Rabi Avraham Shlomo Zalman Tzoref

ביטוח לאומי - דף הנצחה

סיפורי ארץ-ישראל - מצבות מדברות 1950 – 1850

ויקיפדיה עברית

אנציקלופדית תדהר לחלוצי הישוב

Facebook for descendants of Zalman Tsoref (in Hebrew) https://www.facebook.com/groups/salomonfamily/?fref=ts

a Jew who was brutally attacked by a knife wielding Arab on a quiet street in the walled city of Yerushalayim while he made his way in the pre-dawn hours to daven Vasikin.

That Jew, who was mortally wounded in the attack, succumbed to his injuries on the 19th of Elul 1851.

He is considered the first victim of terror in the ‘modern era’.

שליח ציון: Messenger of Zion.

An excellent and informative film about the life of Rav Avraham Shlomo Zalman Tzoref was produced. The full movie can be viewed at: https://www.youtube.com/watch?v=eGoN_Wjplak

"From: Salomon Family: 200 Years in Israel Website: Avraham Shlomo Zalman Zoref RASHAZ, Zalman Tsoref ("Zalman the Silversmith")

On the morning of Hoshana Rabbah [the seventh day of Sukkot] 1811, a small ship arrived at the port of Acre; a tall, handsome, bearded man debarked, accompanied by his wife and their three small children. This was Rabbi Avraham Shlomo Zalman, known as Zalman Tsoref. In years to come, Zalman Tsoref would become the founder of one of the largest Ashkenazi families in Israel. Today his descendents number more than 20,000. Zalman Tsoref was born in 1789 in the town of Keyden in Lithuania. Inspired by Rabbi Eliyahu of Vilna (HaGra), who called upon his disciples to make aliya to the Holy Land, the twenty-year-old Zalman Tsoref decided to go to Jerusalem and make a fresh start. But unlike most olim to the Holy Land, who wanted to study the Torah only, Zalman was determined to combine Torah studies with craftsmanship. And so the family's journey began, in a single-horse wagon. After a perilous and exhausting journey of five months, they reached Istanbul, where they had to suspend their journey for a few months until the right ship was made available to take them to Eretz Yisrael. During that time, Zalman learned gold crafting, a skill that would later provide him with his livelihood. This is how he earned the name Zalman Tsoref ("the goldsmith"). Around eight months after their arrival in Istanbul, the right ship was found, and Zalman and his family sailed to the port of Acre. Upon their arrival, they were informed by the local Jews that they would not be able to settle in Jerusalem; at that time no Jews of Ashkenazi descent were allowed to enter the Holy City. This was because Muslim creditors demanded that the debts left behind by the Ashkenazi community in former years be paid off by any arriving Ashkenazi. Left with little choice, Zalman and his family travelled to Zephat and settled there for a short while. In 1813 a large-scale epidemic spread in the north of the country and many residents fled the region. Zalman regarded this as an opportunity to make his way to Jerusalem and he convinced around ten families from Zephat to join him. Dressed as Sephardic Jews, the group stole into the Old City late at night. Now settled in Jerusalem, Zalman pursued his Torah studies but also opened a Goldsmith workshop and store. Thanks to his talents as an artisan, many clients--Jewish and Arab alike--attended the store; thanks to his pleasant manner, he managed to build personal ties with representatives of all communities, and became known as a peacemaker and a conciliator. Some time has elapsed, the Ashkenazi community of Jerusalem grew rapidly, and disputes began to arise with the Sephardic community over the allocation of donations received from communities in the Diaspora. Both sides embraced Zalman as their representative, and he travelled to Europe to collect donations to support Jews in both communities, and to ask the great Rabbis of Europe to decide how the money should be divided up. During this trip Zalman began to raise money also for the purpose of renovating the Ashkenazi synagogue complex "HaKhurba" ("The Ruin") which has burnt down, a cause that was to become the focus of his life. Zalman Tsoref traveled to Europe many additional times and earned success and the respect of all. He became one of the leaders of the Ashkenazi community of Jerusalem, but was also respected by the Sephardic community. In the course of his most important trip, Zalman Tsoref reached Egypt and visited its ruler Mohammad Ali. He managed to obtain from him the firman (royal mandate) he longed for, which would allow him to renovate the HaKhurbah complex and build synagogues there. He also received an official document annulling the debts of the Ashkenazi community from previous generations. In 1836 Zalman Tsoref devoted himself to the erection of the Menahem Zion synagogue in HaKhurbah's lot. Upon its completion Zalman began to prepare the blueprints for a large synagogue near by, despite the objections of Muslim creditors who were hostile to him, and also of Rabbi Bardaki and his followers who wanted to build this synagogue elsewhere. During that same year Zalman and a group of friends volunteered to help the casualties of a large earthquake in Zephat. They gave physical assistance, which involved also the rescuing of survivors at great personal risk, and also offered financial aid. In the next few years Zalman continued to raise money for the needy of various communities, as well as for building institutions and hospitals (especially Bikur Kholim hospital). Yet he still found time to work as a goldsmith for his livelihood. His determination to renovate HaKhurbah kindled the hatred of the local Arabs, and it cost him his life. In 1851 he was murdered near HaKhurbah, and never got the privilege to see the construction of the synagogue. It was his son Mordecai-- who continued his father's efforts to raise funds and plead for the consent of the Ottoman regime--who in 1864 got to celebrate the inauguration of the Bet Yaakov synagogue, known as HaKhurbah synagogue.

Zalman Tsoref's Personality He was a visionary, but also a practical man. He achieved many things due to his energy, his many talents, his willingness to pay a personal price, his courage, and his pleasing manner. During his lifetime, many even attributed to him supernatural qualities. Zalman Tsoref was a leader who put himself in the service of the public. He was a proud man, without being condescending. He was proud of his deeds but humble in his relations with others. He was loved by all who knew him, but he also knew how to be insistent and forceful with his enemies when the situation called for it."

Website: http://www.salomon200.com/

מאבות הישוב

סייע בהקמת בית הכנסת החורבה שברובע היהודי

נרצח על רקע זה

הוכר כנפגע פעולות האיבה הראשון של מדינת ישראל

מחדשי היישוב האשכנזי בירושלים בראשית מאה ה-19. בשנת 1836 הוא השיג את רשות שליט הארץ לחדש את ההתיישבות של יהדות אשכנז בירושלים: בניית בית הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד ומתן פטור מהחוב שחל על בני העדה.

צורף נולד בבעיר קידאן שבליטא לאביו יעקב. בילדותו למד תורה עם אחד מתלמידי הגר"א וממנו ספג את השאיפה לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל.

בהושענא רבה תקע"ב (אוקטובר 1811) ירד לחוף נמל עכו, עם אשתו בעליית תלמידי הגר"א והתיישב בצפת. הוא בקש להשתלב בהווי המקומי: החל לעבוד כצורף, החליף את לבושו לבגדים המקובלים על יהודי ספרד ולמד את השפה הערבית.

בשנת 1812 עלה לירושלים, בעלייה שבראשה עמד רבי מנחם מנדל משקלוב. באותה תקופה הייתה ירושלים סגורה בפני עליית יהודים אשכנזים, בגלל חוב ישן של רבי יהודה החסיד. צורף ומשפחתו נכנסו לעיר בתור יוצאי ספרד.

בבואו לירושלים פתח חנות לצורפות, ממנה קיבל את הכינוי "צורף". עם זאת, יש משערים ששם המשפחה צורף הגיע אליו מאבותיו, וכי הוא נכדו של רבי העשיל צורף, מקובל שבתאי שפעל בווילנה[1].

באותן השנים נהג לצאת לחו"ל בתור שד"ר על מנת לאסוף תרומות לטובת היישוב הספרדי בירושלים. היו שהתנכלו לו וכאשר הגיע לאחד הקהילות באיטליה חשדו בו ראשי הקהילה כי הוא מתחזה. כאשר עמדו על הטעות התנצלו לפניו ושמו התפרסם בקהילות איטליה [2]. הצלחתו בגיוס התרומות הביאה לכך שייזום תוכנית לשיקום שטח בית הכנסת "חורבת רבי יהודה החסיד" והפיכתו למרכז יישוב יהודי. ואכן בשנת 1836 יצא למצרים ובעזרת הקונסולים של רוסיה ואוסטריה, קיבל פירמאן (צו מלכותי) ממוחמד עלי באשא, שליט מצרים (ששלט באותה עת בארץ ישראל), אשר ציווה "כי הרשות בידי העדה האשכנזית להקים את "דיר שיכנז", דהיינו:"חצר האשכנזים", (לימים "החורבה"), ולבנות בתוכה מעונות ובתי כנסת ואסר לתבוע מהם את חובות אבותיהם". ‏‏[3]

יהוסף שווארץ בספרו "תבואות הארץ" כותב: "ביום י"ט אלול התחלנו לפנות האשפה והזבל ויחלו לבנות. עד פרשת וארא תקצ"ז נגמר בית המדרש וכבר יכולנו להתפלל בו ונחנכה ביום ההוא בשמחה גדולה: ברוך מציב גבולות אלמנה ויקרא את שמו "מנחם ציון" או בפי העם "בית המדרש הישן". ויבנו עוד כל הבנינים והבתים הנחרבים והנהרים אשר בכל החצר הגדול הזה" ‏‏[4]. כך היו במרכז של העדה האשכנזית מושב לבית דין צדק, תלמוד תורה לנערים וישיבה.

השלמת הבנייה עוררה מורת רוח בקרב בעיני תושבי ירושלים הערביים, והם חיפשו דרכים לנקום בו. כל זמן שהיה הממונה היחיד על כספי החורבה, דאג להעביר כספים למנהיגי הערבים "למען השלום". אולם כאשר גדל היישוב, וקמו מנהיגים וממונים חדשים, נאלץ לחדול מלתת שלמונים לערבים. דבר זה הקים נגדו אויבים רבים [%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]. פעמיים התנקשו בחייו. פעם אחת ירה בו ערבי אך החטיא את המטרה. היורה נמצא למחרת טבוע בבור. בפעם השנייה, בדרכו אל בית הכנסת "מנחם ציון" להתפלל תפילת ותיקין, התנפלו עליו מספר ערבים, והכוהו בחרב בראשו. החרב פגעה במוחו וגרמה לשיתוק זכרונו. כעשרה חודשים ניסו להצילו.

ביומו האחרון, עם גסיסתו, קרא לכל בני משפחתו, ציווה להדליק נרות, בקש להכין כיסאות לאורחים הרבים והחשובים שיבואו לבקרו. שאל לשלום כל אחד מבני משפחתו וכך "יצאה נשמתו היפה, האמיצה, המסורה לעיר קדשו, בחברת בני ביתו הנאהבים והנעימים"[2]. נפטר בי"ט באלול ‏‏[5] ה'תרי"א (1851)

פרנסי העדה הספרדית, הממונים על בית הקברות סירבו להביאו למנוחת עולמים עד אשר ישלם את חובו מימי היותו שד"ר. רק לפי בקשת רבי שמואל סלנט רבה של העדה האשכנזית מהחכם באשי הושגה לו אחוזת קבר ליד קבר זכריה בהר הזיתים.

צורף מוזכר כאחד מנרצחי הטרור הראשונים בארץ ישראל בעת החדשה[6].

בנו, מרדכי סלומון, הסב את הכינוי הידישאי של אביו מ"זלמן" ל"סולומון" (כנראה בהשפעת ה"סולימאן" הרווח בערבית) ואימצו כשם משפחתם. עם זאת, עדיין נודע מרדכי בסביבתו כ "מרדכי צורף".

נכדו, הרב יואל משה סלומון, היה ממייסדי פתח תקווה, ונינו, חיים סלומון, היה ממייסדי חברת התרופות "סלומון לוין ואלשטיין" שממנה התפתחה חברת התרופות טבע.

צאצאיו, שלפני עשור מנו כ-13 אלף איש ואשה רשומים, שייכים לאילן הענקי של משפחת סלומון ונושאים 800 שמות משפחה שונים (איריס מילנר, אף היא מצאצאי הראש"ז, סיפרה על השושלת הזאת במוסף "הארץ" לפני 13 שנה). שם המשפחה של הצאצאים נהפך לסלומון כעבור שלושה דורות.

הצאצא המפורסם ביותר היה יואל משה סלומון, ממייסדי פתח תקוה. הסלומונים, צאצאי יואל משה שרכש קרקעות ופרדסים ושבבית הדפוס שלו בירושלים הדפיסו את "החבצלת" ו"יהודה וירושלים", הם בעלי חברת התרופות "טבע" - למשל, אלי הורוביץ, יו"ר טבע ובני משפחתו. גם השופט מישאל חשין, נגיד בנק ישראל לשעבר ד"ר משה מנדלבאום, מיכל מודעי, העיתונאי לשעבר בעז עברון, מי שהיה שופט בית המשפט העליון דב לוין, העיתונאי לשעבר שוקי בן עמי, ועוד רבים וידועים שייכים למשפחת סלומון, או קשורים אליה. זו היא אולי המשפחה היהודית האשכנזית הגדולה בעולם, וגיבורה הראשון, לא היה יואל משה סלומון, כפי שנהוג להניח, אלא דווקא סבו - הראש"ז.

   * יעקב יערי-פולסקין, הגואל שבא לירושלים, (בתוך) חולמים ומגשימים, הוצאת מ.מזרחי - תל אביב, 1967

* שמחה מנדלבוים, צאצאי הראש"ז- עשרה דורות בארץ ישראל, 1994.
[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] קישורים חיצוניים

   * דף לזכר אברהם שלמה זלמן צורף, באתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה, של המוסד לביטוח לאומי

* משה קטן, דרכונו של צורף, אתר סנונית
* אברהם ריבלין, חורבת רבי יהודה החסיד, אתר דעת.
[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] הערות שוליים

  1. ^ יהודה ליבס, של השבתאי ר' העשיל צורף מווילנא בכתבי ר' מנחם מנדל משקלוב תלמיד הגאון מווילנא ומייסד היישוב האשכנזי בירושלים'. קובץ DOC

2. ^ 2.0 2.1 הגואל שבא לירושלים
3. ^ ‏המקור: רבי אברהם משה לונץ מצוטט בהגואל שבא לירושלים‏
4. ^ ‏עמוד תע"ב‏
5. ^ ‏לפי תבואות הארץ תשעה באב‏
6. ^ אברהם שלמה זלמן צורף באתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה.
קטגוריות: אנשי ירושלים | אנשי עליות קודמות | חללי טרור ביישוב | יהודים הקבורים בהר הזיתים | משפחת סלומון | רבנים ארץ ישראליים | שד"רים

קטגוריה מוסתרת: ויקיפדיה: ערכים הדורשים מקורות

ראה גם:

צורף נולד בבעיר קידאן שבליטא לאביו יעקב. בילדותו למד תורה עם אחד מתלמידי הגר"א וממנו ספג את אהבת ציון, והשאיפה לקיים את מצוות יישוב הארץ, כפי שציווה הגר"א.

בשנת 1811, הצטרף יחד עם אשתו ועלה בעליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל, הגיע לצפת ושהה בה שנה.

בשנת 1812 עלה לירושלים. באותה תקופה הייתה ירושלים סגורה בפני עליית יהודים אשכנזים, בגלל חוב ישן של רבי יהודה החסיד. צורף ומשפחתו נכנסו לעיר מחופשים לספרדים.

בבואו לירושלים פתח חנות לצורפות, ממנו קיבל את הכינוי "צורף". בד-בבד החל להתחבר לערבים תושבי המקום. עקב הכרויות אלו החל לפעול למתן רישיון ליהודים אשכנזים לגור בירושלים, ולהקמת קהילה אשכנזית מסודרת שתכין את התשתית לעליה המונית לירושלים.

השתדלותיו של צורף נשאו פירות, והוא הצליח להשיג בשנת 1819 מהממשל הטורקי כתב פיטורין רשמי מהחובות הישנים שרבצו על היהודים האשכנזים למעלה ממאה שנה, וכן קיבל היתר ליהודים אשכנזים להתיישב בירושלים.

צורף הכין תוכניות לשיקום שטח בית הכנסת החורבה והפיכתו למרכז יישוב יהודי. בשנת 1836 הוא קיבל פירמאן (צו מלכותי) מהמלך מוחמד עלי, מושל מצרים, המרשה לשקם את שטח החורבה. חודשיים מאוחר יותר החל בשיקום. בשנים 1837- 1838 חנך את בתי הכנסת "מנחם ציון" ו"שערי ציון", וכן מושב לבית דין צדק, בית ספר ותלמוד תורה לנערים, דירות מגורים וחנויות.

הצלחותיו היו לצנינים בעיני תושבי ירושלים הערביים, והם חיפשו דרכים לנקום בו. כל זמן שהיה הממונה היחיד על כספי החורבה, דאג להעביר כספים למנהיגי הערבים "למען השלום". אולם כאשר גדל היישוב, וקמו מנהיגים וממונים חדשים, נאלץ לחדול מלתת לערבים את אותם השלמונים. דבר זה הקים נגדו אויבים רבים.

פעמיים התנקשו בחייו. פעם אחת ירה בו ערבי אך החטיא את המטרה. בפעם השנייה, בדרכו אל בית הכנסת "מנחם ציון" להתפלל תפילת ותיקין, התנפלו עליו מספר ערבים, והכוהו בחרב בראשו. החרב פגעה במוחו וגרמה לאיבוד הזיכרון. במשך שלשה חודשים ניסו להצילו, ללא הועיל.

נפטר בי"ט באלול ה'תרי"א (1851). בן 66 בפטירתו. הובא למנוחות בהר הזיתים. הותיר אשה, שלושה בנים ובת.

בנו, מרדכי סלומון, הסב את הכינוי הידישאי של אביו מזלמן לסולומון (כנראה בהשפעת ה"סולימאן" הרווח בערבית) ואימצו מעתה כשם-משפחתם. עם-זאת, עדיין נודע מרדכי בסביבתו כ "מרדכי צורף".

נכדו, הרב יואל משה סלומון, היה ממיסדי פתח תקווה, ונינו, חיים סלומון, היה ממיסדי חברת התרופות "סלומון לוין ואלשטיין" שממנה התפתחה חברת התרופות טבע.

אברהם שלמה זלמן צורף ז"ל בן יעקב

נולד בת"ר , התגורר בירושלים נהרג בפעולת איבה בי"ט באלול תרי"א , 16/9/1851 מקום אירוע: ירושלים באזור ירושלים והסביבה הובא למנוחת עולמים בירושלים - הר הזיתים הותיר אישה, שלושה בנים ובת

מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' 1

בן 66 במותו קורות חיים:

בן יעקב. נולד ביום ז' בכסלו תקמ"ו (1785) בקיידאן, ליטא. שנת הולדתו - תקמ"ו - הפכה לסמל לאיש ולמעשיו: תמיד היה נכון לקום ולעשות את אשר צריך. כך גם קם ועלה לארץ-ישראל בשנת תקע"א (1811), בהיותו בן 25, עם אשתו ושלושת ילדיהם. במשך חמישה חודשים ניטלטלה המשפחה בדרך-לא-דרך, עד שהגיעה לקושטא, בירת האימפריה התורכית. במשך תקופה זו למד את מלאכת הצורפות, שממנה קיווה להתפרנס בארץ. כעבור כמה חודשי שהייה בתורכיה הגיעה המשפחה באוניית מפרשים לחופה של עכו, שהיתה באותה תקופה הנמל הראשי של ארץ-ישראל. בעכו שהה ימים אחדים, חגג בה את חג שמחת-תורה של שנת תקע"א - יום אחד, כמנהג ארץ-ישראל, ולא יומיים כנהוג בחו"ל, לציון השתקעותו בארץ - ועם שאר תלמידי "הגאון מווילנה" השתקע בצפת. שם קנה בית, עסק במלאכת הצורפות, ואף שינה שמו לצורף - על-שם מלאכתו. כאשר פרצה בצפת מגפת החולירע (1813) ורבים מתושבי הגליל נספו במגפה, היה צורף בין הבודדים שעלו לירושלים. כיוון שהכניסה לעיר ליהודים אשכנזים על לבושם המיוחד היתה כרוכה בסכנה, התחפשו ולבשו בגדי יהודים ספרדים "לבל יכירום הערבים כי אשכנזים הם". הראש"ז (כך נקרא בקיצור) היה מן הראשונים, אשר דרש כי היהודים יבנו להם בתים, יתפרנסו ממעשי ידיהם, יעסקו במלאכה ובחקלאות - ולא מכספי ה"חלוקה" - והיה לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. למרות היותו תלמיד-חכם מובהק, היה אמן מומחה במלאכת הצורפות. איש נמרץ ורב-תושייה, איש גבה-קומה שדיבורו שקול ומדוד ובעל הדרת-פנים, שעורר רגשי כבוד בלב כל רואיו, יהודים וערבים כאחד. היישוב האשכנזי בירושלים הלך ורב, ונוצר צורך לבנות בית-כנסת מיוחד להם, שבו יתפללו לפי מנהגם. מאה שנה קודם לכן, בתקופת ר' יהודה החסיד, בנתה הקהילה האשכנזית לעצמה בית-כנסת. כיוון שחסרו להם אמצעים כספיים, לוו כספים בריבית גבוהה מהערבים. משלא יכלו לעמוד בתשלומים, נעלמו האשכנזים מירושלים, ובית-הכנסת, שהפך לחורבה, "דיר שיכנז", נקרא "חורבת ר' יהודה החסיד". בחורבה זו נתנו ראשי הקהילה האשכנזית את עינם, והראש"ז נשלח כשליח לקהיר אל הנדיב מוחמד עלי, שמשל אז בארץ-ישראל. בנועם דיבורו ובנימוקיו הצליח להוציא מהנדיב "פירמן" (אישור), האוסר על הערבים לגבות את החוב הישן מהאשכנזים החדשים, מעביר את הזכויות על ה"חורבה" ליהודים, ומתיר להם לבנותה מחדש. בניין ה"חורבה" התמלא במרוצת השנים ערמות של פחי וזבל. לפי הוראת הראש"ז באו כל בני-הקהילה - אנשים ונשים, זקנים וטף - ועבדו בפינוי ה"חורבה" וקוממו את חורבותיה (ה"חורבה" נהרסה שנית במלחמת העצמאות, ולאחר מלחמת ששת הימים התחילו לשקמה). בהשתדלותו להשיג כספים לבניין ה"חורבה" הגיע הראש"ז לאנגליה ונפגש עם משה מונטיפיורי, וזה עשהו נאמן על הכספים לבניית ה"חורבה". עד סיום בניין ה"חורבה" מחדש בנה הראש"ז בשנת תקצ"ז את בית-הכנסת "מנחם ציון". כאשר חזר השלטון על ארץ-ישראל לידי התורכים, אימץ לו הראש"ז את נתינות ממלכת פרוסיה וכיהן כסגן הקונסול הפרוסי בירושלים. תפקיד זה נתן לו סמכויות רבות, כבוד ומעמד, והוא ניצל אותו לטובת היישוב היהודי ולהרחבת הקהילה היהודית בעיר. כן ניסה, בשותפות עם ערבים, לעסוק בחקלאות בכפר גאזה שליד רמלה . בהיות הראש"ז מראשי קהילת האשכנזים בירושלים, עשה רבות להשכנת שלום בין סיעות האשכנזים בעיר ובין קהילות האשכנזים והספרדים, ואף נסע בשליחות שתי הקהילות כאחת לארצות אירופה לאסוף כספים לטובת יהודי ארץ-ישראל. בשנת 1838 רעדה אדמת ארץ-ישראל, והעיר צפת היתה לעיי-חורבות. בין ההריסות נקברו רבים מיהודי העיר. הראש"ז וידידו ר' ישעיהו בארדקי יצאו בראש קבוצה של 40 מתנדבים מירושלים, מצוידים בכלי-עבודה, תרופות ותחבושות, לעורת תושבי המקום. הצלחתו של הראש"ז בביצור היישוב היהודי בירושלים והחזרת החזקה על ה"חורבה" לידי היהודים היתה לצנינים בעיני הערבים, והם חיפשו דרכים לנקום בו. פעם אחת נורה אליו כדור רובה מן המארב, אך החטיא, והיורה במנוסתו נפל לבור מים וטבע. בפעם השנייה, כאשר הלך כמנהגו לבית-הכנסת להתפלל תפילת ותיקין, הוכה מאחוריו על ראשו במכת חרב. הראש"ז נפל מתבוסס בדמו ואיבד את הכרתו. יותר משלושה חודשים שכב על ערש דווי. ביום מותו, י"ט באלול תרי"א (1851), שבה אליו הכרתו. הוא ביקש להביא לפניו את כל בני-משפחתו, ידידיו ומכריו, נפרד מהם לשלום ונאסף אל עמיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שעל הר הזיתים, בסמוך לקבר הנביא זכריה. על קברו נחקק: "מקום קבורת מהר"ר אברהם שלמה זלמן זצ"ל, אשר הציל את נחלת האשכנזים מידי הישמעאלים והשתדל בבנין בית המדרש מנחם ציון זי"ע". בתקופת השלטון הירדני חוללו כל הקברים באזור יד-אבשלום - קבר זכריה, וגם מצבתו של הראש"ז נעלמה. השאיר אחריו אישה, שלושה בנים ובת. צאצאיו שינו את שמם לסלומון - השם הגרמני לשלמה. נכדו, יואל-משה סלומון, היה מראשוני המתיישבים מחוץ לחומת העיר העתיקה, בשכונת נחלת-שבעה, עורך העיתון הלבנון - העיתון העברי הראשון בארץ-ישראל (1863 ), ומראשוני המתיישבים במושבה היהודית הראשונה בארץ-ישראל, פתח-תקווה, שנוסדה בשנת תרל"ח (1878). הראש"ז צורף היה הקורבן הראשון של היישוב החדש בירושלים. שישה מצאצאיו נתנו את נפשם במלחמות ישראל על עצמאותה ושלומה: שאול רוטמן, משה סלומון, עודד חי, יואל איזיק, ידין טננבאום, צבי קסטלר וארנון פלאי. תולדות חייו ותיאור מעשיו של הראש"ז צורף התפרסמו בספרים ברוח ובחיל, מגנזי ירושלים, חולמים ומגשימים, נחלת אבות; ובספר שהוציא לאור נינו, מרדכי סלומון - שלושה דורות בישוב.