Lev Borisovich Kamenev

'[a] (born Leo Rosenfeld or Lev Borisovich Rozenfeld;[b] 18 July [O.S. 6 July] 1883 – 25 August 1936) was a Bolshevik revolutionary and a prominent Soviet politician. He was one of the seven members of the first Politburo, founded in 1917 to manage the Bolshevik Revolution: Lenin, Zinoviev, Kamenev, Trotsky, Stalin, Sokolnikov and Bubnov.[1]

Kamenev was the brother-in-law of Leon Trotsky. He served briefly as the equivalent of the first head of state of Soviet Russia in 1917, and from 1923-24 as acting Premier in the last year of Vladimir Lenin's life. Joseph Stalin viewed him as a cause of discontent and opposition to his own leadership. Kamenev was executed on 25 August 1936 after a show trial during the period of the Great Purges.

Contents
1 Early life and career 2 Opposition to Trotsky 3 Break with Stalin (1925) 4 Opposition to Stalin (1926–1927) 5 Submission to Stalin and execution 6 Fate of the family 7 Notes 8 References 9 Further reading 9.1 Other languages 10 External links Early life and career Kamenev was born as Leo Rosenfeld in Moscow, the son of a Jewish railway worker and a Russian Orthodox Christian mother.[2] His father used the capital he earned in the construction of the Baku-Batumi railway to pay for Lev's education.[citation needed] Kamenev attended the boys' Gymnasium in Tiflis, Georgia (now Tbilisi) and later Moscow University where he became involved in political activity. His arrest in 1902 interrupted his formal education. From that point on, he worked as a professional revolutionary, and was active in the capital St. Petersburg, Moscow and Tiflis. He adopted the surname Kamenev during this period. In the early 1900s, he married Olga Bronstein, a fellow Marxist (and younger sister of Leon Trotsky, who had also adopted a different surname). The couple had two sons together.

Kamenev joined the Social Democrats in 1901.[3] He took a brief trip abroad in 1902, meeting Russian social democratic leaders living in exile, including Vladimir Lenin, whose adherent and close associate he became. He also visited Paris and met the Iskra group who published the newspaper. After attending the 3rd Congress of the Russian Social Democratic Labour Party (RSDLP) in London in March 1905, Kamenev returned to Russia to participate in the Russian Revolution of 1905 in St. Petersburg in October–December.

He went back to London to attend the 5th RSDLP Party Congress, where he was elected to the party's Central Committee and the Bolshevik Center, in May 1907, but was arrested upon his return to Russia. After Kamenev was released from prison in 1908, he and his family went abroad later in the year to help Lenin edit the Bolshevik magazine Proletariy. After Lenin's split with another senior Bolshevik leader, Alexander Bogdanov, in mid-1908, Kamenev and Grigory Zinoviev became Lenin's main assistants abroad. They helped him expel Bogdanov and his Otzovist (Recallist) followers from the Bolshevik faction of the RSDLP in mid-1909.

In January 1910, Leninists, followers of Bogdanov, and various Menshevik factions held a meeting of the party's Central Committee in Paris and tried to re-unite the party. Kamenev and Zinoviev were dubious about the idea, but were willing to give it a try under pressure from "conciliator" Bolsheviks like Victor Nogin. Lenin was adamantly opposed to re-unification, but was outvoted within the Bolshevik leadership. The meeting reached a tentative agreement. As one of its provisions, Trotsky's Vienna-based Pravda was designated as a party-financed 'central organ'. Kamenev, Trotsky's brother-in-law, was added to Pravda's editorial board as a representative of the Bolsheviks in this process. The unification attempts failed in August 1910, when Kamenev resigned from the board amid mutual recriminations.

After the failure of the reunification attempt, Kamenev continued working for Proletariy and taught at the Bolshevik party school at Longjumeau near Paris.[4] It had been founded as a Leninist alternative to Bogdanov's party school based in Capri. In January 1912, Kamenev helped Lenin and Zinoviev to convince the Prague Conference of Bolshevik delegates to split from the Mensheviks and Otzovists.

In January 1914, he was sent to St. Petersburg to direct the work of the Bolshevik version of Pravda and the Bolshevik faction of the Duma. Kamenev was arrested in November and tried, where he distanced himself from Lenin's anti-war stance. In early 1915, Kamenev was sentenced to exile in Siberia; he survived two years there until being freed by the successful February Revolution of 1917.

Before leaving Siberia, Kamenev proposed sending a telegraph thanking the Tsar's brother Mikhail for refusing the throne. He was so embarrassed later by his action that he denied ever having sent it.[5]

Lev Kamenev reads Pravda. 1921 On 25 March 1917, Kamenev returned from Siberian exile to St. Petersburg (renamed as Petrograd in 1914). Kamenev and Central Committee members Joseph Stalin and Matvei Muranov took control of the revived Bolshevik Pravda and moved it to the Right. Kamenev formulated a policy of conditional support of the newly formed Russian Provisional Government and a reconciliation with the Mensheviks. After Lenin's return to Russia on 3 April 1917, Kamenev briefly resisted Lenin's anti-government April Theses, but soon fell in line and supported Lenin until September. Kamenev and Zinoviev had a falling out with Lenin over their opposition to Soviet seizure of power in October 1917.[6] On 10 October 1917 (Old Style), Kamenev and Zinoviev were the only two Central Committee members to vote against an armed revolt. Their publication of an open letter opposed to the use of force enraged Lenin, who demanded their expulsion from the party.[7] However, when the Bolshevik-led Military Revolutionary Committee, headed by Adolph Joffe, and the Petrograd Soviet, led by Trotsky, staged an uprising, Kamenev and Zinoviev went along. At the Second All-Russian Congress of Soviets, Kamenev was elected Congress Chairman and Chairman of the permanent All-Russian Central Executive Committee. The latter position was equivalent to the head of state under the Soviet system.

Kamenev and Lenin at Gorki, 1922 On 10 November 1917, three days after the Soviet seizure of power during the October Revolution, the executive committee of the national railroad labor union, Vikzhel, threatened a national strike unless the Bolsheviks shared power with other socialist parties and dropped the uprising's leaders, Lenin and Trotsky, from the government. Zinoviev, Kamenev and their allies in the Bolshevik Central Committee argued that the Bolsheviks had no choice but to start negotiations, since a railroad strike would cripple their government's ability to fight the forces that were still loyal to the overthrown Provisional Government.[8] Although Zinoviev and Kamenev briefly had the support of a Central Committee majority and negotiations were started, a quick collapse of the anti-Bolshevik forces outside Petrograd aided Lenin and Trotsky to convince the Central Committee to abandon the negotiating process. In response, Zinoviev, Kamenev, Alexei Rykov, Vladimir Milyutin and Victor Nogin resigned from the Central Committee on 4 November 1917 (Old Style) and Kamenev resigned from his Central Executive Committee post. The following day Lenin wrote a proclamation calling Zinoviev and Kamenev "deserters."[9] He never forgot their behavior, eventually making an ambiguous reference to their "October episode" in his Testament.

Opposition to Trotsky In 1918, Kamenev became chairman of the Moscow Soviet, and soon thereafter Lenin's Deputy Chairman of the Council of People's Commissars (government) and the Council of Labour and Defence. In March 1919, Kamenev was elected as a full member of the first Politburo. His personal relationship with his brother-in-law Trotsky, which was good in the aftermath of the 1917 revolution and during the Russian Civil War, lessened after 1920. For the next 15 years, Kamenev was a friend and close ally of Grigory Zinoviev, who exceeded him in ambition.

During Lenin's illness, Kamenev was appointed as the acting Council of People's Commissars and Politburo chairman. Together with Zinoviev and Joseph Stalin, he formed a ruling 'triumvirate' (or 'troika') in the Communist Party, and played a key role in the marginalization of Trotsky. The triumvirate carefully managed the intra-party debate and delegate selection process in the fall of 1923 during the run-up to the XIIIth Party Conference, securing a vast majority of the seats. The Conference, held in January 1924 immediately prior to Lenin's death, denounced Trotsky and "Trotskyism."

In the spring of 1924, while the triumvirate was criticizing the policies of Trotsky and the Left Opposition as "anti-Leninist", the tensions between the volatile Zinoviev and his close ally Kamenev on one hand, and the cautious Stalin on the other, became more pronounced and threatened to end their fragile alliance. However, Zinoviev and Kamenev helped Stalin retain his position as General Secretary of the Central Committee at the XIIIth Party Congress in May–June 1924 during the first Lenin's Testament controversy, ensuring that the triumvirate gained more political advantage at Trotsky's expense.

Lev Kamenev, Director of the Lenin Institute of the Central Committee 1923 In October 1924, Stalin proposed his new theory of Socialism in One Country in opposition to Trotsky's theory of Permanent revolution, while Trotsky published "Lessons of October,"[10] an extensive summary of the events of 1917. In the article, Trotsky described Zinoviev and Kamenev's opposition to the Bolshevik seizure of power in 1917, something that the two would have preferred left unmentioned. This started a new round of intra-party struggle, with Zinoviev and Kamenev once again allied with Stalin against Trotsky. They and their supporters accused Trotsky of various mistakes and worse during the Russian Civil War. Trotsky was ill and unable to respond much to the criticism, and the triumvirate damaged Trotsky's military reputation so much that he was forced out of his ministerial post as People's Commissar of Army and Fleet Affairs and Chairman of the Revolutionary Military Council in January 1925. Zinoviev demanded Trotsky's expulsion from the Communist Party, but Stalin refused to go along with this and skillfully played the role of a moderate.

At the XIVth Conference of the Communist Party in April 1925, Zinoviev and Kamenev found themselves in a minority when their motion to specify that socialism could only be achieved internationally was rejected, resulting in the triumvirate of recent years breaking up. At this time, Stalin was moving more and more into a political alliance with Nikolai Bukharin and the Right Opposition, with Bukharin having elaborated on Stalin's Socialism in One Country policy, giving it a theoretical justification.

Break with Stalin (1925)

Lev Kamenev, acting Chairman of the Council of People's Commissars (Premier) Soviet Union, greeted on the military parade to celebrate 6th anniversary of the October revolution, 7 November 1923 With Trotsky mostly on the sidelines through a persistent illness, the Zinoviev-Kamenev-Stalin triumvirate collapsed in April 1925, although the political situation was hanging in the balance for the rest of the year. All sides spent most of 1925 lining up support behind the scenes for the December Communist Party Congress. Stalin struck an alliance with Nikolai Bukharin, a Communist Party theoretician and Pravda editor, and the Soviet prime minister Alexei Rykov. Zinoviev and Kamenev strengthened their alliance with Lenin's widow, Nadezhda Krupskaya, and also aligned with Grigori Sokolnikov, the People's Commissar for Finance and a candidate Politburo member. Their alliance became known as the New Opposition.

The struggle became more open at the September 1925 meeting of the Central Committee, and came to a head at the XIVth Party Congress in December 1925, when Kamenev publicly demanded the removal of Stalin from the position of the General Secretary. With only the Leningrad delegation (controlled by Zinoviev) behind them, Zinoviev and Kamenev found themselves in a tiny minority and were soundly defeated. Trotsky remained silent during the Congress. Zinoviev was re-elected to the Politburo, but Kamenev was demoted from a full member to a non-voting member, and Sokolnikov was dropped altogether. Stalin succeeded in having more of his allies elected to the Politburo.

Opposition to Stalin (1926–1927)

The photo shows the leadership of the USSR: Joseph Stalin, General Secretary of the Communist Party; Alexei Rykov, Chairman of the Council of People's Commissars (Prime Minister); Lev Kamenev, Deputy Chairman of the Council of People's Commissars (Deputy Prime Minister); Grigory Zinoviev, Chairman of the Comintern's Executive Committee. Apr 1925. In early 1926, Zinoviev, Kamenev and their supporters gravitated closer to Trotsky's supporters; with the two groups forming an alliance, which became known as the United Opposition. During a new period of intra-Party fighting between the July 1926 meeting of the Central Committee and the XVth Party Conference in October 1926, the United Opposition was defeated and Kamenev lost his Politburo seat at the Conference.

Kamenev continued to oppose Stalin throughout 1926 and 1927, resulting in his expulsion from the Central Committee in October 1927. After the expulsion of Zinoviev and Trotsky from the Communist Party on 12 November 1927, Kamenev was the United Opposition's chief spokesman within the Party, representing its position at the XVth Party Congress in December 1927. Kamenev used the occasion to appeal for reconciliation among the groups. His speech was interrupted 24 times by his opponents - Bukharin, Ryutin, and Kaganovich, making it clear that Kamenev's attempts were futile.[11] The Congress declared United Opposition views incompatible with Communist Party membership; it expelled Kamenev and dozens of leading Oppositionists from the Party. This paved the way for mass expulsions in 1928 of rank-and-file Oppositionists, as well as sending prominent Left Oppositionists into internal exile.

Kamenev's first marriage, which had begun to disintegrate in 1920, as a result of his reputed affair with the British sculptress Clare Sheridan, ended in divorce in 1928 when he left Olga Kameneva and married Tatiana Glebova.[12][13] They had a son together, Vladimir Glebov (1929–1994).[14]

Submission to Stalin and execution While Trotsky remained firm in his opposition to Stalin after his expulsion from the Party and subsequent exile, Zinoviev and Kamenev capitulated almost immediately and called on their supporters to follow suit. They wrote open letters acknowledging their mistakes and were readmitted to the Communist Party after a six-month cooling-off period. They never regained their Central Committee seats, but they were given mid-level positions within the Soviet bureaucracy. Kamenev and, indirectly, Zinoviev, were courted by Bukharin, then at the beginning of his short and ill-fated struggle with Stalin, in the summer of 1928. This activity was soon reported to Joseph Stalin and used against Bukharin as proof of his factionalism.

Zinoviev and Kamenev remained politically inactive until October 1932, when they were expelled from the Communist Party for failure to inform on oppositionist party members during the Ryutin Affair. After again admitting their alleged errors, they were readmitted in December 1933. They were forced to make self-flagellating speeches at the XVIIth Party Congress in January 1934, where Stalin paraded his erstwhile political opponents, showing them to be defeated and outwardly contrite.

The murder of Sergei Kirov on 1 December 1934 was a catalyst for what are called Stalin's Great Purges, as he initiated wide-sweeping show trials and executions of opponents. Grigory Zinoviev, Kamenev and their closest associates were again expelled from the Communist Party and were arrested in December 1934.

During this time Kamenev wrote a letter to Stalin, saying:

Bust of Kamenev by Clare Sheridan At a time when my soul is filled with nothing but love for the party and its leadership, when, having lived through hesitations and doubts, I can boldly say that I learned to highly trust the Central Committee's every step and every decision you, Comrade Stalin, make," Kamenev wrote. "I have been arrested for my ties to people that are strange and disgusting to me.

The men were tried in January 1935 and were forced to admit "moral complicity" in Kirov's assassination. Zinoviev was sentenced to ten years in prison and Kamenev to five. Kamenev was charged separately in early 1935 in connection with the Kremlin Case and, although he refused to confess, was sentenced to ten years in prison.

In August 1936, after months of careful preparations and rehearsals in Soviet secret police prisons, Zinoviev, Kamenev and 14 others, mostly Old Bolsheviks, were put on trial again. This time the charges including forming a terrorist organization that allegedly killed Kirov and tried to kill Stalin and other leaders of the Soviet government. This Trial of the Sixteen (or the trial of the "Trotskyite-Zinovievite Terrorist Center") was one of the Moscow Show Trials, and it set the stage for subsequent show trials. Old Bolsheviks were forced to confess increasingly elaborate and monstrous crimes, including espionage, poisoning, sabotage, and so on. Like other defendants, Kamenev was found guilty and executed by firing squad on 25 August 1936.[citation needed]

In 1988, during perestroika, Kamenev, Zinoviev and his co-defendants were formally cleared of all charges by the Soviet government.

Fate of the family After Kamenev's execution, his relatives suffered similar fates. Kamenev's second son, Yu. L. Kamenev, was executed on 30 January 1938, at the age of 17. His eldest son, air force officer A.L. Kamenev, was executed on 15 July 1939, at the age of 33. His first wife, Olga, was executed on 11 September 1941, in the Medvedev forest outside Oryol, together with Christian Rakovsky, Maria Spiridonova, and 160 other prominent political prisoners.[14] Only his youngest son, Vladimir Glebov, survived Stalin's prisons and labor camps, living until 1994.[15] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%91_%D7%A7%D7%9E%D7%A0%D7%99...

See also: https://spartacus-educational.com/RUSkamenev.htm

לב בוריסוביץ' קמנייב

' (רוסית: Лев Борисович Каменев, להאזנה (מידע • עזרה); 18 ביולי 1883 - 25 באוגוסט 1936), מהפכן רוסי בולשביקי ופוליטיקאי סובייטי בכיר ממוצא יהודי. היה במשך כשבועיים, ראש המדינה הסובייטית הראשון (9 בנובמבר 1917 - 21 בנובמבר 1917). ייסד את הפוליטבירו ב-1919 והיה היושב ראש שלו בשנים 1924-1923. שמו המקורי היה לב רוזנפלד (Лев Розенфельд).

תוכן עניינים 1 לפני מהפכת 1917 2 במהפכה 3 לאחר מהפכת 1917 4 עם זינובייב וסטלין כנגד טרוצקי (1924-1923) 5 ההתנגשות עם סטלין (1925) 6 נישואים שניים 7 עם טרוצקי וזינובייב כנגד סטלין (1927-1926) 8 הכניעה לסטלין (1934-1928) 9 המשפט וההוצאה להורג 10 קישורים חיצוניים 11 הערות שוליים לפני מהפכת 1917 קמנייב נולד במוסקבה לאב יהודי שהיה פועל רכבת ואם נוצרייה אורתודוקסית שהייתה עקרת בית[1]. קמנייב למד באוניברסיטאות טביליסי ומוסקבה אך לימודיו נקטעו עם מעצרו ב-1902 בגין פעילות מהפכנית. הוא הצטרף למפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית ב-1901 והשתייך לבולשביקים כשזו התפצלה לסיעות הבולשביקים והמנשביקים באוגוסט 1903. הוא היה פעיל מאוד בסנקט פטרבורג, במוסקבה ובטביליסי בארגון פעילות בולשביקית מהפכנית, ואף נשא לאישה את אחותו של טרוצקי, אולגה קמנייבה.

קמנייב יצא מרוסיה ב-1902 ונפגש עם המנהיגים הקומוניסטיים בגלות ובהם לנין, עמו התיידד. הוא שב לרוסיה ב-1905 והשתתף במהפכת 1905 בסנקט פטרבורג באוקטובר ודצמבר של אותה שנה. הוא נבחר כציר לוועד המרכזי של הבולשביקים אך נעצר במאי 1907 באחת מחזרותיו לרוסיה ממערב אירופה. הוא שוחרר שנה לאחר מכן ויצא שוב לחו"ל לערוך יחד עם לנין את כתב העת "פרולטרי". לאחר הסכסוך בין לנין לאלכסנדר בוגדנוב באמצע 1908 היו קמנייב וזינובייב עוזריו העיקריים והקרובים של לנין וניטרלו את אנשי בוגדנוב.

בינואר 1910 נפגשו הלניניסטים, אנשי בוגדנוב וסיעת המנשביקים בוועידת מרכז המפלגה בפריז לשם איחוד השורות. קמנייב וזינובייב לא אהדו את הרעיון אך נכנעו ללחצים של פשרנים בולשביקים כוויקטור נוגין. לנין עצמו התנגד גם כן, אך קולו לא עמד לו כנגד חברי הנהגה אחרים. אחת מהחלטות הוועידה הייתה שהעיתון "פראבדה", שבשליטתו של טרוצקי בווינה, יהיה "האורגן המרכזי" של המפלגה. קמנייב, גיסו של טרוצקי, מונה כעורך מטעם הבולשביקים בעיתון אך פרש עקב סכסוכים אידאולוגיים באוגוסט 1910, מה שהביא את הקץ על איחוד פלגי הקומוניסטים.

קמנייב המשיך לעבוד ב"פרולטרי" ולימד בבית הספר הבולשביקי בפרבר של פריז, שנוצר כאלטרנטיבה לניניסטית לבית מדרשו של בוגדנוב באי קאפרי. בינואר 1912 קמנייב, זינובייב ולנין שכנעו את צירי ועידת פראג הבולשביקית לפרוש מן המנשביקים והאוטזוביסטים (אנשי בוגדנוב). בינואר 1914 הוא נשלח לסנקט פטרבורג לפקח על "פראבדה" וצירי הבולשביקים לדומה. קמנייב נעצר בפרוץ מלחמת העולם הראשונה והועמד למשפט, שבו הפריד עצמו מהקו האנטי-מלחמתי של לנין. הוא נידון לגלות בסיביר ושהה שם שנתיים: מתחילת 1915 ועד ששוחרר בהפיכת פברואר 1917.

במהפכה

קמנייב ולנין, 1922 לאחר שחזר לסנקט פטרבורג (פטרוגרד מ-1914) מגלותו בסיביר באמצע מרץ 1917, השתלט קמנייב עם סטלין ומטביי מוראנוב על העיתון פראבדה, החיה אותו ונקט בו קו ימני יותר. הוא הוביל בו קו של תמיכה בממשלה הזמנית ופיוס עם המנשביקים. לאחר שלנין חזר לרוסיה ב-3 באפריל 1917, קמנייב התנגד לו בתחילה, אך עד מהרה תמך בו בגלוי בעיתונו.

קמנייב וזינובייב היו היחידים בוועדה המרכזית של המפלגה שהצביעו נגד מהפכה חמושה, בכך הם עוררו את זעמו של לנין שאף תבע להדיחם מהמפלגה. עם זאת, כאשר הסובייט הפטרוגרדי בהנהגת טרוצקי התקומם, הם תמכו בו. ב-9 בנובמבר 1917, בסיומו של קונגרס הסובייטים הכל-רוסי השני, שביסס את מעמדם של הבולשביקים (27 באוקטובר לפי הלוח היוליאני הישן, שנהג אז ברוסיה) נבחר קמנייב ליו"ר הקונגרס ויו"ר קבוע של הוועד המבצע המרכזי הכל-רוסי. תפקיד זה היה שקול לראש המדינה הסובייטית, אף שמרבית הכוח הפוליטי הייתה בידי הוועד המרכזי של הבולשביקים.

שלושה ימים לאחר שהבולשביקים תפסו את השלטון במהפכת אוקטובר, איים איגוד עובדי מסילות הברזל "ויקז'ל" בשביתה, בדרישה לשתף אותם ומפלגות סוציאליסטיות אחרות בשלטון ולהדיח את לנין וטרוצקי. זינובייב, קמנייב וחוגם טענו כי אין ברירה אלא לפתוח במשא ומתן עם איגוד מסילות הברזל, שכן שביתה הייתה מסכנת באופן חמור את יכולת הבולשביקים להעביר כוחות ולהילחם בכיסי ההתנגדות שנותרו נאמנים לממשלה הזמנית. הם זכו בתחילה בתמיכה בעמדתם בוועידה המרכזית, אך תבוסה מפתיעה של האנטי-בולשביקים בסמוך לפטרוגרד איפשרה ללנין וטרוצקי לשכנע את הוועידה שהמשא ומתן מיותר. בתגובה התפטרו זינובייב, קמנייב, אלכסיי ריקוב, ולדימיר מיליוטין וויקטור נוגין מהוועדה המרכזית ב-21 בנובמבר (8 בנובמבר 1917 לפי הלוח היוליאני הישן). קמנייב התפטר גם מתפקידו כראש הוועדה המבצעת ובמקומו נבחר יעקב סברדלוב, יהודי אף הוא. לנין כינה את המתפטרים "עריקים", במנשר שכתב למחרת ולא שכח לעולם את התנהגותם זו.

לאחר מהפכת 1917 ב-1918 היה קמנייב ליושב ראש של הסובייט של מוסקבה, ולאחר מכן גם סגנו של לנין בסובנארקום ובמועצת העבודה וההגנה. במרץ 1919 נבחר קמנייב להיות חבר מלא בפוליטבירו הראשון. יחסיו האישיים עם טרוצקי, גיסו, רק השתפרו והלכו לאחר 1920 ובמהלך 15 השנים שלאחר מכן הוא היה ידיד קרוב ולחליפין גם בן ברית פוליטי שלו ושל גריגורי זינובייב השאפתן.

עם זינובייב וסטלין כנגד טרוצקי (1924-1923) במהלך ימי מחלתו של לנין, קמנייב היה יו"ר הסובנארקום והפוליטבירו. עם זינובייב וסטלין הוא יצר "טריאומויראט" (שלישייה, ברוסית "טרויקה") במפלגה הקומוניסטית שמילאה תפקיד מכריע בהדרת טרוצקי. הם הצטיינו בפוליטיקה פנים מפלגתית והבטיחו תמיכה רבה לעצמם בוועידת המפלגה ה-13, שנערכה בינואר 1924, מעט לפני מות לנין. בוועידה זו הוקעו טרוצקי וה"טרוצקיזם".

לאחר הרחקתו של טרוצקי גאו המתחים בשלישייה וסיכנו את הברית הרופפת בין חבריה. עם זאת, זינובייב ובמיוחד קמנייב סייעו לסטלין לשמור על מקומו כמזכ"ל הוועדה המרכזית. זה האחרון לא זכר להם חסד ולאחר שהבטיח את מעמדו העביר עליהם ביקורת ציבורית שפירקה את הטרויקה.

לאחר שטרוצקי פרסם את "לקחי אוקטובר", סיכומו המקיף למאורעות 1917, נצטיירו בו קמנייב וזינובייב כמתנגדים למהפכה בולשביקית אלימה, דבר שהם העדיפו שלא יוזכר. גילוי מחודש זה הצית מערבולת של מאבקים פנים מפלגתיים ושוב חברו זינובייב וקמנייב לסטלין כנגד טרוצקי. הם האשימו אותו בניהול כושל של מלחמת האזרחים הרוסית והזיקו למוניטין הצבאי שלו עד כדי כך שהוא נאלץ להתפטר מתפקידו כקומיסר העממי של הצבא והצי ויו"ר המועצה הצבאית המהפכנית בינואר 1925. זינובייב אף תבע להדיח את טרוצקי מהמפלגה כליל, אך סטלין, שביקש להצטייר כפשרן, מנע זאת.

ההתנגשות עם סטלין (1925) כשטרוצקי הורחק שוב, החלה הטרויקה סובלת שוב ממתחים בין חבריה מראשית 1925. סטלין והצמד קמנייב וזינובייב החלו נערכים לקונגרס המפלגה ה-14 מאחורי הקלעים. סטלין כרת ברית עם התאורטיקן הקומוניסטי ועורך פראבדה, ניקולאי בוכארין וכן עם ראש הממשלה אלכסיי ריקוב. זינובייב וקמנייב התקרבו לאלמנת לנין, נדייז'דה קרופסקאייה וכן לגריגורי סוקולניקוב, שר האוצר.

המאבק הפך גלוי בספטמבר 1925, בפגישת הוועדה המרכזית, וביתר שאת בקונגרס המפלגה ה-14, בדצמבר 1925. שם קמנייב דרש בפומבי את הדחתו של סטלין מתפקיד המזכ"ל. קמנייב נהנה רק מתמיכת הפלג הלנינגרדי שהיה בשליטת זינובייב, ומצא עצמו בדעת מיעוט זעום. טרוצקי לא התערב וכך זינובייב נבחר בשנית לפוליטבירו אך קמנייב הודח ממעמד חבר מלא למעמד משקיף. סוקולניקוב תומכו הורחק כליל מהפוליטבירו בעוד שתומכי סטלין נבחרו ברוב גדול.

נישואים שניים בסוף שנות העשרים עלו נישואיו הראשונים של קמנייב על שרטון, לאחר שנודע ברבים שניהל ב-1920 רומן עם הפסלת הבריטית קלייר שרידן. בסוף שנות העשרים הוא נפרד מאולגה קמנייבה לטובת טטיאנה גלבובה. מגלבובה נולד לו בן בשם ולדימיר (1929-1994).

עם טרוצקי וזינובייב כנגד סטלין (1927-1926) במהלכים הפוליטיים של אביב 1926, התקרבו זינובייב, קמנייב ותומכיהם לטרוצקי, ויצרו ברית עמו ועם פלגים קטנים אחרים במפלגה הקומוניסטית. הם קראו לעצמם "האופוזיציה המאוחדת". אופוזיציה זו לא זכתה לתמיכה בוועידת המפלגה ה-15 (אוקטובר 1926) וקמנייב איבד כליל את מושבו בפוליטבירו.

קמנייב המשיך להתנגד לסטלין והודח מהוועדה המרכזית של המפלגה באוקטובר 1927. אחריו הודחו גם זינובייב וטרוצקי כליל מן המפלגה. קמנייב המשיך להיות הדובר הרשמי של זרם האופוזיציה במפלגה הקומוניסטית, עד אשר בקונגרס המפלגה ה-15 (דצמבר 1927) הוקעו דעותיו כבלתי תואמות את הקו הרשמי של המפלגה וסותרות את החברות בה. כתוצאה מכך, הודחו הוא ועשרות מנהיגי אופוזיציה אחרים משורות המפלגה. חלקם אף נשלחו לגלות בסיביר ב-1928.

הכניעה לסטלין (1934-1928) בעוד שטרוצקי נותר בעמדה אידאולוגית מנוגדת לזו של סטלין גם לאחר גירושו מהמפלגה והגלייתו, זינובייב וקמנייב התפשרו כמעט מיד וקראו לתומכיהם לנהוג כמותם. הם כתבו מכתבים פומביים לסטלין בהם הודו בשגיאותיהם והוחזרו למפלגה הקומוניסיטית לאחר תקופת צינון של חצי שנה. הם מעולם לא שבו למעמד בכיר בוועד המרכזי, אלא ניתנו להם תפקידי ביניים. בוכארין חיזר אחר תמיכת קמנייב וזינובייב בתחילת מאבקו הקצר וחסר התועלת בסטלין, בקיץ 1928.

הצמד נותר בלתי פעיל פוליטית עד אוקטובר 1932, אז הודחו בשנית מן המפלגה לאחר שלא דיווחו על פעולות אופוזיציוניות במהלך פרשת ריוטין. הם שוב הכו על חטאיהם בפומבי והתקבלו מחדש בדצמבר 1933. הם אולצו לשאת נאומי הלקאה עצמית בקונגרס המפלגה ה-17 (ינואר 1934) כשסטלין חגג את ניצחונו הפוליטי.

המשפט וההוצאה להורג לאחר פתיחת הטיהורים הגדולים בעקבות רצח קירוב (1 בדצמבר 1934), הודחו שוב קמנייב, זינובייב ותומכיהם הקרובים מהמפלגה והושמו במעצר. הם נשפטו בינואר 1935 ואולצו להודות במעורבות ברצח קירוב. זינובייב נשפט לעשר שנות מאסר וקמנייב לחמש.

באוגוסט 1936 הם ו-14 מתומכיהם הוותיקים הואשמו שוב בפיקוד על ארגון טרור שחיסל את קירוב ועמד לחסל גם את סטלין. "משפט ה-16" היה הראשון מבין משפטי הראווה של מוסקבה שבו התוודו כביכול בולשביקים ותיקים על מזימות הרעלה, חבלה, ריגול וכדומה. כמו יתר הנאשמים, קמנייב נמצא אשם והוצא להורג ב-25 באוגוסט 1936. הוצאת ה-16 להורג שברה טאבו חשוב: בולשביקים ותיקים, ובפרט נודעים כקמנייב וזינובייב, לא הוצאו להורג עד אותה עת בידי סטלין. לאחר זינובייב וקמנייב נסללה הדרך למעצרים המוניים והוצאות להורג של בולשביקים ותיקים בשנים 1938-1937.

גם משפחתו של קמנייב נרדפה בשנים 1941-1938. רעייתו הראשונה, אולגה, שהייתה אחותו של טרוצקי, הוצאה להורג, וכך גם שני הבנים שילדה לו. בנו הצעיר, מאשתו השנייה, נשלח למחנות הגולאג, אך שרד.

באופן רשמי, טוהרו זינובייב, קמנייב ויתר הנאשמים במשפט ה-16 על ידי הממשלה הסובייטית ב-1988, במהלך הפרסטרויקה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%91_%D7%A7%D7%9E%D7%A0%D7%99...

Лев Борисович Каменев (Розенфельд, 6 (18) июля 1883 года — 25 августа 1936 года) — российский революционер, советский партийный и государственный деятель. Видный большевик, соратник Ленина. Председатель Моссовета (1918—1926); с 1922 года — заместитель председателя СНК и СТО, а после смерти Ленина — председатель СТО до января 1926 года. Член ЦК в 1917—1927 годах, член Политбюро ЦК в 1919—1926 годах, а затем кандидат в члены Политбюро. Член ЦИК и ВЦИК СССР.
В 1936 году осуждён по делу «Троцкистско-зиновьевского центра» и расстрелян. Посмертно реабилитирован в 1988 году.

---

Лев Борисович Каменев (Розенфельд) Родился 6.07.1883, Москва; еврей; образование незаконченное высшее; исключен из ВКП(б) в 1934 г. (исключался в 1927 и 1933 гг., был восстановлен);

этапирован в Москву. 5 марта 1935 г.

Приговорен: ВКВС СССР 27 июля 1935 г., обв.: по делу о к.-р. группах в правительственной библиотеке Кремля, комендатуре Кремля и др.

Приговор: к 10 годам тюремного заключения. Содержался в Верхнеуральской тюрьме особого назначения.

~ Источник: Москва, расстрельные списки - Донской крематорий

~ Жертвы политического террора в СССР, 4-ое издание

---

Лев Борисович Каменев (Розенфельд) Родился 6.07.1883, Москва; еврей; образование незаконченное высшее; исключен из ВКП(б) в 1934 г. (исключался в 1927 и 1933 гг., был восстановлен); директор Института мировой литературы им.М.Горького АН СССР, в 1919-1925 гг. член Политбюро ЦК. Проживал: Москва, Карманницкий пер., д.3, кв.5 (др. адрес - ул.Манежная, д.9, кв.13).

Приговорен: ОСО при Коллегии ОГПУ СССР 11 октября 1932 г.

Приговор: к ссылке на 3 года. Ссылку отбывал в Минусинске.

~ Источник: Москва, расстрельные списки - Донской крематорий

~ Жертвы политического террора в СССР, 4-ое издание

---

Лев Борисович Каменев (Розенфельд) Родился 6.07.1883, Москва; еврей; образование незаконченное высшее; исключен из ВКП(б) в 1934 г. (исключался в 1927 и 1933 гг., был восстановлен); ссыльный. Проживал: Минусинск, ул.Штабная, д.19.

Арестован 16 декабря 1934 г.

Приговорен: ВКВС СССР 16 января 1935 г., обв.: по обвинению в руководстве к.-р. террористической организацией.

Приговор: к 5 годам тюремного заключения. Содержался в Челябинском политизоляторе особого назначения.

~ Источник: Москва, расстрельные списки - Донской крематорий

~ Жертвы политического террора в СССР, 4-ое издание

---

Профиль создан автоматически, исходя из отчества и фамилии репрессированного ребёнка

~ Источник: Ленинградский мартиролог: 1937-1938

~ Жертвы политического террора в СССР, 4-ое издание