Yehiel Shemi

Yechiel Shemi (Hebrew: יחיאל שמי ‎) ‎(1922-2003) was an Israeli sculptor. His environmental sculptures are displayed in open spaces around the country.

In 1959-1961, Yechiel Shemi studied art in Paris. In 1977-1979, he taught sculpting and lectured on environmental sculpture at Oranim Teachers College. He also taught at the Technion in Haifa and the Ein Hod artist's colony. Shemi was a member of New Horizons group.

After a show in the United States in the 1960s, the Museum of Modern Art acquired his work. Shemi was the first Israeli artist to have his work purchased by the MoMa.

Shemi won the Sandberg Prize in 1981 and the Israel Prize for sculpture in 1986. In 1966 and 1997, the Tel Aviv Museum of Art mounted exhibitions of his work.

______________________________________________________________

ויקיפדיה: יחיאל שמי (1922 - 31 באוקטובר 2003), פסל וצייר ישראלי. כחבר בקבוצת "אופקים חדשים", הוביל שמי את המעבר מפיסול פיגורטיבי לפיסול מופשט בברזל. על יצירתו זכה שמי בפרס ישראל לפיסול לשנת 1986

חיפה, בית הערבה, 1922-1948

יחיאל שטיצברג נולד בשנת 1922 לאסתר ומשה שטיצברג. בהיותו בן חודשיים עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בחיפה. שמי גדל בשכונת בת גלים ולמד בבית הספר "נצח ישראל" ואחר כך בבית הספר הריאלי בחיפה. בהיותו בן 14 החל בפעילות במסגרת תנועת הנוער "המחנות העולים". בתקופה זו החל ללמוד ציור אצל פאול ק. הניך

בשנת 1939 היה שטיצברג בין מייסדי קיבוץ בית הערבה בצפון ים המלח. לצד העבודה החקלאית עסק שמי באמנות. בתחילה יצר ציורים ורישומי נוף ולאחר מכן עבר לפיסול. יצירותיו הפיסוליות הראשונות נעשו בחומר ובעיקר בגבס‏, אולם שמי זנח טכניקות אלו במהרה ועבר לפיסול באבן.‏ בשנת 1940 הוא נושא לאישה את חביבה לבית זברסקי

בשנת 1941 התגורר שטיצברג בתל אביב במסגרת של קומונה. באותה עת התקרב אל דוד הנדלר ועם הפסל יצחק דנציגר, שחזר באותה עת מלימודים באנגליה והקים סטודיו בתל אביב. שטיצברג שהה בסטודיו של דנציגר כשלושה חודשים בשנת 1942 (בקירוב)‏ כמתמחה והושפע מאמנותו של דנציגר, אולם התנער מן האידאולוגיה הכנענית שנקשרה בו. "משיכה לפיסול של המזרח, זה כן", העיד שמי, "אבל, לא בתור שלוחה של התפיסה הפילוסופית של הכנענים. לא הייתי בעד 'גיבוש הנוער העברי', לא הייתי נגד יידיש ולא חשבתי, שעלינו להינתק מהשרשרת של ההיסטוריה היהודית. אני הייתי ציוני, סוציאליסט, מרקסיסט. אופרה אחרת לגמרי" י

בשנת 1945 עיברת שטיצברג את שמו ל"שמי", והצטרף כשליח לפעילות תנועת "החלוץ" בארצות הברית. עד שנת 1948 המשיך שמי בתפקיד זה כשהוא מבקר לסירוגין גם ארץ ישראל, במצרים, צרפת ואיטליה. בניו יורק למד שמי תקופה מסוימת אצל חיים גרוס (1991-1904). לצד השפעת האמנות הארכאית, שהייתה אופנתית בעשורים הראשונים של המאה ה-20, התוודע שמי גם אל האמנות האמריקאית המודרנית המופשטת, שהגיע לשיאה בתקופה זו בניו יורק

פרסים

• 1956 פרס דיזנגוף
• 1966 פרס מילוא
• 1981 פרס סנדברג, מוזיאון ישראל
• 1986 פרס ישראל לאומנות הפיסול
• 2000 פרס קרן פונדיק, מוזיאון תל אביב לאמנות

  ---

הפסל יחיאל שמי הלך לעולמו

שמי, בן 81 במותו, שזכה בפרס ישראל ב-1987, יובא למנוחות מחר בקיבוץ כברי

חגי עינב

פורסם: 01.11.03, 11:51

הפסל הידוע יחיאל שמי מת בסוף השבוע בגיל 81. שמי יובא למנוחות מחר ב-15:00, בקיבוץ כברי בו התגורר מרבית חייו.

שמי נולד ב-1922 לאסתר ומשה שטיצברג. ב-1939 הוא נמנה על מייסדי קיבוץ בית הערבה שבצפון ים המלח, שחבריו נאלצו לפנותו בשל מלחמת העצמאות

ופנו להקים בשנת 1949 את קיבוץ כברי שבגליל המערבי. מרבית יצירותיו מזמן שהותו בקיבוץ בית הערבה אבדו במהלך הקרבות של מלחמת העצמאות. החל מראשית שנות ה-50 הוא השתייך לקבוצת "אופקים חדשים" שפעלה להרחבת היישוב היהודי במדינת ישראל הצעירה והמתפתחת.

כבר בגיל צעיר הוא החל לפסל ונחשב תחילה כחלק מהזרם הכנעני באמנות, שהרבה להתייחס בעבודתיו למיתוסים. בשנות החמישים הוא נפרד אמנותית מהקבוצה וממורהו יצחק דנצינגר, והחל לפסל בזיקה ישירה לפסל עצמו בלבד ולטבע. אחד מפסליו הידועים ביותר, "ציפור פצועה", נחשב לסמל ולזה שאף שינה את הכיוון הכללי של הפיסול בישראל. שמי, חלוץ ומבשר העבודה עם ברזל בארץ, החל להתעסק בו ישירות בחומר, ופחות ופחות בפיגורטיבי.

שמי החל להציג את עבודותיו לקהל הרחב בשנת 1952. שתי התערוכות הבינלאומיות הראשונות שלו הוצגו בגלריית בטי פארסונס בניו יורק בשנת 1960 ובמוזיאון פאלה דה-בוזאר בבריסל בלגיה בשנת 1964. רבות מתערוכותיו הוצגו ומוצגות כיום במוזיאון תל אביב ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון ישראל בירושלים ובמוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. לפני כשנה הוצגה תערוכתו האחרונה של שמי: "הנשיקה". מדובר בסיכום יצירה של שלושה דורות: יחיאל שמי, בתו יעל כנעני ונכדתו עפרי כנעני-דוד.

לצד זכייתו בשנת 1987 בפרס ישראל לאמנות הפיסול זכה שמי בשנת 1954 בפרס דיזינגוף לפיסול, בשנת 1996 לפרס מוזיאון תל אביב לאמנות ובשנת 2000 לפרס פונדק של מוזיאון תל אביב לאמנות. אוספים של שמי נמצאים כיום במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, במוזיאון וגן הפסלים הירשהורן בוושינגטון, פאלה דה-בוזאר בבריסל ובמוזיאונים בתל אביב, ירושלים, חיפה, עין חרוד, ותפן.

"בחום, עם פס כחול"

מני פאר הכין בעבר סרט תיעודי על שמי. "לא כולם זוכרים ש'איש הברזל' של אמנות ישראל היה בכלל צייר בתחילה", נזכר היום פאר, "אח"כ, כשהוא החל לפסל, הוא עשה זאת באבן, בעת שהיה חבר קיבוץ בית הערבה. כל פסלי האבן שלו נפלו בשבי הירדנים במלחמת יום העצמאות. כשעבר לקיבוץ כברי בראשית שנות החמישים הוא ניסה לפסל ציפור באבן. כשהבין שכנפיים לא יצאו מהאבנים, הוא עבר לברזל".

פאר מספר כי "שמי הקפיד לעשות יצירות מברזל מוכן, 'רדימייד', ברזל שעבר פעם טיפול אנושי. את הפסל הראשון שלו, שאנחנו מכירים מחוף הים באכזיב, האנדרטה למעפילים, הוא עשה משברי אונית המעפלים 'פטריה' שהוטבעה בנמל חיפה. בכלל, הוא הקפיד שיצירותיו תהיה קשורות למקום בו הן מוצבות. ההצלחה שלו היום נמדדת בין השאר בכך שהמקום בו הן מוצבות מצוין בתודעה בין השאר בזכות היצירות. כך בתיאטרון ירושלים ובפסל האבן בכניסה, וכך בשדה התעופה נתב"ג ובפסל המתכת הגבוה, שהוא אנדרטה לחטיבה 8".

פאר נזכר עוד כי "בצילומי הסרט גיליתי בסטודיו שלו בקיבוץ פסלים שלא הוצגו מעולם. קופסאות שימורים ותרסיסי מתכת שנדרסו בכבישים. בנגיעה קלה של שמי הם הפכו לפסלי ברזל אנושיים רגישים יותר מכל רקמה אנושית. 'כמו ונוס של קופסת הסרדנים', הוא צחק כשצילמו את הקפסאות. שאלתי אותו בסיום הסרט על הצבעים בציוריו והטקסטורה בחומרים של פסליו, ואיך הוא רוצה שירשמו יום אחד את שמו. הוא חשב ואמר: 'בחום כמו מתכת. עם פס כחול',

אני מקווה שיזכרו את זה עכשיו"

גדלו על ברכיו

בקיבוץ כברי שרר היום אבל כבד. מאז היודע דבר מותו של שמי, שמיטב פסליו פזורים ברחבי הקיבוץ וביישובים שכנים. במהלך שנות חייו בקיבוץ הוא שימש כמזכיר המשק ועסק בשליחויות לאירופה וארה"ב שם הציג את עבודותיו. רבים בקיבוץ העריצו אותו וילדים רבים גדלו על יצירותיו וחלקם בחר ללכת בדרכו וללמוד בתיכון המקומי אמנות. שמי הותיר אחריו אשה, חביבה, שלושה ילדים: יעל, אלון ואמוץ ו-10 נכדים. ארונו יוצב מחר ברחבה הסמוכה לחדר האוכל של הקיבוץ והוא ייטמן בשעה 15:00 בבית העלמין הנמצא בין המטעים שלמרגלות קיבוץ כברי.

הסיכון הרוחני שבמתכת

מאת סמדר שפי

ההחלטה הדרמטית שקיבל ב-1955 יחיאל שמי - לעבור לפיסול במתכת - סללה את הדרך למודרניזם הישראלי בפיסול. שמי, זוכה פרס ישראל, שיצירתו המשיכה להיות רלוונטית כל העת, מת בסוף השבוע, בן 81

שמי. למטה: "דמות", 1957

תצלום: אביחי ניצן

בסוף השבוע מת בקיבוץ כברי הפסל, חתן פרס ישראל, יחיאל שמי, והוא בן 81. שמי, שפסליו מתמזגים בזיכרון עם המקומות שבהם הוצבו - בין השאר בשדה התעופה בן גוריון, בתיאטרון ירושלים ובחוצות תל אביב - הוא מהאמנים שיצרו והגדירו את המודרניזם הישראלי. מותו מסמן את חילופי הדורות בתרבות הישראלית.

יצירותיו המרגשות של שמי לא דיברו בשפה פופולרית, אך פנו לכל אדם. סגנונו היה ישיר, מהורהר, כן. מי שביקר באטליה שלו בקיבוץ כברי - ורבים, שאינם בהכרח אנשי אמנות, עשו זאת - התוודע לעולם תרבותי רוחש של איש ספר והומניסט.

נטש את היצירות המוקדמות

שמי נולד בחיפה ב-1922 כיחיאל שטיצברג. בנערותו התחנך בבית הספר הריאלי ובמקביל למד ציור אצל הפרופ' קונרד הניך מהטכניון - לימודים שהעניקו לו בסיס של ציור אקדמי. בן 17 נמנה עם מקימי קיבוץ בית הערבה בים המלח. יצירותיו מתקופה זו ובהן פסליו הראשונים - שנוצרו בהשפעת הפסל יצחק דנציגר, שבסדנתו שבתל אביב הרבה לבקר - אבדו עם נטישת המקום במלחמת העצמאות. את השפעתו של דנציגר אפשר לראות ביצירתו של שמי עד להחלטתו הדרמטית ב-1955 להתחיל לפסל במתכת.

בשנים 1945-1948 נסע שמי לארצות הברית בשליחות תנועת "החלוץ" ושם שינה את שם משפחתו. באותן שנים ראה אמנות אמריקאית עכשווית וכן התוודע לאמנות קדומה ולאמנות הרנסס בביקורים בצרפת, איטליה ומצרים. במשך כל שנות יצירתו התאפיין שמי כאחד האמנים הישראלים המשכילים והמעורים בתולדות האמנות ובאמנות עכשווית, ודומה שמטען תרבותי זה הוא בעל משקל רב באיכות המיוחדת של יצירותיו. מעולם - גם לא בשנותיו האחרונות - הוא לא נתפש כ"זקן השבט", אלא כאמן בן זמנו.

עם שובו לארץ ב-1949 הצטרף שמי לחבריו מבית הערבה והקים עמם את קיבוץ כברי בצפון, שבו חי עד מותו. שמי הצליח לבסס בקיבוץ את ההכרה שפיסול הוא עבודה שוות ערך לכל עבודה אחרת, ומ-1956 עבד כאמן במשרה מלאה. פריחת האמנות בקיבוץ כברי, שבו פועלים כיום כמה אמנים ושהוקמו בו גם גלריה וסדנת הדפס - יכולה להיזקף, לפחות חלקית, לתקדים שיצר שמי. במשך השנים שימש שמי בתפקידים ציבוריים שונים, לרבות שתי כהונות כמזכיר הקיבוץ, והצליח להגשים במסגרתם את משנתו התרבותית הרחבה - כך, בין השאר, ייסד סמינרים לאמנים בקיבוצים.

נטש את האבן

שמי היה בין הפסלים המעטים שפעלו בקבוצת "אופקים חדשים", שחרטה על דגלה את המופשט והאוניוורסלי, והשתתף בכל תערוכותיה בשנים 1963-1952. בתערוכה של הקבוצה ב-1956 הציג את פסל הברזל הראשון שלו. מאז שמי נהפך להיות מזוהה עם הפיסול בברזל, לצד הכרה הולכת ומתרחבת - מאז תחילת שנות ה-90 - ביצירתו כצייר.

החלטתו לעבור ליצור בברזל היא הרגע המכריע בקריירה של שמי - הרגע שבו נכנס למעגל האמנות המודרנית. בשני העשורים הראשונים בקריירה שלו יצר שמי פסלים כמו "גיחזי", שאבד בבית הערבה, ו"אדם בערבה" מ-1952, שהשפעתו של דנציגר ניכרה בהם, ופסלים כמו "האם הכבולה - אירופה 1942" מ-1952, שבהם עסק בנושאים הקשורים בהיסטוריה ובהוויה הישראלית.

כשהחל ליצור בברזל עסק בתחילה בנושאים ובדימויים פיגורטיוויים, שהמשיכו להיות קשורים לישראליות, אך במהרה הם נהפכו למופשטים. ההתפתחות הזאת היתה בעלת השפעה על האמנות הישראלית כולה - בעקבות שמי צעד ראשון דנציגר ואחריו שורה של פסלים. שמי דיבר על "הסיכון הרוחני" שנטל במעבר מעבודת האבן והעץ האטית לעבודה המהירה בברזל. דומה שלקיחת הסיכונים היא האיכות שהפכה אותו, בכל שלבי יצירתו מאז, לאחד האמנים הישראלים הבולטים.

בראשית שנות ה-60 שהה שמי בפאריס, אך היה מהאמנים הישראלים הראשונים שהבינו שמרכז הכובד התרבותי כבר נדד לניו יורק. הוא החל אז לעבוד עם הגלריה החשובה בטי פרסונס בניו יורק, שהציגה עבודה מודרניסטית, והיה לפסל הישראלי הראשון שהמוזיאון לאמנות מודרנית בעיר רכש מיצירתו.

את האטליה הגדול שלו בקיבוץ כברי הקים שמי עם שובו מפאריס ב-1961 - מבנה גדול, הצופה לנוף הנהדר של הגליל המערבי ושבחצרו עמדו תמיד פסלים בעבודה. שנים אחדות אחר כך החל הקשר הארוך שלו עם גלריה גורדון בתל אביב, שבה הציג כמה מתערוכותיו היפות ביותר בשנות ה-80 וה-90. בשנות ה-90 גם הציג כמה תערוכות ציור מצוינות בגלריה גבעון בתל אביב.

הנצחה מאופקת

מאז שנות ה-60 יצר שמי פסלים ציבוריים רבים, שחלק ניכר מהם היו אנדרטאות. את האנדרטה "פסל ים", המוצבת בחוף אכזיב, למשל, יצר ב-1967 מגרוטאות הברזל של אוניית גירוש המעפילים "פטריה". שמי, שעסק באנדרטאות גם בראשית הקריירה שלו, כאשר עבד בעיקר באבן, ניסה בפסל זה ובאחרים לנסח סגנון הנצחה מאופק.

בשנות ה-70 החל שמי להציב פסלים ציבוריים גדולים במקומות מרכזיים ובמקביל החל לנסוע לניו יורק לחודשים אחדים מדי שנה ולהציג באופן סדיר בגלריה בטי פרסונס. עבודותיו נרכשו לאוספים חשובים ובהם אוסף הירשהורן בוואשינגטון והאוסף של מוזיאון סטורם קינג לפיסול בניו יורק.

בשנים אלה פנה שמי יותר ויותר אל פיסול חופשי. את האנדרטאות ופסלי ההנצחה החלו להחליף פסלים שעסקו יותר ויותר בשאלות פנים אמנותיות, שהן גם השאלות המהותיות של כל אדם - פסלים כמו "איזון עדין" מ-1973 וקבוצת הפסלים "הברות", שיצר בין ראשית שנות ה-80 לאמצע שנות ה-90 ושעסקו ביכולת האנושית להתבטא. באמצע שנות ה-70 החל ליצור גם הדפסי אבן ותחריט וב-1988 לצייר בשמן ובאספלט.

שלוש תערוכות גדולות סיכמו את יצירתו של שמי. "יחיאל שמי - תערוכה עקרונית" היה שמה של התערוכה שאצר אדם ברוך ב-1988 במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן לרגל צאת ספרו השנוי במחלוקת "יחיאל שמי: פיסול חילוני". ב-1995 אצרה אנני גולדנברג תערוכה מעבודותיו מהשנים 1995-1993 במוזיאון הפתוח בתפן, שבה הציג ממיטב עבודתו המאוחרת, לרבות הפסל "שפתח לאבות ישורון" מ-1993, המתייחס לקשר הארוך שלו עם המשורר, שנמשך משנות ה-50.

ב-1997 התקיימה במוזיאון תל אביב רטרוספקטיווה לשמי, שאצר מיכאל סגן-כהן. זאת היתה תערוכת יחיד בהיקף כמעט חסר תקדים במוזיאון, שהעידה היטב על מקומו החשוב באמנות הישראלית.

לפני כחמש שנים חלה שמי במחלה קשה, אך למרות הקשיים הפיסיים המשיך ליצור עד השנה האחרונה. בחורף 2001 הציג באטליה שלו תערוכה גדולה של פיסול וציור עם יצירות חדשות רבות. שמי, שהציג את התערוכה ללא אוצר, דיבר בגילוי לב מעורר השתאות על הצורך שלו להציג דווקא בגלל מצב בריאותו המידרדר ועל השחרור שחש בשל גילו המתקדם. במשך החודש שבו היה האטליה פתוח ביקרו במקום אנשים רבים ושמי הוכיח שמושג הפריפריה באמנות הישראלית הוא עניין יחסי מאוד.

לפני שנה הציג בגלריה על שם פולק בבית הספר קלישר בתל אביב את התערוכה "הנשיקה", שבה השתתפו גם בתו, האמנית יעל כנעני, ונכדתו, אמנית המיצב והווידיאו המבטיחה עופרי כנעני. בימים אלו מוצגת בבית האמנים בירושלים התערוכה "יחיאל שמי, עבודות נייר 2000-1940" שאצרה אורה קראוס.

על שמי הורעפו כמעט כל הכיבודים האפשריים - פרס דיזנגוף לפיסול ב-1954, פרס סנדברג לאמנות מטעם מוזיאון ישראל ב-1981, פרס ישראל ב-1986 ופרס פונדק מטעם מוזיאון תל אביב ב-2000 ואחרים.

שמי השאיר אחריו את רעייתו חביבה, שלושת ילדיו יעל, אלון ואמוץ ועשרה נכדים. הלווייתו תתקיים היום ב-15:00 בקיבוץ כברי.