Yaakov Chertok

אנציקלופדיה דוד תדהר

• Updated from MyHeritage Family Trees via father Yehuda Leib Chertok: Jan 27 2015, 3:51:21 UTC

  ---

• Reference: MyHeritage Family Trees - SmartCopy: Feb 17 2020, 14:52:19 UTC

גוש: 01 אזור: א שורה: ו מקום: 30 קבור לצד אלמוני אלמוני והוצין חיים שמעון יום הזיכרון הקרוב יחול ביום שני, כ"ט באדר ב' תשע"א 04/04/2011 ולפי מנהג האשכנזים, חל יום הזיכרון בשבת, כ"ט באדר א' תשע"א 05/03/2011 ויש מהם שנהגו לעשות אף באדר ב'

קורות חיים נולד בי"ח באייר תר"כ (10.5.1860) בפינסק שברוסיה הלבנה. נפטר בכ"ט באדר א' תרע"ג (8.3.1913). הוא עלה ארצה בשנת 1882, חודשים מספר לפני שאר הביל"ויים, וכשבאו, עבד יחד אתם ב"מקווה ישראל". היה ממייסדי אגודת העובדים העבריים "שיבת החרש והמסגר". יעקב צ'רטוק, שלא מצא את מקומו בקבוצה, חזר לרוסיה. שם נשא לאישה את פניה למשפחת לב, ונולדו להם חמישה ילדים. שרתוק, שהיה נואם מצוין, אך מגמגם מעט, נהג לכתוב את כל נאומיו, וללמוד אותם בעל-פה. משפחת יעקב צ'רטוק עלתה ארצה בשנית בשנת 1906, יחד עם אחיו וולודיה (זאב שרתוק) ואחותם, שהייתה נשואה לברוך קטינסקי, ולהם בת קטנה, דבורה, כבת שנה. בתחילת דרכם בארץ רצו להתיישב בחדרה. ידידו הטוב, ד"ר חיים חיסין, שהיה גם הוא מראשוני הביל"ויים, יעץ לו לחכור את בית השייח' בכפר עין-סיניה, שמצפון לרמאללה. המשפחה גרה שם כשנתיים ועסקה בחקלאות ובייצור שמן זית. בשנת 1908 חזרה המשפחה ליפו.

נלקח מתוך הספר "הפנתאון של תל אביב" שחיבר יעקב מרקל

 פניה, ילידת אודיסה, היתה הבוגרת הראשונה בסמינר למורות יהודיות בעירה.  יעקב, יליד פינסק, היה איש רוח ועסקן ציבור, עיתונאי ופובליציסט. רוח תרבותית עזה נשבה בביתם ושרתה על כל ילדיהם.

יהודה היה רביעי בחמשת ילדיהם של פניה ויעקב צ'רטוק – הם נולדו בסדר מאורגן של בת-בן-בת-בן-בת (רבקה, משה, עדה, יהודה, גאולה). ב-1906, במלאות ליהודה חמש שנים, הועלה לארץ ישראל עם הוריו, אחיו ואחיותיו.

המשפחה נמנתה עם אנשי "העלייה השנייה", אך לאבי המשפחה יעקב זו היתה באמת עלייה שנייה, שכן פעם ראשונה הוא עלה לארץ ישראל ב-1882. עלה – וכעבור ארבע שנים, ב-1886, ירד.

יעקב היה ביל"ויי. הוא נעשה לחבר תנועת "בית יעקב לכו ונלכה" ב-1881, כאשר היה עד לפרעות ביהודים בעת שהיה סטודנט להנדסאות בוורשה, אז עיר ברוסיה הצארית. חוויית הפוגרום עשתה אותו, החילוני על סף התבוללות, לציוני גם להלכה וגם למעשה. הוא נטש את לימודיו ועלה. ובתוך החבורה הקטנה של הביל"ויים הוא נמנה עם קבוצה קטנה בת שבעה חברים, שלא הלכו לעבוד את האדמה, אלא החליטו להתמסר למלאכה. חברי הקבוצה עלו לירושלים ושם, בעזרתם של יחיאל מיכל פינס, דוד ילין ואליעזר בן-יהודה, הקימו קואופרטיב לייצור תשמישי קדושה ומזכרות מעץ זית, שנקרא "שיבת החרש והמסגר". בשנותיו בירושלים התיידד יעקב עם אליעזר בן-יהודה וכתב רשימות לעיתונו, וכן היה כתב של היומון האודסאי "אודייסקי ליסטוק". אבל החזון התעשייתי של קבוצת הביל"ויים הזעירה לא עלה יפה. כעבור שנים ספורות הקואופרטיב פשט את הרגל. יעקב, שלא היה נשוי, לא יכול להקים משק חקלאי בגפו ולא הצטרף לחבריו בגדרה. בהגיעו לפת לחם נשבר – וחזר לרוסיה.

אבל משבר הירידה לא עקר מלבו של יעקב צ'רטוק את הרעיון הציוני. כעבור עשרים שנה – בעקבות פרעות 1905–1906 – הוא עלה שנית, זאת לא בגפו אלא כבעל משפחה ויחד עם אחיו זאב-וולודיה ואחותו גוטה.

יתר על כן, בזכות אותו משבר ירידה באו לעולם חמישיית האחים והאחיות, שהרי יעקב התחתן והקים משפחה רק לאחר ירידתו. מי שקרא את "יומן אישי" של משה שרת, שיצא לאור ב-8 כרכים, אולי יזכור את סיפורו של מחבר היומן על פגישה מקרית שלו עם "יורד" במסעו לסינגפור, ואיך מודעותו לכך שהוא עצמו היה בנו של "יורד" מנעה בעדו להתנפל בשצף-קצף על אותו "בוגד"...

בהגיע המשפחה ליפו ב-1906 עלתה השאלה היכן ראוי להם להתיישב. יעקב צ'רטוק נועץ בידידו הישן אליעזר בן-יהודה, והלה המליץ לפני לחכור אחוזה כפרית בכפר עין-סיניה, מצפון לרמאללה, על הדרך לשכם, מידי בעל האחוזה שהיה מידידיו, אפנדי ממשפחת אל-חוסייני המפורסמת, שעמד לצאת לשנים מספר לפריס וביקש להחכיר את אחוזתו.

יעקב נענה לאתגר, והמשפחה המשולשת – יעקב רעייתו וילדיהם, האח זאב ורעייתו אנה, והאחות גוטה ובעלה ברוך קטינסקי – התיישבה בעין סיניה. קומץ המתיישבים היהודים, שמצאו את עצמם כטיפה בים שכולו ערבי, לא חשו אי-נוחות כלשהי. היחסים עם הכפריים הערבים היו ידידותיים ולבביים מתחילה ועד המעבר ליפו כעבור שנתיים, כאשר התברר שההכנסות מן המשק החקלאי אינן מספיקות לקיום המשפחה וכאשר הילדים גדלו ושאלת לימודיהם הסדירים החריפה והלכה.

בעין-סיניה הנידחת לא היה, כמובן, בית-ספר יהודי. בבית היה אפשר לקרוא ספרים בספריה הרוסית והעברית העשירה שהביאו ההורים מחרסון. היה להם שם גם פסנתר שהובא מיפו לעין סיניה על גבי גמל, והדודה אנה פרטה עליו ולימדה את הנערה רבקה. אבל לילדים הגדולים – רבקה בת ה-14 ומשה בן ה-12 – לא ניתן ללמוד לימודים סדירים. הם עבדו במשק החקלאי וסייעו להורים. עדה בת התשע-עשר למדה בבית-ספר של מיסיון נוצרי בכפר הסמוך ביר-זית, לשם היתה מגיעה בוקר-בוקר רכובה על גבי חמור. ויהודה? יהודה בן החמש-שש צורף אל בני גילו הערבים שלמדו ב"כותאב" – "חדר מוסלמי" – שם ישבו הקטנים על הריצפה סביב אבן שטוחה ששימשה שולחן, ועליה ספר אחד ויחיד – ה"קוראן" – שאותו קראו לפי תור מארבעה צדדיו, כמקובל בחדר התימני.

ואין ספק, הלימוד הסדיר באותו חדר מוסלמי בעין-סיניה במשך כשנתיים העניק ליהודה לא רק את אוצר המילים של השפה האחות, הערבית. הוא הטביע בו את חותם המיבטא הערבי הצח, את ההבדלה הברורה בין הגיית אל"ף ועי"ן, בין חי"ת וכ"ף, בין טי"ת ות"ו, בין כ"ף דגושה וקו"ף. לימים הוא ביכה את אובדן ההגייה המקורית, הנכונה, של העיצורים הללו בדיבור העברי שכן כך, לדעתו, אבדו לשפה צלילים מיוחדים שהעשירו את הגייתה והיא נתרוששה ונשטתחה. מי שזכו כעבור שנים רבות ללמוד מפיו פרקי תנ"ך, או נדרשו לדקלם לפי הוראותיו הקפדניות קטעי שירה וספרות במסכות שחיבר לימי מועד ולחגי ישראל, זוכרים לו את חסד ההגייה העברית הצחה והמתנגנת.

ואין ספק, גם כי צלילי הפסנתר שנתהדהדו בבית הגדול – "בית הבֶּק" – בעין סיניה, שאיכלס בהרחבה בשנים 1906–1908 את שלוש המשפחות (את הבית הזה, העומד עד היום בעין-סיניה, ירש לימים המנהיג הפלסטיני פייצל חוסייני והקים בו מוזיאון פלסטיני), השפיעו השפעתם בייחוד על יהודה ועל אחותו הצעירה ממנו גאולה – שניהם גדלו אל תוך המוסיקה מילדותם עד שהיתה ליסוד-מוסד בחייהם הבוגרים. ובעקור המשפחה ליפו, ומשם לתל אביב, התמסרו זה ללימוד נגינה בכינור וזו ללימוד נגינה בפסנתר. רבקה הבכירה, שאת לימודיה המוסיקליים החלה בעין-סיניה, ואולי אף בחרסון, היתה לימים מורה לנגינה בכלי זה, ואילו על משה אנו יודעים מתוך תצלום של תזמורת גימנסיה "הרצליה" (שהוא היה מבוגרי מחזורה הראשון), כי ניגן בקלרנית.

על יהודה מספרת המסורת המשפחתית, כי איחר מאוד בדיבור, וכי בשנותיו הראשונות "המציא" לעצמו שפה משלו שרק אחיו ואחיותיו יכלו להבינה. יום אחד, כשחזר הביתה מבית-הספר לבנות שבנווה צדק, שם למד עד שעבר לגימנסיה "הרצליה", זימר לבני המשפחה זמר שנלמד בבית-הספר: "שָמְטֶל שֶפְטֶל מָדְמֶה אַט – שָמְטֶל שֶפְטֶל –יֶלֶה אִיש"... אחיו ואחיותיו לא איחרו לפענח את המילות: "שם תשב תלמד מעט – שם תלמד תהיה לאיש"...

שליטתו המופלאה בעברית לימדה, כי באותן שנים ראשונות קלטו אוזניו את השפה לאורכה, לרוחבה ולעומקה.

יהודה לא סיים את הגימנסיה. קצה נפשו בבחינות הבגרות. הוא לא ראה טעם בלימודים לצורך הצלחה בבחינות. לימים, כאשר יצא לשליחות לתנועת "החלוץ" בגרמניה ב-1930, ותיכנן להשתלם שם במקצועות המוסיקה, לא היתה לו ברירה והוא עמד בבחינות כדי להשיג תעודת בגרות. על העבודה בספרות עברית, שהיה עליו להגיש, קיבל ציון מעולה.

עם כינור בידו יצא יהודה מתל אביב ל"הגשמה" בעמק יזרעאל והצטרף לעין טבעון ולעין חרוד – וכעבור זמן-מה עקר "מסיבות רומנטיות" ליגור, שם הקים משפחה עם אהובתו צביה. הוא ואחותו גאולה, שהצטרפה לקיבוץ גבעת ברנר, הגשימו את חלום ההתיישבות של אביהם.

יעקב שרתוק נולד בעיירה פינסק שבפלך מינסק, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אף שלמד בצעירותו בתלמוד תורה המשיך בבית ספר ממשלתי רוסי ולא בישיבה, לאחר סיום לימודיו בגימנסיה המשיך בבית ספר גבוה בוורשה, מתוך מגמה להתבולל. למראה פוגרום בעיר הזדעזע ו"חזר לעמו", כהגדרתו. הוא הצטרף לסניף חובבי ציון בעיר, ובשנת 1881 נסע לאודסה וחבר לקבוצה הראשונה של ביל"ו. הוא עלה לארץ ישראל זמן קצר לפני יתר חבריו, על מנת להכשיר את השטח וללמוד את התנאים. עלייתו הראשונה ארצה וחזרתו לרוסיה

כאשר עלו יתר חברי קבוצתו הם נקלטו על ידי קרל נטר לעבודה במקוה ישראל, והתגוררו בבית אנטון איוב (כיום בשכונת נווה עופר). לאחר ארבעה חודשי עבודה קשה נפטר נטר, והחבורה חיפשה מקום לעבוד בו. שרתוק עלה עם שישה חברים לירושלים וביקש לעסוק במלאכה. בעידודם של יחיאל מיכל פינס, דוד ילין ואליעזר בן-יהודה פתחו השבעה בית מלאכה קואופרטיבי למוצרי עץ זית ולידו אגודה בשם "שיבת החרש והמסגר", שהעלה על נס את מלאכת הכפיים כדרך להגשמה ציונית. במקביל כתב שרתוק כתבות לעיתוניו של בן יהודה ("הצבי" ואחרים) וכן היה כתבו של העיתון האודסאי "אודייסקי ליסטוק" (Одесский листок) בארץ ישראל. ואולם בית המלאכה לא עלה יפה, ונקלע לפשיטת רגל. בנוסף, שרתוק לא מצא אשה כלבבו וביקש לחזור לרוסיה. וכך ב-1886 שב יעקב שרתוק לבדו לרוסיה. הוא חזר לפינסק עיר הולדתו, אך גם שם לא הצליח למצוא אשה שתסכים להינשא ולבוא עמו לארץ ישראל. הוא עבר לעיר אודסה, ושם פגש בפניה לבית לב.‏[1] בני הזוג עברו להתגורר בחרסון יחד עם אחותו הצעירה של שרתוק, גוטה. בחרסון פתח שרתוק בית מסחר, היה פעיל בסניף חובבי ציון בעיר ועסק בחינוך ובכתיבה ספרותית ועתונאית, בין היתר תרגם את מלחמות היהודים של יוסף בן מתתיהו לראשונה לרוסית. בחרסון נולדו חמשת ילדיהם: רבקה (לימים אשת דב הוז), משה (משה שרת, ראש ממשלת ישראל השני), עדה (לימים אשת אליהו גולומב), יהודה (המלחין יהודה שרת) וגאולה. הילדים למדו בבית ספר כללי וקיבלו גם חינוך עברי מאת המורה זאב סמילנסקי.

ערך מורחב – עין סיניא ב-1906 החליט שרתוק לעלות שנית לארץ ישראל. בעולים נמנו הוא, אשתו חמשת ילדיו, אחותו גוטה ובעלה ברוך קטינסקי ואחיו זאב (וולודיה) ואשתו אנה. עם הגיעם לארץ התגוררו בשכונה הנוצרית עג'מי ביפו. לחיים חיסין ואליעזר בן יהודה נודע שה"בֶּ‏‏ק" עיסמאיל אל-חוסייני (דודו של המופתי הירושלמי אמין אל-חוסייני), מחכיר את אחוזתו בכפר עין סיניא (סמוך לרמאללה, על הדרך לשכם, כ-3 ק"מ מצפון לבית אל) לרגל נסיעתו לפריז, והם המליצו לשרתוק לנסות להתיישב במקום, במקום בחדרה, כפי שהתכוון. שרתוק ו"שבטו" הגיעו לכפר, בהסכם חכירה לעשר שנים, והתיישבו בבית האחוזה הגדול אליו הביאו את ספרייתם העברית הענפה, ופסנתר כנף – הראשון שנראה בכפר הערבי. מטרתם הייתה לייסד התיישבות עברית, אך הם נותרו מתיישבים יהודים בודדים באזור. במסגרת האחוזה הייתה גם טחנת קמח, ששימשה מרכז אזורי לתושבי הסביבה שהיו באים לטחון את תבואתם. המשפחה הקימה גם בית בד במטרה לשווק שמן זית ליהודי ירושלים. מקור פרנסה נוסף היה עדר עזים, שאותו רעו הבנים משה ויהודה. חוויותיו של יהודה שרת במרעה וצלילי חלילי הרועים הערבים השתקפו לימים בשירים שהלחין.[2] יהודה למד ב"כותאב" (כעין "חדר" מוסלמי), ולאחר מכן הצטרף למשה שלמד בבית ספר כפרי בביר זית. עדה למדה בבית ספר של המיסיון באותו כפר. לבית הספר רכבו על חמור. פעילים ציונים (בהם יצחק בן צבי) עלו לרגל לבקר את המשפחה המוזרה ודיווחו:

ילדים שהורגלו ללכת לגימנסיה חיים עתה חיי איכרים ממשים ואינם נבהלים מן העבודה הזאת ועושים זאת כאשר עשו אבותינו לפנים. בתי איכרים רבים ביקרתי אך חיים כאלה לא פגשתי... הם חיים בשלום ובשלווה עם הערבים בעלי הכפר. לא לכל אדם יש האומץ לחיות חיים כאלה.

תוחלתו של שרתוק להקים יישוב יהודי נכזבה; למרות שחיו חיים טובים ובטוחים בקרב הערבים, היה חינוך הילדים לקוי, ויהודים נוספים לא הגיעו. גם רווחי הטחנה וממכר השמן לא הצליחו לקיים את כל בני המשפחה, ולא נותרה ברירה אלא לעזוב את הנקודה. ב-1908 עזבו יעקב שרתוק ומשפחתו את עין סיניא אל ירושלים.

שרתוק לא שהה בירושלים זמן רב. אף כי החמיץ את ההזדמנות להמנות על מייסדי תל אביב, היה לאחד המתיישבים הראשונים בעיר. אחיו זאב והוא הקימו בית בשדרות רוטשילד 25 (הוא מוזיאון ההגנה). יעקב שרתוק היה לחבר הוועד המפקח על הגימנסיה הרצליה (יחד עם יהודה לייב מטמון-כהן, מרדכי בן הלל הכהן, מנחם שינקין,חיים בוגרשוב, ד"ר חיים חיסין ואחרים)‏] ובנו משה היה לאחד מששת תלמידי המחזור הראשון של הגימנסיה (יחד עם דב הוז ואליהו גולומב, שיישאו את רבקה ועדה, בנותיו). ב-1911 ייסד יחד עם מרדכי וייסר, עקיבא אריה ויס ובצלאל יפה את חברת "חברה חדשה", אשר רכשה קרקעות מערבים ומכרה אותן ליהודים. על קרקעות "חברה חדשה" הוקם רחוב אלנבי. שרתוק נפטר בעקבות סיבוך של מחלת אסתמה, שממנה סבל כל חייו, ונטמן בבית הקברות טרומפלדור.