Aristobulus II Hasmonean, King and High Priest

How are you related to Aristobulus II Hasmonean, King and High Priest?

Connect to the World Family Tree to find out

Aristobulus II Hasmonean, King and High Priest's Geni Profile

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Aristobulus II Hasmonean, King and High Priest

Hebrew: אריסטובלוס השני החשמונאי, מלך יהודה וכהן גדול, Dutch: Aristobulus II Maccaba, King of Judah and High Priest
Birthdate:
Birthplace: Judea
Death: -48 (47-57)
Judea (Poisoned by the Romans in captivity)
Place of Burial: Jerusalem, Judea
Immediate Family:

Son of Alexander Jannaeus Hasmonean, King and High Priest and Salome Alexandra, Queen of Judaea
Husband of Salome? of Judea bat Absalom, Queen consort
Father of King Antigonus II Mattathias, [Last Hasmonean King of Judaea]; Alexander II Hasmonean, High Priest and (Queen) Alexandra of MacCabee
Brother of Hyrcanus II Hasmonean, King & High Priest of Judea and Daug. Alexander Jannaeus Hasmonean

Occupation: King of Judea, King & High Priest of Judea, Roy de Judée, High Priest & King of Judea
Managed by: Private User
Last Updated:

About Aristobulus II Hasmonean, King and High Priest

אריסטובולוס השני ( 100 - 49 לפנה"ס) היה מלך יהודה וכהן גדול במשך ארבע שנים (63-67 לפנה"ס) והיה טוען לכתר גם אחר כך. בנם הצעיר של מלכי יהודה אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה.

____________________________________________

Aristobulus II was the Jewish High Priest and King of Judea, 66 BC to 63 BC, from the Hasmonean Dynasty.

Family

Aristobulus was the younger son of Alexander Jannaeus, King and High Priest, and Alexandra Salome. After the death of Alexander in 76 BC, his widow succeeded to the rule of Judea and installed her elder son Hyrcanus II as High Priest. When Salome died in 67 BC, Hyrcanus succeeded to the kingship as well. Aristobulus felt he should rule because he was a better leader and fighter than Hyrcanus.

Rebellion

Hyrcanus shared his mother's religious views, sympathetic to the Pharisees. In contrast to this, Alexander Jannaeus had supported the Saducees.

Aristobulus agreed with his father's Sadducean stance and rebelled against his elder brother. Hyrcanus advanced against him at the head of his mercenaries and his followers. The brothers met in battle near Jericho and many of Hyrcanus' soldiers went over to Aristobulus, and thereby gave the latter the victory.

Hyrcanus took refuge in the citadel of Jerusalem; but the capture of the Temple by Aristobulus compelled Hyrcanus to surrender. A peace was then concluded, according to the terms of which Hyrcanus was to renounce the throne and the office of high priest, but was to enjoy the revenues of the latter office.

This agreement however did not last, as Hyrcanus feared that Aristobulus was planning his death and took refuge with Aretas III, King of the Nabataeans. The Nabataeans advanced toward Jerusalem with an army of 50,000 and besieged the city for several months.

Roman intervention

During this civil war, the Roman general Gnaeus Pompeius Magnus defeated the Kingdoms of Pontus and the Seleucids. He sent his deputy Marcus Aemilius Scaurus to take possession of Seleucid Syria.

As the Hasmoneans were allies of the Romans, both brothers appealed to Scaurus, each endeavoring by gifts and promises to win him over to his side. Scaurus, moved by a gift of 400 talents, decided in favor of Aristobulus and ordered Aretas to withdraw his army. During his retreat, the Nabateans suffered a crushing defeat at the hands of Aristobulus.

When Pompey arrived in Syria in 63 BCE, both brothers and a third party that desired the removal of the entire dynasty, sent their delegates to Pompey, who however delayed the decision. He favoured Hyrcanus II over Aristobulus II, deeming the elder, weaker brother a more reliable ally of the Roman Empire.

Aristobulus and his son were captured in 63 BCE. Marc Antony had been commander of the cavalry under Gabinius, consul of the Roman province of Syria. Marc Antony was the man who scaled Aristobulus' fortification and subdued his forces with several men. This is the point that Aristobulus II and his son were taken prisoner. However, Aristobulus II escaped in 57 BCE.

Aristobulos, suspicious of Pompey, entrenched himself in the fortress of Alexandrium, but when the Romans summoned their army, he surrendered and undertook to deliver Jerusalem over to them. However, since many of his followers however were unwilling to open the gates, the Romans besieged and captured the city by force, badly damaging city and temple. Hyrcanus was restored as High Priest, but deprived of political authority.

Aristobulus was on his way to Judaea with his son Alexander, in 49 BC when "he was taken off by poison given him by those of Pompey's party". His son Alexander was beheaded by the Roman commander Scipio at Antioch.

His son Antigonus led a rebellion against Rome 40 BC but was defeated and killed in 37 BC.

.

ID: I64690

Name: Aristobalbus II Maccabeus of Judea

Prefix: King

Given Name: Aristobalbus II

Surname: Maccabeus of Judea

Sex: M

_UID: D3089AA551FBB8418F125C36D069A366D4D6

Change Date: 6 Oct 2005

Death: deceased

Father: Alexander Jannai Maccabeus of Judea

Mother: Salome Alexandra of Judea

Marriage 1 of Judea

Children

Alexander Hasmonean Maccabeus

Forrás / Source:

http://wc.rootsweb.ancestry.com/cgi-bin/igm.cgi?op=GET&db=jdp-fam&i...




Aristobulus II, (died 49 BC), last of the Hasmonean (Maccabean) kings of Judaea.

On the death (67 BC) of his mother, Salome Alexandra, he succeeded to the throne, defeating his brother and rival, John Hyrcanus II (q.v.). When Hyrcanus sought help from the Nabataeans, the Romans under Pompey intervened and subjected Judaea to their rule (63 BC). After an unsuccessful attempt to regain power in 56, Aristobulus was sent to Rome as a prisoner and remained there until his death.

About אריסטובלוס השני החשמונאי, מלך יהודה וכהן גדול (עברית)

אריסטובולוס השני בנה הצעיר של שלומציון אלכסנדרה, מלכת יהודה (100 - 49 לפנה"ס) - מלך וכהן גדול ביהודה ארבע שנים (63-67 לפנה"ס) והיה טוען לכתר גם אחר כך.

קרב הירושה

שלומציון ייעדה את הורקנוס השני, הבן הבכור, לכהן גדול וליורש, אך כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו: "בימים ההם חלתה אלכסנדרה ואריסטובולוס בנה הצעיר מצא לו שעת הכושר להפיק זממו. ובעזרת אנשי שלומו - כי ידידים רבים היו לו וכולם אהבוהו על אומץ רוחו - כבש את כל מבצרי הארץ ובכסף אשר מצא שם אסף לו שכירי מלחמה והכריז את עצמו למלך"

כאשר הורקנוס מחה באוזני שלומציון אלכסנדרה היא אסרה את משפחתו של אריסטובולוס והתכוונה לקרוא לו למשפט, אך מותה קטע תוכניות אלו באיבן, וההכרעה הייתה צריכה להתקבל במאבק כוחות.

הפניה לרומאים

כוחו של מחנה אריסטובולוס, שנטה אחרי הצדוקים, עלה על זה של הורקנוס. אחרי קרב כושל באזור יריחו האחרון נאלץ להימלט. הוא עלה אל ירושלים. שם נכנע לאחיו וויתר לו על המלוכה ועל הכהונה הגדולה. אריסטובולוס שלט ארבע שנים ביהודה. המשיך בכיבושי אביו אלכסנדר ינאי וחתר לשעבד את הנוכרים השכנים. במיוחד התפרסם בספינות המלחמה שמיקם על החופים ושרדפו אחרי סוחרים ותבעו מהם תשלום מס.

אנטיפטרוס (אבי הורדוס), התגורר בירושלים, והיה בן למשפחה אדומית מיוחסת. חלה התקרבות בינו לבין הורקנוס, שהחזיק בעמדת "אחי המלך", והוא הזהירו שאריסטובולוס עוד עלול להורגו. לעזרתו של הורקנוס גייס את בעל בריתו, מלך הנבטים חרתת, והשניים יצאו לקרב על יהודה. אריסטובולוס הובס והתבצר בבית המקדש. נשתמר בתלמוד סיפור מימי המצור, על האופן שבו נמשכה תוך כדי כך עבודת הקורבנות: "כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו משלשלין (אנשי אריסטובולוס) דינרים בקופה ומעלים (אנשי הורקנוס) להם תמידים (קורבנות). היה שם זקן אחד... אמר להם (לאנשי הורקנוס):"כל זמן שעוסקים בעבודה אינם נמסרים בידכם". למחרת שלשלו להם דינרים בקופה - והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה" (מסכת מנחות דף סד:)

בינתיים, תוך כדי התמשכות המצור, הגיע בשנת 65 לפנה"ס מפקד הצבא סקוורוס לאזור סוריה. אריסטובולוס שיחד אותו ולפיכך הוא צידד בו. בעזרת תמיכה זו הבריח אריסטובולוס את הורקנוס ואת ידידיו הערבים והרג בהם. תומכיו שלטו על ירושלים, והוא התיישב במבצר באלכסנדריון (מצפון לים המלח)

משבא פומפיוס, מפקדו של סקוורוס, בעצמו לסוריה, הגיעו לדמשק שני האחים היריבים והעלו טענותיהם. מסופר שהגיעה גם משלחת שלישית, אולי פרושית באופייה, שלא הייתה מרוצה כלל מקיומה של מלכות ביהודה, והציעה להשיב את מסורת השלטון של הכוהן הגדול. נראה שליבו של פומפיוס לבסוף נטה לכיוונו של הורקנוס. לדעתו של יוסף בן מתתיהו, זאת משום שאריסטובולוס היה גאה מכדי להתחנף אליו די הצורך.

ההשתלטות הרומית

אריסטובולוס, אולי משום שהבין לאן הרוח נוטה, אולי משום שהיה פזיז מדי, שב לירושלים להגן עליה, ועורר את כעסו של פומפיוס שיצא כנגדו. משראה שכוח צבאו דל לעומת הרומאים, הבטיח לפומפיוס הבטחות על שוחד בסכום עתק ועל הפקדת העיר בידיו, לצד כל מבצרי יהודה, אך מבלי שקיימן למעשה. פומפיוס שבה אותו. תומכיו ניסו להגן על העיר, אולם העם בירושלים, מבוהל וחצוי בין תומכי שני האחים, התקומם ופתח את השערים לפני המצביא הרומי. תומכי אריסטובולס ברחו להר הבית. לפי יוסף בן מתתיהו, ההר היה מוקף בתעלה עמוקה שהרומאים התקשו למלא אותה, מאחר שהיהודים היו מונעים זאת מהם. אולם בשבתות הם היו נמנעים ממלאכה, וכתוצאה הצליחו הרומים להשלים את סתימת התעלה ולפרוץ לתוך ההר.

כל אותו זמן המשיכה העבודה בבית המקדש כרגיל. כותב יוסף בן מתתיהו: "ורבים מן הכהנים ראו את האויבים עולים עליהם בחרבות שלופות ולא חתו מפניהם, ונשארו על עמדם לעבוד את אלהיהם, ובעוד הם זורקים את דם הקורבן ומתקנים את מעשה הקטורת נשחטו על זבחיהם, כי עבודת האלוהים קדמה בעיניהם להצלת נפשם". לפי עדותו, שנים עשר אלף יהודים נהרגו, ביניהם כאלה אשר "הפילו את עצמם מראשי המגדלים, ומקצתם יצאו מדעתם למראה הפורענות ושלחו אש מסביב לחומה ונשרפו חיים". אולם הדבר שהכאיב לעם יותר מכל היה חילול קודש הקודשים. פומפיוס נכנס אליו, למקום שבו הותרה הכניסה רק לכוהן הגדול ביום הכיפורים, אך לא שלח ידו אל האוצרות וחידש את העבודה כסדרה. הורקנוס מונה לכוהן גדול.

הערים ההלניסטיות נמסרו לפרובינקיית סוריה, שהשלטון בה נמסר לסקוורוס. על הארץ שנותרה, יהודה והגליל, הוטלו מיסים כבדים. בכך הביאה מריבת האחים לסיומו של השלטון היהודי החשמונאי העצמאי.

אריסטובולוס ובנו מתקוממים

אריסטובולוס נשבה והובא עם משפחתו לרומא, והולך בחרפה אחרי מרכבת הניצחון של פומפיוס. בנו אלכסנדרוס נמלט, חזר לארץ, אסף צבא והתבצר באלכסנדריון. המצביא הרומי אולוס גביניוס נשלח להתמודד עימו, ואחרי מצור ותבוסות נאלץ אלכסנדרוס להיכנע ולבקש חנינה. בהשגת פשרה סייעה אשתו של אריסטובולוס, אם אלכסנדרוס, שעזרה בהסגרת מבצרים נוספים של המורדים. השקט עדיין לא הגיע לארץ, שכן אריסטובולוס עצמו ברח ברומא ויצא להתקוממות. אולם הקרבות הסתיימו במהרה, אחרי כמה אלפי הרוגים נוספים מבין היהודים, ואריסטובלוס הושב לרומא. גם מרד נוסף של הבן אלכסנדרוס הסתיים בצורה דומה.

בינתיים הגיע קראסוס לסוריה ויצא למלחמה על הפרתים, לא לפני שעשה מה שלא עשה פומפיוס וחמס את אוצרות בית המקדש. קרסוס נהרג, אבל ממלא מקומו קסיוס הצליח להימלט ושב ליהודה, שם הרג מתקוממים אוהדי אריסטובולוס, ביניהם פתואל, מנהיג צבאי יהודי, שבעבר השתייך למחנה הורקנוס והפך להיות מעמודי התווך של תומכי אריסטובולוס.

ברומא עלה אז יוליוס קיסר. הוא שחרר את אריסטובולוס ושלח אותו עם צבא להילחם על יהודה כדי להיות לו בן ברית במלחמתו עם פומפיוס. אולם תומכים של פומפיוס הצליחו להרעיל את אריסטובולוס. גופתו הוצפנה בדבש זמן רב עד שנשלחה לבסוף אל קברות המלכים ביהודה. גם בנו אלכסנדרוס מת באותו זמן, כאשר נידון להמתה בעריפת ראש בידי בית דין רומאי, ביוזמתו של פומפיוס.

מילדיו של אריסטובולוס שנותרו, עתיד היה אנטיגונוס השני להמשיך לשחק תפקיד במאבקים על השליטה ביהודה

אריסטובולוס השני בנה הצעיר של שלומציון אלכסנדרה, מלכת יהודה (100 - 49 לפנה"ס) - מלך וכהן גדול ביהודה ארבע שנים (63-67 לפנה"ס) והיה טוען לכתר גם אחר כך.

קרב הירושה

שלומציון ייעדה את הורקנוס השני, הבן הבכור, לכהן גדול וליורש, אך כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו: "בימים ההם חלתה אלכסנדרה ואריסטובולוס בנה הצעיר מצא לו שעת הכושר להפיק זממו. ובעזרת אנשי שלומו - כי ידידים רבים היו לו וכולם אהבוהו על אומץ רוחו - כבש את כל מבצרי הארץ ובכסף אשר מצא שם אסף לו שכירי מלחמה והכריז את עצמו למלך"

כאשר הורקנוס מחה באוזני שלומציון אלכסנדרה היא אסרה את משפחתו של אריסטובולוס והתכוונה לקרוא לו למשפט, אך מותה קטע תוכניות אלו באיבן, וההכרעה הייתה צריכה להתקבל במאבק כוחות.

הפניה לרומאים

כוחו של מחנה אריסטובולוס, שנטה אחרי הצדוקים, עלה על זה של הורקנוס. אחרי קרב כושל באזור יריחו האחרון נאלץ להימלט. הוא עלה אל ירושלים. שם נכנע לאחיו וויתר לו על המלוכה ועל הכהונה הגדולה. אריסטובולוס שלט ארבע שנים ביהודה. המשיך בכיבושי אביו אלכסנדר ינאי וחתר לשעבד את הנוכרים השכנים. במיוחד התפרסם בספינות המלחמה שמיקם על החופים ושרדפו אחרי סוחרים ותבעו מהם תשלום מס.

אנטיפטרוס (אבי הורדוס), התגורר בירושלים, והיה בן למשפחה אדומית מיוחסת. חלה התקרבות בינו לבין הורקנוס, שהחזיק בעמדת "אחי המלך", והוא הזהירו שאריסטובולוס עוד עלול להורגו. לעזרתו של הורקנוס גייס את בעל בריתו, מלך הנבטים חרתת, והשניים יצאו לקרב על יהודה. אריסטובולוס הובס והתבצר בבית המקדש. נשתמר בתלמוד סיפור מימי המצור, על האופן שבו נמשכה תוך כדי כך עבודת הקורבנות: "כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו משלשלין (אנשי אריסטובולוס) דינרים בקופה ומעלים (אנשי הורקנוס) להם תמידים (קורבנות). היה שם זקן אחד... אמר להם (לאנשי הורקנוס):"כל זמן שעוסקים בעבודה אינם נמסרים בידכם". למחרת שלשלו להם דינרים בקופה - והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה" (מסכת מנחות דף סד:)

בינתיים, תוך כדי התמשכות המצור, הגיע בשנת 65 לפנה"ס מפקד הצבא סקוורוס לאזור סוריה. אריסטובולוס שיחד אותו ולפיכך הוא צידד בו. בעזרת תמיכה זו הבריח אריסטובולוס את הורקנוס ואת ידידיו הערבים והרג בהם. תומכיו שלטו על ירושלים, והוא התיישב במבצר באלכסנדריון (מצפון לים המלח)

משבא פומפיוס, מפקדו של סקוורוס, בעצמו לסוריה, הגיעו לדמשק שני האחים היריבים והעלו טענותיהם. מסופר שהגיעה גם משלחת שלישית, אולי פרושית באופייה, שלא הייתה מרוצה כלל מקיומה של מלכות ביהודה, והציעה להשיב את מסורת השלטון של הכוהן הגדול. נראה שליבו של פומפיוס לבסוף נטה לכיוונו של הורקנוס. לדעתו של יוסף בן מתתיהו, זאת משום שאריסטובולוס היה גאה מכדי להתחנף אליו די הצורך.

ההשתלטות הרומית

אריסטובולוס, אולי משום שהבין לאן הרוח נוטה, אולי משום שהיה פזיז מדי, שב לירושלים להגן עליה, ועורר את כעסו של פומפיוס שיצא כנגדו. משראה שכוח צבאו דל לעומת הרומאים, הבטיח לפומפיוס הבטחות על שוחד בסכום עתק ועל הפקדת העיר בידיו, לצד כל מבצרי יהודה, אך מבלי שקיימן למעשה. פומפיוס שבה אותו. תומכיו ניסו להגן על העיר, אולם העם בירושלים, מבוהל וחצוי בין תומכי שני האחים, התקומם ופתח את השערים לפני המצביא הרומי. תומכי אריסטובולס ברחו להר הבית. לפי יוסף בן מתתיהו, ההר היה מוקף בתעלה עמוקה שהרומאים התקשו למלא אותה, מאחר שהיהודים היו מונעים זאת מהם. אולם בשבתות הם היו נמנעים ממלאכה, וכתוצאה הצליחו הרומים להשלים את סתימת התעלה ולפרוץ לתוך ההר.

כל אותו זמן המשיכה העבודה בבית המקדש כרגיל. כותב יוסף בן מתתיהו: "ורבים מן הכהנים ראו את האויבים עולים עליהם בחרבות שלופות ולא חתו מפניהם, ונשארו על עמדם לעבוד את אלהיהם, ובעוד הם זורקים את דם הקורבן ומתקנים את מעשה הקטורת נשחטו על זבחיהם, כי עבודת האלוהים קדמה בעיניהם להצלת נפשם". לפי עדותו, שנים עשר אלף יהודים נהרגו, ביניהם כאלה אשר "הפילו את עצמם מראשי המגדלים, ומקצתם יצאו מדעתם למראה הפורענות ושלחו אש מסביב לחומה ונשרפו חיים". אולם הדבר שהכאיב לעם יותר מכל היה חילול קודש הקודשים. פומפיוס נכנס אליו, למקום שבו הותרה הכניסה רק לכוהן הגדול ביום הכיפורים, אך לא שלח ידו אל האוצרות וחידש את העבודה כסדרה. הורקנוס מונה לכוהן גדול.

הערים ההלניסטיות נמסרו לפרובינקיית סוריה, שהשלטון בה נמסר לסקוורוס. על הארץ שנותרה, יהודה והגליל, הוטלו מיסים כבדים. בכך הביאה מריבת האחים לסיומו של השלטון היהודי החשמונאי העצמאי.

אריסטובולוס ובנו מתקוממים

אריסטובולוס נשבה והובא עם משפחתו לרומא, והולך בחרפה אחרי מרכבת הניצחון של פומפיוס. בנו אלכסנדרוס נמלט, חזר לארץ, אסף צבא והתבצר באלכסנדריון. המצביא הרומי אולוס גביניוס נשלח להתמודד עימו, ואחרי מצור ותבוסות נאלץ אלכסנדרוס להיכנע ולבקש חנינה. בהשגת פשרה סייעה אשתו של אריסטובולוס, אם אלכסנדרוס, שעזרה בהסגרת מבצרים נוספים של המורדים. השקט עדיין לא הגיע לארץ, שכן אריסטובולוס עצמו ברח ברומא ויצא להתקוממות. אולם הקרבות הסתיימו במהרה, אחרי כמה אלפי הרוגים נוספים מבין היהודים, ואריסטובלוס הושב לרומא. גם מרד נוסף של הבן אלכסנדרוס הסתיים בצורה דומה.

בינתיים הגיע קראסוס לסוריה ויצא למלחמה על הפרתים, לא לפני שעשה מה שלא עשה פומפיוס וחמס את אוצרות בית המקדש. קרסוס נהרג, אבל ממלא מקומו קסיוס הצליח להימלט ושב ליהודה, שם הרג מתקוממים אוהדי אריסטובולוס, ביניהם פתואל, מנהיג צבאי יהודי, שבעבר השתייך למחנה הורקנוס והפך להיות מעמודי התווך של תומכי אריסטובולוס.

ברומא עלה אז יוליוס קיסר. הוא שחרר את אריסטובולוס ושלח אותו עם צבא להילחם על יהודה כדי להיות לו בן ברית במלחמתו עם פומפיוס. אולם תומכים של פומפיוס הצליחו להרעיל את אריסטובולוס. גופתו הוצפנה בדבש זמן רב עד שנשלחה לבסוף אל קברות המלכים ביהודה. גם בנו אלכסנדרוס מת באותו זמן, כאשר נידון להמתה בעריפת ראש בידי בית דין רומאי, ביוזמתו של פומפיוס.

מילדיו של אריסטובולוס שנותרו, עתיד היה אנטיגונוס השני להמשיך לשחק תפקיד במאבקים על השליטה ביהודה