Yitzhak ben Yakob HaKohen al-Fasi, ‎

Isaac ben Jacob Alfasi ha-Cohen (1013 - 1103) ר' יצחק אלפסי - also known as the Alfasi or by his Hebrew acronym Rif (Rabbi Isaac al-Fasi), was a Talmudist and posek (decider in matters of halakha - Jewish law). He is best known for his work of halakha, the legal code "Sefer Ha-halachot", considered the first fundamental work in halakhic literature. He was born in the Algerian city Al Qal'a of Beni Hammad, but spent the majority of his career in Fes, and is therefore known as "Alfasi" ("of Fes" in Arabic). Continued . . .

Al-Fāsī was a native of Qalʿat Banī Ḥammād in the central Maghreb (now Algeria). The Banī Ḥammād moved thier capital to Béjaïa (Fr. Bougie; Cl. Ar. Bijāya), a town on the Algerian coast about 175 kilometers (109 miles) east of Algiers and west of Greater Kabylia. Béjaïa became an important city and port when the Ḥammādi dynasty (1015–1152) moved its capital there in 1067. Jews from Qal‘at Banī Ḥammād, the former Ḥammādid capital, likely followed, as evidenced by a reference to a Jewish community in Béjaïa that was persecuted during the Almohad conquest of the city in 1152. The town is also mentioned in a number of documents from the Cairo Geniza, but always in a general context without specific reference to a Jewish community. Following the Almohad period and under the Ḥafṣid rulers of Tunis, the situation was more favorable, and Jews from the Balearic Islands, Italy, and Marseilles settled in Béjaïa. Noted rabbinical scholars settled there, including:

1. Isaac ‘Abd al-Ḥaqq
2. Astruc Kohen
3. Isaac Nafusi, an astronomer and inventor of instruments originally from Majorca, also resided in Béjaïa.

In the fourteenth century, Rabbi Shem Ṭov haLevi in Béjaïa corresponded with Isaac ben Sheshet Perfet (1326–1408) and Simon ben Ṣemaḥ Duran (1361–1444),while a student of the latter, Joseph ben Abraham Zimron, lived and traded in Béjaïa.

Al-Fāsī received the talmudic tradition from R. Ḥananel ben Ḥushiel of Qayrawān, the premier post-gaonic authority in North Africa. This gave him access to the talmudic discourse and exegesis of the gaonic academies of Iraq, the source of the Babylonian Talmud, as well as to the Palestinian Talmud.

Al-Fāsī migrated to Al-Andalus around 1078 - after the turmoil surrounding the Zirid (Cousins of the Hammadids). Soon after the death of its incumbent master, Isaac Ibn Ghiyyāth, he became head of the academy in Lucena. Whereas the talmudic and gaonic yeshivot of Iraq and the Land of Israel functioned in rivalry, presenting the halakha in dialectic and divergent forms, al-Fāsī ’s academy in Lucena attained a level of authority unprecedented in the history of the Diaspora. It became the world center of talmudic activity, training disciples like Judah ha-Levi, Joseph Ibn Migash, and Maimon ha-Dayyan, the father of Moses Maimonides, until it was destroyed in the Almohad conquest.

Like the gaonic masters, Rif exercised halakhic authority through Responsa, as well as a few talmudic commentaries. Although these were mostly in Judeo-Arabic, and thus limited to an audience within the Islamic world, hundreds of his responsa survived until the age of print (Livorno, 1781).

His magnum opus, however, was clearly his Talmud digest, Hilkhot Rabbati (Great Book of Laws). The gaonic monographs that preceded al-Fāsī developed separately from the Talmud and were intended for an audience distant from the yeshivot and not well versed in Talmud. Instead of building on these existing canons, al-Fāsī preferred to compose his Halakhot on the basis of the talmudic text, much like the earlier gaonic works Halakhot Pesuqot and Halakhot Gedolot, but updated with post-talmudic discourse and commentary wherever needed. His formula was to include the talmudic legal conclusions but not the intellectually taxing dialectics, laws irrelevant to the Diaspora, and aggadic lore. This was in step with the mukhtaṣar (Ar. abridgement) literature that was beginning to develop at the time in response to the same necessity in the Islamic scholarly world.

The al-Fāsī code immediately eclipsed the gaonic halakhic canons. Although the first edition of the Halakhot was disseminated from North Africa, the centrality of the Andalusian academy helped it to become the final work of this genre, giving al-Fāsī the historical stature of batray—the final arbiter of talmudic law. The hundreds of paper copies of al-Fāsī found in the Cairo Geniza present a picture of the first mass distribution of the Oral Law, the first version of the Talmud designed for the media of written dissemination. By presenting the most authoritative decisions built in to the original talmudic text, al-Fāsī’s Halakhot could be employed not only by lay consumers of halakha, but also in more erudite circles familiar with the original Talmud, including the newly established academies of Catalonia, Germany, and France. Knowledge of the al-Fāsi code was a standard requirement for rabbinic ordination throughout the Jewish world for the next five centuries. It was copied and studied more often than both the Talmud itself and most parts of Maimonides’s code.

Al-Fāsī’s outstanding longevity places him in a pivotal position spanning from the last generation of the geonim to the first generation of the great European commentators. Although the Ashkenazi tradition is most divergent from al-Fāsī’s, R. Asher ben Jehiel (Rosh) used the Halakhot as a platform for his codification of the European halakha. Its centrality remained unchallenged until Joseph Caro incorporated it into his Shulḥan Arukh, where it and two of its offshoots—the codes of Maimonides and R. Asher—serve as the three pillars of halakha. The numerous glosses, translations, and supplements composed on the Halakhot attest to its usage as the standard text for laymen and talmudists up to the age of print and beyond. It is still printed in all standard editions of the Babylonian Talmud.

Ezra Chwat

Bibliography

Ben Shammai, Haggai. “Mukhta ṣ ar,” in Encyclopaedia of Islam (1993), vol. 7, pp. 536–540.

Cohen, Boaz. “Three Arabic Halakic Discussions of Alfasi,” Jewish Quarterly Review 19 (1928/29), pp. 355–410.

Maimonides, Moses. Mishne Torah: Hu ha-Yad ha- Ḥ azaqa, ed. Daniʼel B. Rubin (Gateshead: D. B. Rubin, 2006), p

Margaliyot, Efrayim Zalman (ed.). Sheʾelot u-Teshuvot Rabbenu Yiṣḥ aq Alfasi (Pittsburgh: Makhon ha-Rambam, 2003).

Schaffer, Schaul. Ha-Rif u-Mishnato: Toldot Rabbenu Yiṣḥ aq Alfasi u-Sfarav (Jerusalem: Yefeh-Nof, 1967).

Ta-Shma, Israel. Ha-Sifrut ha-Parshanit la-Talmud be-Eropa uvi- Ṣe fon Afriqa: Qorot, Ishim ve-Shi ṭ ot (Jerusalem: Magnes Press, 1999), pp. 145–153.

Ezra Chwat. " al-Fāsī, Isaac ben Jacob." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online , 2012. Reference. Jim Harlow. 10 July 2012 <http://referenceworks.brillonline.com/entries/encyclopedia-of-jews-...>

Isaac ben Jacob Alfasi ha-Cohen Wikipedia

הרי"ף - רבי יצחק בן יעקב אלפסי

''''''(ד'תשע"ג, 1013 - י' באייר ד'תתס"ג, 1103) מן הראשונים, היה מגדולי פוסקי ההלכה היהודית.

תוכן עניינים 1 תולדות חייו 2 חיבוריו 3 מתלמידיו 4 פרשניו 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים תולדות חייו הרי"ף נולד בעיר קלעת חמאד באלג'יר[1]. הוא למד בישיבת קירואן שבתוניסיה[2]. הוא חי בתפר שבין תקופת הגאונים לתקופת הראשונים, וחתם את תקופת הגאונים, לכן יש המכנים אותו "גאון", כיוון שלא היסס לחלוק על הגאונים[3].

ייתכן שעבר להתיישב בעיר פאס שבמרוקו, שם יצר את עבודתו הרוחנית ואף העמיד תלמידים, ושעל שמה קיבל את הכינוי אלפסי. ("אל" משמשת בערבית ליידוע)[4] אולם, ייתכן גם ש"אלפסי" הוא כינוי-שם למשפחתו משכבר הימים, ואינו מעיד אלא על כך שמוצא משפחתו הוא מיוצאי פאס[5]. בשנת 1088, בגיל 75, הכריע הרי"ף במשפט ממוני נגד אדם אלים, וכתוצאה מכך נאלץ לנוס לספרד (יש אומרים שהייתה זו הלשנת שווא של אויביו[3]). בתחילה התיישב לקורדובה ומשם עבר לאליסנה, בה שימש כראש ישיבת לוסנה אחר פטירת רבי יצחק אבן גיאת, ובה שהה עד יום מותו. נקבר ככל הנראה שם[6][7],

הרי"ף נפטר בשנת 1103 (י' באייר ד'תתס"ג) והוא בן 90. לאחר פטירתו נכתבו עליו קינות על ידי המשוררים רבי משה אבן עזרא[8] ורבי יהודה הלוי, שכפי הנראה היה תלמידו[9].

על שמו נקרא היישוב כפר הרי"ף, וכן רחובות, בתי כנסת ומוסדות נוספים בישראל.

חיבוריו הרי"ף התפרסם בעיקר בשל חיבורו על התלמוד, ספר ההלכות שהקיף 24 מסכתות בשלושה סדרים, מועד, נשים ונזיקין, שהיו רלוונטיות להלכה בתקופתו. חיבור זה התכנה מאוחר יותר בשם "תלמוד קטן" או "ש"ס קטן". שמו המקורי "הלכות רבתי" ובש"סים שבו מודפס "הלכות רב אלפס". את ספרו כתב במתכונת התלמוד, כשהוא מתמצת, מעתיק ומרכז רק את הדברים שלדעתו נוגעים להלכה. בכך יצר לתלמוד עמוד שדרה הלכתי שמקל על פסיקת ההלכה, כמו גם עריכה של תלמוד מקוצר, להקלה על תפוצתו ולימודו של התלמוד. בפסיקתו, קבע הרי"ף עדיפות לתלמוד הבבלי. בנוסף לכך גם הכליל בחיבורו מעט דברי אגדה, בפרט כאלו הנוגעים לדברי מוסר, אף שאת רובם השמיט כי אינם נוגעים להלכה. על ספר זה חוברו פירושים רבים, וכמו לרמב"ם, יש לו נושאי כלים שניסו לבארו.

בנוסף, חיבר ספרות ענפה של שאלות ותשובות[10], שמתוכה הגיעו לידינו מאות תשובות בעברית ובערבית.

גדולי הראשונים כרמב"ם, הראב"ד, הרמב"ן, ורבי יצחק בעל התוספות התייחסו אליו בהערצה מופלגת[11] ורוב חכמי ההלכה מתייחסים אליו כאל סמכות העל בפסיקות ההלכה.

לצד הרמב"ם והרא"ש, הרי"ף הוא אחד משלשת עמודי ההוראה שעליהם השתית ר' יוסף קארו את פסיקתו בבית יוסף, המהווה את אחד היסודות החשובים בהלכה מאז שנכתב.

מתלמידיו רבי יעקב - בנו. הרב יוסף אבן מיגאש (הר"י מיגאש), ממלא מקומו בראשות הישיבה. רבי יהודה הלוי, מחבר ספר ה"הכוזרי". רבי אפרים מקלעה חמאד - שהשיג על רבו השגות רבות המובאות בשמו בראשונים. רבי ברוך בן רבי יצחק אִבְּן אלבאליה. פרשניו "תלמידי רבנו יונה" על מסכת ברכות רבי יהונתן הכהן מלוניל רבי זכריה אגמאתי רבנו נסים נימוקי יוסף לרבי יוסף חביבא הגהות חות יאיר לרבי יאיר חיים בכרך חידושי אנשי שם - לקט חידושים בנוסף נדפסו סביב לרי"ף: ספר המאור לרבי זרחיה הלוי (המחולק ל"מאור הקטן" על סדר מועד, ול"מאור הגדול" על סדרי נשים ונזיקין) - ספר שענינו השגות על דברי הרי"ף. ושני הספרים שנכתבו על מנת להגן על הרי"ף מפני ההשגות שנכתבו עליו, ספר הזכות כנגד השגותיו של הראב"ד בספרו כתוב שם, וספר מלחמות ה' נגד השגות הרז"ה.

כמו כן, ברוב הדפוסים מופיע גם פירוש "רש"י" על הרי"ף. מוסכם על רוב החוקרים בתחום שרש"י עצמו לא כתב פירוש זה, אך זיהוי המחבר אינו ברור. אהרן ילינק הציע לזהותו עם ר' ישראל בר' יואל[12], ויש האומרים שזהו ליקוט מפירוש רש"י ומפירושים אחרים.

חיבורים רבים נוספים חוברו על ידי הראשונים סביב הרי"ף, בעיקר מבני יהדות ספרד, אף על פי שפירושיהם אינם מבארים את שיטתו העצמאית של הרי"ף, אלא את דברי התלמוד המובאים בו. ההסבר לתופעה הוא, שבאזורם היו הלכות הרי"ף ספר הלימוד העיקרי, יותר מהתלמוד, ולכן הם העדיפו לכתוב את פירושיהם על הספר הנלמד ביותר. על מגמה זו מעיד גם הרמב"ם במכתבו לרבי פנחס בן משולם, הכותב שרוב התלמידים רצו ללמוד את הלכותיו של הרי"ף. בין פרשני הרי"ף נמנים: תלמידו של הרי"ף, רבינו אפרים, המצוטט רבות על ידי הפרשנים האחרים; רבי משולם מבדרש [%D7%91%D7%A0%D7%95 של ר' משה בן יהודה ונכדו (מצד אמו) של ר' משולם מלוניל], בעל "ההשלמה", שמטרתו להשלים את הדברים שבהם קיצר הרי"ף; רבי שלמה בן עלי משיריא, תלמידו של רבי יונה גירונדי; הרא"ה; הריטב"א; רבי פרחיה בן ניסים, רבי חננאל בר שמואל ועוד רבים אחרים.

קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: רי"ף ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רי"ף רי"ף , ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת" ר' יצחק אלפסי, ‏שו"ת הרי"ף , מהדורת ניו יורק, תשל"ה, באתר HebrewBooks רי"ף יומי רי"ף , באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית) הערות שוליים

בנימין זאב בנדיקט, "הערות לתולדות הרי"ף", קריית ספר כ"ז, ירושלים: תשי"א, עמ' 119 ואילך. נדפס שוב בתוך קובץ מאמריו: מרכז התורה בפרובאנס, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשמ"ה-1985, עמ' 284 - 286 (להלן: "בנדיקט, הרי"ף"). לדעה זו הסכימו מרבית החוקרים, וסיכום דבריהם אצל ישראל שצ'יפנסקי, רבינו אפרים מקלעה חמאד: תורתו, אישיותו ופעולת-חייו, פרק ב

כך לפי אבן דאוד בספר הקבלה שלו, שכן הוא כתב שם שרי"ף למד שם אצל רבנו ניסים גאון ורבנו חננאל. ברם כבר העירו חוקרים שהרי"ף אינו מתייחס לרבנו חננאל כפי שמזכיר תלמיד את רבו, (כגון: "מורי" וכיוצא). ראו: שפיצנסקי רבינו אפרים "מבוא" עמוד 39 (ירושלים תשל"ו).

על הראשונים ועל האחרונים, בהוצאת מכון צורבא מרבנן, מהדורה רביעית.

סדר הדורות, ימות עולם, ד' אלפים תתט"ו: מצאתי כתוב, אלפסי כמו מן פאס בלשון ערבי. ושלשלת הקבלה כתב, ארצו היה פאס

בנדיקט, הרי"ף.

מקור קדום המצטט את נוסח מצבתו של הרי"ף, ואגב מודיע על מקום קבורתו, מובא בדיואן משה אבן עזרא, ספר ראשון, ברלין ה'תרצה, עמ' ריב-ריג

הרי"ף בין ספרד לאשכנז, עמנואל אלאלוף, ירושלים ה'תשע"ו. בעמ' 218, 552 והלאה פרטים על בית הקברות.

למשל: משה אבן עזרא, כתבו בעט ברזל עלי שמיר, בתוך: משה אבן עזרא: שירי החול, כרך א', מהדורת חיים ברודי, הוצאת מכון שוקן, ברלין, 1935, עמ' ריב

ד"ר דוד קויפמן, ר' יהודה הלוי, סיני ט עמוד ה; נפתלי יעקב הכהן, אוצר הגדולים אלופי יעקב, ד, עמוד לט.

בספר מלכי רבנן

לרבי יוסף אבן נאים, מצוין שהוא גם חיבר מחזור ליום כיפור. (בנוסף הוא מאחר את שנת לידתו בשנה לשנת ד'תשע"ד)

הרמב"ם כתב: "ההלכות שעשה הרב הגדול רבינו יצחק זצ"ל הספיקו במקום כולם [%D7%9B%D7%9C כתבי הגאונים], לפי שהם כוללים כל תועליות הפסקים והמשפטים הנצרכים בזמננו זה כלומר זמן הגלות, וכבר בירר בהם כל השגיאות שנפלו בפסקי קודמיו, ולא הוקשו לנו בהם אלא הלכות מעטות לא יגיעו לעשר בשום פנים" (הקדמת הרמב"ם למשנה). ר"י כתב: "ילאה אדם לחבר חיבור כמוהו זולתו, שהשכינה הייתה שרויה עליו", הרמב"ן מכנהו תדיר בכינוי: "רבינו הגדול" ונוטה לקבל את דעתו כמעט ללא עוררין, והראב"ד כתב: "הנני סומך על הרב אפילו אומר על ימין שהוא שמאל" (יהודה דוד אייזנשטיין, אוצר ישראל, עמוד 71 )

אהרן ילינק, קונטרס דברים עתיקים, חלק "שם הגדולים", עמ' 10 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%99%22%D7%A3