Yigal Tumarkin

Yigal Tumarkin (Hebrew: יגאל תומרקין) (also Igael Tumarkin) (born 1933) is an Israeli painter and sculptor.

Biography

Peter Martin Gregor Heinrich Hellberg (later Yigal Tumarkin) was born in Dresden, Germany. His father, Martin Hellberg, was a German theater actor and director. His mother, Berta Gurevitch and his stepfather, Herzl Tumarkin, immigrated to Mandate Palestine when he was two. Tumarkin served in the Israeli Navy. After completing his military service, he studied sculpture in Ein Hod, a village of artists near Mount Carmel. His youngest son is actor Yon Tumarkin.

Art career

Among Tumarkin's best known works are the Holocaust memorial in Rabin Square, Tel Aviv and his sculptures commemorating fallen soldiers in the Negev.

Tumarkin is also a theoretician and stage designer. In the 1950s, Tumarkin worked in East Berlin, Amsterdam, and Paris. Upon his return to Israel in 1961, he became a driving force behind the break from the charismatic monopoly of lyric abstraction there. Tumarkin created assemblages of found objects, generally with violent Expressionist undertones and decidedly unlyrical color. His determination to "be different" influenced his younger Israeli colleagues. The furor generated around Tumarkin's works, such as the old pair of trousers stuck to one of his pictures, intensified the mystique surrounding him.

Education

• 1954 – Studied with Rudi Lehmann, Ein-Hod
• 1955 Studied with Bertolt Brecht, Berliner Ensemble, Berlin
• 1955-57 Assistant to the designer Karl von Appen

Awards and recognition

• 1963 First Prize for Battle of Hulaykat Monument
• 1968 The Sandberg Prize for Israeli Art, Israel Museum, Jerusalem, Israel
• 1968 First Prize for Memorial to Sailors, Haifa
• 1971 First Prize for Memorial for "Holocaust and Resurrection", Tel Aviv
• 1978 First Prize in the Biennale for Drawing, Reike
• 1984 Award from the President of the Italian Republic
• 1985 Dizengoff Prize for Sculpture
• 1990 Guest of the Japan Foundation
• 1992 August Rodin Prize, The International Sculpture Competition of the Open Museum, Hakone, Japan, for his sculpture of the sign at the entrance to Auschwitz concentration camp Arbeit Macht Frei.
• 1997 Award of Excellence, the President of the Federal Republic of Germany
• 1998 Sussman Prize, Vienna
• 2004 Israel Prize for sculpture

  ---

YigalTumarkin.jpg

Macht Arbeit Frei?‎,‏ 1991-4

The Army Merches on its Stomach, ‏2000, מפעל סולתם, יקנעם "Seniotics in the Wind", ‏2000, מפעל סולתם, יקנעם "ברטולד ברכט", ברזל, Wallstraße gegenüber Märkischen Museum‏, גרמניה (תמונה חופשית)

Tumarkin, Igael, Made in USA :I. Tumarkin, 1974-1976, Peli Printing Works, Tel Aviv, 1970 Tumarkin : sculpture 1967-1970, April 15 - May 10 1970, Byron Gallery, New York, 1970 Tumarkin, Igael, Tumarkin, in the centre of the margins, Massada, 1986 Article MediumPurple.svg Article MediumPurple.svg

יגאל תומרקין באתר מקבלי פרס ישראל בתשס״ד

יגאל תומרקין (נולד ב-23 באוקטובר 1933) הוא צייר ופסל ישראלי יליד גרמניה. חשיבותו של תומרקין בהיסטוריה של האמנות ישראלית הייתה ביצירתו של פיסול וציור ששיקף את השפעת אמנות הפופ בשנות ה-60 של המאה ה-20, והתבסס על טכניקות כאסמבלאז'. ביצירתו הענפה יצר תומרקין עשרות פסלים ואנדרטאות שהוצבו במרחב הציבורי בישראל. על אף שינויים סגנוניים רבים שעברה יצירתו במהלך השנים, מצויים באמנותו ביטויים של מחאה תרבותית ואנטי-מלחמתית, המעידים על מעורבות עמוקה בתרבות הישראלית. תומרקין הרבה להציב מעבודותיו במרחב הציבור. על יצירותיו הידועות נמנים הפסל "הוא הלך בשדות" (1967) ו"אנדרטה לשואה ולתקומה" (1975). על יצירתו זכה בפרס ישראל לפיסול לשנת 2004.

ביוגרפיה

1933 - 1954: ילדות ונעורים

יגאל תומרקין נולד בשנת 1933 בשם פטר מרטין גרגור היינריך הלברג בדרזדן שבגרמניה. אמו, ברטה גורביץ, הייתה יהודיה, ואילו אביו, מרטין הלברג,‏ היה גרמני נוצרי, ולימים נודע כבמאי ושחקן ידוע בגרמניה. בגיל שנתיים עלה תומרקין לארץ ישראל עם אמו. בארץ ישראל נישאה אמו להרצל תומרקין שהיה לאביו החורג של תומרקין. בשנת 1949 נולדה אחותו. בהיותו בן תשע החל תומרקין לגלות את עובדת היותו בן מאומץ. "זה גרם למועקות", תיאר תומרקין את תחושותיו. "זה גרם לנתק עם ההורים, כי אתה יודע שלא מדברים אליך אמת".‏

תומרקין גדל בתל אביב, והתחנך בבית הספר העממי "בית חינוך לילדי עובדים", שהיה שייך לזרם העובדים. מאוחר יותר עברה המשפחה לבת ים, שם למד תומרקין בבית הספר הדתי "תחכמוני". בראיון מאוחר תיאר תומרקין את קשייו בסביבה דתית זו ואת מעברו בין כמה מוסדות חינוך שונים. בין היתר נשלח תומרקין ללמוד בקיבוץ בעמק יזרעאל, שם שהה תקופה של כמה חודשים‏; ב"בית החינוך" ברחוב בצלאל בתל אביב‏ ובבתי ספר אחרים של זרם העובדים בבת ים ובחולון.‏

בשנת 1946 הצטרף תומרקין לאגודה ימית. באותה שנה למד בבית הספר המקצועי "מקס פיין", שם למד מסגרות ואחר כך טלקומוניקציה וחשמל. בשנת 1949 הצטרף כנער סיפון לשתי הפלגות של האונייה "נגבה" לאירופה. לאחר מכן עבד בעבודות שונות ועסק בפיסול חובבני בחומר קרמי ובבטון. בשנת 1952 התגייס לצה"ל ושירת בחיל הים כמדריך חבלה בשייטת. בזמן השירות הצבאי ולאחריו יצר תומרקין פסלוני חיות, שנמכרו בחנויות שונות.‏

1954 - 1960: מעין הוד לאירופה

בשנת 1954, לאחר שחרורו מצה"ל, למד תומרקין אצל הפסל רודי להמן בעין הוד במשך כשנה. הוראתו של להמן התמקדה בעיצוב דמויות וצורות המנותקות הן מגישות ריאליסטיות-אקדמיות והן מגישות אוונגרדיות. "כשהיה מנפנף לי לשלום ויורד בדרכו לירושלים", העיד תומרקין על יחסו ללהמן, "הייתי מתחיל את הספירה לאחור, עד שרודי יגיע ואחכה לו בקצה השביל ואנפנף לאותה ביצת ענק המתנהלת לאיטה במעלה ההר, מצפה להראות לו את שיצרתי בשבועיים שנעדר... את הערבים היינו מבלים בשיחות על אמנות ועל פיסול, בעיקר על אהבתו לפיסול שבין הפרת והחידקל ובעיקר שומר ומארי, על הצורה הנקייה, על המבע, על העוצמה הנובעת מן החומר ומן הפיסול הזעיר,‏ על ההבדל שבין חיה לאדם בפסל."‏ על העבודות המוקדמות שיצר בתקופה זו נמנה פסל הברונזה "אשה", המתוארך לשנת 1955, ובו דימוי של האלה המיצרית איזיס, המתוארת כשעל ראשה עוף שחוט אשר מחליף את דימוי הבז המצרי הרווח.‏

בשנת 1955 נסע תומרקין לגרמניה המזרחית, שם פגש לראשונה את אביו הביולוגי. בעת שהותו בגרמניה נולדה לו בת מיחסים עם אישה מקומית. תומרקין העיד בראיון מאוחר כי לא היה בקשר עם בתו ועם אמה וכי ראה את בתו רק פעם אחת בחייו.‏ וגם יחסיו עם אביו לא היו קרובים.‏ בגרמניה עבד תומרקין כתפאורן-מתמחה ב"ברלינר אנסמבל", תאטרונו של ברטולט ברכט. בין העבודות העצמאיות שיצר הייתה תפאורה לגרסה מחודשת למחזה "הנפש הטובה מסצ'ואן" (1940), שהועלתה כהפקת ניסיון מחוץ לברלין.‏ תומרקין הרבה לציין את דמותו של ברכט כבעלת השפעה עמוקה על יצירתו. לאחר מותו של ברכט, בשנת 1956, היגר תומרקין לגרמניה המערבית ואחר כך להולנד, שם נישא לבת זוגו הישראלית נעמי. מאוחר יותר עבר להתגורר בצרפת. הייתה זו תקופה של מצוקה כלכלית קשה.‏

בשנת 1959 פגש במשורר טריסטן צארה בפריז, דרכו נחשף אל האמנות של תנועת ה"דאדא". בין היתר הכיר את הפוטומונטאז'ים של ג'ון הרטפילד ואת הקולאז'ים של קורט שוויטרס. השפעות מוצהרות נוספות היו הפיסול של חוליו גונזאלס וסזאר בלדסיני. תחת השפעות אלו ונוספות החל תומרקין לגבש את התפיסה האסמבלאז'ית של יצירתו. ציוריו מאותה עת זכו להצלחה מסחרית ואמנותית ואחת מיצירותיו אף נרכשה על ידי גלריית טייט.‏

1960 - 1970: "אמנות המחאה"

בשנת 1960 חזר תומרקין לישראל בעידודם של דנציגר, יונה פישר וסם דובינר כדי "לעשות תערוכה ב'בצלאל' ולחזור",‏ אולם נשאר בארץ למשך שנתיים נוספות.‏ בשנת 1961 נפתחה בבית הנכות בצלאל תערוכת היחיד הראשונה של תומרקין בישראל. תומרקין כתב כי הגיע מפריז "עם בשורת האובייקט והאסמבלאז', אותו זבל פואטי שלא היה ידוע ומקובל בארץ של האבסטרקט הלירי".‏

בין העבודות שיצר בולטת השפעת אמנות הפופ ואמנות המחאה האוונגרדית. בציור "פאניקה אודות מכנסיים" (1961), מן העבודות המפורסמות של אותה תקופה, השתמש תומרקין בזוג מכנסי עבודה מוכתמים, צבועים בשחור, ועליהם הוסיף צבע אדום. בשנים שלאחר מכן החל לפסל בגרוטאות שונות ובברזל, וכדבריו "נראה לי אז שאני יוצר אבסורד – ארכאולוגיה בזמן הווה". בשנת 1961 נסע לנגב, ובנה דגמים של פסלי נוף. בשנת 1962 נסע ליפן ולארצות הברית כדי ללמוד טכניקות של ציור יפני.

יצירות פיסול מונומנטליות שיצר תומרקין בתקופה זו כגון, "מצפור ערד" (1962-‏1968), מהוות חריגה מגישתו הפיגורטיבית באותה עת. גישה זו לעיצוב אנדרטאות הייתה אופיינית למרבית פיסול האנדרטאות בשנות השישים של המאה. בעיצובה האנדרטה מסמלת ומעצבת חוויה אנושית בנוף "לא רק בצורתה ובחומריה אלא גם במיקומה את מכלולו של ההקשר".‏ עם זאת, שמר תומרקין על השפה האקספרסיבית בעיצוב המבנה והקומפוזיציה.

בשנת 1964 קיבל תומרקין כלי נשק פגומים מצה"ל במשקל של כטון, מהם יצר ארבעים פסלי אסמבלאז' בתקופה של כחמישה חודשים בסטודיו שלו, ששכן באותה עת בקריית המלאכה בתל אביב. העבודות יועדו לתצוגה בתערוכה ב"בית דיזנגוף",‏ שנפתחה ב-22 בספטמבר. "כאשר אני יוצר פסל מנשק שבור", טען תומרקין בראיון עיתונאי, "יש בכך משהו מרתיע. אנחנו טוענים כל הזמן שפנינו לשלום ואנחנו מתרפקים על הפסוק 'וכיתתו חרבותם לעתים' - ובכן, זה הקו המנחה אותי".‏ בפסל "הכניסיני תחת כנפך" (1965-1964), לדוגמה, יצר תומרקין מעין מעטפת ברזל ממנה מגיחים קני רובים. העירוב המתקיים בפסל בין ממד לאומי לממד לירי ואף אירוטי, הפך בשנות השישים והשבעים למאפיין של אמנותו הפוליטית של תומרקין.‏ גישה דומה התבטאה ביצירת פסלו הידוע "הוא הלך בשדות" (1967).

על התערוכות העיקריות שהציג תומרקין בתקופה זו נמנות התערוכה "גנסטרים" (1967) בגלריה גורדון, "דיוקנו של האמן כאיש צעיר" (1968) במוזיאון תל אביב ועוד. בעקבות ההצלחה הרבה של תצוגותיו זכה תומרקין בשנת 1968 ב-"פרס סנדברג" מטעם מוזיאון ישראל ביחד עם הצייר אריה ארוך. הייתה זו הפעם השנייה שבה חולק הפרס. במסגרת הפרס נרכש על ידי המוזיאון הפסל "אורים ותומים".‏

קבוצת הפסלים המכונה "אסטרונאוטים", שנוצרה בסוף שנות השישים, מהווה מעבר מן האופי האקספרסיבי של יצירתו המוקדמת של תומרקין שבה "הומרו לוחמיו באסטרונאוטים, הגרוטאות בהלחמות מלוטשות, מצופות בניקל, תפיסת האסמבלאג' האכספרסיוניסית בעימות חד בין פנים לחוץ"‏ פסלים נוספים שנעשו באותו זמן, מרביתם דמויות נשים, עושים שימוש בבובות חלון ראווה (מנקין) שעל ראשיהן עיצב תומרקין מעין כובעים מקושטים גדולים ברוח סוריאליסטית.‏

1970 - 1978: מלנכוליה בפלדת אל-חלד

במהלך שנות השבעים של המאה ה-20 החל תומרקין לזנוח את סגנון הפיסול האסמבלאז'י שאפיין את יצירתו עד אז. "הגאומטריה שהתחילה בשנות השישים בפסלי חוץ ובמונומנטים", תיאר תומרקין את השינוי בסגנונו, "הולכת ומשתלטת בצורה יותר מסובכת בפסלים האלה. [...] הקומפוזיציות הן יותר מרחביות מאשר מישוריות - ישנה גם חזרה של אותו גוף מספר פעמים באותה קומפוזיציה כדי להגביר את המתח ואת היש של הדבר החשוב".‏ הפסל "התרחשויות" (1972), המוצב בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, מהווה דוגמה לגישה חדשה זו ביצירתו. הפסל עשוי כמונומנט מופשט, המשלב בין יציקת בטון ומתכת המעוצבים בצורות גאומטריות לבין אלמנטים בעלי צורה גלית או מפותלת.

על אף השימוש בצורות אלו, מרבית עבודותיו בתקופה זו התרחקו מן הפיסול המופשט והמשיכו לרמוז על סמלים תרבותיים. בין עבודות אלו בולטת קבוצת פסלים עשויים פלדת אל חלד, ביניהם "בועז ויכין" (על שם יכין ובועז), "צלבנים" (1972), "מחווה ליוהנס קפלר" (1972) וסדרת עבודות שנוצרו בהשפעת התחריט "מלנכוליה" מאת אלברכט דירר. גישה גאומטרית זו בולטת גם בעיצוב גן הפסלים בחולון, שנפתח בשנת 1972, ועוצב על ידי תומרקין כמבוך של חומות בטון המובילות את עין הצופה ויוצרות חללים שונים כרקע לפסליו.‏

היצירה הידועה ביותר מתקופה זו היא "אנדרטה לשואה ולתקומה", אשר נבחרה בשנת 1972 במכרז על ידי ועדה, שבין חבריה היו אריה שרון, יסקי ומנהל "בצלאל" באותה עת דן הופנר. הפסל נבחר על ידי הוועדה לשמש כאנדרטה עירונית לשואה בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין), קרוב לפינת הרחובות אבן גבירול ופרישמן. תומרקין הציב בכיכר מבנה של פירמידה הפוכה העשויה מתכת, בטון וזכוכית. הפירמידה ניצבת על גבי בסיס בצורת משולש הצבוע בצבע צהוב המזכיר טלאי צהוב. שני מרכיבים אלו יוצרים יחד צורת מגן דוד. תומרקין ראה בצורת האנדרטה "כלוב כלא הנפתח ונפרץ. פירמידה הפוכה, אשר הבא בתוכה כלוא בבסיסה הצר והמעיק".‏ השימוש בצורת הפירמידה הופיע גם בעבודות נוספות של האמן.

במהלך מלחמת יום הכיפורים התלווה תומרקין לכוחות צה"ל כצלם וככתב צבאי. צילומיו מאותה עת, כמו גם חומרים ויזואליים נוספים ובהם דימויים מיצירותיו של פאולו אוצ'לו, שימשו אותו ליצירת סדרה של 30 הדפסי משי על בד שהוצגו בתערוכת היחיד "רשמי מלחמה", שנפתחה ב-4 בינואר 1974 במוזיאון תל אביב‏ והוצגו גם במוזיאון היהודי של ניו יורק‏ ובמשכן לאמנות בחולון. טכניקת ההדפס אפשרה לתומרקין ליצור, מצד אחד, תגובה ישירה בעלת ממד תיעודי, ומצד שני ליצור הרחקה רגשית וניכור של אירועים אלו, באמצעות אופי קולאז'י, שימוש בצבעוניות "פופית" וכדומה.‏

בין השנים 1979-1974 שהה תומרקין בארצות הברית וביקר מעת לעת בישראל. בתקופה זו יצר קבוצה של עבודות רוחביות וצמודות לקרקע, המורכבות משילוב של מסגרות מתכת וזכוכית, בהן סדרת "קיר רפלקטיבי".‏

1978 - 1985: מן האדמה אל אמנות האדמה

לקראת סוף שנות השבעים החלו להופיע ביצירותיו של תומרקין אלמנטים המושפעים מאמנות האדמה, מהארטה פוברה ומגישות מושגיות אחרות. חלק מהשפעות אלו מקורן בהשפעתו של הפסל יצחק דנציגר, שעבודותיו בשנות השישים והשבעים עירבו מוטיבים פולקלוריסטים מקומיים, אלמנטים אקולוגיים, הפשטה מודרניסטית וגישה מטאפיזית לחומר. בשונה מעבודתו של דנציגר, יצירותיו של תומרקין, כמו גם אמנים נוספים שהושפעו מדנציגר באותה עת (בייחוד האמנים הקשורים לפרויקט מצר-מסר), המשיכו להתייחס גם לאירועים פוליטיים בני הזמן.

בשנת 1978, לדוגמה, יצר תומרקין את העבודה "שובך יונים" - מבנה עשוי אדמה דמוי שובך, המבוסס על מבנים דומים אותם ראה בעת ביקור במצרים.‏ ה"שובך" הונף על גבי עמודי מתכת לגובה של כחמישה מטרים והוצב על קרקע של פלסטיני כניגוד להתנחלות שילה שהוקמה באותה עת על ידי גוש אמונים.‏ בכך ביקש תומרקין להביע את התנגדותו לגירוש והריסת כפרים פלסטינים.

באותה שנה הציג תומרקין במוזיאון ישראל תערוכה בשם "חמש וריאציות על נושא האדמה" ובה הוצגו פסלים ודגמים העושים אף הם שימוש בחול ובאדמה. במרכז סדרת העבודות עמד הדימוי של גוש אדמה רבועי הנתון במסגרת פיסולית מודרניסטית. אולם, הוצאתה של האדמה מסביבתה הטבעית הפך אותה למעין מזבח,‏ המייצג יחסים מורכבים בין התרבות המודרנית לתרבות טבעית ושורשית. אדם ברוך טען על קבוצת פסלים אלו כי היא מהווה סמל לישראליות, בהיותה סינתזה של אדמה וברזל ושל אזכורי פולחן‏ ואילו יונה פישר עמד על היחס המורכב של תומרקין אל האובייקט האמנותי באותה עת ואבחן ביצירות אלו את המעבר מ"פעולה" אמנותית-סמלית באתר אל יצירה עצמאית המוצגת בסביבה מוזיאלית.‏

לעומת עבודות אלו, הספר "עצים, אבנים ובדים ברוח", שהוציא תומרקין בשנת 1981, הציג דימויים רבים מן התרבויות הפולחניות העממיות הפלסטינית, היהודית והבדווית, שהפכו בעבודותיו לסדרה של פעולות אמנותיות סביב עצים. הפעולות הפיסוליות שביצע תומרקין עירבו בין המוטיבים העממים, כגון קשירת בדים צבעוניים לעץ, לבין אלמנטים פיסוליים מודרניים. תומרקין הגדירן כניסיון "להיות חלק פעיל במכלול: לגעת בנוף, לא לאונסו".‏בעבודה "הגדרת עץ התולע" (1980‏-1981), לדוגמה, הציב תומרקין סדרה של חמישה לוחות זכוכית המקיפים עץ אלון התולע שניצב בשטח קיבוץ אילון, אל מול שרידי היישוב איקרית. בנוסף מתח כבל מתכת בין העץ לאדמה, שעליו נתלו בדים צבעוניים. סדרת העבודות זו, הקשורה לעצים המקומיים, טען יגאל צלמונה, מהווה ביטוי לביטוי לקשר שבין האדם לאדמה.‏

סביבה אמנותית שונה עוצבה על ידי תומרקין באותה עת ב"פסל לטייסים", שכלל מסוק צבאי שהוצא משימוש המוקף בגדר עמודי עץ. הפסל מהווה אלמנט מרכזי בגן פסלים שנחנך ב-9 בדצמבר 1983 בבסיס חיל האוויר פלמחים, על שטח של כשישה דונם.‏

החל ממחצית שנות השמונים, ובייחוד במהלך שנות התשעים של המאה ה-20, הופיעו ביצירותיו בתדירות הולכת וגדלה דימויים פיגורטיביים המתכתבים עם ההיסטוריה ועם התרבות המערבית במאה ה-20. דיוקנאותיהם של אישים כגון פרנץ קפקא, וולטר בנימין, וינסנט ואן גוך ואחרים שובצו בעבודותיו של תומרקין כסמלים תרבותיים המבטאים הזדהות עם הגותם וגורלם של אישים אלו.‏

בראיון עיתונאי הסביר תומרקין את יחסו המורכב לתרבות ולחברה באומרו "יש לי סלידה לשמים הגבוהים של הים התיכון ולשמים הנמוכים של אירופה. אז אני נשארתי לא פה ולא שם. אני נע בין שניהם".‏ יחס זה תורגם לעיסוק שיטתי בהיסטוריה של אירופה. בסדרת העבודות "מברטה השמנה עד רוזה האדומה" (1984-1989), לדוגמה, יצר תומרקין מבנה של קרונית הנעה על פסים ועליה מותקן פגז המסמל את "ברטה השמנה" - כינויו של תותח גרמני - המכוון אל דמותה של רוזה לוקסמבורג. הפסלים, העושים שימוש במגזרת מתכת (סילואטה), בקרוניות על פסי רכבת, היוצרים מתח בין תנועה לסטטיות ובשימוש בצבע יסוד, המאחד את חלקי הפסל, אופייניים לסגנונו של תומרקין בתקופה זו. תומרקין הגדיר את הדימוי כ"מסמל את הקשת של האידאלים הפוליטיים בעידן המכונה הראשון".‏

עבודות נוספות של תומרקין החלו לעסוק גם בגורלה של גרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בסדרת העבודות הנושאת את כותרת שירו של היינריך היינה - "גרמניה, אגדת חורף" או "רקוויאם גרמני" (1991-1992), חידד תומרקין את ההבחנה שבין מוטיבים גאומטריים-שכלתניים, לבין דימויים של כאוס והרס. בפסל "האם העבודה משחררת?‎" ‏(1992), בחר תומרקין להשתמש שוב בדימוי הפירמידה שהופיעה בעבודות מוקדמות שלו, "כסמל נצחי של אבן הפינה של החברה האנושית", שהפכה ביצירה ל"בית חרושת ענק למוות".‏ פסל זה זכה בשנת 1992 בפרס הראשון בתחרות פרס רודן לפיסול מטעם מוזיאון האקונה ומוזיאון אוצוקושי גאהרה ביפן.‏

במהלך שנות ה-90 זכה תומרקין להכרה מחודשת בקרב הממסד האמנותי. באפריל 1992 נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה רטרוספקטיבית שהוקדשה ליצירתו הגרפית של תומרקין, לצד תערוכה נוספת שהוקדשה לפיסול שלו. לרגל התערוכה אף שחזר תומרקין כמה מיצירותיו המוקדמות שנהרסו במהלך השנים. בשנת 1994 חנך תומרקין גן פסלים שני בשטח הגן הלאומי כוכב הירדן, ובשנת 1999 הוצגה תערוכת היחיד "לצייר שפם לזמיר" במוזיאון ישראל.

בשנת 1998, בעת ששהה בפריז לחופשה, חלה תומרקין בדלקת קרום המוח.‏ באותה שנה זכה תומרקין בפרס זוסמן לאמנים הנותנים ביטוי ביצירתם למוראות השואה. בעקבות סערה ציבורית שקמה כנגד הענקת הפרס, החליטה הנהלת יד ושם, המעניקה את הפרס, לבטל את הענקתו לתומרקין.‏ כנגד תומרקין נטען כי צוטט באומרו "כאשר רואים את השחורים האלה מבינים למה הייתה השואה", טענה שהוכחשה על ידי תומרקין.‏ הנהלת קרן זוסמן החליטה לעקוף את החלטת יד ושם ולהעניק לתומרקין את הפרס בטקס שנערך ב-2 באפריל במסגרת פתיחת תערוכה של אמנות ישראלית לציון 50 שנה להקמת מדינת ישראל במוזיאון היהודי בווינה, אוסטריה.‏

סערה ציבורית דומה התרחשה בשנת 2004, בעקבות זכייתו של תומרקין בפרס ישראל לפיסול. ועדת הפרס נימקה את החלטה באומרה כי "תומרקין הוא מהחשובים ומהמקוריים שביוצרי הסגנון המודרני בפיסול הישראלי. יצירתו הטביעה את חותמה על האמנות הישראלית בארבעים השנים האחרונות".‏ אולם התבטאויות ישנות של תומרקין גרמו להתנגדות ציבורית למתן הפרס. בעקבות המחאות הציבוריות אישרה ועדת הפרס אישרה שלוש פעמים את זכייתו של תומרקין,‏ כונס דיון דחוף של הכנסת שדן בעניין זה‏ וב-29 במרץ 2004 אף התקיים דיון בבג"ץ בשלוש עתירות שהוגשו נגד מתן הפרס; בג"ץ דחה את העתירות.‏

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 עבר תומרקין ליצור בסטודיו במושב בורגתא. הוא אף הקים במושב גן פסלים מיצירותיו. בשנת 2009 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית מיצירתו תחת השם "יגאל תומרקין - 50 שנות יצירה" בגלריות אופאל וזוסמן בתל אביב-יפו.

יצירתו של יגאל תומרקין

יצירתו של תומרקין התאפיינה בשינויים סיגנוניים ותוכניים החל מראשית פעילותו האמנותית, בשנות ה-50 של המאה ה-20. כבר בשנים ראשונות אלו החל תומרקין לפתח גישה אסמבלאז'ית לאמנותו. יצירותיו, משנות ה-60 של המאה ה-20, היוו שינוי משמעותי באמנות הישראלית, שעסקה באותה עת בעיקר בביטויים רגשיים מופשטים בנוסח "אופקים חדשים". פסליו וציוריו הביאו לאמנות המקומית ביטויים של מחאה תרבותית ופוליטית, לצד השפעות של אמנות הפופ ארט.‏ החל משנות ה-70 של המאה ה-20, עברה יצירתו של תומרקין התפתחויות סגנוניות שונות. במהלך שנות ה-70 הופיע ביצירותיו שילוב בין מוטיבים גאומטריים-שכלתניים לבין אלמנטים אקספרסיביים ואילו במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, הושפעה יצירתו מאמנות האדמה האמריקאית, ששימשה כבסיס לתוכן מקומי-ישראלי ופוליטי.

לצד יצירות קטנות ממדים, הרבה תומרקין להציב פסלים ואנדרטאות ברחבי ישראל, פעמים רבות באזורים מדבריים או כפריים. יונה פישר הציג במחקרו אודות אמנות שנות השישים הנחה לפיה התעניינות של הפסלים בנוף וב"קסם המדבר" נבעה לא רק מכמיהה רומנטית אל הטבע, אלה גם מן הניסיון לגבש תרבות של "קולטורה" ולא של "ציוויליזציה" ‏.‏ ואכן, ביצירותיו של תומרקין, מופיעים באופן תדיר מושגים ואישים מן התרבות האירופית. דורון בר אדון, לדוגמה, ראה בפעילות בנוף של תומרקין ניסיון להבניית ונטיעת זהותו האישית בנוף "כרצון למעורבות ושליטה בגאוגרפיה, הן כאהבה והן כנוכחות אישית".‏

פרשנים שונים עמדו על מורכבותם של הדימויים ביצירתו. בציוריו ופסליו מצויים דרך קבע דימויים ליריים ומוטיבים של תרבות אירופית גבוהה, המעומתים עם שפה אקספרסיבית בוטה, עם כלי נשק, ועם דימויים של פגיעות נפשית וגופנית. יגאל צלמונה טען כי ביסוד עבודותיו של תומרקין מצוי רעיון של דואליות, המהווה עיקרון מובנה ביצירתו. גם שרה ברייטברג-סמל וארטורו שוורץ טענו כי ביצירתו שואף תומרקין לשפה היוצרת איחוד של ניגודים.‏ גדעון עפרת ראה בתומרקין כמי שמבטא רעיון אקזיסטנציאליסטי. "עולמו הרוחני של תומרקין", כתב עפרת, הוא "עולם של קורבנות זבי דם, עולם של שמש שחורה וייסורים, עולם שאומר 'הן' למיתוסים אך 'לא' לדתות, עולם - שבדרך פלא - מניף את דגל ההומניזם על גוויות האדם".‏

דעותיו

במשך השנים פרסם תומרקין שורה של מאמרים שבהם ביטא את הסתייגותו מן האמנות והתרבות הישראלית בת זמנו. בראיון עיתונאי בשנת 2003 צוטט תומרקין באומרו כי "אני גר פה אבל אני אירופי", והוסיף כי הוא מרגיש בישראל גולה. "אבל לא רק פה", הוסיף, "גם בגרמניה ובאירופה בכלל, בכל מקום מסיבות אחרות".‏ ברבות מהתבטאויותיו של תומרקין בולטת השאיפה המודרניסטית לחינוך תרבותי ולשינוי פני החברה הישראלית. "תומרקין", כתב מרדכי גלדמן, "ידוע כילד הנורא של האמנות הישראלית בגלל אלימותו המילולית. הוא איש של מאבקים ומלחמות האוהב לשנוא, לכעוס, לגדף ולשחוט פרות קדושות. [...] מצד אחד יצירתו מלאה באלימות והרס. מצד שני היצירה אצל תומרקין היא סכר בפני ההרסנות".‏

במאמר שפורסם בשנת 1984, תיאר תומרקין את הסתיגותו מן היהדות הממוסדת בשל היותה קיבוע של העבר. "יהדות צרופה יפה, אולי, לספר, לעבר", כתב תומרקין, "אך כדי להוות גוף - תמיד נזקקת לתשתית חילונית, למן חירם, בונה המקדש ועד לציונות. רוצה לאמור, שכל שאיפה לקידמה נזקקה לניתוץ אלילים, גם כששם האליל הוא 'אדוני אלוהי ישראל'. החיים, עבורי, הם חיפוש אחר תחליף לאלוהים".‏

השכלה

• 1954 לימודים עם רודי להמן, עין הוד
• 1955 לימודים עם ברטולט ברכט, ברלינר אנסמבל, ברלין
• 1955-57 היה עוזר של קרל וון אפן

פרסים

• 1963 פרס ראשון על האנדרטה חוליקאת
• 1968 פרס סנדברג, מוזיאון ישראל, ירושלים
• 1968 פרס ראשון, תחרות לבניית אנדרטה "יורדי הים", חיפה
• 1971 פרס ראשון, תחרות לבניית אנדרטת "שואה ותקומה", תל אביב
• 1978 פרס ראשון בביאנלה לרישום, רייקה
• 1984 אות נשיא הרפובליקה האיטלקית
• 1985 פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול, עיריית תל אביב-יפו, תל אביב
• 1988 ציון לשבח, פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק
• 1990 אורח קרן יפן
• 1992 הפרס על שם אוגוסט רודן, התחרות המוזיאון הפתוח בהאקון, יפן
• 1997 אות ההצטיינות מטעם נשיא הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, גרמניה
• 1998 פרס אני והיינריך זוסמן לאמנים ישראלים אשר נותנים ביטוי ביצירתם למוראות השואה, וינה
• 2004 פרס ישראל בתחום הפיסול

גני פסלים

• 1972 גן פסלים, רחוב ויצמן 61, חולון
• 1983 גן פסלים, בבסיס חיל האוויר פלמחים (נחנך ב-9 בדצמבר 1983, פורק, כנראה בשנות ה-90)
• 1994 גן פסלים, כוכב הירדן (נחנך ב-21 בספטמבר 1994)
• 1995 גן פסלים, מושב בורגתה
• 2000 גן פסלים, גן אבו נבוט, בדרך בן-צבי 49, תל אביב-יפו (נחנך באוגוסט 2000)

מבחר תערוכות יחיד

• 1953 גלריה סנטה לנדוור, אמסטרדם
• 1958 גלריה סיסלי, בריסל
• 1958 גלריה הט-פנסטר, אוטרדם
• 1959 גלריה ייזדה, הנובר
• 1959 גלריה סן ג'רמן, פריס
• 1960 בליפלד, גרמניה
• 1960 מיניסטר, גרמניה
• 1960 גלריה סבג', לונדון
• 1960 סבנסקה פרנסקה, סטוקהולם
• 1961 גלריה סן ג'רמן, פריס
• 1961 בית הנכות בצלאל, ירושלים
• 1962 גלריה בוניה, לוזן
• 1962 גלריה ישראל, תל אביב
• 1962 מוזיאון תל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב
• 1962 מוזיאון לאמנות חדשה, חיפה
• 1963 גלריה אוסגוד, ניו יורק
• 1964 גלריה סן ג'רמן, פריס
• 1965 גלריה לר, פרנקפורד
• 1966 מוזיאון תל אביב, בית דיזנגוף, תל אביב
• 1967 גלריה גורדון, תל אביב
• 1967 מוזיאון ישראל, ירושלים
• 1969 מבט, גלריה לאמנות, תל אביב
• 1969 גלריה בוניה, ז'נבה
• 1970 גלריה בירון, ניו יורק
• 1971 בית אבא חושי, חיפה
• 1971 ליטוגרפיות ופסלים, גלריה ברגמן, תל אביב
• 1971 "פלב"ם 5+1", גלריה ברגמן וגלריה פזית, תל אביב
• 1972 גלריה יודפת, תל אביב
• 1974 "רשמי מלחמה", מוזיאון תל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב
• 1974 "רשמי מלחמה", המוזיאון היהודי, ניו יורק
• 1974 משכן לאמנות, חולון
• 1974 "תחריטים", מבט, גלריה לאמנות, תל אביב
• 1975 Homage to USA, מבט, גלרריה לאמנות, תל אביב
• 1977 "ניסויים באנרגיה סולארית", גלריה ריבנפלד, יפו העתיקה
• 1977 תערוכת תכשיטים, גלריה יגלום את ספילו אמנות, יפו העתיקה
• 1977 שטיחי קיר, מבט, גלריה לאמנות, תל אביב
• 1977 "מחווה לארצות הברית", גלריה מבט, תל אביב
• 1977 "מחווה לניו יורק", תערוכת פסלי חוץ, מנהטן וקווינס
• 1984 "לך לך למדבר", גלריה הקיבוץ, תל אביב
• 1984 "ארץ ללא מים", גלריה נעמי גבעון, תל אביב

עבודות לתיאטרון ולקולנוע

• 1956 הנפש הטובה מסצ'ואן ברכט ברלינר אנסמבל בנו בסון
• 1956 אשת הסנדלר הנפלאה לורקה זירה מ. אלמז
• 1956 הבעל האישה והמוות ז'. רוסאם זירה מ. אלבז
• 1956 5:5 אהרון מגד האוהל ג. שמר
• 1957 ירמה לורקה הקאמרי שמואל בונים
• 1957 הנפש הטובה מסצ'ואן ברכט הולנד י. דילס
• 1957 פונטילה ומאטי משרתו ברכט הולנד ר. דה פריז
• 1957 מעגל הגיר הקווקזי ברכט ק. חולתה נ. שאן
• 1957 השופט מסלמיאה פדרו קלדרון דה לה ברקה הולנד י. דליס
• 1959 הכלל והיוצא מן הכלל ברכט פריס ז'. מ. סרו
• 1959 חזיונות סימון משאר ברכט הנובר א. זיידה
• 1959 שירת התייש פרנץ וורפל הולנד ק. ון דר הנסברגן
• 1959 טנחליין ה. מוליש הולנד ק. ון דייק
• 1961 פונטילה ומאטי משרתו ברכט הבימה שמואל בונים
• 1962 הסירוב י. האזרחי האוהל ניסן נתיב
• 1962 המשטרה ס. מרוז'ק האוהל ז. ברבן
• 1962 קפטן קרגיוז פ. גולי הקאמרי שמואל בונים
• 1963 וויצק ג. ביכנר הקאמרי שמואל בונים
• 1963 מעיין הכבשים לופה דה וגה תיאטרון חיפה קוולקנטי
• 1966 אדם הוא אדם ברכט האוהל ז/. מ. סרו
• 1969 מחכים לגודו בקט הבימה י. יזרעאלי
• 1969 בית הקברות למכוניות פ. אראבל האוהל ע. שביט
• 1971 מדיאה סנקה הקאמרי י. יזרעאלי
• 1979 גלילאו ברכט תיאטרון חיפה יוסף מילוא
• 1980 במושבת העונשין קפקא תיאטרון המדרגות א. צרפתי
• 1982 וויצק ג. ביכנר תיאטרון המדרגות א. צרפתי
• 1984 שבעת החטאים ברכט פסטיבל ישראל ד. אולדן
• 1984 רקוויאם ברלינאי ברכט פסטיבל ישראל ד. אולדן
• 1988 סוף משחק בקט נוה צדק י. פולק
• 1991 מינה פון ברנהלם ג. א. לס שילר, ברלין ק. טלבך
• 1995 דוד ברכט הבל, ברלין ב. גרוטהום

פילמוגרפיה

• 1962 המרתף שמעון ישראלי תפאורה ותלבושות
• 1964-1965 חור בלבנה אורי זוהר תפאורה ותלבושות 90 דקות
• 1969-1970 42:6 דוד פרלוב תפאורה ותלבושות 90 דקות, 35 מ"מ
• 1970 חיל הים דוד פרלוב ויגאל תומרקין בימוי 11 דקות, 35 מ"מ
• 1962, 1969 שלושה סרטים קצרים