Moshe Sharett, 2nd Prime Minister of Israel

Moshe Sharett, 2nd Prime Minister of Israel

Moshe Sharett and his Legacy משה שרת ומורשתו

משֶׁה שָרֵת - שֶרְתוֹק

Moshe Sharett (Hebrew: משה שרת‎, born Moshe Shertok (Hebrew: משה שרתוק) on 15 October 1894, died 7 July 1965) was the second Prime Minister of Israel (1953-1955), serving for a little under two years between David Ben-Gurion's two terms.

Biography

Early life

Born in Kherson in the Russian Empire (today in Ukraine), Sharett emigrated to Ottoman-controlled Palestine in 1906. In 1910 his family moved to Jaffa, and they became one of the founding families of Tel Aviv. He graduated from the first class of the Herzliya Hebrew High School. He then went off to Istanbul to study law at the University of Kushta (now Istanbul University), the same University Yitzhak Ben-Zvi and David Ben Gurion studied at. However, his time there was cut short due to the outbreak of World War I. He subsequently served as a 1st Lt., interpreter in the Turkish army.

Post-World War I

After the war he worked as an Arab affairs and land purchase agent for the Assembly of Representatives of the Yishuv. He also became a member of Ahdut Ha'Avoda and later of Mapai. In 1922 he went to the London School of Economics [BSc (Econ) 1924], and while there he actively edited the "Workers of Zion". He then edited the Davar newspaper from 1925 until 1931. In 1931, after returning to Palestine, he became the secretary of the Jewish Agency's political department. In 1933 he became its head, and he held that position until the formation of Israel in 1948.

Israeli independence

Sharett was one of the signatories of Israel's Declaration of Independence. He was first elected to the Knesset in 1949, and served as Israel's first Minister of Foreign Affairs. In this role he established diplomatic relations with dozens of nations, and got Israel into the UN. He held this role until 1956.

In the debate on how to deal with the increasing infiltration of fedayeen across the borders in the years leading to the 1956 Suez Crisis, Sharett was skeptical of retaliatory operations.

Sharrett met with Pius XII in 1952 in an attempt to improve relations with the Holy See, although this was to no avail.

In December 1953 David Ben-Gurion retired from politics (temporarily as it turned out), and Sharett was elected to take his place. During his time as prime minister the Palestinian-Israeli conflict intensified and the Lavon Affair occurred. As a result David Ben-Gurion returned to the government as Defense Minister. At the next elections Ben Gurion replaced Sharett as head of the list and became prime minister.

Retirement

After stepping down as Minister of Foreign Affairs, Sharett retired. During his retirement he became chairman of Am Oved publishing house, Chairman of Beit Berl College, and Chairman of the World Zionist Organization and the Jewish Agency. He died in 1965 in Jerusalem and was buried in Tel Aviv's Trumpeldor Cemetery.

Legacy

Sharett wrote personal diaries, which were published posthumously. His son Yaakov founded an Institute for his heritage. Many cities have streets and neighborhoods named after him. Since 1987, Sharett has appeared on the 20 NIS bills. The bill first featured Sharett, with the names of his books in small print, and with a small image of him presenting the Israeli flag to the United Nations in 1949. On the back of the bill, there was an image of the Herzliya Hebrew High School, from which he graduated. In 1998 the bill went through a graphic revision, the list of Sharett's books on the front side was replaced by part of Sharett's 1949 speech in the UN. The back side now features an image of Jewish Brigade volunteers, part of a speech by Sharett on the radio after visiting the Brigade in Italy, and the list of his books in small print.

משה שרת – ראש הממשלה השני, מבחר תעודות מפרקי חייו, הוצאת גנזך המדינה, ימימה רוזנטל ולואיז פישר (עריכה), 2007

הוא אינו קבור בחלקת גדולי האומה, יום הזיכרון שלו אינו נחשב כיום זיכרון רשמי, ומשנתו אינה נלמדת. שמו כמעט נשכח. מדובר במי שהיה באמת מגדולי האומה ושידיו רב לו בהקמת המדינה ובהסכם השילומים – משה שרת (שרתוק) שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני.

דמות טראגית

במסגרת הספרים להנצחת נשיאים וראשי ממשלה הופיע עתה הספר "משה שרת – ראש הממשלה השני, מבחר תעודות מפרקי חייו, 1894-1965" בהוצאת גנזך המדינה. משה שרת הרבה לכתוב מכתבים, יומנים ומאמרים, ופרסומים רבים שלו ועליו הופיעו בהוצאות שונות ובמיוחד בהוצאת העמותה להנצחת זכרו. ניתן לחלוק על מדיניותו של שרת, אך אין לחלוק על כך שהיה אדם ישר שהאמין בזכותו של עם ישראל למדינה משלו בארץ ישראל. יחד עם זאת, ידע כי עם ישראל איננו יחיד בעולם ואי אפשר לכפות את מדיניות ישראל על כל העולם. משא ומתן, הוא טען, עדיף על מלחמה. בספר שלפנינו תעודות מפרקי חייו החל מימי נעוריו דרך עלייתו הפוליטית ועד נפילתו משורת המנהיגות הראשונה בישוב היהודי ובמדינת ישראל. שרת היה דמות טרגית. תמיד היה דוגמה להופעה מכובדת, לבוש בקפידה ובטעם טוב וכפי שאמר עליו פעם הנשיא חיים וייצמן, מזכיר בלבושו את אנתוני אידן, ראש ממשלת בריטניה. טרגית הייתה גם הופעתו האחרונה בועידת מפא"י בהיכל התרבות, כשהוא מובל בכסא גלגלים ומחלת הסרטן אוכלת את גופו.

בנו יעקב שרת העומד בראש העמותה למורשת משה שרת הוציא את יומנו האישי של אביו בכמה כרכים. ביומן חומר רב ומרתק להבנת אישיותו ומדיניותו בשנים בהם עמד במרכז העשייה. לא קלה הייתה מלאכתם של עורכי הכרך שלפנינו, עורכת הסדרה ימימה רוזנטל והעורכת וכותבת המבואות לואיז פישר. לשם הכנסת הספר היה על העורכות לעבור על אלפי מכתבים, מאמרים, מסמכים ונאומים שכתב שרת בימי חייו. לצורך הכנת הספר נבחרו 167 תעודות ולכל פרק משנים עשר פרקיו חוברו מובאות הכוללות את עיקרי הדברים. נציין כי הספר שלפנינו, ככל ספרי הסדרה להנצחת ראשי ממשלות ונשיאים, מופיע בהידור רב וכולל תמונות, מבואות וביוגרפיות קצרות של האישים המוזכרים, כמו גם מפתחות.

במחיצת בן גוריון

משה שרתוק נולד בא' סוכות תרנ"ה (אוקטובר 1894) בחרסון שבאוקראינה. לפני הבר מצווה שלו עלתה המשפחה לארץ ישראל. תחילה גרו ביפו ואחר כך התיישבו בכפר מצפון לרמאללה, שם רכש שרת את הלשון הערבית. המשפחה עברה לת"א שם נפטר במפתיע אבי המשפחה. האם האריכה ימים וזכתה לראות את בנה כשר החוץ של ישראל. שרת נמנה על בוגרי המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, שם הכיר את גיסיו לעתיד אליהו גולומב ודב הוז. הוא התגייס לצבא הטורקי ואחר המלחמה נסע ללמוד כלכלה בלונדון.

המשפחה לא הייתה דתית אך הנחילה לבניה את עיקרי המסורת. אכן, עיון במכתביו ונאומיו של שרת מראה על בקיאותו בלשון העברית ובמכמניה, בתנ"ך, משנה, תלמוד, פיוטים ומדרשים. כאשר אחיותיו רבקה ועדה סרבו להינשא בנשואים דתיים, תקף אותם קשות במכתביו ואמר כי הדבר יביא לקרע במשפחה. בסופו של דבר נכנעו האחיות ונישאו האחת לאליהו גולומב והשניה לדב הוז. האחות הצעירה גאולה עמדה במריה וילדה בן מחוץ לנישואין, הלא הוא פרופ' הרי גולומב. היא נפטרה בלידתה. בשנת 1925, עם סיום לימודיו של שרת בלונדון, נתמנה שרת לאחד מעורכי "דבר" וערך את המוסף באנגלית. אגב, הוא היה אמן הלשון העברית, שלט בכל מכמניה והקפיד על עברית נכונה הן בנאומיו והן בכתביו. הוא נהג לתקן שגיאות בעברית לחברי כנסת ופעם אמר מנחם בגין כי הוא מוכן לקבל את תיקוני הלשון של שרת, בתנאי ששרת יקבל את תיקוני המדיניות שלו. כן נודע שרת בחידושי הלשון שלו שהינם חלק מהעברית היומיומית.

הוא היה איש משפחה למופת ובאיגרותיו מתגלית אהבתו לאשתו צפורה, לבניו יעקב וחיים ולבת יעל (כיום יעל מדיני). לאחר רצח ארלוזרוב נבחר לעמוד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות ובתפקיד זה כיהן עד קום המדינה. הוא עבד בצוותא עם בן גוריון, למרות חילוקי דעות עמוקים עמו. במכתב לגיסו (אח אשתו) שאול אביגור ולמשה סנה (עמוד 278 בספר) כותב שרת על בן גוריון:

"אם אתה מסכים אתו בשמונים אחוז וחולק בעשרים, או מסכים בכלל וחולק בפרט מסוים, מיד הוא מרכז את כל הלהט באותם עשרים אחוז, באותם טפל או פרט ומעצמת הרוב יוצא שכאילו המחלוקת היא במאה אחוז. אופן השיחה פשוט בלתי אנושי, לעולם אינך מצליח להשמיע באוזניו פסוק שלם. מיד הוא משסע. נאחז במילה שאינה נראית לו, מתריס ומתקצץ. לחבר אתו במשותף איזה גילוי דעת או מכתב הרי זה עינוי".

כך כתב שרת כאשר היחסים בינו ובין בן גוריון עוד היו ידידותיים באופן יחסי ושרת נחשב כעושה דברו.

מלכודת דין התנועה

שרת הביא להקמת הבריגדה היהודית וכן עשה רבות להביא את דבר הישוב העברי בעצרת האו"ם. הוא הכיר בבעיה הערבית אך אמר כי הערבים מלבים סכסוכים וציין במכתב לדב הוז מספטמבר 1929 כי המופתי הירושלמי החל "להרים את מסגד עומר למדרגת קודש מרכזי לאיסלם – אופי שלא היה לו עד עכשיו".

משה שרת הקים את משרד החוץ ודאג לצוות עובדים מעולה. הוא נאלץ לעתים להיאבק עם שגרירים שרצו לנהל מדיניות עצמאית. לזכותו ייאמר כי שילב בהנהלת המשרד עובדים דתיים בכירים - ליאו כהן ושבתאי רוזן. שניים משגרירי ישראל הראשונים נמנו על היהדות הדתית. הד"ר מרדכי עליאש בבריטניה והד"ר ישעיהו וולפסברג בסקנדינביה. הרב ד"ר הלל מדליה זצ"ל הראה לי חליפת מכתבים בינו לבין שרת שרצה לשלבו בשרות החוץ ולאחר פטירת הד"ר עליאש הציע לרב מדליה לשמש כשגריר במקומו. בעצת ה"חזון איש" שאמר לרב מדליה כי עליו להמשיך את שושלת הרבנות במשפחה, דחה הרב את ההצעה.

בשליחותו של בן גוריון ניהל שרת את המו"מ על שילומים מגרמניה. כאשר פרש בן גוריון מראשות הממשלה נתמנה במקומו שרת כראש ממשלה ושר חוץ. שר הביטחון היה פנחס לבון, הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הבטחון - שמעון פרס (בזמנו התריע שרת והודיע כי יקרע קריעה אם פרס, כיום נשיא המדינה, יגיע לעמדת שלטון). היחסים בין הרביעייה היו רעים ומדי פעם ערבו את בן גוריון בענייני הממשלה והוא פעל כמעין ראש ממשלת צללים. כאשר התפטר לבון ביקש שרת מבן גוריון לחזור למשרד הביטחון. בן גוריון הסכים לשמש שר בטחון בממשלת שרת, אך הרווה אותו מרורים. לאחר הבחירות הרכיב בן גוריון ממשלה חדשה ושרת סירב להשתתף בה. בן גוריון הודיע כי לא יסכים לממשלה בלי שרת. שרת קיבל את דין התנועה ומייד אחר כך הצטער על כך, שכן לאחר מספר חודשים פוטר על ידי בן גוריון. ככלל, את פרשת הדחתו מחברות בממשלה על ידי בן גוריון אפשר להגדיר כטראגית. בן גוריון הפך לשונא מושבע שלו ואף לא השתתף בהלווייתו שהתקיימה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור בת"א.

בשנת 1961 נתמנה שרת ליו"ר הסוכנות היהודית, תפקיד אותו אהב בשל האפשרות לקשור קשרים עם הקהילות היהודיות בעולם.

כבוד השבת של שני בחורים דתיים

המסמך האחרון בספר, מסמך 167 (עמוד 650), כולל דברים שהשמיע שרת בכינוס חברים, בנוגע לטיפוח ערכי היהדות. הוא מספר כי התארח בחול המועד פסח במשפחת ידידים והכיבוד שהוגש היה על טהרת החמץ: "לא רק שלא נגעתי בשום דבר, פשוט עצרתי בעצמי מלברוח מן הבית". שרת קובע כי "טיפוח ערכי היהדות ואורח חיים יהודי, לדעתי זהו אחד היסודות החשובים ביותר לקיומנו". הוא מוסיף עוד "אי אפשר לעקור מתוך הציבור היהודי את בית הכנסת. בית הכנסת הוא התא הראשוני של חיים יהודיים. אנשים נפגשים ומתיידדים בבית הכנסת, אין זה רק כדי ללכת ולהתפלל אלא כדי להזדהות עם העם היהודי".

ובהקשר זה, התנסות אישית. הימים ימי חודש תמוז תשכ"א. החזן משה קוסביצקי עבר לפני התיבה באולם "אהל שם" בת"א. הייתה זאת שבת חמה מאוד. בלכתי לביתי בצפון ת"א ליווה אותי לדרכי ידידי החזן יוסף מלובני, אז חזן ברבנות הצבאית. בגלל החום התיישבתי לנוח על גדר בסביבות בית הבימה בת"א. בחזית הבית חנתה מכונית. לפתע יצא משה שרת מהבית וכעשר דקות התהלך ברחוב הלוך ושוב. רק כאשר עזבנו את המקום נכנס למכונית. מסתבר שלא רצה לפגוע בכבוד השבת של שני בחורים דתיים צעירים וחיכה עד שעזבנו את המקום. כזה היה משה שרת, המדינאי שנשכח.