מזלו של בארי לינדון", הידוע גם בשם "בארי לינדון". זהו רומן פיקרסקי על הרפתקאותיו ועל ביש מזלו של מהמר אירי מהמאה ה-18 אשר מנסה לטפס בסולם החברתי. לאחר ששירת בצבא הפרוסי, לינדון מקדם את עצמו אט-אט אל תוך החברה האנגלית הגבוהה, ובסופו של דבר נושא לאישה את הרוזנת מלינדון. עולם האצולה מתברר כגן עדן ריקני, משעמם ונרקב. לינדון אינו מצליח לשמור על מעמדו החדש, ולאחר סדרת מקרים הוא נופל בחזרה לנקודת ההתחלה שלו.

מבקרים כגון פאולין קייל, שהיו ביקורתיים כלפי עבודותיו הקודמות של קובריק,[60] מצאו את "בארי לינדון" כסרט קר, איטי, וחסר-חיים. קצבו ומשכו השקולים–יותר משלוש שעות–דחו הרבה מבקרים וצופים אמריקניים. הטיים מגזין פרסם כתבת שער על הסרט, וקובריק היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר. הסרט כולו היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר וזכה בארבעה, יותר מכל סרט אחר של קובריק. אף על פי כן, הסרט לא הצליח היטב בקופות בארצות הברית, אך הוא משך קהל ברחבי אירופה, ובייחוד בצרפת.

כמו רוב סרטיו של קובריק, המוניטין של "בארי לינדון" גדל עם השנים, במיוחד בקרב יוצרי סרטים אחרים. הבמאי מרטין סקורסזה ציין אותו כסרט האהוב עליו מכל יצירתו של קובריק. סטיבן ספילברג הילל את ה"טכניקה המושלמת" שלו, על אף שכאשר היה צעיר, הוא התפרסם בתארו אותו, "כמו ללכת דרך הפראדו עם ארוחת צהריים."[61]

כמו בסרטיו האחרים, צילומיו של קובריק ותאורתו היו חדשניים במיוחד. זכורה במיוחד שיטת צילומו בסצנות הפנים, בהן הוא השתמש במצלמות עם עדשות מהירות שפותחו במקור עבור נאס"א. דבר זה אפשר לסצנות רבות להיות מוארות אך ורק באור נרות, וגרם להם להראות דו-ממדיות ופזורות באור, בדומה לציורים מהמאה ה-18.

כמו לשני קודמיו, לסרט זה אין פסקול מקורי. שירים איריים מסורתיים שולבו עם יצירות קלאסיות, כגון קונצ'רטו לצ'לו של אנטוניו ויוואלדי, קונצ'רטו כפול של יוהאן סבסטיאן באך, סרבנד של גאורג פרידריך הנדל, וכמה מיצירותיו של פרנץ שוברט. המוזיקה עובדה ונוצחה על ידי לאונרד רוזנמן, והוא זכה על עבודתו זו בפרס האוסקר.

שנות ה-80 הניצוץ Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הניצוץ (סרט)

סרטו של קובריק, "הניצוץ", עשה שימוש חדשני במצלמת ה-Steadicam, שבעזרתה ניתן היה לצלם בתנועה ללא צורך במסילה. קצב העבודה של קובריק הואט משמעותית לאחר "בארי לינדון", והוא לא יצר סרט חדש במשך חמש שנים. "הניצוץ", שיצא לאור בשנת 1980, היה עיבוד לרומן בעל אותו שם מאת סטיבן קינג, יוצר ספרי האימה רבי-המכר. בסרט כיכב ג'ק ניקולסון כג'ק טוראנס, סופר כושל המקבל עבודה זמנית כמשגיח מלון "אוברלוק", מקום נופש יוקרתי בעומק הרי הקולורדו, בתקופת אי-פעילותו. העבודה דורשת ממנו להעביר את החורף במלון המבודד יחד עם אשתו וונדי (שלי דובל), ובנם הצעיר דני, שניחן בסוג של יכולת טלפתית–"הניצוץ", ממנה נגזר שם הסרט.

כאשר החורף מתעצם, בידוד המשפחה מעמיק, והרוחות והשדים מהעבר האפל של מלון "אוברלוק" מתעוררים. המלון מציג לדני חזיונות מזעזעים יותר ויותר. בינתיים, ג'ק אט-אט מאבד את שפיותו על ידי הסביבה הרדופה, עד אשר הוא הופך לבסוף לרוצח פסיכוטי.

הסרט צולם כולו בבמות אקוסטיות בלונדון, למעט חלק מהצילומים החיצוניים, שנעשו בקולורדו, מונטנה ואורגון. כדי להעביר את התחושה קלאוסטרופובית המדכאת של המלון הרדוף, קובריק עשה שימוש נרחב במצלמת ה-Steadicam החדשנית באותה תקופה, שאיפשרה תנועות מצלמה חלקות בחללים סגורים.

"הניצוץ", יותר מכל שאר סרטיו, חיזק את שמו של קובריק כפרפקציוניסט מושבע. הוא דרש מאות טייקים בסצנות מסוימות (בהפקת הסרט צולמו בקירוב כ-400,000 מטרים של סרט צילום). תהליך זה היה קשה במיוחד לשחקנית שלי דובל, שהייתה רגילה לדרך הבימוי המהירה יותר והמאולתרת של רוברט אלטמן.

על אף שהוכח כהצלחה מסחרית, בתחילה, הסרט זכה בעיקר לביקורות שליליות. סטיבן קינג אף סלד מהסרט, וקרא לקובריק "אדם שחושב יותר מדי ומרגיש מעט מדי."[62] כמו רוב סרטיו של קובריק, הביקורות המאוחרות אהדו את הסרט הרבה יותר. בקרב חובבי סרטי אימה, "הניצוץ" הוא סרט פולחן, והוא מופיע רבות ברשימות סרטי האימה הטובים ביותר לצד "פסיכו" (1960), "מגרש השדים" (1973), ועוד סרטי אימה קלאסיים. חלק מתמונותיו, כגון נהר הדם הנשפך מתוך המעלית העתיקה, הם מבין התמונות הידועות ביותר מבין כל סרטיו של קובריק. ההצלחה המסחרית של "הניצוץ" חידשה את אמונתם של האחים וורנר ביכולתו של קובריק ליצור סרטים משביעי-דעת אומנותית ורווחיים, זאת לאחר הכישלון המסחרי של "בארי לינדון" בארצות הברית.

מטאל ג'אקט Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מטאל ג'אקט שבע שנים מאוחר יותר, קובריק עשה את סרטו הבא, "מטאל ג'אקט" (1987), עיבוד קולנועי לספרו של גוסטב האספורד על מלחמת וייטנאם בשם "The Short-Timers", בכיכוב מת'יו מודין כג'וקר, אדם בולדווין כ"Animal Mother", ר. לי ארמי כסמל הארטילריה הארטמן, ווינסנט ד'אונופריו כטוראי לאונרד "גומר פייל" לורנס. קובריק אמר למבקר הסרטים סטיבן הול שמשיכתו לספרו של האספורד הייתה מפני שהוא היה "לא נגד מלחמה ולא בעד מלחמה", ו"לא החזיק בדעות מוסריות או פוליטיות", ועסק בעיקר ב"איך שהדברים נמצאים."

הסרט מתחיל בבסיס הגיוס של חיל הנחתים האמריקני בפאריס איילנד, קרוליינה הדרומית, שם מדריך האימונים הוותיק סמל הארטילריה הארטמן מעביר את מגויסיו ללא רחמים דרך אימונים בסיסיים, כדי להפוך אותם מ"רימות" חסרות תועלת למכונות הריגה נמרצות וממושמעות. טוראי לורנס, מגויס איטי-תנועה בעל משקל עודף שהארטמן מדביק לו את הכינוי "גומר פייל" (כינוי בעגה למתגייס שמפשל ללא הפסקה), לא מצליח להתמודד עם תוכנית האימונים ואט-אט נשבר תחת הלחץ. בליל הסיום, הוא חוטף התמוטטות פסיכוטית ורוצח את הארטמן ולאחר מכן מתאבד.

בהתאם לסגנונו הטיפוסי של קובריק, חציו השני של הסרט קופץ באופן מפתיע לוייטנאם, בעקבו אחר ג'וקר לאחר שקודם לדרגת סמל. ככתב עבור עיתון צבא ארצות הברית, כוכבים ופסים, ג'וקר מוצב בין העורף לחזית, ומשתמש בשכל ובסרקזם כדי לנתק את עצמו משפיכות הדמים שמתנהלת סביבו. בנוסף להיותו נחת במלחמה, הוא גם עיתונאי ולכן חייב לציית לכללי המוסר של מקצועו. הסרט עוקב אחר התקדמותה של פלוגת חיל רגלים אל ובתוך העיר הואה, שהושמדה על ידי מתקפת טט. הסרט מגיע לשיאו בקרב בין פלוגתו של ג'וקר לבין צלף המסתתר בהריסות, שמתגלה להיות בחורה צעירה. היא כמעט הורגת את ג'וקר עד אשר שותפו הכתב יורה בה ופוצע אותה קשות. ולאחר מכן ג'וקר הורג אותה כדי לשים קץ לייסוריה.

צילום סרט על מלחמת וייטנאם באנגליה היה אתגר רציני לקובריק ולצוות ההפקה שלו. חלק נכבד מהצילומים נעשו באזור הדוקלנדס בלונדון, באתר הצילום של העיר ההרוסה שעוצב על ידי מעצב ההפקה אנטון פירסט. כתוצאה מכך, הסרט מאוד שונה חזותית מסרטים אחרים העוסקים במלחמת וייטנאם כגון "פלאטון" (1986) ו"אפוקליפסה עכשיו" (1979), שרובם צולמו במעמקי הג'ונגל במזרח הרחוק. במקום ג'ונגל טרופי, החצי השני של הסרט נפתח בעיר מלאה בהריסות בניינים, ומפיץ אור על היבט הלוחמה העירונית במלחמה שלרוב מצטיירת (ולכן נתפסת) כמלחמה ביערות. מבקרים ופרשנים טענו שזה תרם לעגמומיות והרצינות שבסרט, והוסיף לסרט אווירה קודרת וקרה. בזמן עשיית הסרט, נעזר קובריק בר. לי ארמי, מדריך אימונים אמיתי לשעבר בצבא ארצות הברית, ששיחק בסרט ועבד גם כיועץ טכני.[63][64]

"מטאל ג'אקט" זכה לביקורות מעורבות כאשר יצא לאור אך מצא לעצמו קהל אוהדים גדול יחסית, זאת לצד העובדה שהסרטים "פלאטון" של אוליבר סטון ו"המקצוע: לוחם" של קלינט איסטווד שיצאו באותה שנה, האפילו עליו. כמו כל סרטיו של קובריק, המעמד שלו גדל לאין שיעור מאז שיצא לאקרנים.

שנות ה-90 Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עיניים עצומות לרווחה

תלבושת מהסרט "עיניים עצומות לרווחה", בתערוכה באמסטרדם, הולנד, 2012. סרטו האחרון של קובריק היה "עיניים עצומות לרווחה", בכיכוב זוג הכוכבים הנשוי באותו זמן טום קרוז וניקול קידמן שגילמו זוג אמיד ממנהטן. ליהוקם של קרוז וקידמן כזוג נשוי בסרט, גרם להפצת השמועות (הנכונות) כי הסרט יכיל עלילה טעונה מינית.

הסיפור של "עיניים עצומות לרווחה" מבוסס על הרומן הפרוידיאני של ארתור שניצלר, "סיפור חלום", אף על פי שהסיפור הועבר מווינה בשנות ה-20 אל ניו יורק של שנות ה-90. הוא עוקב אחר מסעו של דוקטור ויליאם הארפורד (קרוז) אל תוך העולם התחתון המיני של ניו יורק, לאחר שאשתו, אליס (קידמן), גרמה לו לאבד את אמונו בה כאשר הודתה שהייתה לה פנטזיה בה ויתרה עליו ועל ילדתם תמורת לילה עם גבר אחר. עד אז, הארפורד האמין שנשים הן יותר נאמנות מגברים באופן טבעי. תגלית חדשה זו יוצרת אצלו ייאוש וספקות, והוא מתחיל לשוטט ברחובות ניו יורק, נוהג בעיוורון במסעו.

לאחר שחדר לטקס של כת מינית מאיימת ומסתורית, דוקטור הארפורד חושב פעמיים לפני חיפוש נקמה מינית באשתו. כאשר הוא חוזר לביתו, אשתו מתוודה בפניו כי היה לה חלום בו קיימה יחסי מין עם מספר גברים בו-זמנית. לאחר הרפתקאתו המסוכנת, דוקטור הארפורד נותר חסר עילה מוסרית כנגדה והשניים מתחילים לתקן את מערכת היחסים שלהם.

הסרט היה בשלבי הפקה במשך יותר משנתיים, ושניים מחברי צוות השחקנים הראשיים, הרווי קייטל וג'ניפר ג'ייסון לי, הוחלפו במהלך הצילומים. על אף שהוא ממוקם בניו יורק, הסרט צולם ברובו בבמות אקוסטיות בלונדון. צילומי מנהטן עצמה היו צילומים מזדמנים שנעשו על ידי צוות משני. בגלל החשאיות של קובריק לגבי הסרט, שמועות בלתי מדויקות לגבי העלילה והתוכן התפשטו. התוכן המיני בסרט עורר ספקולציות רבות במיוחד, מספר עיתונאים כתבו שהוא צפוי להיות "הסרט המיני ביותר שנעשה אי פעם."[65] הליהוק של זוג הכוכבים הנשוי באותו זמן, טום קרוז וניקול קידמן, כבעל ואישה בסרט העצימו את גוזמאות העיתונאים.

"עיניים עצומות לרווחה", כמו "לוליטה" ו"תפוז מכני" לפניו, ניצב בפני צנזורה עם יציאתו לאור. בארצות הברית ובקנדה, צלליות דיגיטליות מוקמו כדי להסתיר חלקים בסצנות של יחסי מין, על מנת שהסרט יוכל לקבל דירוג צפייה R (צפייה מתחת לגיל 17 עם ליווי מבוגר). באירופה ובשאר העולם, הסרט יצא לאור ללא עריכה ובצורתו המקורית. הוצאת ה-DVD שיצא לאור בשנת 2007 הפכה את הסרט לזמין לקהל בצפון אמריקה, לראשונה בגרסה הלא ערוכה של הסרט.

מיזמים שלא התממשו או שהושלמו על ידי אחרים "הסוד הבוער" ו"ילד טבעי" בשנת 1956, כאשר אולפני MGM דחו את בקשתם של האריס וקובריק לצלם את "שבילי התהילה", הם הזמינו אותו לחפש בין שאר הנכסים שלהם. האריס וקובריק גילו את רומנו של שטפן צווייג, "הסוד הבוער", שבו רוזן צעיר מנסה לפתות אישה יהודייה צעירה בכך שהוא מתיידד עם בנה בן ה-12, שנהיה מודע למצב במהרה. קובריק היה נלהב במיוחד מרומן זה ואף שכר את הסופר קאלדר ווילינגהם שייצור ממנו תסריט, אך הגבלות קוד הייז הפכו את הפרויקט לבלתי אפשרי.[66]

קובריק התעניין גם ביצירת עיבוד קולנועי לספרו של ווילינגהם, "ילד טבעי", אך הבין במהרה כי לא יוכל לבצע זאת בגלל קוד הייז.[67]

"כשגברים שונאים" ("One-Eyed Jacks") בשנת 1956, המפיק פרנק רוזנברג קנה את הזכויות לרומנו של צ'ארלס נידר, "המוות האמיתי של הנדרי ג'ונס" עבור 40,000 דולר. שנתיים מאוחר יותר, חברת ההפקות העצמאית של מרלון ברנדו קנתה ממנו את הזכויות לרומן בנוסף לתסריט מעובד ראשוני, שנכתב על ידי סם פקינפה, עבור 150,000 דולר. בעת זו כבר פורסם שברנדו עשוי לביים את הסרט.

מאוחר יותר באותה שנה, פורסם שקובריק יביים את "Gun's Up", שמו הזמני של הסרט. זמן קצר לאחר הודעה זו, שונה שם הסרט ל-"One-Eyed Jacks" והוכרז על "בחירתם פה אחד של ברנדו, רוזנברג וקובריק" בפינה פליסר כשחקנית הראשית.

בנובמבר 1958, קובריק התפטר ממשרתו כבמאי הסרט, והצהיר כי הוא חש כבוד עצום למרלון ברנדו כאחד מ"האמנים הראשונים במעלה בעולם כולו"[68] אך מכיוון שהשיג את הזכויות עבור "לוליטה" של נבוקוב, והוא רוצה להתחיל מיד בעבודות ההפקה לאור ההזדמנות הזאת, החליט להתפטר. הסרט הושלם בידי ברנדו.

"נפוליאון" לאחר ההצלחה של "2001: אודיסיאה בחלל", קובריק תכנן ליצור סרט ביוגרפי על נפוליאון בונפרטה.[69] הוא ערך מחקר, קרא ספרים אודות הקיסר הצרפתי, וכתב תסריט ראשוני (שזמין לעיון באינטרנט). בעזרת מספר מסייעים, הוא יצר בדייקנות קטלוג כרטיסים של המקומות והמעשים של המעגל הפנימי של נפוליאון בשנות פעילותו. קובריק סייר באתרים, ותכנן לצלם חלק נכבד מהסיפור באותם מקומות בהם חי נפוליאון. במכתב עבור המקורות הכספיים שלו, קובריק אמר להם שהוא לא בטוח מה יהיה בסרטו על נפוליאון, אך שהוא צופה ליצור את "הסרט הטוב ביותר אי פעם."[70]

בסופו של דבר, המיזם בוטל בעקבות מחירם הגבוה של אתרי הצילום, יציאתו של הסרט מלחמה ושלום (1968) של סרגיי בונדארצ'וק על בסיס ספרו של לב טולסטוי, וכישלונו של הסרט ווטרלו שגם הוא היה מבוסס על סיפורו של נפוליאון. הרבה ממחקרו ההיסטורי של קובריק ישפיע על סרטו "בארי לינדון" (1975), שמוקם בסוף המאה ה-18, ממש לפני מלחמות נפוליאון.

גיסו של קובריק, יאן הארלן, הצהיר שהשחקן האנגלי דייוויד המינגס היה הבחירה המועדפת שלו לגילום נפוליאון. אפשרויות אחרות היו אוסקר ורנר וג'ק ניקולסון.[71] לאחר שנים של הפקה מוקדמת, הסרט נדחף הצידה שוב ושוב לטובת מיזמים יותר כלכליים. בשנת 1987, קובריק הודיע שהוא לא ויתר על הסרט, ציין שהוא קרא יותר מ-500 ספרים על הדמות ההיסטורית ושהוא משוכנע שעוד לא הופיע סרט ראוי בנושא.

"מסמכים אריים" בתחילת 1976, סטנלי קובריק רצה לעשות סרט על השואה, וניסה לשכנע את יצחק בשביס-זינגר לכתוב תסריט מקורי בנושא. קובריק חיפש אחר "מבנה דרמטי שדוחס את המידע הרחב והמורכב אל תוך סיפורו של אדם יחיד שמייצג את תמצית הגיהנום מעשה ידי אדם הזה." זינגר סירב, באומרו, "אני לא יודע דבר אחד על השואה."[72][73]

בשנות ה-90 המוקדמות, קובריק כמעט נכנס להפקתו של סרט המבוסס על רומנו של לואיס בגלי, "Wartime Lies", סיפורם של ילד ודודתו במחבואם בזמן השואה. טיוטת התסריט הראשונה, בשם "מסמכים אריים", נכתבה על ידי קובריק בעצמו. עוזר התסריטאי בסרט "מטאל ג'אקט", מייקל הר, דיווח כי קובריק שקל ללהק את ג'וליה רוברטס או את אומה תורמן לתפקיד הדודה. בסופו של דבר, ג'ואנה טר סטיג' נבחרה לתפקיד הדודה, וג'וסף מזלו לתפקיד הילד הקטן, וקובריק אף ביקר בעיירה הצ'כית ברנו כדי לבדוק אותה כאתר הצילום של ורשה במלחמה. אך קובריק בחר שלא לעשות את הסרט בעקבות יציאתו לאור של סרט השואה של סטיבן ספילברג, "רשימת שינדלר" (1993). בנוסף, לדברי אשתו של קובריק, כריסטיאן, הנושא עצמו נהיה מדכא ומסובך מדי בשביל הבמאי. קובריק לבסוף הסיק שסרט מדויק על השואה הוא מעבר ליכולת הקולנוע, ונטש את המיזם בשנת 1995. במקומם זאת, הפנה חזרה את תשומת לבו אל "אינטליגנציה מלאכותית.[74]

"אינטליגנציה מלאכותית" Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אינטליגנציה מלאכותית (סרט) במשך שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, קובריק שיתף פעולה יחד עם בריאן אולדיס להרחבת סיפורו הקצר של האחרון, "Super-Toys Last All Summer Long" (בתרגום חופשי: צעצועי-העל שרדו לכל אורך הקיץ), לסרט בשלוש מערכות, בעזרתם של שרה מייטלנד ואיאן ווטסון, תחת שמות זמניים שונים, כגון "פינוקיו" או "אינטליגנציה מלאכותית". זה הוא סיפור אגדות עתידני על רובוט הדומה ומתנהג כילד, הנמכר כתחליף זמני למשפחה שילדם שרוי בתרדמת עקב מחלה קשה. סיפור זה עוקב אחר מאמציו של הרובוט להפוך לילד אמיתי, בסגנון דומה לסיפור "פינוקיו".

קובריק ניהל דיונים טלפוניים רבים עם סטיבן ספילברג בקשר לסרט, ולדברי ספילברג, בשלב מסוים הוא הצהיר שהנושא קרוב יותר לליבו של ספילברג מאשר לליבו שלו.[75] בשנת 1999, בעקבות מותו של קובריק, ספילברג אסף את הטיוטות השונות והרישומים שנותרו על ידי קובריק וכותביו, חיבר תסריט חדש, וביחד עם מה שנשאר מיחידת ההפקה של קובריק, יצר את הסרט "אינטליגנציה מלאכותית", בכיכובם של היילי ג'ואל אוסמנט, ג'וד לאו, פרנסס או'קונור, וויליאם הרט.[76] הסרט יצא לאור ביוני 2001.

הסרט מכיל בתחילתו קרדיט לקובריק תחת תפקיד המפיק, והקדשה קצרה בסופו "לסטנלי קובריק". בסרט ישנם מספר מוטיבים חוזרים של קובריק, כגון מספר כל יודע, נושאים של אנושיות וחוסר אנושיות, ונקודת מבט עוקצנית על הפסיכואנליזה. בנוסף, הפסקול של ג'ון ויליאמס מכיל הרבה ארמזים ליצירות שנשמעו בסרטיו של קובריק.[77]

"Lunatic at Large" בנובמבר 2006, פיליפ הובס, חתנו של קובריק, הכריז שהוא יוביל יצירת עיבוד קולנועי לתסריט "Lunatic at Large" (בתרגום חופשי: מטורף בלארג'), אשר הוזמן על ידי קובריק מסופר הספרות האפלה ג'ים תומפסון בשנות ה-50, אך אבד ולא נמצא עד מותו של קובריק.[78][79] מיזם זה נמצא כרגע בשלבי פיתוח ומתוכנן לראות אור ב-2012.[80]

תסריטים שלא התממשו נותרו מספר תסריטים אשר הוזמנו או נכתבו על ידי קובריק ולא נעשה בהם שימוש, ביניהם "הסגן הגרמני" ("The German Lieutenant"; נכתב יחד עם ריצ'רד אדמס), המציג חבורת חיילים גרמניים הנשלחים למשימה בשלהי מלחמת העולם השנייה;[81] "16 מיליון דולר" ("16 Million Dollars"), אודות שודד הבנקים הידוע לשמצה וילי סאטון (הסרט היה אמור להיות מופק על ידי חברת ההפקות של קירק דאגלס, אף על פי שדאגלס האמין שהתסריט כתוב גרוע, וקרי גרנט היה מועמד לתפקיד הראשי);[82] וטיוטה ראשונית של תסריט על כוח הגרילה הקונפדרטיבי של ג'ון ס. מוסבי במלחמת האזרחים האמריקנית.[57]

מיזמים נוספים קובריק היה מרותק לעבודותיו של יוצר הסרטים הנאצי פייט הרלן, שהיה דודהּ של אשתו, ושקל ליצור סרט על מעגלו הפנימי של יוזף גבלס. על אף שקובריק עבד על כך למשך מספר שנים, המיזם לא התפתח ליותר מתוואי גס של סיפור.[83]

בנוסף, קובריק רצה ליצור סרט המבוסס על הרומן "המטוטלת של פוקו" מאת אומברטו אקו, אך אקו סירב בגלל אי שביעות רצונו מהסרטת ספרו הקודם "שם הוורד" ואי רצונו של קובריק לאפשר לו לכתוב את התסריט בעצמו. לאחר שקובריק נפטר, אקו הודע כי התחרט על החלטתו.[84]

לפני שעבר לעבוד על "2001: אודיסיאה בחלל", טרי סאות'רן הציע לקובריק ליצור סרט פורנוגרפי עטור-תקציב בשם "סרט כחול", כדי להמציא מחדש סוגה זו. קובריק החליט שלא להענות להצעה זו, באמונה שהוא חסר את המזג עבור קולנוע פורנוגרפי, וכי סבר שלא יוכל לחדש מספיק על מנת לרומם את המוניטין שלו. באותו זמן, סאות'רן החל לעבוד על רומן בשם "סרט כחול" שיצא לאור בשנת 1970, המספר על יוצר סרטים רב חשיבות בשם בוריס אדריאן, המנסה ליצור סרט כזה (הספר הוקדש לקובריק).[85]

כאשר ג'.ר.ר. טולקין מכר את זכויות הצילום לספרו "שר הטבעות" ליונייטד ארטיסטס בשנת 1969, הביטלס שקלו ליצור סרט על בסיסו, ופנו לקובריק שיביים אותו, אך קובריק ענה לג'ון לנון שהוא חושב שלא ניתן לצלם סרט על פי הספר עקב גודלו העצום.[86][87]

קובריק השתעשע גם ברעיון של עיבוד הספר "הבושם" של פטריק זיסקינד, ספר שהוא נהנה ממנו מאוד, אך דבר לא יצא מזה.[88] הספר עובד לסרט מאוחר יותר, על ידי טום טיקוור.

סגנון וסימנים מסחריים לסרטיו של קובריק ישנם מספר סימנים מסחריים אופייניים. כולם, מלבד שני סרטיו הראשונים באורך מלא ומ-"2001: אודיסיאה בחלל", מבוססים על ספרים קיימים ("2001" מבוסס על הסיפור הקצר "The Sentinel" שעובד יותר מאוחר לספר), והוא נעזר לעיתים קרובות בכותבים לכתיבת תסריטיו (בדרך כלל בסופרים, אך עיתונאי במקרה של "מטאל ג'אקט"), למרות ניסיונם המועט בתסריטאות.[89] ברבים מסרטיו היה מספר שהוביל את הסיפור והוסיף הערות לאורך הסרט, במקרים מסוימים מילה במילה מהרומן. עם או בלי מספר, כל סרטיו מכילים קטעים המציגים את נקודות המבט של הדמויות. סיום סרטים עם כתובית "הסוף" יצא מהאופנה לטובת כתוביות הקרדיטים הארוכות, אך קובריק הוסיף לשים אותה בסוף סרטיו, זמן רב לאחר שכל תעשיית הקולנוע הפסיקה עם מנהג זה. מצד שני, קובריק נהג לעיתים קרובות להוסיף כתוביות קרדיט בתחילת הסרט, זמן רב לפני שהדבר נפוץ בתעשייה. כתוביות הקרדיט הן תמיד בסגנון מצגת שקופיות. הסרט היחיד בו מופיעות הכתוביות הנגללות, הוא "הניצוץ".

קובריק השקיע תשומת לב רבה בהוצאת הסרטים שלו במדינות אחרות. לא רק שהוא שמר על שליטה מוחלטת בבחירת צוות הדיבוב, לפעמים אף צולמו חומרים חלופיים במיוחד להוצאות הבינלאומיות. כך לדוגמה, ב"הניצוץ", הטקסט במכונת הכתיבה צולם מחדש עבור מדינות אחרות, וב"עיניים עצומות לרווחה", כותרות העיתונים והפתקאות צולמו מחדש לשפות שונות. מאז מותו של קובריק, נאסר על הפקת דיבובים חדשים בכל הסרטים שהיה בעל הזכויות עליהם; במדינות בהן לא אושרה הפקת דיבוב, כתוביות הן התרגום המותר היחיד. קובריק גם פיקח מקרוב על תרגום תסריטיו לשפות שונות.

החל מ-"2001: אודיסיאה בחלל", כל סרטיו למעט "מטאל ג'אקט" השתמשו בעיקר במוזיקה קלאסית שהוקלטה מראש, בשני מקרים בעיבוד אלקטרוני של וונדי קארלוס.[90] הוא השתמש לעיתים גם במוזיקת פופ שמחה בדרך אירונית בסצנות המציגות הרס וחורבן, במיוחד בכתוביות הסיום או בסצנת הסיום של הסרט.[91]

אלכס (מלקולם מקדואל) בסצנת הפתיחה של "תפוז מכני", 1971. מבקר הקולנוע רוג'ר איברט ואחרים, שמו לב ל"מבט קובריק" המופיע ברבים מסרטיו ברגעי החשיפה של דמויותיו. בביקורתו על "מטאל ג'אקט", רוג'ר איברט[92] שם לב כי ברבים מסרטיו של קובריק יש תצלום תקריב של פני דמות ברגע החשיפה שלה, שבו ראשה של הדמות מופנה כלפי מטה בעוד עיניה מופנות כלפי מעלה. קובריק השתמש גם רבות בצילומים בזווית רחבה, בצילומים עוקבים (tracking shot), בצילומי תקריב, ובצילומים בין קירות מקבילים ארוכים וגבוהים.

ברבים מסרטיו של קובריק יש התייחסות לסרטיו הקודמים. הדוגמאות הידועות ביותר לעניין זה הם הופעת תקליט הפסקול של "2001: אודיסיאה בחלל" בחנות התקליטים ב"תפוז מכני", ובדיחתו של קווילטי על "ספרטקוס" ב"לוליטה". פחות ברורה היא ההתייחסות לצייר בשם לודוביקו ב"בארי לינדון", לודוביקו הוא שם טיפול ההתניה ב"תפוז מכני".

בכל סרטיו של קובריק יש סצנות בתוך, או ממש מחוץ לבתי שימוש.[93] ב"2001: אודיסיאה בחלל" ישנן שתי דוגמאות מפורסמות לכך. בצורה מוזרה, הסצנה הזכורה ביותר בנוגע לדבר זה בסרט, היא הסצנה שבה דוקטור פלויד מתוסכל מהוראות השימוש הארוכות בשירותים בחללית, ולא הסצנה המסיימת בה חוקר דייוויד באומן את השירותים בחדרו השמימי לאחר המסע הבין-כוכבי שלו.

CRM-114 על אף ש"דוקטור סטריינג'לאב" מפעיל מכשיר הנקרא "CRM-114", וב"תפוז מכני" יש תרופה בשם הדומה "סרום 114", הטענות המרובות והחוזרות שהמספר 114 מופיע בסרטים אחרים של קובריק הן מפוקפקות. "CRM-114" מופיע לראשונה ברומן "Red Alert", שעליו מבוסס "דוקטור סטריינג'לאב", בניגוד לטענות שראשי התיבות מופיעות גם בסרטו המוקדם של קובריק, "ההרג". אף על פי כן, במקרה יוצא דופן של השפעת במאי על התרבות הפופולרית דרך אגדה אורבנית מוגזמת, ישנם מספר מקרים של הופעת סימנו המסחרי של קובריק. מערכת סינון דואר זבל, להקת רוק מתקדם, מגבר קול בסרט "בחזרה לעתיד", קוד קטלוג בסדרת הטלוויזיה "גיבורים", ונשק בסדרה "מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9", כולם בשם "CRM-114", בנוסף לסרט קצר בשם "סרום 114".

חייו האישיים דמותו קובריק נמנע מלדבר על ענייניו הפרטיים בראיונות, ורק לעיתים נדירות דיבר בפומבי. במשך הזמן, תדמיתו הפומבית בתקשורת נעה בין גאון מתבודד למטורף מגלומני, הסוגר את עצמו בפני העולם.[94] מאז מותו דחו חבריו ומשפחתו של קובריק שני סטריאוטיפים אלה. ברור שהבמאי השאיר אחריו משפחה חזקה ומעגל של חברים קרובים, ורבים מהאנשים שעבדו איתו דיברו עליו בצורה חיובית.

באופן כללי, טבעו המתבודד המפורסם של קובריק הוא מיתוס, ונראה שנבע מסלידתו מטיסות. על אף שהחזיק פעם רישיון טיסה, סבל קובריק מפחד טיסה[95] וסירב לקחת חופשות הכרוכות בטיסה. כתוצאה מכך הוא עזב רק מספר פעמים את אנגליה בכל 40 שנותיו שם. בנוסף לכך, התרחק קובריק ממערכת הוליווד וממכונת הפרסום שלה,[96] ולכן זכה לכיסוי תקשורתי אישי מועט. קובריק קנה את אחוזת "Childwickbury" בהרטפורדשייר שבאנגליה, ושילב בה את חייו הפרטיים ואת עבודתו.[97] הוא רכש ציוד עריכה קולנועית מקצועי, והחזיק במספר מצלמות, שבהן השתמש לעיתים בסרטיו. לעיתים קרובות נכנסו ויצאו ילדים וחיות בית מחדרו כאשר עבד על תסריט או נפגש עם שחקן. מראהו לא היה ידוע בשנותיו המאוחרות, עד כדי כך שבריטי בשם אלן קונוואי התחזה אליו בהצלחה, ואף נפגש עם מספר שחקנים מפורסמים ונכנס למסעדות מפוארות.[98] קונוואי הוא הנושא לסרט "משחק אותה קובריק" (2005), בכיכובו של ג'ון מלקוביץ', שנכתב על ידי עוזרו של קובריק אנתוני פריווין, ובוים על ידי בריאן קוק, עוזר הבמאי בסרטיו של קובריק במשך 25 שנים.

קובריק שמר על קשר הדוק עם בני משפחתו ועם שותפיו העסקיים, בעיקר באמצעות הטלפון. הוא טלפן לשותפיו בכל שעות היום והלילה לשיחות שנמשכו מדקות ספורות ועד שעות ארוכות. רבים ממעריציו וממכריו דיברו על שיחות טלפון אלו בחיבה רבה ובנוסטלגיה לאחר מותו, בייחוד מייקל הר וסטיבן ספילברג. בזיכרונותיו כתב הר שעשרות אנשים טענו כי דיברו עם קובריק ביום מותו, והר כתב, "אני מאמין לכל אחד מהם."[99] קובריק גם אירח לעיתים קרובות אנשים בביתו, שחקנים, חברים, במאי קולנוע, כותבים ואינטלקטואלים.

פרט שלא נודע בתקופת חייו הוא, כי קובריק אהב חיות. הוא גידל כלבים וחתולים רבים, והפגין חיבה רבה כלפיהם. הוא גידל כלבים בכל שלב בחייו,[100] ואלמנתו של קובריק, כריסטיאן, כתבה בגרסת הספר שלה ל"סטנלי קובריק: חיים בתמונות", כי קובריק נהג להביא איתו את חתוליו לאולפני צילום וחדרי עריכה, כדי להיות יותר זמן איתם. מת'יו מודין, ששיחק בסרט "מטאל ג'אקט", זכר כי קובריק היה עצוב במיוחד כאשר משפחת ארנבים נהרגה בתאונה בצילום הסרט. קובריק היה כל כך לא מרוכז לאחר מכן שהחליט לבטל את הצילומים לאותו יום. פיליפ קפלן, אחד מעורכי הדין של קובריק ומחבריו, סיפר כי קובריק ביטל פעם פגישה ברגע האחרון, בו היה אמור לשבת לדיון איתו ועם עורך דין נוסף שטס ללונדון במיוחד מארצות הברית, כיוון שנשאר ער כל הלילה עם חתול גוסס ולא היה במצב שאפשר לו להשתתף בפגישה.

לקובריק היה מוניטין של חוסר רגישות וחוצפה כלפי האנשים שעבדו איתו. חלק משותפיו התלוננו על אישיותו הקרה ועל חוסר האהדה לרגשות הזולת. על אף שקובריק נהיה חבר קרוב של כוכב הסרט "תפוז מכני", מלקולם מקדואל, בזמן הצילומים, הוא סיים במפתיע את ידידותם מעט לאחר השלמת הסרט. מקדואל נפגע קשות מכך, והקרע בין השניים נותר עד מותו של קובריק.[101] ג'ורג' ס. סקוט, אשר נודע כי העריץ את קובריק כאחד האנשים היחידים אשר תמיד ניצחו אותו בשחמט, התמרמר בפומבי על שימושו של קובריק במשחקו המאוד מוגזם באחת מהסצנות בסרט "דוקטור סטריינג'לאב", לאחר שהובטח לו על ידי קובריק שסצנה זו היא רק טיוטה ושלא תופיע בסרט.[102][103] צוות עובדיו ושכיריו של קובריק הצהירו כי הוא היה ידוע לשמצה בכך שהוא לא נהג להחמיא לאף אחד, ורק לעיתים נדירות הפגין הערכה כלפי שותפיו לעבודה מהחשש שיהפכו שבעי רצון ושאננים. קובריק החמיא להם על עבודתם רק לאחר שהסרטים הושלמו, אלא אם הרגיש שעבודתם היא "גאונית". השחקנים היחידים שזכו לתואר "גאונים" על ידי קובריק היו פיטר סלרס ("לוליטה", "דוקטור סטריינג'לאב"), ג'יימס מייסון ("לוליטה"), ומלקולם מקדואל ("תפוז מכני"). סוגיה לעצמה הייתה עניין מתן/חלוקת הקרדיטים בסרטיו, לרבות התעקשותו ל"גזול" לעצמו קרדיטים בעיקר מתסריטאיו, אחדים מהם סופרים בעלי מוניטין ואיכות מוכחת. סופר המותחנים המעולה ג'ים תומפסון אף תבע אותו – וזכה, על גזילת קרדיט בסרט "נתיבי התהילה" וקיימות גם עדויות של סופרים נוספים (דוגמת קאלדר וינינגהאם) שחוו על בשרם דחיקה ואפילו השמטה. (גם מוזיקאים/מלחינים לא ניצלו מגורל זה – כמו שניים ממלחיני "נשיקת רוצח" ועוד). מייקל הר, בזיכרונותיו על ידידותו עם קובריק, התלונן כי קובריק היה קמצן באופן קיצוני ומאוד חמדן בנושא כסף. הוא הצהיר שקובריק היה "אדם איום לעשות איתו עסקים", ושהבמאי היה מאוכזב עמוקות עד יום מותו שג'ק ניקולסון עשה יותר כסף ממנו בהפקת "הניצוץ".[104] קירק דאגלס העיר רבות על אי רצונו של קובריק להתפשר, האגו יוצא מכלל השליטה שלו, וההחלטיות חסרת הרחמים שלו לעשות סרט בדרך העבודה הייחודית לו במקום בעבודת צוות. אף על פי כן, דאגלס הודה שחלק גדול מסלידתו מקובריק נוצר בגלל דעתו השלילית של הבמאי על הסרט "ספרטקוס".

רבים מאלו שעבדו עם קובריק דיברו בצורה חיובית על קובריק לאחר מותו, כולל השותפים והחברים ג'ק ניקולסון, דיאן ג'ונסון, טום קרוז, ג'ו טרקל, קון פדרסון, קארל סולומון, ריאן אוניל, אנתוני פריווין, אנדרו בירקין, איאן ווטסון, ג'ון מיליוס, ג'וסלין פוק, סידני פולאק, ר. לי ארמי, ואחרים. זכרונו של מייקל הר, וספרו של מת'יו מודין "יומן פול מטאל ג'אקט", הציגו גרסה הרבה יותר נחמדה, שפויה וחמה של קובריק מאשר הראייה הרווחת שהציגה אותו כאדם קר, תובעני ולא-אישי. בסדרה של ראיונות הנמצאת בהוצאת ה-DVD של "עיניים עצומות לרווחה", טום קרוז הדומע נזכר בקובריק בחיבה רבה; ניקול קידמן חולקת איתו את רגשותיו. כאשר נשאלה שלי וינטרס, מה היא חושבת עליו, ענתה: "מתנה". שלי דובאל, שגילמה את וונדי ב"הניצוץ", הייתה במערכת יחסים רעועה עם הבמאי, אך אמרה בהביטה לאחור כי זו הייתה חוויה גדולה שהפכה אותה לחכמה יותר–על אף שהיא לא רוצה לחזור עליה שוב. מלקולם מקדואל הודה בדיעבד כי חלק מהצהרותיו על קובריק היו "לא הוגנות" והיו כ"זעקות" לקובריק לשוב ולהתחבר איתו.

משפחתו הקרובה של קובריק הרגישה שהתפיסה הרווחת שלו כמיזנתרופ מוזר ומתבודד הייתה סטריאוטיפ מוגזם. בתו החורגת, קאתרינה, נזכרה כי אחותה אניה הצהירה פעם ש"ככל שהיא קוראת יותר על אבא, ככה היא חושבת יותר שהווארד יוז הוא בן-אדם נורמלי לגמרי."[105] לאחר מותו, משפחתו של קובריק הוציאה את הסרט והספר "סטנלי קובריק: חיים בתמונות" (הסרט הדוקומנטרי בוים על ידי יאן הרלן; הספר נכתב בתיאום איתו על ידי כריסטיאן קובריק), בין השאר כדי לטהר את השם שנוצר לו.

פוליטיקה בזכרונותיו על קובריק, כתב מייקל הר, חברו ושותפו לכתיבת התסריט של "מטאל ג'אקט":

לסטנלי היו דעות על הכל, אך לא הייתי קורא להם בדיוק פוליטיות...דעתו על דמוקרטיה הייתה זהה לדעתם של רוב האנשים שאני מכיר – לא ימנית ולא שמאלנית, לא בדיוק מלאה באמונה– ניסוי אצילי כושל בדרכנו האבולוציונית, שהורד לרמה נמוכה על ידי יצרים שפלים, כסף ואנוכיות וטיפשות...הוא חשב שהמערכת הטובה ביותר עשויה להתקיים רק תחת דיקטטור נאור טוב-לב, על אף שהייתה לו אמונה קטנה שאדם כזה יכול להימצא. הוא לא היה ציניקן, אך הוא היה יכול בקלות להפוך לכזה. הוא בהחלט היה קפיטליסט. הוא ראה עצמו בתור אדם מעשי.

הר נזכר שקובריק היה לפעמים דומה להומניסט ליברלי מהמאה ה-19, בכך שמצא את הגדרתו של אירווינג קריסטול לניאוקוניסט – כ"ליברלי הנשדד על ידי המציאות" – מצחיקה, בכך שחשד כמעט בכל הרשויות, ובכך שהאמין בדרוויניזם חברתי.[106]

הר כתב בהמשך שקובריק החזיק ברובים ולא חשב שמלחמה היא דבר רע לחלוטין. בסרט הדוקומנטרי "סטנלי קובריק: חיים בתמונות", אמר הר "...הוא האמין שזה בסדר לגמרי להכיר בעובדה, שמכל התכונות של מלחמה, היא גם מאוד יפה." כאשר יצא הסרט "מטאל ג'אקט", הוא אמר "השמאל הפוליטי יקרא לקובריק פשיסט."[107] בראיון משנת 1987 עם ג'ין סיסקל, אמר קובריק: "הסרט 'מטאל ג'אקט' מציע שיש יותר דברים לומר על מלחמה מאשר שהיא רק רעה." הוא הוסיף שכל דבר רציני שמפקד האימונים אומר, כגון ש"רובה הוא רק כלי, זה הלב הקשה שהורג", נכון לגמרי.[108]

על אף שמספר אנשים אמרו כי קובריק סלד מארצות הברית, מייקל הר אמר שהיא הייתה הנושא היחיד עליו דיבר, ושהוא שקל לעיתים קרובות לחזור לגור שם.[109] הר כתב כי קובריק קיבל קלטות VHS מחברים מארצות הברית של משחקי פוטבול, "סיינפלד", "משפחת סימפסון", ותוכניות טלוויזיה אחרות שלא היה יכול להשיג בבריטניה. קובריק אמר לסיסקל שהוא לא היה אנטי-אמריקאי וחשב שארצות הברית היא מדינה טובה, אף על פי שחשב שרונלד רייגן היה נשיא גרוע. בראיון, הוא חזה בנוסף קריסה כלכלית בינלאומית, בכך שטען שרוב הבנקים הגדולים בארצות הברית מחזיקים איגרות חוב זרות ומפוקפקות כערבויות, והלוואות עצומות למדינות העולם השלישי יוחסו כנכסים בעלי ערך.[110] קובריק השווה זאת לסיפור האגדות מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, "בגדי המלך החדשים", וחש אפילו בזמן המלחמה הקרה, כי קריסה כלכלית בינלאומית הייתה יותר מדאיגה וקרובה להתרחש מאשר מלחמת השמדה גרעינית. עד כמה שידוע על דעותיו של קובריק בנושאי קצבאות סעד ומיסוי, על פי חברו איאן ווטסון, קובריק אמר על מפלגת הלייבור הבריטית של לפני שנת 1997, ש"אם הלייבור יצליחו להיכנס [%D7%9C%D7%A9%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9F], אעזוב את המדינה." ווטסון טען כי קובריק התנגד באופן קיצוני למיסוי יתר על העשירים ולקצבאות סעד באופן כללי.[111]

לדעת פאולין קייל, עבודתו המוקדמת של קובריק היא יותר סוציאל ליברלית מאשר עבודתו המאוחרת.[112] הסרטים המוקדמים שלו מכילים רעיונות ליברליים, והסאטירה על הממשלה והצבא ב"דוקטור סטריינג'לאב" נראית כמושפעת מנקודת מבט פוליטית ליברלית. באותה מידה, מנתח הסרטים גלן פרוסק חושב שסרטו המוקדם של קובריק, "שבילי התהילה", משקף ראיית עולם המושפעת מז'אן-ז'אק רוסו, בה אדם עם אהדה אנושית טבעית הנהרסת על ידי החברה המחבלת; סרטיו המאוחרים של קובריק נוטשים את תפיסה זו.[113] עבודתיו הבוגרות יותר של קובריק הן יותר פסמיסטיות וחשדניות כלפי ה"טוב-לב" הפנימי של בני האדם, הן גם ביקורתיות כלפי עמדות המאמינות בדבר זה. לדוגמה, ב"תפוז מכני", המשטרה היא גסה ואלימה באותה מידה כמו הכנופיה, וקובריק מציג גם את הוגה הדעות החתרן מר אלכסנדר וגם את שר הפנים הרודן כמניפולטיביים וזדוניים. קובריק צוטט בנוגע ל"תפוז מכני":

האדם אינו פרא אציל, הוא פרא בזיוני. הוא חסר-הגיון, אכזרי, חלש, שוטה, חסר יכולת להיות אובייקטיבי כאשר האינטרסים האישיים שלו מעורבים–כך פחות או יותר ניתן לסכם זאת. אני מגלה עניין מהטבע האכזרי והאלים של האדם כיוון שזהו דיוקן אמיתי שלו. וכל ניסיון ליצור מוסדות חברתיים עם ראיית עולם שגויה על האדם, כנראה נידונה לכישלון.[114]

הוא ממשיך ואומר:

הרעיון שכל ההגבלות החברתיות הן רעות מבוסס על תפיסה אוטופית ודמיונית של האדם. אך בסרט, מתקבלת דוגמה של מוסדות חברתיים הלוקים במעט טירוף. בלי כל ספק, מוסדות חברתיים הנתקלים בבעיות חוק וסדר עשויים לבחור להפוך לרודניים באופן מגוחך. הסרט מציג שני קיצונים: הוא מראה את אלכס במצבו הלא-תרבותי, ואת החברה המבצעת רשע גרוע יותר בניסיון לרפא אותו.

כאשר כתב ה"ניו יורק טיימס" פרד מ. הצ'ינגר פרסם כתבת דעה בה טען כי "תפוז מכני" הוא פשיסטי, קובריק הגיב:

זה נכון למדי שהשקפת העולם של הסרט שלי כלפי האדם היא פחות אוהדת מאשר זאת שרוסו השתעשע בה במחשבתו במעשיה אלגורית דומה – אך האם כדי להימנע מפשיזם חייב אדם אחד לראות באדם כפרא אצילי יותר מאשר אחד בזיוני? להיות פסימי זה לא מספיק כדי להכשיר אדם להחשב כטיראני (אני מקווה)...עידן האליבי, בו אנו נמצאים, התחיל במשפט הפתיחה של הספר "אמיל" מאת רוסו: "הטבע עשה אותי שמח וטוב, ואם אני אחרת, זאת אשמת החברה." זה מבוסס על שתי גישות מוטעות: שהאדם במצבו הטבעי היה שמח וטוב, ושלאדם הקדמון לא הייתה חברה...רעיונו הרומנטי המופרך של רוסו שזאת החברה שמשחיתה את האדם, ולא האדם שמשחית את החברה, מציב עדשה מחמיאה ביננו לבין המציאות. דעה זו, מנקודת מבטו של מר הצ'ינגר, שייכת לגמרי לעולם הסרטים, אך בסופו של דבר, אשליה מלאת ניפוח-עצמי כזאת מובילה ליאוש.[115]

קובריק ציטט רבות מספריו של רוברט ארדרי ושל ארתור קסטלר, המפורסם בכתיבת "הרוח במכונה". שני הסופרים–קסטלר דרך פסיכולוגיה וארדרי דרך אנתרופולוגיה–חיפשו אחר הסיבה ליכולת האדם לגרום למוות ולחורבן, ושניהם, כמו קובריק, היו חשדניים כלפי האמונה הליברלית בטוב-לב המולד באדם. ארדרי וקובריק שניהם ייחסו זאת לרוסו, אשר, לדברי ארדרי, "הוליד את הרעיון הרומנטי המופרך". בראיונו עבור ה"ניו יורק טיימס", קובריק הצהיר כי תפיסתו את האדם הייתה קרובה יותר לזאת של הנצרות מאשר לתפיסה של ההומניזם או של התאולוגיה היהודית, באומרו, "אני מתכוון, זו בסופו של דבר תאולוגיה נוצרית, תפיסה זו של האדם."

ככל הנראה, קובריק האמין שחירות היא דבר שעדיין ראוי לרדוף אחריו, אפילו אם האנושות היא ביזיונית בסופו של ע