Yosef Feldman

http://www.nzbr.org/index.php?page=382&person=51

http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/1/173

• Updated from MyHeritage Family Trees via brother אהרון קוריס פלדמן by SmartCopy: Jun 12 2015, 11:14:59 UTC

יוסף פלדמן, פלד-מן איש השדה, היה בן למשפחת חקלאים חוכרי אחוזות, ששורשיה בעירה טורצ'ין באוקראינה. הורי יוסף, בלומה ודוד צבי פלדמן, חסידים אדוקים מחסידי קרלין, האמינו בכל ליבם בביאת המשיח, וכשיבוא יעלו עם כל משפחתם לארץ ישראל. יוסף הבן לא חכה לבוא המשיח, ונענה לקריאת ראובן לרר, שהיה בן דוד של סבו, לעלות ארצה לואדי-חנין. היה זה לאחר רצח ילובסקי, פחד ואימה שררו אז בקרב שבע המשפחות הראשונות בואדי-חנין. ראובן לרר היה מאושר עם בואו של יוסף פלדמן והוא השמיני למנין הראשון, יוסף עבד אצל אהרון אייזנברג, ובתמורה קבל חלקת אדמה ונטע כרם. בימים עבד במשק אייזנברג ובלילות עיבד את כרמו. וכך כתב הסופר עבר-הדני בספרו על תולדות הישוב: "ב-1887 הגיע לואדי-חנין יוסף פלדמן, בחור גיבור- חייל !! ומעתה הפחד מהשודד הבדואי שוב אינו נורא, כי פלדמן לא ידע חת, הוא מתראה במקלו פנים אל פנים עם השודד המזוין, ומנצח אותו, לבושתו וכלימתו של השודד. הבדואי הפצוע נושא חרפתו בשיניו, אך בהווכחו כי אמנם נמצא כאן יהודי אשר לא יקבל עליו את מרותו, הוא נכנע, ושולח גמל טעון מתנות למנצחו יוסף פלדמן, לאות ידידות בין שני בני חייל. ואימת השוד סרה מעל המושבה." הסופר דוד תדהר כתב כך על יוסף פלדמן, בספרו אינציקלופדיה לחלוצי הישוב: "הודות לידיעותיו בשפה הערבית ומנהגי הארץ, ידע יוסף לייצג את המושבה לפני השלטון התורכי שביפו וברמלה, וכך נתמנה למוכתר המושבה. הדבר כרוך באחריות ובסכנות רבות. לא פעם נאסרו המוכתרים מפני שלא יכלו למלא את הפקודות הבלתי אפשריות של התורכים".

בית המוכתר יוסף פלדמן ואשתו שרה לבית טפר,היה בית ועד לעניני הציבור.

סיפור אהבה

סיפור אהבתם של שרה טפר ויוסף פלדמן קשור לפייגה לרר, שנוסף לכל מעלותיה היתה גם שדכנית מעולה. הסיפור מתחיל בשכונת היהודים ברמלה -"המוסקוביה", כך נקראה השכונה בפי הערבים. בשכונה זו גרו יהודים שבאו מרוסיה-מוסקבה-מוסקוביה. מידי פעם באה לרמלה פייגה לרר מואדי חנין למכור דבש לדרי השכונה. כשהגיעה לבית טפר צדו עיניה את מראה אחת הבנות, את שרה יפת העינים. פייגה לרר החליטה לשדך אותה ליוסף פלדמן מואדי חנין. השידוך עלה יפה. בוקר אחד רתמה פייגה את החמור לעגלה, העמיסה את פחי הדבש, כסתה אותם בשקים, הושיבה לידה את החתן יוסף פלדמן ויצאו לדרך. הם לא ידעו שמתחת לשקים הסתתר לו ילד, אשר בקש להצטרף למסע לרמלה, אך כיוון שלא קבלוהו,החליט להתגנב כנוסע סמוי. היה זה הילד ירמיהו בוקסר. כעבור הרבה שנים סיפר ירמיהו בוקסר: "כשהגענו לרמלה הרמתי את השקים וירדתי מהעגלה. מראה מדהים נגלה לעיני: כביש מרוצף באבנים, בתים ענקיים בני שתי קומות, הרמתי את עיני וראיתי את הגגות בשמים". לירמיהו הקטן שנולד בואדי חנין היתה זו חוויה גדולה. בינתיים נפגשו שרה ויוסף, אהבה פרחה ממבט ראשון, והזוג הקים לו בית בואדי חנין. הבית קיים עד היום למרגלות גבעת-אהבה, ברחוב רוטשילד. כעבור שנים ירמיהו בוקסר נשא לאשה את רבקה לבית טפר, אחותה הצעירה של שרה, וחתונתם נערכה כמובן בבית שרה ויוסף פלדמן.

לאה הגיבורה

כאשר קרבו ימיה ללדת את הבת הבכורה, נסעה שרה פלדמן רכובה על חמור אל הוריה, למוסקוביה ברמלה, ומילדת ערביה נקראה לעזור לה. לבת החליטו לקרוא לאה. השם קשור בסיפור גבורה: כאשר נחטף הילד ראובן פ'צורניק, (לימים ראובן לרר) לצבא הצאר ניקולאי, נודע למשפחה שראובן נמצא במנזר עם עוד ילדים חטופים. הסבתא של יוסף פלדמן, לאה פ'צורניק התחפשה לגויה כפרית, לבשה חצאיות רחבות אחת על גבי השניה, מעיל גדול ורחב עם כיסים גדולים, מילאה אותם בסוכריות, לקחה שני בקבוקי - יי"ש, עלתה על מרכבה והגיעה למנזר. חכתה לשעת כושר שהילדים יהיו בחצר, השקתה את השומרים ביי"ש, וכאשר ראתה שהם קצת בגילופין, פזרה המון סוכריות לילדים, ובמהומה שקמה חטפה את ראובן, כסתה אותו במעיל ויצאה איתו בדהרה כחץ מקשת בחזרה לעיירה. היתה זו לאה פ'צורניק הגיבורה שעל שמה נקראה בתו הבכורה של יוסף פלדמן. לאה גדלה והיתה גם היא אמיצה מאוד. בהיותה בת ארבע-עשרה, באמצע עונת הבציר חלה האב יוסף פלדמן בטיפוס. לאה רתמה את החמור, ורכבה בראש שיירת גמלים שהובילו את הענבים ליקב בראשון לציון. לאה לא רצתה שהערבים יכירו אותה, וקשרה כפיה על פניה. באמצע הדרך ראתה לפתע קבוצת ערבים רוכבים על סוסים באים לקראתה. כאשר עברה מולם שמעה אותם מתלחשים: "וואלה, האדי בינת, כלומר וואלה, זוהי בת"! לאה לא הגיבה, נשארה לשבת זקופה והמשיכה בדרכה ליקב.

החינוך במושבה

הילדים במושבה מתחנכים לעבודה בחקלאות, בפרדסים ובכרמים, וגם חינוך לעזרה לזולת מקבלים כבר בגיל צעיר. כשנודע על הפוגרום בקישנוב החליטו הילדים לאה פלדמן, חנה ארליך, ואברהם קורצ'יק שהיו אז בני תשע לעזור לנפגעי הפרעות. באותו זמן גידלו טבק במושבה. הילדים עבדו, קטפו את עלי הטבק, השחילו על חוטים ויבשו אותם. את הכסף שהרויחו שלחו לנפגעי הפרעות.

התרחבות המשפחה

הורי שרה, אבא ופייגה טפר עברו מרמלה לנס-ציונה, והעבירו את צריף העץ שלהם לחצרם של שרה ויוסף. גם הורי יוסף החליטו לא לחכות יותר למשיח, עלו ארצה לבית פלדמן, ואתם בנם הצעיר מרדכי. לשרה וליוסף נולדו עוד ילדים: מרדכי, יוחנן ואהרון. כולם המשיכו בדרכי אבות והיו חקלאים למופת.

יחסי המוכתר עם השלטונות התורכים ועם השכנים הערבים

מידי פעם התורכים היו גוזרים גזרות על הישוב. בזמן מלחמת העולם הראשונה הזמין המודיר, המושל התורכי את המוכתר יוסף פלדמן אליו לרמלה ואמר לו שהשלטון התורכי חקר ומצא שיהודי נס ציונה אינם חיוניים לצבא כי אינם תורמים למאמץ המלחמתי, כמו אלה שהיו כורתים עצים להסקת הרכבות, או החרתים-פועלים אריסים שגידלו חיטה ושעורה לקמח לצבא התורכי. הנס -ציונים לא גידלו חיטה ושעורה אלא פרדסים וכרמים ולפיכך הם לא "חיוניים". באותו זמן היה גרוש יהודי יפו ותל-אביב. המודיר אמר ליוסף פלדמן:"עוד מספר ימים אנחנו נבוא לגרש אתכם. אתם לא יצרנים, אתם לא חיוניים". יוסף חזר למושבה אבל וחפוי ראש. הוא החליט ללכת יחד עם גיסו ירמיהו בוקסר לידידם השכן הערבי הנכבד עבדול רחמן בק, לבקש את עזרתו. ואכן עבדול רחמן בק במחוות ידידות עשה מעשה מיוחד למען המושבה. הוא חכר אלפי דונם אדמת פלחה, לזריעת חיטה ושעורה, והודיע למודיר שהחרתים שלו הם כולם מאנשי נס-ציונה. עבדול רחמן בק הרחיק לכת, הוא הכריח את המוכתר של הכפר הערבי השכן סרפנד שיתן למודיר שמות של אנשים מנס-ציונה ויאמר שאלה הם החרתים שלו. וכך נצלה המושבה מהגרוש.

בית המוכתר

בראשית דרכם חיה המשפחה בצריף קטן, ללא חשמל ומים, והרצפה עשויה מחימר. בכל יום שישי מרחו את הרצפה בחימר חדש לכבוד שבת. הריהוט היה עשוי מארגזי עץ. הקדחת הכתה בהם. לא תמיד היה להם חינין. גם רופא לא היה זמין ולא תרופות. היו מרתיחים עלי אקליפטוס ושותים את המים, בתקוה שהמים המרים ירפאו את הקדחת כמו החינין המר. מצריף קטן לבית גדול ויפה, גינה יפהפיה, עצי פרי ועצי נוי, שושנה מטפסת עם פרחים ריחניים שפורחים כל השנה, בכניסה שיחי יסמין עם ריחם המשכר, ובאמצע החצר, מלך העצים, עץ התות הגדול. בצילו של עץ התות מתכנסת המשפחה, נערכות שמחות וחתונות, בית מכניס אורחים, בני משפחה וידידים מהמושבות הסמוכות. מנהיגי הישוב מתארחים בבית, וגם נכבדים ערבים מוזמנים. נשפים רבים נערכים בבית. ביום-הצהרת בלפור, ב-2.11.1917 נערך נשף גדול ומפואר לכל בני המושבה. אבל היו גם ימים עצובים בחצר המוכתר: בשנת 1918 בבוקר יום השבת הקיפו את המושבה חיילים תורכים שבאו לתפוס חשודים בהשתיכות לקבוצת ניל"י "ומשתמטים" מהצבא התורכי. לפנות בוקר תפסו שבעה צעירים, כבלו אותם בשלשלאות ברזל, הובילו אותם לחצר המוכתר, וקשרו אותם לעץ התות, כשכל בני המושבה סביבם ממררים בבכי קורע לבבות. אחר כך מאסר בירושלים, ומשם ברכבת לדמשק. בין מתי הרעב והחולי נספו בני המושבה זאב כהנוב, עמרם הוכברג ומיכאל שנידרוביץ. בנס- ציונה הקטנה, כולם קרובי משפחה, כולם כואבים. אלמנות, יתמות ושכול. מושבה מבכה את בניה.

עץ התות בחצר המוכתר ידע שחוק ודמע. בצילו היה יושב יוסף פלדמן עם נכדיו ומספר להם בשפה רהוטה את תולדות המושבה. ספורי המשפחה משולבים בתולדות העליות וההתישבות, בספורי גבורה ומסירות נפש.

יוסף פלדמן היה מוכתר עשרים שנה בנס-ציונה, ואחר כך הועבר התפקיד לגיסו ירמיהו בוקסר. עיריית נס-ציונה הנציחה את יוסף פלדמן בקריאת רחוב על שמו.

• נכתב ע"י רותי חייט נכדת יוסף פלדמן.

נולד בעיירה טורצ'ין, פלך ווהלין, ו' אדר תרכ"ה (1865), לאביו ר' דוד צבי, חסיד קרלין והוכר אחוזות. עד שנתו ה-15 למד בחדר בעיירה, ואח"כ יצא עם

בית אביו לגור בכפר, באחוזה של אציל שאביו עיבד את אדמתה. שם התאמן בחקלאות ורכש בה את הידיעות הראשונות: רכיבה על סוס, טיפול בבהמות, וכדומה.

כשיסד ראובן לרר, קרובו של יוסף פלדמן, את המושבה נס-ציונה וראה צורך בבחורים מאומנים בעבודה חקלאית, הזמין אותו לבוא ארצה ולהשתתף בעבודה במושבה, ואז עלה ארצה, בשנת 1887, ונכנס לעבודת נטיעת כרמים בהדרכת ר' אהרן אייזנברג, שגר אז בואדי-חנין, היא נס-ציונה כיום. כשרכש אייזנגרג חלקת-אדמה בת כמה מאות דונמים לחלוקה בין מתישבים, קיבל גם יוסף פלדמן חלקה בת 25 דונמים ושילם את מחירה בתשלומים קטנים, בניכוי משכר עבודתו אצל אייזנברג בנטיעת כרמים, ונטע כרם גם לעצמו. כרמיו הצטיינו בתנובה גדולה, והאגרונום בריל, מטעם פקידות הבארון, ציין אותו לשבח. השתתף בהגנה על רחובות מפני התנפלות השכנים, והצטיין ברכיבה על סוס ובשימוש ברובה-ציד.

הקים לו צריף על אדמתו בואדי-חנין ואחר כך נשא אשה. אחרי שנים אחדות, כשביקר הבארון רוטשילד בארץ, ביקר גם בצריפו של פלדמן, ובראותו בתוך הצריף הקטן, המטויח לכבוד שבת, שני פעוטים מתהלכים וחלק קטן של הצריף הקטן מופרש במחיצה בשביל הפרה, - רשם גם אותו בין המתישבים הראויים לקבל את האפשרות לבנות להם בתים לפי צרכיהם. ואכן עזר להם בהלואות לזמנים ארוכים ובנו להם בתי-אבן.

תודות לידיעותיו שרכש בשפה הערבית ובמנהגי הארץ ידע ליצג את המושבה לפני השלטון הטורקי שביפו וברמלה ובמגע עם השכנים הערבים, וכך נתמנה למוכתר של המושבה. בשנות מלחמת-העולם הראשונה היתה משרה זו כרוכה בסכנות ובאחריות מרובה, ולא פעם נאסרו המוכתרים מפני שלא יכלו למלא את הפקודות הבלתי-אפשריות של השליטים האזרחיים והצבאיים. אך הוא למד מהמוכתרים הערבים שבסביבה כיצד לעקוף את הפקודות ולהנצל מזעם השליטים, וכך הצליח להמנע מללכת למאסר.

את הכרמים המצוינים, ובתוכם אף את כרמו שלו, הוכרח לעקור בזמן העקירה הידועה (כשהמשבר בשוק היינות בעולם החמיר והפקידות דרשה מהפורמים לעקור את גפניהם ואף שילמד, להם פיצויים). אחר כך נטע פרדס ועוד לפני שהספיק ליהנות מפריו בא משבר בפרדסנות ופגע גם בו. אך בינתים עבד בפרדסי פיק"א ובענפי-חקלאות אחרים, וכך עלה בידו להחזיק מעמד ולעבור בשלום את השנים הקשות.