Zalman Shazar, Third President of Israel, זלמן שז״ר

Zalman Shazar, 3rd President of Israel

Zalman Shazar (Hebrew: זלמן שז"ר) (November 24, 1889 - October 5, 1974) was an Israeli politician, author and poet. Shazar served as the third President of Israel from 1963 to 1973.

Biography

Zalman Shazar (Shneur Zalman Rubashov) was born to a Hasidic family of the Chabad-Lubavitch denomination in Mir, near Minsk in the Russian Empire (today in Hrodna Voblast, Belarus), he received a religious education as a youth. In his teenage years he became involved in the Poale Zion Movement. Shazar immigrated to Mandate Palestine in 1924, and became a member of the secretariat of the Histadrut.

Shazar died on October 5, 1974. He is buried on Mount Herzl in Jerusalem.

Journalistic and political career

Shazar served as the editor-in-chief of the Israeli newspaper Davar from 1944 to 1949. He was elected to the first Knesset in 1949 as a member of Mapai, and was appointed Minister of Education in David Ben-Gurion's first government. He was not a member of Ben-Gurion's second cabinet, but retained his seat in the 1951 and 1955 elections. He also became a member of the Jewish Agency Executive in 1952. He resigned from the Knesset in 1956, and from 1956 to 1960 was acting chairman of the Jewish Agency's Jerusalem Executive.

Presidency

Zalman Shazar was elected president by the Knesset in 1963. He was re-elected for a second term in 1968. In 1973 he was succeeded by Ephraim Katzir.In 1964, when Pope Paul VI visited Israel, Shazar read to him the verse in Micah stating that though other nations might follow other gods, “we will walk in the Name of our Lord God forever”. In 1969, Shazar sent one of 73 Apollo 11 Goodwill Messages to NASA for the historic first lunar landing. The message still rests on the lunar surface today. It states, "From the President of Israel in Jerusalem with hope for 'abundance of peace so long as the Moon endureth' (Psalms 72,7)."*

Published works

• Morning Stars, Jewish Publication Society of America: Philadelphia, 1967.
• Translated from the Hebrew, Kochvei boker (Tel Aviv: Am Oved Publishers, 1950; 7th edition, 1966) by Shulamith Schwartz Nardi. Library of Congress Card Catalog Number: 66-17828.

Awards and commemoration:

• In 1966, Shazar was the co-recipient (jointly with Israel Efrat) of the Bialik Prize for literature.
• Shazar's portrait appears on 200 shekel bills.

Knesset, Government & public activities:

• Education: Studies in St. Petersburg, Berlin and Switzerland
• Knesset Terms: Knesset: 1, 2 & 3: 14.2.1949 - 8.10.1956 (Partial tenure)
• Roles in the Government: Knesset 1; Govt. 1 - Minister of Education and Culture
• Public Activities:
  • Member of a prominent Hassidic (Habad) Rabbinical family
  • Active in Poelei Zion Movement in his youth
  • Began public activity as one of leaders of Achdut HaAvoda and afterwards in Mapai
  • Was a member of the Executive Committee of the Histadrut, active in the World Zionist Organization, and participated in many Zionist Congresses
  • After the death of Berl Katznelson was appointed editor of Davar newspaper (1944)
  • Following his resignation from the government, Served on the Executive Committee of the Jewish Agency and was head of the Department of Education and Culture
  • In the years 1957-1961 he served as the acting chairman of the Zionist Executive Committee
  • In 1963 was elected President of the State
  • In 1968 was elected for a second term as President

Here it is written that he had a daughter named Zvis Yurtal with two children Jonathan Yurthal and Chava Miklau- but it seems that it is a mistake because it is known he had only one daughter unmarried.

Shazar.jpg

Presidential Standard (Israel).svg [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] נשיאי מדינת ישראל 1949 - 1952 1952 - 1963 1963 - 1973 1973 - 1978 1978 - 1983 1983 - 1993 1993 - 2000 2000 - 2007 2007 -

Zalman Šazar Zalman Šazar Zalman Šazar v roce 1951 Zalman Šazar v roce 1951 3. prezident Izraele Ve funkci: 21. května 1963 – 24. května 1973 Předseda vlády David Ben Gurion Levi Eškol Golda Meirová Předchůdce Jicchak Ben Cvi Nástupce Efrajim Kacir 1. ministr školství a kultury Izraele Ve funkci: 10. března 1949 – 1. listopadu 1950 Předseda vlády David Ben Gurion Nástupce David Remez Narození 24. prosince 1889 Mir, Ruské impérium (nyní Bělorusko) Úmrtí 5. října 1974 (84 let) Jeruzalém, Izrael Politický subjekt Mapaj Kneset 1., 2., 3. Choť Rachel Kacnelsonová Náboženství judaismus Zalman Šazar (hebrejsky: זלמן שז"ר, rodným jménem Šneur Zalman Rubašov;[pozn 1] 24. prosince 1889 – 5. října 1974) byl izraelský politik, představitel dělnického sionismu, historik, publicista, spisovatel a básník. V letech 1963 až 1973 zastával ve dvou funkčních obdobích úřad izraelského prezidenta. V letech 1949 až 1956 byl poslancem Knesetu za stranu Mapaj a rovněž tak byl historicky prvním izraelským ministrem školství a kultury. Z této funkce prosadil zákon o povinné školní docházce; tato událost je dodnes připomínána na izraelských bankovkách o nominální hodnotě 200 šekelů. Před vstupem do politiky byl činný v sionistických organizacích a zastával četné funkce v sionistické exekutivě. Studoval na univerzitách v Petrohradě, Freiburgu, Štrasburku a Berlíně a byl odborníkem na židovskou historii ve východní Evropě. Již od svých mladých let publikoval v jazyce jidiš a hebrejštině a přispíval do mnohých jidiš periodik. Zastával funkci šéfredaktora několika levicových deníků, z nichž nejvýznamnější byl Davar. Jako izraelský prezident se zasadil o vznik každoměsíčních intelektuálních setkávání v prezidentské rezidenci, jichž se účastnila izraelská odborná elita a zástupci diasporních komunit. Zvaním světově uznávaných osobností se pak snažil zvýšit prestiž Izraele. Ani v úřadě prezidenta nezanevřel, jako mnozí, na jidiš kulturu, jazyk a svůj chasidský původ (měl dokonce klíčovou roli ve vytvoření komunity Chabadu v Izraeli).[1] Obsah [skr%C3%BDt] 1 Mládí, studium a sionismus 2 Alija a počátek politické kariéry 3 Prezidentství 4 Ocenění a připomínka 5 Dílo a novinářská práce 6 Odkazy 6.1 Poznámky 6.2 Reference 6.3 Literatura 6.4 Externí odkazy Mládí, studium a sionismus[editovat | editovat zdroj]

Narodil se do prominentní chasidské rabínské rodiny lubavičské denominace (Chabad) v malém městečku Mir poblíž Minska v carském Rusku (dnešní Bělorusko). V roce 1892 se jeho rodina po velkém požáru v Miru přestěhovala do vesnice Stolevsky, kde získal tradiční náboženské vzdělání v chederu a ultraortodoxní ješivě.[2] Zároveň se však díky svému učiteli hebrejštiny a spisům Bera Borochova seznámil se socialistickou a sekulární sionistickou literaturou a filosofií a začal se angažovat v marxisticko-sionistickém hnutí Poalej Cijon. V roce 1905 během Ruské revoluce organizoval židovskou sebeobranu[3] a o rok později se zúčastnil tajné konference Poalej Cijon v Minsku, kde se seznámil s Jicchakem Ben Cvi (rovněž budoucím izraelským prezidentem) a začal se podílet na ediční a publikační činnosti hnutí.[4] V osmnácti letech se v roce 1907 přestěhoval do Vilniusu (Vilna), kde se poprvé setkal s Berem Borochovem a budoucí manželkou Jicchaka Ben Cvi – Rachel Janajit.[4] Ve Vilniusu překládal Borochovovy a Ben Cviho ruské texty do jazyka jidiš pro list hnutí Poalej Cijon s názvem Der Proletarisher Gedank‎‎. Za své publikační a revoluční aktivity však byl společně s dalšími členy hnutí v létě 1907 na dva měsíce uvězněn carskými orgány.[4] Po propuštění studoval na Akademii židovských studií v Petrohradu, kde se dostal pod vliv Samuela Dubnova.[5] Na studia si vydělával editováním listu Der Yidisher Emigrant‎‎ a přispíváním do ruských jidiš novin Der Fray‎‎ a amerických Dos Naye Lebn‎‎.[4] V roce 1911 odjel poprvé do Palestiny, kde strávil léto ve kvuce (jedna z prvních forem kibuců) Merchavja. Zde se seznámil s Rachel Bluwsteinovou a sionistickým vůdcem Berlem Kacnelsonem.[2] Následující rok opustil Rusko a odjel za studiem; studoval historii a filosofii na univerzitách ve městech Freiburg im Breisgau a Štrasburk.[6] Po vypuknutí první světové války v červenci 1914 studoval na berlínské Humboldtově univerzitě. Jeho specializací byly židovské dějiny ve východní Evropě, šabatiánské hnutí a biblická kritika.[4] Zároveň byl činný v sionistickém hnutí a jako novinář přispíval do deníku Juedische Rundschau‎‎. V téže době, v roce 1916, se stal jedním ze zakladatelů německého sionistického dělnického hnutí a o rok později hnutí he-Chaluc. V roce 1919 byl na konferenci Poalej Cijon ve Stockholmu jmenován členem delegace, společně s Nachmanem Syrkinem, Nachumem Nirem a Chajimem Finemanem, která měla „zjistit podmínky v Palestině a vypracovat plán pro kooperativní ekonomický rozvoj.“[4] Následující rok se oženil s básnířkou Rachel Kacnelsonovou a téhož roku vystoupil na konferenci Poalej Cijon ve Vídni, kde odmítl komunismus.[4] V roce 1921 byl na 12. Světovém sionistickém kongresu zvolen členem sionistické exekutivy[2] a v letech 1922 až 1924 přednášel historii na Židovském pedagogickém institutu ve Vídni.[4] Alija a počátek politické kariéry[editovat | editovat zdroj]

V roce 1924 podnikl aliju do mandátní Palestiny, kde se stal členem sekretariátu odborových svazů Histadrut a zároveň také členem redakční rady jeho deníku Davar.[3] Poté, co v roce 1944 zemřel Berl Kacnelson, jenž byl redaktorem Davaru, zaujal až do roku 1949 jeho místo.[6] Rovněž tak byl v letech 1930 až 1932 společně s Chajimem Arlozorovem redaktorem časopisu strany Achdut ha-avoda.[5] Byl členem Židovské národní rady, která byla hlavní národní institucí židovské komunity (jišuvu) v rámci mandátní Palestiny. Rovněž tak stál v čele odboru vzdělání a kultury Světové sionistické organizace. Dne 29. listopadu 1947 byl členem delegace Židovské agentury, jenž přihlížela hlasování Valného shromáždění OSN, které schválilo plán na rozdělení Palestiny.[5]

Izraelská bankovka o hodnotě 200 šekelů s Šazarovým portrétem a textem jeho projevu k zákonu o povinné školní docházce ze dne 13. července 1949. Po vzniku Izraele si hebraizoval své jméno ze Šneura Zalmana Rubašova na Zalmana Šazara.[pozn 1][7] V prvních parlamentních volbách v roce 1949 kandidoval do Knesetu za stranu Mapaj, byl zvolen poslancem a posléze jmenován prvním izraelským ministrem školství v první vládě Davida Ben Guriona. Ministrem se stal „v kritických letech masové imigrace, kdy povinné vzdělávání a výuka hebrejštiny byly základní nástroje pro vytváření sociální soudržnosti.“[8] Právě uzákonění povinné školní docházky, prostřednictvím zákona o povinném vzdělání (anglicky: Compulsory Education Law) z července 1949, patřilo mezi jeho největší počiny v čele ministerstva.[4][7] O významu prosazení tohoto zákona svědčí i skutečnost, že text Šazarova projevu, který v souvislosti s přijetím zákona přednesl v Knesetu, je společně s jeho portrétem vyobrazen na 200šekelové bankovce, která byla vydána 31. října 1999 (viz obrázek vlevo).[9] Po změnách ve vládě v roce 1950 již v čele ministerstva školství a kultury nestál, poslanecký mandát si však udržel i po volbách v roce 1951 a 1955. V roce 1952 se stal členem výkonného výboru Židovské agentury. V roce 1956 se vzdal poslaneckého mandátu a v letech 1956 až 1960 byl úřadujícím předsedou výkonného výboru Židovské agentury v Jeruzalémě.[3] Prezidentství[editovat | editovat zdroj]

Prezident Šazar (vpravo) s německým spolkovým kancléřem Konradem Adenaurem, květen 1966 Dne 21. května 1963 se v Izraeli po smrti prezidenta Jicchaka Ben Cvi, který zemřel 23. dubna, konaly prezidentské volby. Někdejší poslanec a ministr školství Šazar za stranu Mapaj se v nich utkal s poslancem Liberální strany a bývalým ministrem průmyslu a obchodu Perecem Bernsteinem. Volby byly rozhodnuty již v prvním kole, když Šazar získal nadpoloviční počet hlasů. Celkem získal 67 hlasů, 33 jich získal Bernstein, 7 hlasovacích lístků bylo odevzdáno prázdných a 13 poslanců se zdrželo hlasování.[10] Prezidentský úřad zastával ve dvou po sobě jdoucích obdobích; opětovně zvolen byl 26. března 1968. Ve volbě neměl žádného protikandidáta a hlas mu dalo 86 poslanců, nikdo nebyl proti, 24 hlasovacích lístků bylo prázdných a 10 poslanců se zdrželo hlasování.[10] Po skončení druhého funkčního období jej v úřadě vystřídal Efrajim Kacir. Během jeho funkčních období došlo k přestěhování prezidentské rezidence na její současné místo v ulici ha-Nasi.[5][11] Samotnou rezidenci pak Šazar přeměnil na místo intelektuálních setkání a centrum vzdělanosti. Tu se snažil sám podporovat například zřízením fondu pro badatele a spisovatele.[8] Jeho přičiněním vznikl projekt „studijní skupiny židovstva z diaspory, založený ve spolupráci s Ústavem pro soudobé židovstvo při Hebrejské univerzitě v Jeruzalémě.“[8] Na rozdíl od mnohých izraelských vůdců zůstal být věrný svému náboženství a automaticky nepřijal hegemonii hebrejštiny.[8] V rezidenci nechal vybudovat synagogu a každé sobotní ráno do ní zval vybrané hosty k požehnání kiduš.[5] Rovněž tak udržoval styky s chasidským hnutím a vrchním rabínem hnutí Chabad Lubavič ve Spojených státech. Na jeho vztah k jazyku jidiš a jeho kultuře měl velký vliv jeho původ z východní Evropy; „více než většina ostatních sionistických vůdců měl zájem na zachování a prosazení jidiš kultury a kultury východoevropských Židů.“[2] Jím vytvoření každoměsíční setkání intelektuálů popisuje izraelské ministerstvo zahraničních věcí následovně:[8] Každý měsíc zval akademiky na setkání věnovaná zkoumání a diskutování intelektuálních a abstraktních témat židovského života. Tento poměrně exkluzivní a vysoce prestižní kruh, kde se setkávala jeruzalémská intelektuální elita se zástupci diasporních komunit, se stal „institucí“ sám o sobě. Po každé z přednášek hostů následovala diskuse, jež byla Šazarem samým následně shrnuta a posléze zveřejněna. Těmito setkáními a zvaním význačných spisovatelů a vědců do Izraele, coby jeho osobních hostí, se Šazar snažil pozvednout postavení Izraele, představit tyto tvůrce veřejného mínění a zároveň je proměnit ve vyslance dobré vůle nového státu. Jedním ze Šazarových hostů byl i (spisovatel a nositel Nobelovy ceny za literaturu) Isaac Bashevis Singer. – Ministerstvo zahraničních věcí Státu Izrael

Křemíkový disk mise Apollo 11 s poselstvími dobré vůle z planety Země. Jedním ze zaznamenaných poselství je i to od prezidenta Šazara. Když v roce 1964 Izrael navštívil papež Pavel VI., přečetl mu Šazar verš z knihy proroka Micheáše, ve kterém se praví: „Každý jiný lid si chodí ve jménu svých bohů, ale my budeme chodit ve jménu Hospodina, našeho Boha, navěky a navždy.“[12][13] Během jeho působení v úřadu prezidenta ale také proběhla šestidenní válka v červnu roku 1967. Ještě v květnu přitom Šazar odcestoval na dlouho plánovanou sedmnáctidenní zahraniční cestu do Kanady, Skotska a na Island. Kvůli rostoucímu napětí ale cestu předčasně ukončil a urychleně se vrátil do Izraele.[14] Po válce poskytl rozhovor deníku Davar, ve kterém uvedl: „Nepochyboval jsem ani na okamžik, že zvítězíme.“[15]

Zalman Šazar (vlevo) s manželkou Rachel při setkání s občany. 1963–1968 V červenci 1968 hostil oslavu 80. narozenin izraelského spisovatele a nositele Nobelovy ceny za literaturu Šmu'ela Josefa Agnona.[8] V roce 1969 Šazar napsal jedno ze 73 poselství dobré vůle z planety Země, které bylo zaznamenáno na křemíkové plaketě, kterou na Měsíci zanechala mise Apollo 11, která byla historicky prvním okamžikem, kdy člověk vstoupil na Měsíc. Šazarův vzkaz popisuje Lubomír Stejskal následovně: „Jeho poselství je krátké. Obsahuje toliko jednu větu, která ale představuje spojnici mezi moderní současností a starobylou minulostí, jež sahá až k prezidentovu velkému předchůdci – Davidovi, synu Izai (Jišaje), druhému králi Izraele. To vše je rámováno majestátem Všehomíra. Zalman Šazar si totiž vybral myšlenku z jednoho z Davidových žalmů.“[16] Celý vzkaz zní: „Od prezidenta Izraele z Jeruzaléma s nadějí na „hojnost pokoje, dokud Měsíc nezanikne.“ (Žalm 72:7).“[16][17] Šazarovo druhé funkční období skončilo 24. května 1973. Zemřel 5. října 1974 ve věku 84 let. Je pohřben na Herzlově hoře v Jeruzalémě. Ocenění a připomínka[editovat | editovat zdroj]

Hrob Zalmana Šazara a jeho manželky Rachel na Herzlově hoře v Jeruzalémě V roce 1966 získal společně s Jisra'elem Efratem Bialikovu cenu za literaturu.[18] Na jeho počest bylo v roce 1973, ve spolupráci izraelské vlády s historickou společností v Jeruzalémě, založeno Centrum Zalmana Šazara, které se jako nakladatelství věnuje židovským dějinám.[8] V roce 1994 vznikl v Izraeli film režiséra Ja'akova Grose s názvem Zalman Shazar – President and Believer, který vypráví životní příběh a skutky prezidenta Šazara.[19] Od roku 1999 jsou v oběhu bankovky v nominální hodnotě 200 šekelů (zhruba 1000 Kč) se Šazarovým portrétem a textem jeho projevu v Knesetu z 13. července 1949.[9] Dílo a novinářská práce[editovat | editovat zdroj]

Encyclopaedia Judaica se k Šazarově tvorbě vyjadřuje následovně: „Šazar se literární tvorbě věnoval po 70 let a jeho dílo mělo mnoho podob, od poezie a autobiografické fikce až po vědecká pojednání a publikované články. Psal jak v hebrejštině, tak v jidiš a byl znám pro svůj jedinečný styl, ve kterém používal lyričnost a biblické vlivy pro současné problémy.“[4] Jeho první vydaný článek v jidiš (o sjednocení dělnických sionistických stran) vyšel v roce 1910 a článek v hebrejštině (o dojmech ze spatření Západní zdi) jen o rok později. Po první světové válce působil v roce 1918 jako editor listu německého Poalej Cijon s názvem Oyf der Shvel‎‎ a v letech 1921 až 1923 vídeňského listu Das Arbeitende Eretz Yisrael‎‎. Rozsáhlá je jeho publikační činnost v deníku Davar, kam přispíval ať už za redakci, pod svým vlastním jménem či pod pseudonymy. Dva roky spolupracoval s Chajimem Arlozorovem na měsíčníku strany Achdut ha-Avoda.[4] Sehrál průkopnickou roli v zavádění moderní biblické kritiky do hebrejštiny. Byl taktéž překladatelem a přispěl k filologii jazyka jidiš (shromažďoval a analyzoval lingvistické fráze v tomto jazyce). Encyclopedia Judaica dále uvádí, že „jeho eseje o Marxovi a Lassallovi vyjadřovaly Šazarův zájem o židovskou roli v socialismu, zatímco jeho eseje o Borochovovi, Ben Cvim, Syrkinovi a Berl Kacnelsonovi osvětlili počátky hnutí dělnického sionismu.“[4] V roce 1950 vyšla v Tel Avivu kniha Kochvej boker‎‎ (v roce 1967 vyšla v anglickém překladu pod názvem Morning Stars), která shromáždila jeho autobiografické poznámky. Kniha vyšla v mnoha reedicích v několika jazycích. V roce 1963 vyšlo jeho biografické hodnocení vůdců a sionismu pod názvem Or Išim‎‎. Po skončení jeho prezidentského úřadu vyšly v roce 1973 jeho vybrané spisy z let 1903 až 1973 a nová edice Or Išim o třech svazcích. V roce 1999 byla vydána korespondence mezi ním a jeho manželkou Rachel pod názvem ha-Chofim ha-Šanim: Michtavim 1903–1963, Rachel ve-Zalman Šazar‎‎.[4] Odkazy[editovat | editovat zdroj]

Poznámky[editovat | editovat zdroj] ↑ Skočit nahoru k: a b Jeho hebraizované příjmení tvoří akronym jeho původního jména, a to Šneur Zalman Rubašov, tj. Š-Z-R. Reference[editovat | editovat zdroj] V tomto článku byl použit překlad textu z článku Zalman Shazar na anglické Wikipedii. Skočit nahoru ↑ ZWETCHKENBAUM, Samuel. Zalman Shazar (1890-1974) [online]. University of Michigan, [cit. 2010-02-09]. Dostupné online. (anglicky) ↑ Skočit nahoru k: a b c d ISSEROFF, Ami. Zalman Shazar - Biography [online]. Zionism and Israel, [cit. 2010-02-09]. Dostupné online. (anglicky) ↑ Skočit nahoru k: a b c Zalman Shazar [online]. Jewish Virtual Library, [cit. 2010-02-09]. Dostupné online. (anglicky) ↑ Skočit nahoru k: a b c d e f g h i j k l m Shazar (Rubashov), Shneur Zalman [online]. Encyclopaedia Judaica via Jewish Virtual Library, [cit. 2010-02-09]. Dostupné online. (anglicky) ↑ Skočit nahoru k: a b c d e President Zalman Shazar [online]. Úřad ministerského předsedy Státu Izrael, [cit. 2010-02-09]. Dostupné online. (anglicky) ↑ Skočit nahoru k: a b Zalman Shazar [online]. Encyclopædia Britannica, [cit. 2010-02-09]. Dostupné online. (anglicky) ↑ Skočit nahoru k: a b Biografie: Prezydent Zalman Shazar [online]. Badacz.org, [cit. 2010-02-09]. Dostupné online. (polsky) ↑ Skočit nahoru k: a b c d e f g Zalman Shazar: Third President of the State of Israel [online]. Ministerstvo zahraničních věcí Státu Izrael, [cit. 2010-02-09]. Dostupné online. (anglicky) ↑ Skočit nahoru k: a b Banknotes and Coins Catalog: Two Hundred New Sheqalim [online]. Banka Izraele, [cit. 2010-02-09]. Dostupné online. (anglicky) ↑ Skočit nahoru k: a b הליך בחירת נשיא המדינה [RTF]. Kneset, [cit. 2010-02-09]. Dostupné online. (hebrejsky) Skočit nahoru ↑ Office of the President [online]. Ministerstvo zahraničních věcí Státu Izrael, 2002-10-01, [cit. 2010-02-12]. Dostupné online. (anglicky) Skočit nahoru ↑ Mi 4, 5 (Kral, ČEP) Skočit nahoru ↑ Israel. American Jewish Year Book. 1965, roč. 66, s. 455. Dostupné online. Skočit nahoru ↑ DRUCKMAN, Yaron. The Six Day War - May 1967, one moment before [online]. Ynetnews, 2007-06-04, [cit. 2010-02-09]. Dostupné online. (anglicky) Skočit nahoru ↑ The Miracles of the Six Day War: May 31: A Lone Voice [online]. Chabad.org, [cit. 2010-02-09]. Dostupné online. (anglicky) ↑ Skočit nahoru k: a b STEJSKAL, Lubomír. APOLLO 11: Král David na Měsíci [online]. Neviditelný pes, 2009-07-18, [cit. 2010-02-08]. Dostupné online. Skočit nahoru ↑ Ž 72, 7 (Kral, ČEP) Skočit nahoru ↑ List of Bialik Prize recipients 1933-2004 [PDF]. Město Tel Aviv, [cit. 2010-02-09]. Dostupné online. (hebrejsky) Skočit nahoru ↑ Zalman Shazar – President and Believer [online]. Ministerstvo vědy, kultury a sportu Státu Izrael, [cit. 2010-02-09]. Dostupné online. (anglicky) Literatura[editovat | editovat zdroj] COMAY, Joan; COHN-SHERBOK, Lavinia. Who's Who in Jewish History: After the Period of the Old Testament. London : Routledge, 2002. 407 s. Dostupné online. ISBN 978-0415260305. (anglicky) GOLDSTEIN, Israel. My World As a Jew: The Memoirs of Israel Goldstein. New York : Cornwall Books, 1984. 413 s. Dostupné online. ISBN 9780845347805. S. 341-342. (anglicky) Externí odkazy[editovat | editovat zdroj] Logo Wikimedia Commons Wikimedia Commons nabízí obrázky, zvuky či videa k tématu Zalman Šazar Kneset – Zalman Šazar (anglicky) Centrum Zalmana Šazara (anglicky)(hebrejsky) Židovská agentura – Shazar, Shneur Zalman (Rubashov; 1889-1974) (anglicky) [skr%C3%BDt]Hlavy Státu Izrael Izrael Předsedové prozatímní státní rady David Ben Gurion (1948) · Chajim Weizmann (1948–1949) Standarta prezidenta Státu Izrael Prezidenti Chajim Weizmann (1948–52) · Jicchak Ben Cvi (1952–63) · Zalman Šazar (1963–73) · Efrajim Kacir (1973–78) · Jicchak Navon (1978–83) · Chajim Herzog (1983–93) · Ezer Weizman (1993–2000) · Moše Kacav (2000–07) · Šimon Peres (2007–současnost) [skr%C3%BDt]Ministři školství Izraele Šazar (1949–50) · Remez (1950–51) · Ben Gurion (1951) · Dinur (1951–55) · Aran (1955–60) · Eban (1960–63) · Aran (1963–69) · Alon (1969–74) · Jadlin (1974–77) · Hammer (1977–84) · Navon (1984–90) · Hammer (1990–1992) · Aloniová (1992–93) · Rabin (1993) · Rubinstein (1993–96) · Hammer (1996–98) · Levy (1998–99) · Sarid (1999–2000) · Barak (2000–01) · Livnatová (2001–06) · Šítrit (2006) · Tamirová (2006–09) · Sa'ar (2009–2013) · Piron (2013–současnost) [skr%C3%BDt]Členové třetího Knesetu zvoleného roku 1955 Mapaj Almogi • Aran • Argov • Asaf • Avri'el (pak Lamdan) • Bahir • Becker (pak Smilansky) • Ben Gurion • Berger • Cabari • Dajan • Efrati • Eškol • Govrin • Guri • Hakohen • Herzfeld • Hilel (pak Tversky) • Idelson • Ješa'jahu • Josef • Joseftal (pak Bar Rav Haj) • Kafrit • Kese • Lavon • Luz • Livšic • Locker • Me'ir • Naftali • Namir • Necer • Osnija • Remez (pak Degani) • Šapira (pak Nicani) • Šaret • Šazar (pak Kargman) • Šitrit • Šoreš • Šprincak (pak Cadok) Cherut Altman • Arditi • Avni'el • Bader • Begin • Ben Eliezer • Kohen-Meguri • Landau • Levin • Ja'akov Meridor • Olmert • Razi'el-Na'or • Šofman • Šostak • Juničman Všeobecní sionisté Ari'av (pak Klivnov) • Baba • Bernstein • Bežarno • Har'el • Ichilov • Parsic • Perlstein • Rimalt • Rokach • Sapir • Serlin • Suzajev Mafdal Šlomo Jisra'el Ben Me'ir • Burg • Grinberg • Chazani • Kelmer • Nurok • Rafa'el • Šapira • Unna • Warhaftig • Zo'arec Achdut ha-avoda Aba'as (pak Asa) • Alon • Aram • Bar Jehuda • Ben Aharon • Cur • Galili • Haktin • Nir • Tabenkin (pak Karmel) Mapam Barzilaj • Bentov • Chazan • Ja'ari • Jehuda • Jicchaki (pak Chamís) • Riftin • Rubin • Talmi Chazit datit Toratit Ben Ja'akov (pak Gross) • Kac • Kahana • Levin • Lorinc • Minc Maki Habíbí • Mikunis • Sne • Túbí • Vilenska • Vilner Progresivní strana Foerder (pak Jochanan Kohen) • Harari • Idov Kohen • Rosen • Schocken Dem. kand. izr. Arabů az-Zuabí (pak Muadí) • Kasis Kidma ve-avoda Hanífes • Sulejmán Chakla'ut ve-pituach Hamdán poznámka: abecední řazení, nikoliv podle pozice na kandidátní listině [skr%C3%BDt]Členové druhého Knesetu zvoleného roku 1951 Mapaj Aran • Argov • Asaf • Bar Rav Haj • Ben Ašer • Ben Cvi (pak Nicani) • Ben Gurion • Berger • Dajan • Efrati • Eškol • Feldman • Govrin • Guri • Hakarmeli (pak Hilel) • Hakohen (pak Kamin) • Hen (pak Cabari) • Herzfeld • Idelson • Ješa'jahu • Josef • Kafrit • Kaplan (pak Kalfon) • Kese • Lavi • Lavon • Livne • Luz • Majmon • Me'ir • Naftali • Namir • Necer • Osnija • Smilansky • Šapira • Šaret • Šazar • Šefer • Šeri • Šitrit • Šprincak • Taburi • Tversky • Uri Všeobecní sionisté Ari'av • Baba • Bernstein • Bežarno • Boger • Flasch • Har'el • Chet • Ichilov • Kacnelson • Klivnov • Parsic • Perlstein • Rimalt • Rokach • Sapir • Serlin • Stupp • Suzajev • Zisman Mapam Aram (odešel do Achdut ha-avoda) • Bar Jehuda (odešel do Achdut ha-avoda) • Bastúní (odešel do Si'at smol,pak zpět do Mapam) • Ben Aharon (odešel do Achdut ha-avoda) • Bentov • Berman (odešel do Si'at smol,pak do Maki) • Cizling (odešel do Achdut ha-avoda) • Chazan • Ja'ari • Lamdan (odešla do Frakce nez. na Achdut ha-avoda,pak do Mapaj) • Livšic (odešel do Frakce nez. na Achdut ha-avoda,pak do Mapaj) • Peri • Riftin • Rubin • Sne (odešel do Si'at smol,pak do Maki) ha-Po'el ha-Mizrachi Burg • Ganchovski • Chazani • Kelmer • Rafa'el • Šapira • Unna • Warhaftig Cherut Altman • Avni'el • Bader • Begin • Ben Eliezer • Landau • Ja'akov Meridor (pak Šostak) • Razi'el-Na'or Maki Habíbí • Mikunis • Túbí • Vilenska • Vilner Progresivní strana Granot (pak Foerder) • Harari • Kol (pak Kohen) • Rosen Dem. kand. izr. Arabů az-Zuabí • Kasis • Muadí Agudat Jisra'el Deutsch (pak Ben Ja'akov) • Levin • Lorinc Sefardové a orientální komunity Elijašar • Sason Po'alej Agudat Jisra'el Kahana • Minc Mizrachi Nurok • Pinkas (pak Ben Me'ir) Kidma ve-avoda Hanífes Jemenitské sdružení Garidi Chakla'ut ve-pituach Hamdán poznámka: abecední řazení, nikoliv podle pozice na kandidátní listině * Sefardové a orientální komunity sloučeni s Všeob. sionisty * Jemenit. sdruž. dočasně sloučeno s Všeob. sionisty [skr%C3%BDt]Členové prvního Knesetu zvoleného roku 1949 Mapaj Argov • Asaf • Aran • Ben Cvi • Bahir • Bar Rav Haj • Berec • Ben Ašer • Ben Gurion • Dajan • Dinur • Drori • Duvdevani • Efrati • Frumkin (pak Tversky) • Goren • Govrin • Guri • Hakarmeli • Hakohen • Harpaz • Herzfeld • Chuši (pak Osnija) • Idelson • Jehuda • Josef • Kaplan • Kese • Lamm (pak Baš) • Lavi • Lavon • Livne • Majmon • Me'ir • Naftali • Necer • Remez (pak Kohen) • Simchonit (pak Berger) • Smilansky • Šaret • Šazar • Šeftel (pak Ješa'jahu) • Šeri • Šprincak • Taburi • Taviv (pak Kanev) Mapam Aram • Bader • Bar Nir (pak Racon) • Bar Jehuda • Ben Aharon • Bentov • Cizling • Galili • Chazan • Ilanit • Ja'ari • Lamdan • Nir • Peri • Repetur • Riftin • Rubin • Sne • Tabenkin (pak Livšic) Sjednoc. náb. fronta Burg • Ganchovski • Goldrat • Grinberg • Kahana • Kelmer (pak Mazur) • Loewenstein • Levin • Majmon • Minc • Nurok • Pinkas • Šag • Šapira • Unna • Warhaftig Cherut Begin • Bader • Ben Eliezer • Greenberg • Žabotinsky (odešel mezi nezařazené) • Kac • Kohen-Meguri • Kook (odešel mezi nezařazené) • Landau • Lankin • Meridor • Merlin • Rakanti • Razi'el-Na'or Všeobecní sionisté Bernstein • Gil • Klivnov • Parsic • Rokach • Sapir • Serlin Progresivní strana Foerder • Granot • Harari • Kohen Maki Mikunis • Preminger (odešel do Komunistim ivrim, pak do Mapam) • Túbí • Vilner Sefard. a orient. komunity Ben Ami • Elijašar • Elmalich • Šitrit Dem. kand. Nazaretu az-Zuabí • Džardžora Kandidátka bojovníků Jelin-Mor Jemenitské sdružení Gloska Mezin. žen. sion. org. Kohen-Kagan poznámka: abecední řazení, nikoliv podle pozice na kandidátní listině

  Tento článek patří mezi dobré v české Wikipedii. Portály: Izrael Kategorie: Členové KnesetuWikipedie:Dobré článkyPrezidenti IzraeleMinistři vlád IzraeleČlenové Asifat ha-nivcharimŽidovští politiciŽidovští básníciŽidovští spisovateléIzraelští spisovateléBěloruští ŽidéIzraelští ŽidéŽidé v Britském mandátu PalestinaNositelé Bialikovy cenyOsobnosti na izraelských bankovkáchOsobnosti na izraelských poštovních známkáchPohřbení na Herzlově hořeNarození 24. prosinceNarození 1889Úmrtí 5. říjnaÚmrtí 1973

Salman Schasar

Salman Schasar (1951) Salman Schasar (hebräisch ‏זלמן שז"ר‎, geboren als Schneiur Salman Rubaschow; * 6. Oktober 1889 in Mir, nahe Minsk, Russisches Kaiserreich; † 5. Oktober 1974 in Jerusalem) war ein israelischer Politiker und dritter Präsident Israels. Seine Initialen SchSR bildeten später seinen hebräischen Namen. Inhaltsverzeichnis [Verbergen] 1 Leben 2 Literatur 3 Weblinks 4 Einzelnachweise Leben[Bearbeiten]

Salman Schasar im Gespräch mit Konrad Adenauer 1966 in Jerusalem Schasar wuchs in einer vom Chassidismus geprägten Familie auf, von dem er sich jedoch abwandte. Bereits im Alter von 18 Jahren verbrachte er zwei Monate in einem russischen Gefängnis wegen seiner Tätigkeit für die zionistische Organisation Poalei Zion. Er studierte jüdische Geschichte in Sankt Petersburg, Straßburg und der Schweiz und ab 1912 in Berlin, sein Interesse galt vor allem der Geschichte der Juden in Osteuropa, aber auch der Bibelkritik. Nebenher schrieb er auch für jiddische Zeitungen in Russland, den Vereinigten Staaten und für die Jüdische Rundschau. Im Jahre 1924 wanderte Schasar nach Palästina aus. Er war einer der Mitbegründer der Mapai und arbeitete als Redakteur für das Histadrut-Blatt Dawar (1944 Chefredakteur). Er war weiterhin auch als Autor von Gedichten, Essays, autobiographischen Romanen, Biographien und wissenschaftlichen Texten tätig. Sein wissenschaftliches Hauptwerk war eine Geschichte der Bibelkritik zusammen mit M. Soloweitschik. 1947 gehörte er der Delegation der Jewish Agency bei den UN-Verhandlungen an und war maßgeblich beteiligt an der Entstehung der Israelischen Unabhängigkeitserklärung.[1] Schasar wurde 1949 Mitglied der ersten Knesset (bis 1963) und war in den Jahren 1949 und 1950 Erziehungsminister. Von 1963 bis 1973 war er schließlich der dritte Präsident Israels. 1966 wurde ihm die Ehrendoktorwürde der Hebräischen Universität Jerusalem verliehen. 1968 folgte die Ehrendoktorwürde der Bar-Ilan-Universität. Literatur[Bearbeiten]

Lexikon des Judentums, Bertelsmann-Lexikon-Verlag, Gütersloh 1971, ISBN 3-570-05964-2, Sp. 699 Weblinks[Bearbeiten]

Commons: Salman Schasar – Sammlung von Bildern, Videos und Audiodateien Literatur von und über Salman Schasar im Katalog der Deutschen Nationalbibliothek Deutsche Biografie Einzelnachweise[Bearbeiten]

Hochspringen ↑ Douglas Bokovoy, Michael Wolffsohn, Ludger Heid: Schasar, Salman. In: Julius H. Schoeps (Hrsg.): Neues Lexikon des Judentums. Gütersloher Verlagshaus, Gütersloh 2000, ISBN 3-579-02305-5, S. 738. EinklappenPresidential-Standard von Israel Präsidenten Israels Chaim Weizmann | Jizchak Ben Zwi | Salman Schasar | Ephraim Katzir | Jitzchak Nawon | Chaim Herzog | Ezer Weizmann | Mosche Katzav | Schimon Peres

Normdaten (Person): GND: 119120275 | LCCN: n83148285 | VIAF: 5057562 | Wikipedia-Personensuche Kategorien: Staatspräsident (Israel)Bildungsminister (Israel)Knesset-AbgeordneterJournalistPerson (Zionismus)Ehrendoktor der Hebräischen Universität JerusalemEhrendoktor der Bar-Ilan-Universität, Ramat GanIsraeliGeboren 1889Gestorben 1974MannEmigrant

Zalman Shazar

Zalman Shazar (1951) Zalman Shazar (hebrääisch זלמן שז"ר, boren as Schneiur Salman Rubaschow; * 6. Oktober 1889 in Mir, dicht bi Minsk, hüüd Wittrussland; † 5. Oktober 1974 in Jerusalem) weer en israeelsch Politiker un de darte Präsident vun Israel. Sien Initialen SchSR hebbt later henn sien hebräisch Naam bildt.

Zalman Shazar in en Gespräch mit Konrad Adenauer 1966 in Jerusalem Shazar is in en vun den Chassidismus präägt Familie upwussen. Vun de Chassidismus hett he sück aber afwendt. All mit 18 Johr keem he för twee Maand in en russisch Gefängnis, wiel he för de zionistische Organisatschoon Poalei Zion tätig weer. He studeer jöödsche Historie in Sankt Petersburg, Straßburg un an de Swiez un af 1912 in Berlin, sien Interesse gull vör allen de Historie vun de Jööden in Oosteuropa, aber ok de Bibelkritik. Nebenbi schreev he ok för jiddisch Zeitungen in Russland, den USA un för de Jüdische Rundschau. 1924 is Shazar nah Palästina utwannert. He weer en vun de Mitbegründer vun de Mapai un arbeit as Redakteur för dat Histadrut-Blatt Dawar (1944 Chefredakteur). He weer wiederhenn ok as Autor vun Gedichten, Essays, autobiographischen Romanen, Biographien un wetenschaplich Texten tätig. Sien wetenschaplich Hööftwark weer en Geschichte der Bibelkritik tosommen mit M. Soloweitschik. Shazar wurr 1949 Liddmaat vun de eerste Knesset (bit 1963) un weer in de Johren 1949 un 1950 Erziehungsminister. Van 1963 bit 1973 weer he denn de darte Präsident vun Israel. Literatur[%C3%A4nnern | Bornkood ännern]

Lexikon des Judentums, Bertelsmann-Lexikon-Verlag, Gütersloh 1971, ISBN 3-570-05964-2, Sp. 699 Weblenken[%C3%A4nnern | Bornkood ännern]

Shazar up Commons Düütsch Biografie Shazar in de Katalog vun de Deutsche Nationalbibliothek Library of Congress Control Number (LCCN) Kategorien: MannIsraelPolitikerSchriever

Zalman Szazar[edytuj] Zalman Szazar Zalman Shazar.jpg Data i miejsce urodzenia 24 listopada 1889 Mir Data i miejsce śmierci 5 października 1974 Jerozolima 3. prezydent Izraela Przynależność polityczna Partia Pracy Okres urzędowania od 21 maja 1963 do 24 maja 1973 Pierwsza dama Rachel Katznelson Poprzednik Icchak Ben-Zwi Następca Efraim Kacir Galeria zdjęć w Wikimedia Commons Galeria zdjęć w Wikimedia Commons Zalman Szazar, właściwie Szneur Zalman Rubaszow (ur. 24 listopada 1889 w Mirze, zm. 5 października 1974 w Jerozolimie) – izraelski polityk, historyk, dziennikarz, pisarz i poeta pochodzenia żydowskiego, przywódca ruchu syjonistycznego. W latach 1963-1972 przez dwie kadencje był prezydentem Izraela. Spis treści [ukryj] 1 Biografia 1.1 Dzieciństwo i młodość 1.2 Działalność syjonistyczna 1.3 Działalność polityczna 1.4 Prezydent Izraela 2 Znaczenie 3 Dzieła 4 Przypisy 5 Linki zewnętrzne Biografia[edytuj | edytuj kod]

Dzieciństwo i młodość[edytuj | edytuj kod] Zalman urodził się w 1889 roku w miejscowości Mir w Imperium Rosyjskim (obecnie terytorium Białorusi). Urodził się w rodzinie żydowskiej jako Szneur Zalman Rubaszow. Później zmienił nazwisko na Szazar, biorąc je od swoich inicjałów – "SZR" (Szazar). Pochodził z rodziny chasydzkich rabinów należących do grupy Chabad-Lubavitch. W 1892 roku jego rodzina po wielkim pożarze Mira, przeprowadziła się do wioski Stolewski. Otrzymał tradycyjne żydowskie wykształcenie religijne w chederze, a następnie w ultraortodoksyjnej jesziwie[1]. Dzięki swojemu nauczycielowi miał możliwość poznać świeckie pisma literatury hebrajskiej tamtego okresu. Po zapoznaniu się z poglądami Dow Ber Borochowa, młody Zalman zaczął sympatyzować z poglądami syjonizmu socjalistycznego. W 1903 roku zaczął wydawać na własną rękę syjonistyczną gazetę, którą rozprowadzał w mieście i jego okolicy. W 1905 roku wstąpił do lewicowej partii syjonistycznej Poalej Syjon. Podczas Rewolucji 1905 roku organizował żydowską samoobronę[2]. W konsekwencji rewolucji, car Mikołaj II Romanow wprowadził przepisy ograniczające swobodę działalności dziennikarskiej. Rok później Zalman wziął udział w tajnej konferencji Poalej Syjon w Mińsku, gdzie poznał Icchaka Ben-Zwi. Rozpoczął wówczas uczestniczyć w pracy redakcyjnej i wydawniczej partii. W 1907 roku przeprowadził się do Wilna, gdzie po raz pierwszy spotkał się z Dow Ber Borochowem. W następnych miesiącach zajął się tłumaczeniem rosyjskich tekstów Borochowa i Ben-Zwi na jidysz. Ukazywały się one w partyjnej gazecie wydawanej w języku jidysz Der Proletarisher Gedanke. Latem 1907 roku został aresztowany za działalność rewolucyjną. Przez dwa miesiące przebywał w więzieniu, po czym został uwolniony. Po wyjściu na wolność, w latach 1908-1912 studiował w Piotrogrodzie, gdzie znalazł się pod wpływem Samuela Dubnova. W między czasie współpracował z żydowskimi gazetami Der Emigrant Jidiszer i Der Jidysz Fray. W 1909 roku poznał swoją przyszłą żonę, Rachel Katznelson[3]. W 1911 roku po raz pierwszy odwiedził Palestynę, będącą wówczas pod panowaniem Imperium osmańskiego. Lato spędził w moszawie Merchavja, gdzie poznał poetkę Rachel Bluwstein i przywódcę syjonistycznego Berla Katznelsona. W następnym roku wyjechał z Rosji do Cesarstwa Niemieckiego, gdzie studiował historię i filozofię na Uniwersytecie we Fryburgu i Uniwersytecie w Strasburgu[4]. Wraz z wybuchem I wojny światowej w 1914 roku, nie mógł powrócić do Rosji. Przeprowadził się wówczas do Berlina i rozpoczął studia na Uniwersytecie w Berlinie. Jego specjalnością była historia Żydów w Europie Wschodniej, sabbataizm i krytyka biblijna. Działalność syjonistyczna[edytuj | edytuj kod] Podczas berlińskich studiów Zalman zaangażował się aktywnie w działalność ruchu syjonistycznego, biorąc udział w licznych konferencjach. Współpracował jako dziennikarz z gazetą Juedische Rundschau. W 1916 roku stał się jednym z założycieli niemieckiego ruchu syjonistycznego socjalizmu, współtworząc rok później ruch HeChaluc. W 1919 roku wziął udział w konferencji Poalej Syjon w Sztokholmie. Wraz z Nachmanem Syrkin, Nachumem Nir i Chaimem Finemanem został wybrany na członka delegacji wysłanej w celu zbadania warunków życia w Ziemi Izraela i opracowania planu rozwoju współpracy gospodarczej. W 1920 roku na uroczystości w Jerozolimie poślubił Rachel Katznelson. W tym samym roku pojawił się na konferencji Poalej Syjon w Wiedniu, podczas której odrzucił poglądy komunizmu. W 1921 roku wziął udział w Dwunastym Kongresie Syjonistycznym, na którym wybrano go członkiem Komitetu Wykonawczego Światowej Organizacji Syjonistycznej. W latach 1922-1924 wykładał historię żydowską w Instytucie Pedagogicznym w Wiedniu[3]. Działalność polityczna[edytuj | edytuj kod] W 1924 roku wyemigrował do Brytyjskiego Mandatu Palestyny, gdzie bardzo szybko został członkiem sekretariatu związku zawodowego Histadrut i członkiem kolegium redakcyjnego gazety Davar (w latach 1944-1949 jej redaktorem naczelnym). Wyrazem jego coraz większego zaangażowania politycznego w życie społeczności żydowskiej w Palestynie było członkostwo w II Radzie Narodowej (lata 1925-1931). W latach 1930-1932 razem z Haimem Arlosoroffem był redaktorem gazety partyjnej Ahdut HaAvoda. Równocześnie kierował Departamentem Edukacji i Kultury Światowej Organizacji Syjonistycznej. Był członkiem delegacji Agencji Żydowskiej w Zgromadzeniu Ogólnym ONZ, gdy 27 listopada 1947 roku przegłosowano Rezolucję nr 181 w sprawie podziału Palestyny na dwa państwa: żydowskie i arabskie. Po proklamacja niepodległości Izraela zmienił swoje nazwisko na brzmiące bardziej hebrajsko - Szazar. W pierwszych wyborach parlamentarnych w styczniu 1949 roku wystartował z listy wyborczej Mapai. Został wybrany do Pierwszego Knesetu, a następnie objął obowiązki ministra edukacji w pierwszym rządzie Dawida Ben Guriona. Były to niezwykle trudne lata, gdy nowe państwo odbudowywało się po I wojnie izraelsko-arabskiej, borykało się z trudnościami budowy podstawowej infrastruktury, a jednocześnie były to lata masowej imigracji Żydów przyjeżdżających do Izraela z całego świata. Rodziło to wielkie trudności zapewnienia oświaty i nauki języka hebrajskiego, który miał być podstawowym narzędziem tworzenia spójności narodowej. W lipcu 1949 roku Szazar doprowadził do uchwalenia Prawa o Obowiązkowej Edukacji. Było to niewątpliwie jedno z jego największych osiągnięć w resorcie[5]. Szazar zasiadał w Drugim Knesecie i Trzecim Knesecie. W 1952 roku został członkiem Komitetu Wykonawczego Agencji Żydowskiej. W 1956 roku zrezygnował z mandatu poselskiego, i w latach 1956-1960 pełnił obowiązki przewodniczącego Komitetu Wykonawczego Agencji Żydowskiej[6]. Prezydent Izraela[edytuj | edytuj kod]

Zalman Szazar i kanclerz Niemiec Konrad Adenauer, maj 1966 r. Po śmierci 23 kwietnia 1963 roku prezydenta Icchaka Ben-Zwi, pojawiła się potrzeba wybrania nowego prezydenta Izraela. W wyborach przeciwko Zalmanowi Szazar wystartował były minister handlu i przemysłu Perec Bernstein. Szazar zdecydowanie wygrał w pierwszej turze wyborów i 21 maja 1963 został 3. Prezydentem Izraela. W dniu 26 marca 1968 roku ponownie wygrał w wyborach i został prezydentem na drugą kadencję[5]. Podczas jego kadencji przeniesiono siedzibę prezydenta do jej obecnej lokalizacji przy ulicy HaNasi w Jerozolimie. Rezydencja została przekształcona w centrum co miesiecznych spotkań intelektualistów, naukowców i pisarzy. Szazar podejmował duże wysiłki na rzecz realizacji projektu badania Żydów w diasporze. Projekt ten realizowano we współpracy z Uniwersytetem Hebrajskim w Jerozolimie. Szazar w przeciwieństwie do wielu izraelskich polityków, pozostał wierny religii. W jego rezydencji wybudowano synagogę, w której zawsze odbywały się nabożeństwa w szabat i święta żydowskie. Utrzymywał kontakty z ruchem chasydzkim. Promował język jidysz i kulturę Żydów z Europy Wschodniej[7]. Kiedy w 1964 roku spotkał się z papieżem Pawłem VI, Szazar odczytał werset z Księgi Micheasza 4,5: "Choćby wszystkie ludy występowały, każdy w imię swego boga, my jednak występować będziemy w imię Pana, Boga naszego, zawsze i na wieki"[8]. W 1966 roku otrzymał Nagrodę Bialika z literatury[9]. Z urzędu prezydenta ustąpił 23 maja 1973 roku. Zmarł 5 października 1974 roku w Jerozolimie. Został pochowany na Wzgórzu Herzla w Jerozolimie. Znaczenie[edytuj | edytuj kod]

Szazar odegrał ważną rolę w rozwoju ruchu syjonistycznego i tworzeniu państwa Izrael. Równocześnie włożył wielki wkład w rozwój żydowskiej literatury, szczególnie w języku hebrajskim i jidysz. Odegrał pionierską rolę wprowadzając krytykę biblijną w języku hebrajskim. Był także tłumaczem. Na jego cześć nazwano utworzone w 1973 roku w Jerozolimie Centrum Zalmana Szazara, które koncentruje się na publikowaniu prac dotyczących historii żydowskiej. Dzieła[edytuj | edytuj kod]

Kochvei Boker. Tel Aviv: Am Oved Publishers, 1950. Przypisy

Skocz do góry ↑ Ami Isseroff: Zalman Shazar - Biography (ang.). W: Zionism & Israel Information Center [on-line]. [dost%C4%99p 2012-09-29]. Skocz do góry ↑ Zalman Shazar (ang.). W: The Jewish Virtual Library [on-line]. [dost%C4%99p 2012-09-29]. ↑ Skocz do: 3,0 3,1 Shazar (Rubashov), Shneur Zalman (ang.). W: Encyclopaedia Judaica [on-line]. [dost%C4%99p 2012-09-29]. Skocz do góry ↑ Zalman Shazar (ang.). W: Encyclopædia Britannica [on-line]. [dost%C4%99p 2012-09-29]. ↑ Skocz do: 5,0 5,1 Zalman Shazar (ang.). W: Israel Ministry of Foreign Affairs [on-line]. [dost%C4%99p 2012-09-29]. Skocz do góry ↑ Portrait of Shneor Zalman Shazar (ang.). W: The Knesset Website [on-line]. [dost%C4%99p 2012-10-03]. Skocz do góry ↑ Israel Goldstein: My World as a Jew: The Memoirs of Israel Goldstein. Associated University Presses, 1984, s. 341-342. ISBN 9780845347805. [dost%C4%99p 2012-09-29]. (ang.) Skocz do góry ↑ Israel (ang.). W: American Jewish Year Book 1965 [on-line]. 1966. [dost%C4%99p 2012-09-29]. Skocz do góry ↑ List of Bialik Prize recipients 1933–2004 (hebr.). W: Tel Aviv Municipality [on-line]. [dost%C4%99p 2012-10-03]. Linki zewnętrzne[edytuj | edytuj kod]

The Zalman Shazar Center (ang.). W: The Zalman Shazar Center [on-line]. [dost%C4%99p 2012-10-03]. Zalman Szazar – biografia (pol.). Izrael.badacz.org. [dost%C4%99p 2012-10-03]. [ukryj] Szablony nawigacyjne Izrael [ukryj] p • d • e Prezydenci Izraela Chaim Weizmann (1949–1952) • Icchak Ben-Zwi (1952–1963) • Zalman Szazar (1963–1973) • Efraim Kacir (1973–1978) • Icchak Nawon (1978–1983) • Chaim Herzog (1983–1993) • Ezer Weizman (1993–2000) • Mosze Kacaw (2000–2007) • Szimon Peres (od 2007) Presidential Standard (Israel).svg [ukryj] p • d • e Ministrowie Edukacji Izraela Zalman Szazar (1949‑1950) • David Remez (1950‑1951) • Dawid Ben Gurion (1951) • Ben-Zion Dinur (1951‑1955) • Zalman Aran (1955‑1960) • Abba Eban (1960‑1963) • Zalman Aran (1963‑1969) • Jigal Allon (1969–1974) • Aharon Yadlin (1974–1977) • Zevulun Hammer (1977–1984) • Icchak Nawon (1984-1990) • Zevulun Hammer (1990-1992) • Shulamit Aloni (1992–1993) • Icchak Rabin (1993) • Amnon Rubinstein (1993-1996) • Zevulun Hammer (1996-1998) • Icchak Levy (1998-1999) • Yossi Sarid (1999-2000) • Ehud Barak (2000–2001) • Limor Livnat (2001-2006) • Meir Sheetrit (2006) • Yuli Tamir (2006-2009) • Gideon Saar (2009-) • Godło Izraela [ukryj] p • d • e Syjonizm Podstawowe pojęcia Ruch syjonistyczny • Hymn Izraela • Ziemia Izraela • Auto-Emacypacja • Program bazylejski • Plan Uganda • Plan Biltmore • Der Judenstaat • Altneuland • Alija • Alija Bet • Prawo powrotu • Kibuc • Osadnictwo żydowskie w Palestynie • Antysemityzm • Deklaracja Balfoura • Biała Księga Churchilla • Rezolucja ZO ONZ nr 181 • Deklaracja Niepodległości Izraela • Izrael • I wojna izraelsko-arabska • Flaga Izraela • Konflikt izraelsko-palestyński • Postsyjonizm • Antysyjonizm Zionism-template.png Nurty syjonizmu Syjonizm polityczny • Syjonizm socjalistyczny • Syjonizm religijny • Syjonizm rewizjonistyczny • Chrześcijański syjonizm Organizacje syjonistyczne Światowa Organizacja Syjonistyczna • Kongres Syjonistyczny • Komitet Wykonawczy Organizacji Syjonistycznej • Agencja Żydowska • Żydowski Fundusz Narodowy • Żydowskie Towarzystwo Kolonizacyjne • Żydowski Trust Kolonialny • Legion Żydowski • Histadrut • Centralne Archiwum Syjonistyczne Ruchy syjonistyczne Bilu • Chowewej Syjon • Poalej Syjon • Ruch Kibucowy • Mizrachi • Hatzohar Syjoniści Cwi Hirsz Kaliszer • Mojżesz Hess • Leon Pinsker • Samuel Mohylewer • Aszer Ginsberg • Natan Birnbaum • Theodor Herzl • Max Nordau • Leo Motzkin • Dow Ber Borochow • Naftali Herc Imber • Dawid Wolffsohn • Chaim Weizmann • Mojżesz Leib Lilienblum • Nahum Sokołow • Nachman Syrkin • Maks Bodenheimer • Edmond James de Rothschild • Icchak Jakob Reines • Otto Warburg • Nahum Goldmann Inni działacze i członkowie Aharon David Gordon • Martin Buber • Rachel Bluwstein • Hugo Bergmann • Henrietta Szold • Zeev Żabotyński • Meir Bar-Ilan • Haim Arlosoroff • Zalman Szazar • Abraham Kook • Arthur Ruppin • Dawid Ben Gurion • Menachem Usyszkin • Abba Achimeir • Chaim Boger • Berl Katznelson • Alexander Zaïd • Josef Sprinzak • Izrael Szochat • Josef Trumpeldor • Gershom Scholem • Icchak Ben-Zwi • Menachem Begin Portal:Izrael • Historia Palestyny • Historia Izraela Kontrola autorytatywna (osoba): ISNI: 0000 0000 6650 9206 VIAF: 5057562 LCCN: n83148285 GND: 119120275 BnF: 127671612 WorldCat Kategorie: Prezydenci IzraelaPosłowie do KnesetuIzraelscy ministrowieUrodzeni w 1889Zmarli w 1974

Zalman Shazar Zalman Shazar Zalman Shazar Presidential Standard (Israel).svg 3º presidente de Israel 21 de mayo de 1963-24 de mayo de 1972 Predecesor Yitzhak Ben-Zvi Sucesor Ephraim Katzir Datos personales Nacimiento 24 de noviembre de 1889 Mir, cerca de Minsk (Bielorrusia) Fallecimiento 5 de octubre de 1974 Jerusalén, Israel Cónyuge Rachel Katznelson Zalman Shazar (Mir, Bielorrusia, 24 de noviembre de 1889 – Jerusalén, 5 de octubre de 1974) fue un político y poeta israelí. Fue ministro de Educación (1949-1951) durante el primer Gobierno de Ben Gurión. Fue elegido por la Knéset tercer presidente de Israel, de 1963 a 1973, es decir, durante dos mandatos consecutivos. Durante su mandato presidencial tuvo que afrontar la Guerra de los Seis Días en 1967. Su retrato aparece impreso en los billetes de 200 nuevos shequels.

Predecesor: Yitzjak Ben-Zvi Presidente de Israel 1963‑1973 Sucesor: Efraim Katzir Categorías: Nacidos en 1889Fallecidos en 1974Miembros de la KnésetMinisterios de IsraelJudíos de IsraelPresidentes de Israel

Zalman Shazar

Zalman Shazar

Israëlische postzegel met beeltenis van Zalman Shazar Zalman Shazar[1] (Hebreeuws: ‏זלמן שז"ר‎), geboren als Schneiur Zalman Rubaschow (Mir (nabij Minsk), Wit-Rusland, 24 november 1889 - Jeruzalem, 5 oktober 1974) was een schrijver, dichter, leider bij de zionistische beweging, Israëlisch politicus en de derde president van Israël. Hoewel een telg van een rabbijnenfamilie, was hij van jongs af actief in socialistische, zionistische bewegingen. Na zijn emigratie naar het toenmalig Britse mandaatgebied Palestina, bekleedde hij een leidinggevende functie bij de joods-Palestijnse vakbond 'Histadroet'. Na de dood van een andere prominente zionistische leider, Berl Catzanelson, volgde hij deze op als hoofdredacteur van het arbeidersdagblad Davar. Na de oprichting van Israël, werd hij lid van de eerste Knesset en minister van onderwijs en cultuur. Nadat Itzhak Ben-Zvi als zittend president stierf in 1963, volgde Zalman Shazar hem op als staatshoofd en bleef twee termijnen president, tot 1973. Bronnen, noten en/of referenties Omhoog ↑ De lijst van Hebreeuwse en Jiddisje woorden in het Nederlands spelt zijn naam als Zalman Sjazar. President van Israël Chaim Weizmann (1949-1952) · Itzhak Ben‑Zvi (1952-1963) · Zalman Shazar (1963-1973) · Ephraim Katzir (1973-1978) · Yitzhak Navon (1978-1983) · Chaim Herzog (1983-1993) · Ezer Weizman (1993-2000) · Moshe Katsav (2000-2007) · Shimon Peres (2007-heden) Categorieën: Hebreeuws schrijverIsraëlisch schrijverIsraëlisch dichterIsraëlisch parlementslidPresident van Israël

Zalman Shneur From Wikipedia, the free encyclopedia Zalman Shneur (Hebrew: זלמן שניאור) (born 1887; died 20 February 1959) was an Hebrew and Israeli poet and writer. Contents [hide] 1 Biography 2 Awards 3 References 4 See also Biography[edit]

Shneur was born in Shklov (Škłoŭ) in Belarus (then part of the Russian Empire) in 1887. His parents were Isaac Zalkind and Feiga Sussman. At age 13, he left for Odessa, the center of literature and Zionism during this time. Shneur moved to Warsaw in 1902, and was hired by a successful publishing house. He then moved to Vilnius in 1904, where he began to publish his first book and a collection of stories. These poems were extremely successful, and many editions were published. In 1907, Shneur moved to Paris to study Natural Sciences, Philosophy, and Literature, at the Sorbonne. He traveled throughout Europe from 1908 to 1913, and even visited North Africa. At the start of World War I Zalman Shneur was in Berlin. During the years of the war, he worked in a hospital and studied at the University of Berlin. Shneur returned to Paris in 1923. He stayed there until 1940, when Hitler's troops invaded France. Shneur then fled to Spain, and from there he went to New York in 1941. He finally emigrated to Israel in 1951. He died in 1959 in New York.[1] Awards[edit]

In 1951, Shneur was awarded the Bialik Prize for Literature.[2] In 1955, he was awarded the Israel Prize, for literature.[3] References[edit]

Jump up ^ [1] Jump up ^ "List of Bialik Prize recipients 1933–2004 (in Hebrew), Tel Aviv Municipality website". Jump up ^ "Israel Prize recipients in 1955 (in Hebrew)". cms.education.gov.il (Israel Prize official website). Archived from the original on 4 March 2010. See also[edit]

List of Israel Prize recipients List of Bialik Prize recipients Authority control VIAF: 34431049 ISNI: 0000 0001 1757 3591 BNF: cb12197926b

Flag of IsraelWriter icon This article about an Israeli poet is a stub. You can help Wikipedia by expanding it. Categories: Israeli poetsBialik Prize recipientsIsrael Prize in literature recipientsHebrew-language poetsYiddish-language poetsImperial Russian JewsUniversity of Paris alumniImperial Russian emigrants to FranceFrench emigrants to the United StatesAmerican emigrants to IsraelPeople from ShkloŭIsraeli Jews1887 births1959 deathsIsraeli writer stubsMiddle Eastern poet stubs

הנשיא זלמן שזר - נשיאה השלישי של מדינת ישראל

שניאור זלמן רובשוב (זלמן שזר) נולד ב- א' בכסלו תר"ן (24 בנובמבר 1889) בעיר מיר בבילורוסיה למשפחה של חסידי חב"ד. את שם משפחתו, שזר, יצר מראשי התיבות של שמו. ב-1892 עברה משפחתו לעיירה סטולבצקי ושם קיבל שזר חינוך מסורתי בישיבה, ברוח חסידית ציונית, ובמקביל נפתח לספרות חילונית ולפילוסופיה סוציאליסטית. בגיל צעיר הצטרף לתנועת פועלי ציון, וב-1907 עבר לווילנה ועסק בעריכת פרסומי התנועה, יחד עם דב בר בורוכוב. באותה שנה נאסר בשל פעילותו זו. מאוחר יותר החל זלמן שזר ללמוד ב"שיעורים למדעי המזרח" בפטרבורג ושם הושפע משמואל דובנוב ומי"ל קצנלסון. לפרנסתו עסק בכתיבה ובעריכת עיתונים ביידיש. ב- 1911 ביקר בארץ ישראל והתידד עם ברל כצנלסון ועם המשוררת רחל. ב- 1912 נסע ללמוד היסטוריה ופיסלוסופיה גרמנית בגרמניה. היה ממייסדי תנועת העבודה הציונית ב-1916 ו"החלוץ" ב- 1917 בגרמניה. ב- 1919 ביקר שוב בארץ ישראל עם משלחת של פועלי ציון. ב- 1920 נישא לרחל כצנלסון. בקונגרס הציוני הי"ב ב-1921 נבחר לוועד הפועל הציוני, ומאז היה ציר בקונגרסים רבים. ב-1924 השתקע בארץ ישראל והיה חבר מזכירות הסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל.

שזר השתתף במשלחת מטעם מגבית ההסתדרות הציונית ובוועידות סוציאליסטיות בינלאומיות. כשנוסד בטאונה היומי של ההסתדרות,"דבר", הצטרף למערכת. כמו כן ערך יחד עם חיים אולוזרוב את הירחון "אחדות העבודה" בשנים 1920 – 1922. בשנים 1944 – 1949 היה עורך "דבר" ומנהל הוצאת הספרים של ההסתדרות הציונית, "עם עובד". כמו כן היה חבר אספת הנבחרים ומנהל המחלקה לחינוך ותרבות בגולה של ההסתדרות הציונית. בנובמבר 1947 היה חבר המשלחת הארצישראלית לעצרת האו"ם, שבה הוחלט על הקמת מדינת ישראל. שזר קיים קשרים עם האדמו"ר מלובביץ, שעשה רבות להקמת כפר חב"ד בארץ. היה חבר כנסת מטעם מפא"י מ-1949 ועד הכנסת השלישית. בשנים 1949- 1951 היה שר החינוך הראשון בישראל. ב-1952 מונה לחבר הנהלת הסוכנות היהודית, ובשנים 1956 – 1960 היה יושב ראש הנהלתה.

זלמן שזר נבחר לנשיא המדינה ב-כ"ז באייר תשכ"ג (21 במאי 1963). ב-1968 נבחר לכהונה שנייה וסיים אותה במלואה ב-כ"ב באייר תשל"ג (24 במאי 1973). במהלך שנות כהונתו עבר בית הנשיא למשכן קבע חדש לנשיאי ישראל. בשנות כהונתו כנשיא היה בית הנשיא מרכז למלומדים ולאנשי רוח. בין השאר טיפח זלמן שזר בבית הנשיא חוגים לתנ"ך לידע התפוצות המוסיפים להתכנס עד היום. שזר אף ייסד קרן לסיוע למלומדים ולסופרים בישראל, הקיימת עד היום. בניגוד למנהיגים ציונים רבים, לא דחה שזר את תרבות היידיש בפרט ותרבותם של יהודי מזרח אירופה בכלל. הוא שמר על זיקתו לדת ולחסידות. שזר ייסד בית כנסת בבית הנשיא אליו הוזמנו אורחים נכבדים לקידוש שלאחר תפילת בוקר שבת.

זלמן שזר נפטר בי"ט בתשרי תשל"ה (5 באוקטובר 1974). למן שזר הצטיין בכושר הנאום ויצירתו הספרותית כללה ספרות יפה, מחקר ופובליציסטיקה, ביידיש ובעברית. ספריו "כוכבי בקר" (קטעים אוטוביוגרפיים, תש"י), "אור אישים" (רשימות ביוגרפיות, תשכ"ד), "לוית ניב" (שירים ותרגומי שירה בעיקר מיידיש, תשל"ד), "על תלי בית פרנק" (תרפ"ג), "שאלו שלום ירושלים" (תשכ"ג), "התקוה לשנת הת"ק" (תש"ל), "ספור מעשה שבתי צבי" (1978), "תולדות בקורת המקרא" (תרפ"ה), "אורי דורות" (מחקרים בתולדות ישראל, תשל"א)

מגילות יחש של משפחת יפה- צבי יפה 1996/ גניגר ישראל עמוד 4א-

זלמן שזר Disambig RTL.svgערך זה עוסק בנשיאה השלישי של מדינת ישראל. אם התכוונתם למשורר והסופר, ראו זלמן שניאור. זלמן שזר (זלמן שזר, שנות ה-50) תאריך לידה 24 בנובמבר 1889 תאריך עלייה 1924 (ביקור ראשון 1911) תאריך פטירה 5 באוקטובר 1974 י"ט בתשרי ה'תשל"ה ממשלות 1 כנסות 1 – 3 סיעה מפא"י תפקידים בולטים נשיא מדינת ישראל שר החינוך והתרבות עורך העיתון "דבר" זלמן שַזָּר, במקור: שניאור זלמן רוּבָּשוֹב (בכתיב יידי: רובאַשאָװ; 24 בנובמבר 1889, א' בכסלו תר"ן – 5 באוקטובר 1974, י"ט בתשרי תשל"ה, ירושלים; נולד במיר, פלך גרודנו, האימפריה הרוסית) היה נשיאה השלישי של מדינת ישראל, סופר, משורר, היסטוריון, מראשי הציונות, חבר הכנסת ושר החינוך והתרבות בממשלת ישראל הראשונה. תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 ביוגרפיה 1.1 ראשית דרכו 1.2 ביישוב ובממשלה 1.3 נשיא המדינה 2 נטייתו החב"דית 3 ספריו 3.1 ספר יובל לכבודו 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים ביוגרפיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] זלמן שזר נולד כשניאור זלמן רוּבָּשוֹב ב-24 בנובמבר 1889 בעיירה מיר שבפלך גרודנו (ברוסיה הלבנה), בתחום המושב של האימפריה הרוסית (בהמשך השתנה למחוז הורדנה בלארוס), למשפחת רבנים מחסידי חב"ד. לימים שינה את שם משפחתו ל"שַזָּר" – ראשי התיבות של שמו המלא (כהצעת הרב שמואל אהרון שזורי)‏[1]. ילדותו עברה עליו בעיירה סטויבץ, שם החל להכיר את השפה, הספרות והתרבות העברית. ב-1903, בגיל 14, ערך את "הירחון: עתון עברי אורגן ציוני", שכתב בכתב ידו והפיץ בעיירה ובסביבותיה. בשנת 1905, בגיל 16, הצטרף שזר למפלגת "פועלי ציון" בסטויבץ. בימי הצאר הרוסי נאסר על ידי השלטונות על פעילות עיתונאית פרו-סוציאליסטית. בין השנים 1908–1912 למד באקדמיה לחכמת ישראל בסנקט פטרבורג‎. בפטרבורג פגש לראשונה בשנת 1909 באוניברסיטה את רחל כצנלסון, לימים אשתו. בשנת 1910 כיהן כמזכיר אסיפת הרבנים שנערכה בסנקט פטרבורג, שדנה בבעיות הנוגעות ליהדות רוסיה. בשנת 1911 ביקר לראשונה בארץ ישראל, ושהה בה מספר חודשים. בעת שהותו בארץ ישראל, הכיר בחוות כנרת את רחל המשוררת ואף יצר עמה קשר רומנטי. רחל אף הקדישה לו כמה משיריה, כמו "גַּן נָעוּל". שיר זה, שהולחן בשנות ה-70, מבטא את כאבה לחוסר נכונותו של שזר לעזור לה. את השיר היא מקדישה "לזר", שמהווה אנגרמה לראשי תיבות שמו הקודם של שזר (זלמן רובשוב) והתנהגותו אליה כזר, אך אינה מגלה את זהותו. לאחר הביקור, הפך לפעיל בולט בקונגרסים הציוניים, בכנסים יהודיים, בועידות סוציאליסטיות בינלאומיות, ונבחר לוועד הפועל הציוני. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה שהה שזר בגרמניה, ולא יכול היה לחזור לרוסיה; בגרמניה הפך לפעיל בתנועת העבודה הציונית ובארגון "החלוץ". בשנים 1912–1919 למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטאות בפרייבורג, בשטרסבורג ובברלין. בראש חודש אייר תר"פ (1920) נישא שזר לרחל כצנלסון (לימים דודתו של שר המשפטים שמואל תמיר) בטקס שנערך בירושלים. ביישוב ובממשלה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בשנת 1924 עלה שזר לארץ ישראל, המשיך את פעילותו במפלגת אחדות העבודה (שהוקמה כמיזוג של פועלי ציון ו"הבלתי מפלגתיים") והיה בין מייסדי מפא"י, שנוצרה מאיחוד של אחדות העבודה עם הפועל הצעיר. הוא היה חבר בוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, ונמנה עם צוות העורכים הראשון של עיתונה, "דבר". לאחר מותו של ברל כצנלסון, בשנת 1944, התמנה לעורך הראשי של העיתון, וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1949. נוסף על כך שימש כמנהל הוצאת הספרים "עם עובד", והיה חבר בהנהלת הסוכנות היהודית וראש המחלקה לחינוך ולתרבות של ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת 1946, לאחר השבת השחורה, ישבה הנהלת הסוכנות מחוץ לישראל, כאשר חברי הנהלת הסוכנות ששהו בארץ ישראל הושמו במעצר, נקבעה הנהלה זמנית של הסוכנות בישראל, שבה כיהן שזר יחד עם לוי אשכול ועם הרב מאיר בר-אילן. בעת "השבת השחורה", אישרה ההנהלה הזמנית של הסוכנות את הקמת 11 הנקודות בנגב, שאותה יזם אשכול. הנקודות הוקמו ערב יום הכיפורים תש"ז, והיו גורם עיקרי לכך שוועדת האו"ם לעניין ארץ ישראל (אונסקופ) תמליץ להכליל את הנגב בתחום המדינה היהודית. עם קום המדינה, נבחר לכנסת הראשונה, והתמנה לתפקיד שר החינוך והתרבות בממשלת ישראל הראשונה. בימי כהונתו בתפקיד, נחקק חוק חינוך חובה, אולם פרצו סכסוכים רבים בנושא אופיה של מערכת החינוך במדינת ישראל (האם יונהג חינוך ממלכתי אחיד או חינוך לפי זרמים מפלגתיים). משבר נוסף בנושא החינוך לילדי מחנות העולים הוביל להקמת ועדת חקירה, ועדת פרומקין באוקטובר 1950. בעקבות פרסום מסקנות הוועדה, לא שב שזר לתפקיד שר החינוך בממשלה שהוקמה זמן קצר לאחר מכן. שזר כיהן כחבר הכנסת גם בכנסת השנייה והשלישית. נשיא המדינה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

זלמן שזר מארח את קונרד אדנאואר, קאנצלר גרמניה המערבית לשעבר

קברם של בני הזוג שזר לאחר מותו של הנשיא יצחק בן צבי ב-1963 נבחר שזר לנשיאות המדינה, והחל לכהן ב-21 במאי 1963. ב-1968 נבחר לקדנציה שנייה, שהסתיימה ב-24 במאי 1973. שזר מילא את תפקיד הנשיא בצנעה, ועמד מאחורי הקלעים של האירועים הפוליטיים. בתקופה זו בלטה בו מעט "תדמית זלמנית", לא מעט משום שמו וחזותו הגלותיים, והעובדה שהטלוויזיה הישראלית, שהחלה לשדר בתקופת כהונתו, ראתה בו דמות נוחה לסאטירה (אם כי בצעירותו היה רחוק מתדמיתו ה"זלמנית" ודווקא התאפיין כמחזר מוכשר). שזר היה נשיא המדינה הראשון שערך ביקורים ממלכתיים בחו"ל, בין היתר כנציג המדינה בהלוויותיהם של וינסטון צ'רצ'יל ושל ג'ון קנדי. בשנת 1964 קיבל בישראל את פניו של האפיפיור פאולוס השישי, שביקר בישראל. בטקס קבלת הפנים לאפיפיור בירך הנשיא שזר את האורח ואת ברכתו סיים בציטוט, רב-משמעות לאותו אירוע, מדברי מיכה הנביא: כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלוהינו לעולם ועד. בחירתו של הנשיא להביא בפני ראש הכנסייה הקתולית את דבריו אלה של הנביא נתקבלה באהדה רבה על ידי הציבור בישראל. נטען ששזר גם התכתב רבות עם הרב ישראל דב אודסר. אך בספר "איבי הנחל", המתעד את ההתכתבות לכאורה, מופיעים רק מכתבים מהרב אודסר אליו ורק מכתב אחד של שזר - מה שמעמיד בסימן שאלה את הדדיות ההתכתבות. התעניינותו בתנ"ך הביאה את ראש הממשלה דוד בן-גוריון לייסד בימי כהונתו את החוג לחקר התנ"ך, אשר התכנס בבית הנשיא ובהשפעתו הפך ל"חוג הנשיא לחקר יהדות זמננו". כמו כן ייסד את "קרן עמו"ס" (הקרן לעידוד מלומדים וסופרים) לסיוע בהוצאה לאור של ספרות עברית. שזר היה גם הנשיא הראשון שהתגורר במשכן הנשיא הנוכחי. זלמן שזר נפטר ב-5 באוקטובר 1974, ונטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. לזכרו הוקם מרכז זלמן שזר לחקר תולדות היהדות. דיוקנו מופיע על שטר של 200 שקלים חדשים. נטייתו החב"דית[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

זלמן שזר בהתוועדות בכפר חב"ד

דיוקנו של שזר על שטר של 200 שקלים חדשים כנצר למשפחה חב"דית, נשא שזר בגאווה את עובדת השתייכותו לחסידי חב"ד. הוא נהג לבוא מדי שנה בשנה להתוועדות "י"ט בכסלו" בכפר חב"ד, ונסע מספר פעמים לבקר את הרבי מליובאוויטש בבית מדרשו בברוקלין‏[2], שם גם הקשיב לדברי התורה של הרבי בהתוועדות. הוא סייע גם רבות להקמת כפר חב"ד ליד ראשון לציון בעזרת ההסתדרות והממשלה. בעת ביקורו בניו יורק הלך לבקר אצל הרבי מלובביץ, ולא חיכה שיבוא זה אליו, כפי שהיו שטענו שמתבקש מהיותו נשיא מדינת ישראל. לקראת סיום כהונתו, שאל את הרבי האם להמשיך בכהונה שלישית לאחר שינוי חקיקה, ולאחר שהרבי השיב בשלילה הודיע על פרישתו. לאחר שחדל לכהן כנשיא הידק את קשריו עם החסידים והיה מגיע מדי פעם לתפילות בבית הכנסת צמח צדק של חסידי חב"ד, בעיר העתיקה בירושלים. בשנות כהונתו תרם הנגיד סר יצחק וולפסון מבנה גדול בכפר חב"ד המוקדש לחסידי חב"ד וקרא לו "בית שזר", על שם ידידו נשיא המדינה. בחנוכת המבנה השתתפו רבים, והוא משמש כבית צעירי אגודת חב"ד, ממנו מופצת פעילות חב"ד לכל ישראל. ספריו[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

זלמן שזר כתב מאמרים וספרים רבים, רובם עוסקים בהיסטוריה של ארץ ישראל וכן בתנועת החסידות וביוגרפיות שונות. בין ספריו: צופייך צפת על תלי בית פרנק (תרפ"ג). תולדות בקורת המקרא (תרפ"ה). כוכבי בקר (קטעים אוטוביוגרפיים, תש"י). אור אישים (רשימות ביוגרפיות, תשכ"ד). עליו זכה בפרס אוסישקין. התקוה לשנת הת"ק (תש"ל). אורי דורות (מחקרים בתולדות ישראל, תשל"א). שאלו שלום ירושלים (תשל"ג). לוית ניב (שירים ותרגומי שירה בעיקר מיידיש, תשל"ד). ספור מעשה שבתי צבי (תשל"ח). סופרו של משיח - לתולדותיו של שמואל פרימו, מזכירו של שבתאי-צבי, מאת ז. רובאשוב ‬, ירושלים, מוסד ביאליק, תש"ל ספר יובל לכבודו[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] יצחק בן-צבי ומאיר בניהו (עורכים),‫ ספר היובל לשניאור זלמן שזר: מחקרים ומקורות לתולדות התנועה השבתאית, ירושלים: מכון בן צבי על ידי קריית ספר, תש"ך-1960. לקריאה נוספת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

אברהם ליס (עורך), זלמן שזר, נשיא וסופר: ילקוט מאמרים ומסות על זלמן שזר בהגיעו לגבורות, תל אביב: הוצאת י"ל פרץ, תש"ל-1969.‬ דוד זכאי, חנוך ברטוב, ישעיהו אברך, זלמן שזר – דיוקנו של נשיא, תל אביב: עם עובד, 1973. שמואל קראוס, נשיא וחסיד, מסכת הקשרים של הרבי מליובאוויטש עם הנשיא השלישי, ניו יורק. חגי צורף (עורך), זלמן שזר הנשיא השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1974–1889), ירושלים: גנזך המדינה, תשס"ח (לפרטים נוספים על הספר ראו באתר האינטרנט של גנזך המדינה). קישורים חיצוניים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: זלמן שזר זלמן שזר, באתר של נשיא מדינת ישראל זלמן שזר, באתר הכנסת זלמן שזר, באתר הסוכנות היהודית זלמן שזר, באתר מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל זלמן שזר סדרת גדולי העם היהודי, סרטון באתר YouTube סרטונים ארכיון המדינה ציוני דרך בחייו של זלמן שזר זלמן שזר: מבחר תעודות מפרקי חייו: פרק ראשון זלמן שזר, באתר "ניחוח ישראלי" שניאור זלמן שזר, באנציקלופדיה ynet שטר של 200 ש"ח, באתר בנק ישראל. זלמן שזר ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה" הערות שוליים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

^ שם עברי לרובשוב, דבר, 7 במרץ 1949: "רחל כצנלסון־רובשוב ושניאור זלמן רובשוב מודיעים ברבים, כי מעתה יהיה שם משפחתם שזר (ש פתוחה, ז קמוצה)." ^ דן פתיר מספר על ביקורו עם זלמן שזר אצל הרבי בשנת 1966. הנשיא שזר, במשרדו של הרבי מליובאוויטש Camera-photo.svg - מנחם מנדל שניאורסון. צילום: ג'רי דנציק. חלק מהקטעים על הקשר עם חב"ד והרבי מליובאוויטש, מספר שי"ל על ידי ארכיון המדינה קטעי וידאו מביקורי שזר אצל הרבי מליובאוויטש בשנים 1966‏, 1971 ‏ו1973קובץ וידאו.

חיים ויצמן יצחק בן-צבי זלמן שזר אפרים קציר יצחק נבון חיים הרצוג עזר ויצמן משה קצב שמעון פרס

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] שרי החינוך בממשלות ישראל זלמן שזר | דוד רמז | דוד בן-גוריון | בן-ציון דינור | זלמן ארן | אבא אבן | זלמן ארן | יגאל אלון | אהרן ידלין | זבולון המר | יצחק נבון | יצחק שמיר | זבולון המר | שולמית אלוני | יצחק רבין | אמנון רובינשטיין | זבולון המר | יצחק לוי | יוסי שריד | אהוד ברק | לימור לבנת | מאיר שטרית | יולי תמיר | גדעון סער | שי פירון הקודם: יצחק דב ברקוביץ	פרס ביאליק לספרות יפה במשותף עם ישראל אפרת 1966	הבא: שמעון הלקין קטגוריות: רשימת חברי הכנסתשרי החינוך בממשלות ישראלאישים הקבורים בחלקת גדולי האומהזוכי פרס ביאליק לספרות יפהחברי הוועד הלאומיחברי אספות הנבחריםחברי כנסת מטעם מפא"ייהודים בלארוסיםאנשי העלייה הרביעיתכותבי ספרי עיון ישראליםמשוררים ישראליםמשוררים עברייםנשיאי מדינת ישראלעורכי דברעיתונאים עבריים ביישובפעילי ההסתדרות הכלליתציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישובראשי ההסתדרות הציוניתציונים סוציאליסטייםחברי הנהלת הסוכנות היהודיתרטוריקנים ונואמים ישראליםמשפחת כצנלסוןזוכי מדלית תאודור הרצלזוכי פרס אוסישקיןחברי הכנסת הראשונהחברי הכנסת השנייהחברי הכנסת השלישיתכותבי אוטוביוגרפיה ישראלים

זלמן שז"ר

זלמן שז"ר