General Chaim Laskov, Chief of Staff, IDF

נולד 1919, בוריסוב, בלארוס הסובייטית נפטר 8 בדצמבר 1982, ישראל

Haim Laskov From Wikipedia, the free encyclopedia

This article needs additional citations for verification. Please help improve this article by adding citations to reliable sources. Unsourced material may be challenged and removed. (July 2008) Haim Laskov Haim Laskov 1958.jpg Chaim Laskov in 1958 Born 1919 Barysaw, Byelorussian Soviet Socialist Republic Died December 8, 1982 Israel Allegiance British Army Haganah Israel Defense Forces Years of service 1932–1965 Rank Lieutenant General Chief of Staff Battles/wars World War II 1948 Arab-Israeli War Suez Crisis Haim Laskov (1919, Barysaw, Byelorussian Soviet Socialist Republic – 8 December 1982) was an Israeli public figure and the fifth Chief of Staff of the Israel Defense Forces.

Contents [hide] 1 Early life 2 Military career 3 Chief of General Staff 4 Civilian career 5 See also 6 References Early life[edit] Laskov was born in Barysaw in what had just become the Byelorussian Soviet Socialist Republic (present-day Belarus) and emigrated to Palestine with his family in 1925. The family settled in Haifa, where they lived in dire poverty. Laskov's father was killed by Arabs in 1930.

Laskov joined the Haganah as a teenager, and served in various units, including Orde Wingate's Special Night Squads. He also served as a personal messenger for Yaakov Dori, who would later become the first Chief of Staff. In 1940, Laskov joined the British Army so that he could participate in World War II. He served in various capacities, and was a commander of the Jewish Brigade which saw action on the Italian front, eventually reaching the rank of major. After the war, he remained in Europe to participate in the Aliyah Bet illegal immigration effort to bring refugee Jews to Palestine. He also took part in various illicit acts of vengeance against the Nazis and their collaborators. Upon eventually returning to Palestine, he rejoined the Haganah, while also working as chief of security for the electric company.

Military career[edit] When Israel's War of Independence erupted in 1948, Laskov assumed responsibility for preparing the framework in which new recruits would be trained. He organized the first officers' course, and formed the graduates into a brigade that fought at Latrun during Operation Nahshon.[1] One month later, in May 1948, he returned to Latrun as commander of Israel's first armored battalion, which fought alongside the 7th Brigade. He commanded the entire brigade during Operation Dekel and Operation Hiram, and participated in the many battles over control of the Galilee. In July, he finally returned to training new recruits, now with the rank of major general.

Although he had never been a pilot, Laskov was appointed commander of the Israeli Air Force in 1951. During his tenure, the air force prepared to incorporate its first jet fighter, the Meteor. Upon completing his tenure in 1953, Laskov left the army to study philosophy, economics, and political science (PPE) in the United Kingdom. He also obtained additional military training there.

In 1955, he returned to Israel, where he was appointed Deputy Chief of the General Staff and Senior Staff Officer, however, after a series of professional disputes with Moshe Dayan, he was demoted to Commander of the Armored Corps. During the 1956 Sinai Campaign, he commanded the 77th Division, which operated on the Rafah–el-Arish–Kantara front. Upon the death of Asaph Simchoni, Chief of the Southern Command, in a plane crash, Laskov assumed his position, and oversaw the withdrawal of Israeli troops from the Sinai Peninsula.[1]

Chief of General Staff[edit] In 1958, Laskov was appointed Chief of General Staff, replacing Moshe Dayan. His appointment took place against the backdrop of the unification of Egypt and Syria as the United Arab Republic on January 31 of that year and the potential threat this posed to the security of Israel. Just two months later, on March 30, Israel and Syria exchanged heavy artillery fire across the Sea of Galilee. The clashes lasted for two days, until a ceasefire was finally achieved.

Chaim Laskov in 1952 On April 24, Laskov presided over a huge military parade in Jerusalem to mark the tenth anniversary of Israel's independence. This took place despite warnings by Jordan that such a parade would be considered an act of aggression. During the parade, Laskov displayed Israel's latest military hardware, including weapons captured from Egypt in the Sinai and from Syria during clashes in the Hula Valley.

On November 6, Syria resumed its artillery bombardment of the Galilee, while Israeli workers were involved in a massive project draining Lake Huleh to obtain more agricultural land for the country. Under Laskov's orders, the IDF returned fire.

One of the great scandals that occurred during Laskov's tenure, was a surprise exercise to test the mobilization of the reserves, on April 1, 1959. Known as the "Night of the Ducks" (one of the coded call-up signals broadcast over the radio was "Water Fowl"), the event caused panic throughout the country, and put the armies of the neighboring Arab states on high alert. A commission of inquiry which investigated the matter found Major General Meir Zorea, Senior Staff Officer, and Major General Yehoshafat Harkabi, Chief of Military Intelligence, responsible for the fiasco, and the two resigned their posts.

Tensions between Israel and Syria continued over the following months. On January 31, Israel attacked the Syrian village of Tawfik, overlooking the Sea of Galilee, claiming that it had been used by the Syrian army to bombard Israeli villages in the Galilee. Three Israeli soldiers were killed in the operation. The raid led to the outbreak of the Rotem Crisis, during which Egypt had deployed its armed forces on Israel's undefended southern border, catching Israel off guard. Laskov later described the crisis as the most dramatic of his tenure as IDF Chief of the General Staff.[2]

Laskov resigned his position of Chief of General Staff after a relatively peaceful tenure, marred only by clashes with the Syrians. During his term, he focused on building the strength of the IDF: Israel acquired its first submarine and its Super Mystère jets. Just before he left office, prime minister David Ben-Gurion also announced that the country had built a nuclear reactor outside the desert town of Dimona. The reactor, he claimed, was built for peaceful purposes.

Civilian career[edit] In 1961, Laskov was appointed director general of the Ports Authority, and it was during his tenure that the port of Ashdod, now Israel's major port, was constructed. He also continued to write military training manuals and submitted numerous articles to military journals. In 1972, Laskov became the country's first Soldier's Ombudsman, a post he held for ten years, until his death. After the Yom Kippur War in 1973, he served on the Agranat Commission, which investigated the fiascos that led to the war.

See also[edit] List of Israel's Chiefs of the General Staff References[edit] ^ Jump up to: a b Cohen, Eliezer (1993). Israel's Best Defense. New York: Orion Books. p. 504. ISBN 0-517-58790-4. Jump up ^ Bar-Joseph, Uri (July 1996). "Rotem: The Forgotten Crisis on Road to the 1967 War". Journal of Contemporary History (Sage Publications) 31 (3): 547–566. doi:10.1177/002200949603100306. JSTOR 261020. [hide] v t e Israeli Air Force CommandersIsrael Amir (1948) Remez (1948–50) Shamir (1950–51) Laskov (1951–53) Tolkovsky (1953–58) Weizman (1958–66) Hod (1966–73) Peled (1973–77) Ivry (1977–82) Lapidot (1982–87) Ben-Nun (1987–92) Bodinger (1992–96) Ben Eliyahu (1996–2000) Halutz (2000–04) Shkedi (2004–08) Nehoshtan (2008–12) Eshel (2012–) Israel Air Force Flag.svg [hide] v t e Heads of Southern Command Israel Allon (1948–49) Rabin (1949) Dayan (1949–51) Tzadok (1951–54) Peri (1954) Amit (1955–56) Simhoni (1956) Laskov (1956–58) Herzog (1958) Yoffe (1958–62) Zamir (1962–64) Gavish (1965–69) Sharon (1969–73) Gonen (1973) Bar-Lev (1973) Tal (1973–74) Adan (1974) Adam (1974–76) Shafir (1976–78) Shomron (1978–82) Erez (1982–83) Bar Kokhva (1983–86) Sagi (1986) Mordechai (1986–89) Vilnai (1989–94) Mofaz (1994–96) Yanai (1996–97) Samia (1997–2000) Almog (2000–03) Harel (2003–05) Galant (2005–2010) Russo (2010–2013) Turgeman (2013–) Emblem of Israel.svg [hide] v t e Deputy Chiefs of Staff of the Israel Defense Forces Israel Tzvi Ayalon (1948–49) Mordechai Maklef (1949–52) Haim Laskov (1955–56) Tzvi Tzur (1958) Yitzhak Rabin (1961–63) Haim Bar-Lev (1967–68) Israel Tal (1973) Yekutiel Adam (1978–82) Moshe Levi (1982–83) David Ivry (1983–85) Dan Shomron (1985–86) Amir Drori (1986–87) Ehud Barak (1987–91) Amnon Lipkin-Shahak (1991–94) Matan Vilnai (1994–97) Shaul Mofaz (1997–98) Uzi Dayan (1998–99) Moshe Ya'alon (1999–2002) Gabi Ashkenazi (2002–04) Dan Halutz (2004–05) Moshe Kaplinsky (2005–07) Dan Harel (2007–09) Benny Gantz (2009–10) Yair Naveh (2010–13) Gadi Eizenkot (2013–present) [hide] v t e Chiefs of Staff of the Israel Defense Forces Israel Yaakov Dori (1947–49) Yigael Yadin (1949–52) Mordechai Maklef (1952–53) Moshe Dayan (1953–58) Haim Laskov (1958–61) Tzvi Tzur (1961–64) Yitzhak Rabin (1964–68) Haim Bar-Lev (1968–72) David Elazar (1972–74) Mordechai Gur (1974–78) Rafael Eitan (1978–83) Moshe Levi (1983–87) Dan Shomron (1987–91) Ehud Barak (1991–95) Amnon Lipkin-Shahak (1995–98) Shaul Mofaz (1998–2002) Moshe Ya'alon (2002–05) Dan Halutz (2005–07) Gabi Ashkenazi (2007–2011) Benny Gantz (2011–present) Flag of IDF Chief of Staff.svg Authority control WorldCat VIAF: 5336573 LCCN: n87874181 ISNI: 0000 0000 6665 1368 Categories: Chiefs of Staff of the Israel Defense Forces1919 births1982 deathsPeople from BarysawBelarusian JewsPeople of the Suez CrisisJews in Ottoman PalestineIsraeli people of Belarusian descent

Chajim Laskov Chajim Laskov Laskov na fotografii z roku 1952 Laskov na fotografii z roku 1952 Narození: 1919 Borisov, Běloruská SSR Úmrtí: 8. prosince 1982 Izrael Vojenská kariéra Hodnost: generálporučík (rav aluf), náčelník Generálního štábu Doba služby: 1932–1965 Sloužil: Britská armáda Hagana Izraelské obranné síly Války: druhá světová válka Stuha války za nezávislost válka za nezávislost Stuha sinajské války sinajská válka Chajim Laskov (1919– 8. prosince 1982) byl příslušník Židovské brigády, 5. náčelník Generálního štábu Izraelských obranných sil (IOS), generál a izraelská veřejná osobnost.

Obsah [skr%C3%BDt] 1 Biografie 1.1 Mládí 1.2 Armádní kariéra 1.2.1 Náčelník Generálního štábu 1.3 Civilní kariéra 2 Odkazy 2.1 Poznámky 2.2 Externí odkazy Biografie[editovat | editovat zdroj] Mládí[editovat | editovat zdroj] Laskov se narodil v Rusku a do Palestiny emigroval s rodinou v roce 1925. Usadili se v Haifě, kde žili v ve velmi bídných poměrech. V roce 1930 Arabové Laskovovi zabili otce.

Jako mladík se Laskov přidal k Haganě a sloužil v různých jednotkách, včetně Zvláštní noční skupiny vedené Orde Wingatem. Sloužil i jako osobní kurýr pro Ja'akova Doriho, který se později stal prvním náčelníkem Generálního štábu IOS. V roce 1940 vstoupil Laskov do britské armády, aby se mohl bojovat ve druhé světové válce. Sloužil na různých místech; ve funkci velitele Židovské brigády se podílel na osvobozování Itálie.

Po skončení války zůstal v Evropě a podílel se na organizování nelegální aliji Židů do Palestiny. Zároveň se účastnil akcí jednotek Chulijot, při kterých byli vražděni nacisté spojení se zločiny proti Židům. Po svém návratu do Palestiny se znovu zapojil do činnosti Hagany a pracoval jako šéf bezpečnosti pro elektrárenskou společnost.

Armádní kariéra[editovat | editovat zdroj] Po začátku války za nezávislost v roce 1948 měl Laskov na starosti přijímání nových rekrutů a jejich výcvik. Organizoval i první důstojnický kurz. S absolventy tohoto kurzu poté bojoval u Latrunu během operace Nachšon. V květnu 1948 se Laskov do Latrunu vrátil jako velitel prvního obrněného praporu, který bojoval společně se 7. brigádou. Během operací Dekel a Hiram už velel celé brigádě a účastnil se řady bitev o kontrolu nad Galileou. V červenci téhož roku se vrátil zpět k výcviku nováčků, nyní již v hodnosti generálmajora.

Ačkoliv nikdy nebyl pilotem, byl v roce 1951 jmenován velitelem izraelského vojenského letectva. Během jeho působení bylo do vojenského letectva začleněno letadlo Meteor, první proudová stíhačka v historii Izraele. Po opuštění funkce velitele letectva v roce 1953 Laskov zároveň opustil i armádu a odjel do Velké Británie studovat filozofii, ekonomii a politické vědy. Ve Velké Británii navíc získal dodatečný branný výcvik.

Do Izraele se vrátil v roce 1955 a byl jmenován zástupcem náčelníka Generálního štábu a starším štábním důstojníkem, ale po řadě profesionálních sporů s Moše Dajanem byl degradován do funkce velitele obrněného sboru. Během Sinajské války v roce 1956 velel 77. divizi operující na frontě v Rafah-el-Ariš-Kantara. Poté, co velitel jižního vojenského velitelství Asaf Šimšoni zahynul při letecké havárii, byl na jeho místo jmenován Laskov. Z titulu své funkce dohlížel na stahování izraelských jednotek ze Sinajského poloostrova.

Náčelník Generálního štábu[editovat | editovat zdroj] V roce 1958 byl Laskov jmenován náčelníkem Generálního štábu, když ve funkci nahradil Moše Dajana. Do funkce na nastupoval v době, kdy docházelo k postupnému sbližování Egypta a Sýrii vedoucí ke vzniku Sjednocené arabské republiky (SAR) 31. ledna téhož roku. O dva měsíce později, 30. března došlo těžké dělostřelecké palbě přes Galilejské jezero. Přestřelka probíhala dva dny dokud nebylo dosaženo zastavení palby.

24. dubna 1958 Laskov uspořádal obrovskou vojenskou přehlídku v Jeruzalémě k desátému výročí izraelské samostatnosti. Přehlídka se konala navzdory varování Jordánska, že to bude považováno za útočný čin. Během této přehlídky byla předvedena nejnovější izraelská výstroj, včetně zbraní ukořistěných Egyptu na Sinaji a Sýrii během bojů v Chulském údolí.

6. listopadu 1958 byli izraelští pracovníci vypouštějící Chulské jezero ostřelováni syrským dělostřelectvem. Izraelské dělostřelecvo na Laskovův rozkaz palbu opětovalo. Napětí mezi Izraelem a Sýrií ale pokračovalo i nadále; 31. ledna 1959 zaútočily izraelské jednotky na syrskou vesnici Tawfik ležící nad Galilejským jezerem. Jako důvod operace bylo uváděno, že vesnice je syrskou armádou využívána pro ostřelování izraelského území. Během akce zahynuli tři izraelští vojáci.

Období, ve kterém Laskov svou funkci do roku 1961 vykonával bylo relativně klidné a narušené pouze občasnými srážkami se Sýrií. Během svého funkčního období se Laskov zaměřil na posílení IOS; do výzbroje byla zavedena ponorka a letectvo získalo proudová letadla Extra Mystére. Těsně před odchodem Laskova z funkce oznámil izraelský ministerský předseda David Ben Gurion, že jeho země staví poblíž pouštního města Dimona jaderný reaktor určený pro mírové účely.

Civilní kariéra[editovat | editovat zdroj] V roce 1961 byl Laskov jmenován Generálním ředitelem Správy přístavů. Během jeho působení byla postavena hlavní část přístavu v Ašdodu. Kromě toho zabýval též psaním vojenských příruček a psal články do armádních časopisů. V roce 1972 se Laskov stal prvním vojenským ombudsmanem a na tomto postu setrval dalších více jak deset let až do své smrti. V roce 1973 se účastnil práce v Agranatově komisi vyšetřující příčiny izraelského armádního a zpravodajského selhání před Jomkipurskou válkou.

Odkazy[editovat | editovat zdroj] Logo Wikimedia Commons Wikimedia Commons nabízí obrázky, zvuky či videa k tématu Chajim Laskov Poznámky[editovat | editovat zdroj] V tomto článku byl použit překlad textu z článku Haim Laskov na anglické Wikipedii.

Externí odkazy[editovat | editovat zdroj] (anglicky) Jewish Virtual Library - Chajim Laskov (anglicky) IDF - Haim Laskov, the 5th IDF Chief of General Staff, passed away at the age of 63 [skr%C3%BDt]Náčelníci Generálního štábu Izraelských obranných sil (IOS) Izrael Ja'akov Dori (1948–49) • Jigael Jadin (1949–52) • Mordechaj Maklef (1952–53) • Moše Dajan (1953–58) • Chajim Laskov (1958–61) • Cvi Cur (1961–64) • Jicchak Rabin (1964–68) • Chajim Bar-Lev (1968-72) • David Elazar (1972–74) • Mordechaj Gur (1974–78) • Rafa'el Ejtan (1978–83) • Moše Levi (1983–87) • Dan Šomron (1987–91) • Ehud Barak (1991–95) • Amnon Lipkin-Šachak (1995–98) • Šaul Mofaz (1998–2002) • Moše Ja'alon (2002–05) • Dan Chaluc (2005–07) • Gabi Aškenazi (2007–2011) • Benjamin Ganc (2011–současnost) [skr%C3%BDt]Velitelé Izraelského vojenského letectva Amir (1948) • Remez (1948–50) • Šamir (1950–51) • Laskov (1951–53) • Tolkovsky (1953–58) • Weizman (1958–66) • Mordechaj Hod (1966–73) • Peled (1973–77) • Ivry (1977–82) • Lapidot (1982–87) • Ben Nun (1987–92) • Bodinger (1992–96) • Ben Elijahu (1996–2000) • Chaluc (2000–04) • Škedi (2004–08) • Nechoštan (2008–12) • Ešel (2012–současnost) [skr%C3%BDt]Velitelé jižního velitelství Izrael Alon (1948–49) • Rabin (1949) • Dajan (1949-51) • Cadok (1951–54) • Peri (1954) • Amit (1955–56) • Simchoni (1956) • Laskov (1956–58) • Herzog (1958) • Jofe (1958–62) • Zamir (1962-64) • Gaviš (1965-69) • Šaron (1969-73) • Gonen (1973) • Bar-Lev (1973) • Tal (1973-74) • Adan (1974) • Adam (1974-76) • Šapir (1976–78) • Šomron (1978–82) • Erez (1982–83) • Bar Kochva (1983–86) • Sagi (1986) • Mordechaj (1986–89) • Vilnaj (1989–94) • Mofaz (1994–96) • Janaj (1996–97) • Samia (1997–2000) • Almog (2000–03) • Harel (2003–05) • Galant (2005–2010) • Ruso (2010–2013) • Turdžeman (2013–současnost) Portály: Izrael Kategorie: Narození 1919Úmrtí 1982Běloruští ŽidéIzraelští ŽidéRuští ŽidéŽidé v Britském mandátu PalestinaPříslušníci HaganyIzraelští generálovéNáčelníci generálního štábu Izraele

Chaim Laskow

Chaim Laskow Chaim Laskow (hebräisch ‏חיים לסקוב‎; * 1919 in Baryssau (heute Weißrussland); † 8. Dezember 1982[1]) war ein israelischer General und der fünfte Generalstabschef der israelischen Streitkräfte.

Inhaltsverzeichnis [Verbergen] 1 Frühe Jahre 2 Militärische Karriere in Israel 3 Generalstabschef 4 Zivilist 5 Weblinks 6 Einzelnachweise Frühe Jahre[Bearbeiten] Laskow wurde in der weißrussischen Stadt Baryssau geboren. Zusammen mit seiner Familie wanderte er 1925 in das damalige Völkerbundsmandat Palästina aus. Die Familie ließ sich in Haifa nieder und lebte in großer Armut. Sein Vater wurde 1930 von aufständischen Arabern ermordet.

Schon in jungen Jahren trat Laskow der Hagana bei und diente in verschiedenen Einheiten, so zum Beispiel in der durch Orde Wingate gegründeten Kommandoeinheit Special Night Squads. Laskow fungierte als persönlicher Verbindungsoffizier für Jaakow Dori, dem späteren ersten Generalstabschef der israelischen Streitkräfte. 1940 trat er in die British Army ein, um am Krieg gegen das nationalsozialistische Deutschland teilnehmen zu können. Nachdem er innerhalb der Britisch Army verschiedene Positionen bekleidet hatte, wurde er nach Aufstellung der Jüdischen Brigade dieser als Offizier zugeteilt. Als Teil der Jüdischen Brigade nahm er an Kampfhandlungen in Italien teil und wurde im Rang eines Majors 1945 demobilisiert.

Nach dem Ende des Zweiten Weltkrieges blieb Laskow in Europa und beteiligte sich an den Bemühungen der Alija Bet, illegale Einwanderung nach Palästina zu ermöglichen. Außerdem war er an verschiedenen Vergeltungsaktionen gegen Nationalsozialisten und deren Kollaborateure beteiligt. Nach seiner Rückkehr nach Palästina schloss er sich wieder der Haganah an, wobei er gleichzeitig im zivilen Leben als Chef des Sicherheitsdienstes einer Elektrizitätsgesellschaft arbeitete.

Militärische Karriere in Israel[Bearbeiten] Zu Beginn des Unabhängigkeitskrieges Israels 1948 übernahm Laskow die Verantwortung, um die Rahmenbedingungen zu schaffen, in denen Rekruten ausgebildet werden sollten. Er organisierte den ersten Offizierslehrgang und bildete aus den Absolventen dieses Lehrgangs eine Brigade, die während der Operation Nachschon bei Latrun zum Einsatz kam. Im Mai 1948 kehrte er als Kommandeur des ersten israelischen Panzerbataillons nach Latrun zurück, welches dort zusammen mit der 7. Brigade eingesetzt wurde. Während der Operation Dekel, der Eroberung Nazarets und des unteren Galiläas, sowie in der Operation Hiram, der Eroberung des restlichen Galiläa, kommandierte er die gesamte Brigade. Nach Abschluss der Kampfhandlungen kehrte er im Rang eines Generalmajors zurück zu seiner früheren Tätigkeit als Ausbilder.

Obwohl Laskow nie Pilot gewesen war, wurde er 1951 zum Chef der israelischen Luftstreitkräfte ernannt. Während seiner Amtszeit fiel die Anschaffung des ersten Düsenjägers der israelischen Luftstreitkräfte, des Gloster Meteors. Nach Ablauf seiner Amtszeit verließ Laskow das Militär und studierte Philosophie, Wirtschaftswissenschaft und Politikwissenschaft in Großbritannien. Dort erhielt er weitere militärische Ausbildung.

1955 kehrte er nach Israel zurück und wurde zum Generalstabsoffizier und Stellvertretenden Chef des Generalstabs ernannt. Nach einer Serie von Auseinandersetzungen fachlicher Natur mit dem Chef des Generalstabs, Mosche Dajan, wurde er zum Kommandeur der Panzertruppen degradiert. In dieser Funktion war er Befehlshaber der 77. Division, die während der Sueskrise 1956 an der Rafah el Arisch - Kanatara-Front zum Einsatz kam. Nachdem Asaph Simchoni, der Befehlshaber des Südkommandos der israelischen Streitkräfte, bei einem Flugzeugabsturz ums Leben gekommen war, wurde Laskow zu dessen Nachfolger ernannt und war in dieser Funktion zuständig für den Rückzug der israelischen Truppen von der Sinai-Halbinsel.

Generalstabschef[Bearbeiten] 1958 wurde Laskow im Alter von nur 39 Jahren als Nachfolger Mosche Dajans zum Generalstabschef der israelischen Streitkräfte ernannt. Seine Ernennung geschah vor dem Hintergrund der Vereinigung Ägyptens und Syriens zur Vereinigten Arabischen Republik am 31. Januar desselben Jahres und der potentiellen Gefahr, die von dieser Bündelung an Kräften für die Sicherheit Israels ausging. Nur zwei Monate später fanden schwere Artilleriefeuergefecht zwischen syrischen und israelischen Truppen über den See Genezareth hinweg statt. Die Zusammenstöße dauerten zwei Tage lang, bevor schließlich ein Waffenstillstand vereinbart wurde.

Am 24. April 1958 leitete Laskow die große Militärparade in Jerusalem aus Anlass des zehnten Jahrestages der Unabhängigkeit Israels. Die Parade fand trotz Warnungen Jordaniens, welches dies als einen aggressiven Akt bezeichnete, statt. Während der Parade ließ Laskow die neueste militärische Ausrüstung Israels zur Schau stellen, sowie Material, welches von Ägypten auf der Sinai-Halbinsel und von Syrien in der Huleebene erbeutet worden war.

Am 6. November setzte Syrien den Artilleriebeschuss Galiläas fort, während israelische Arbeiter damit beschäftigt waren, den Hulesee trockenzulegen, um mehr landwirtschaftliche Nutzfläche zu gewinnen. Unter Laskows Kommando erwiderten die israelischen Streitkräfte das Feuer.

Einer der größten Skandale während Laskows Amtszeit war die Überraschungsübung zur Mobilisierung der Reserve am 1. April 1959. Das radioübertragene Kodewort des Mobilisierungsaufrufs war Wasservogel, weshalb der darauffolgende Skandal als Nacht der Enten in die Geschichte eingegangen ist. Die Überraschung war so vollkommen, dass das ganze Land in Panik geriet und die Streitkräfte der benachbarten arabischen Länder in höchste Alarmbereitschaft versetzt wurden. Ein zur Ursachenfindung eingesetzter Untersuchungsausschuss wies die Verantwortung für diesen Fiasco den Generalmajoren Meir Zorea, einem hochrangiger Generalstabsoffizier, und Yehoshafat Harkabi, dem Chef des militärischen Geheimdienstes, zu. Beide traten daraufhin zurück.

Die Spannungen zwischen Israel und Syrien setzten sich in den folgenden Monaten fort. Am 31. Januar griffen israelische Streitkräfte das zu Syrien gehörende Dorf Twafik auf den Golanhöhen an, nachdem von israelischer Seite behauptet worden war, das Dorf sei durch syrische Truppen benutzt worden, um israelische Dörfer in Galiläa zu beschießen. Während dieser militärischen Operation kamen drei israelische Soldaten ums Leben.

Nach einer für israelische Begriffe relativ friedlichen Amtszeit, die nur durch Feuergefechte mit Syrien beeinträchtigt worden war, trat Laskow am 1. Januar 1961 von seinem Amt zurück. Während seiner Amtszeit konzentrierte er sich darauf, die israelischen Streitkräfte zu stärken: das erste U-Boot der israelischen Marine wurde unter ihm angeschafft, sowie eine Anzahl Super Mystère Düsenjäger in Frankreich erworben. Kurz vor seiner Verabschiedung verkündete Ministerpräsident David Ben Gurion, Israel habe seinen ersten Atomreaktor, in der Nähe Dimonas, gebaut. Dieser Reaktor diene allerdings nur der friedlichen Nutzung.

Zivilist[Bearbeiten] 1961 wurde Laskow zum Generaldirektor der israelischen Hafenbehörde ernannt. Während seiner Amtszeit wurde der Hafen von Aschdod entwickelt und gebaut. Heute ist Aschdod ein wichtiger Import- und Exporthafen Israels. Außerdem schrieb er weiterhin militärische Ausbildungshandbücher und veröffentlichte zahllose Artikel in militärischen Fachzeitschriften. 1972 wurde er der erste Ombudsmann zuständig für die Streitkräfte. In diese Funktion war er mehr als zehn Jahre bis zu seinem Tod tätig.

Er war Mitglied des Agranatuntersuchungausschuss, der nach dem Jom-Kippur-Krieg eingerichtet wurde, um die Fehler und Versäumnisse aufklären zu helfen, die letztendlich zu diesem Krieg geführt hatten.

Weblinks[Bearbeiten]

Commons: Chaim Laskow – Sammlung von Bildern, Videos und Audiodateien Chaim Laskow in der jewishvirtuallibrary (englisch) Einzelnachweise[Bearbeiten] Hochspringen ↑ http://archive.jta.org/article/1982/12/09/2994861/haim-laskov-dead-... Vorgänger	Amt	Nachfolger Schlomo Schamir	Kommandeure der Israelischen Luftstreitkräfte 1951–1953	Dan Tolkowskie Normdaten (Person): LCCN: n87874181 | VIAF: 5336573 | Wikipedia-Personensuche Kategorien: Person (Hagana)Militärperson (Israel)Person im NahostkonfliktGeneralstabsoffizierIsraeliPerson im Zweiten Weltkrieg (Vereinigtes Königreich)Geboren 1919Gestorben 1982MannEmigrant

Chaim Laskov[edytuj] Chaim Laskov Chaim Laskov w 1958 Chaim Laskov w 1958 generał porucznik (Rav Aluf) generał porucznik (Rav Aluf) Data i miejsce urodzenia 1919 Borysów Data i miejsce śmierci 8 grudnia 1982 Izrael Przebieg służby Lata służby 1938-1961 Siły zbrojne British Army Hagana Siły Obronne Izraela Jednostki Brygada Żydowska 7 Brygada Pancerna Stanowiska dowódca Sił Powietrznych Izraela (1951-1953) szef Południowego Dowództwa (1956-1958) Szef Sztabu Generalnego Sił Obronnych Izraela (1958-1961) Główne wojny i bitwy II wojna światowa Wojna o niepodległość Kryzys sueski Odznaczenia Wojna o niepodległość Kryzys sueski Commons Multimedia w Wikimedia Commons Chaim Laskov (ur. 1919, zm. 8 grudnia 1982) - izraelski dowódca wojskowy w stopniu generała porucznika (Raf Aluf), oficer dyplomowany Sił Obronnych Izraela, w latach 1958-1961 Szef Sztabu Generalnego Sił Obronnych Izraela.

Spis treści [ukryj] 1 Młodość 2 Kariera wojskowa 2.1 Szef Sztabu Generalnego 3 Kariera zawodowa 4 Przypisy Młodość[edytuj | edytuj kod] Urodził się w miejscowości Borysów w Białoruskiej Socjalistycznej Republice Radzieckiej. Jego ojciec był właścicielem tartaku, który utracił podczas Rewolucji lutowej 1917.

W 1925 wraz z rodziną wyemigrował do Mandatu Palestyny. Rodzina zamieszkała w Hajfie, gdzie żyła w skrajnej nędzy. Młody Chaim pomimo ubóstwa uczęszczał do szkół w Hajfie. Ojciec pracował jako woźnica, i w 1930 został zabity przez Arabów[1].

Kariera wojskowa[edytuj | edytuj kod] W 1938 Chaim wstąpił do żydowskiej organizacji paramilitarnej Hagana. Początkowo był osobistym posłańcem dowódcy sił Hagany w Hajfie, Jaakova Dori. Następnie został członkiem elitarnych jednostek polowych Hagany - Specjalnych Jednostek Nocnych (SNS) dowodzonych przez Orde Wingatea. W okresie tym poznał podstawowe zasady taktyki ofensywnej wojny. Podczas II wojny światowej w 1940 zaciągnął się jako ochotnik do British Army. Jako dowódca kompanii Brygady Żydowskiej wziął udział w kampanii włoskiej w czasie II wojny światowej. W trakcie tej służby awansował na stopień majora. Po wojnie pozostał przez pewien czas w Europie, organizując nielegalną emigrację ocalonych z Holocaustu Żydów do Palestyny.

Po powrocie do kraju został oficerem szkoleniowym Hagany. Od początku I wojny izraelsko-arabskiej w maju 1948 organizował kursy szkoleniowe dla oficerów. Podczas Operacji Bin Nun Bet (30-31 maja) Laskov dowodził batalionem podczas natarcia na Latrun. Zastosowano wówczas zalecaną przez Laskova technikę walki przy użyciu miotaczy ognia. Podczas Operacji Dekel i Operacji Hiram dowodził 7 Brygadą Pancerną[2]. W lipcu awansował na pułkownika. W okresie tym poznał swoją przyszłą żonę, Schulamit Lane-Chen.

Chaim Laskov, 1952 Po wojnie objął dowództwo nad wojskowym ośrodkiem szkolenia podstawowego żołnierzy. W latach 1951-1953 pełnił obowiązki dowódcy Sił Powietrznych Izraela. W okresie tym izraelskie lotnictwo otrzymało swój pierwszy samolot myśliwski z napędem odrzutowym Gloster Meteor. W 1953 Laskov wyjechał do Wielkiej Brytanii, gdzie przeszedł oficerskie szkolenie wojskowe. Studiował także filozofię, ekonomię i nauki polityczne na University of Oxford. Po powrocie do kraju, w 1955 został mianowany zastępcą Szefa Sztabu Generalnego Sił Obronnych Izraela. Podczas Kryzysu sueskiego w 1956 dowodził 77 Dywizją, prowadzącą działania operacyjne na linii Rafah-Arisz-al-Kantara. Po śmierci w katastrofie lotniczej szefa Południowego Dowództwa pułkownika Assafa Simhoni, Laskov przejął jego obowiązki i dowodził podczas wycofywania wojsk z półwyspu Synaj.

Szef Sztabu Generalnego[edytuj | edytuj kod] W dniu 29 stycznia 1958 Chaim Laskov został powołany na Szefa Sztabu Generalnego Sił Obronnych Izraela.

W tamtym okresie terytorium państwa Izrael było nieustannie nękane ostrzałem artyleryjskim ze strony Syrii. Dochodziło także do różnych incydentów na granicach z Egiptem i Jordanią. Ten okres względnego spokoju Siły Obronne Izraela wykorzystywały do wzmocnienia swojego potencjału militarnego. Wprowadzono do służby pierwszy izraelski okręt podwodny, odrzutowe samoloty myśliwsko-bombowe Dassault Super Mystère, a w grudniu 1960 uruchomiono reaktor jądrowy w tajnym ośrodku położonym w pobliżu miasta Dimona na pustyni Negew. Służbę swoją Laskov zakończył w dniu 1 stycznia 1961.

Kariera zawodowa[edytuj | edytuj kod] Po wycofaniu się ze służby wojskowej, Laskov został dyrektorem państwowego przedsiębiorstwa zarządzającego portami morskimi. Nadzorował budowę i otwarcie Portu Aszdod. Przez cały czas kontynuował pisanie podręczników do szkolenia wojskowego, publikował także artykuły w czasopismach o tematyce wojskowej.

W latach 1972-1982 Laskov był rzecznikiem praw obywatelskich żołnierzy. Zmarł w 1982[3].

Przypisy Skocz do góry ↑ Haim Laskov (1919-1982) (ang.). W: Jewish Virtual Library [on-line]. [dost%C4%99p 2011-09-16]. Skocz do góry ↑ Eliezer Cohen: Israel's Best Defense. New York: Orion Books, 1993, s. 504. ISBN 0-517-587904. Skocz do góry ↑ Haim Laskov, the 5th IDF Chief of General Staff, passed away at the age of 63 (ang.). W: Israel Defence Forces [on-line]. [dost%C4%99p 2011-09-16]. [ukryj] p • d • e Szefowie Sztabu Generalnego Sił Obronnych Izraela Jaakov Dori (1947‑1949) • Jigael Jadin (1949‑1952) • Mordechaj Maklef (1952‑1953) • Mosze Dajan (1953‑1958) • Chaim Laskov (1958‑1961) • Tzvi Tzur (1961‑1964) • Icchak Rabin (1964‑1968) • Haim Bar-Lev (1968–1972) • David Elazar (1972–1974) • Mordechai Gur (1974-1978) • Rafael Eitan (1978–1983) • Moshe Levi (1983‑1987) • Dan Shomron (1987–1991) • Ehud Barak (1991–1995) • Amnon Lipkin-Shahak (1995–1998) • Shaul Mofaz (1998–2002) • Moshe Ya'alon (2002–2005) • Dan Halutz (2005-2007) • Gabi Ashkenazi (2007-2011) • Benny Gantz (2011-)

Chief of the General Staff's Flag (Israel).gif Kontrola autorytatywna (osoba): ISNI: 0000 0000 6665 1368 VIAF: 5336573 LCCN: n87874181 WorldCat Kategorie: Izraelscy generałowieSzefowie Sztabu Generalnego Sił Obronnych IzraelaUrodzeni w 1919Zmarli w 1982

Haim Laskov De la Wikipedia, enciclopedia liberă

Generalul israelian Haim Laskov. Haim Laskov (în ebraică : חיים לסקוב) (n. 1919 - d. 1982) a fost un general și om politic israelian. A îndeplinit funcția de șef al Marelui Stat Major al Armatei Israeliene în perioada 1958-1961.

În perioada august 1951 - mai 1953, generalul Haim Laskov a fost comandant al Forțelor Aeriene ale Israelului.

Fotogalerie[modificare | modificare sursă]

Generalul israelian Haim Laskov

Flag of Israel.svg	 Acest articol biografic despre un israelian este deocamdată un ciot. Poți ajuta Wikipedia prin completarea lui! Categorii: Cioturi Biografii IsraelieniNașteri în 1919Decese în 1982Politicieni israelieniGenerali israelieni

Chaim Laskov.jpg 1919 1932—1965

(1964—1968) (1991—1995) (c 2011) 1973 1991—1994 2005—2007 1958—1966 1992—1996 c 2012 1955—1956 1969—1973 1978—1982 1996—1997

Laskov joined the Haganah as a teenager, and served in various units, including Orde Wingate's Special Night Squads. He also served as a personal messenger for Yaakov Dori, who would later become the first Chief of Staff. In 1940, Laskov joined the British Army so that he could participate in World War II. He served in various capacities, and was a commander of the Jewish Brigade which saw action on the Italian front, eventually reaching the rank of major. After the war, he remained in Europe to participate in the Aliyah Bet illegal immigration effort to bring refugee Jews to Palestine. He also took part in various illicit acts of vengeance against the Nazis and their collaborators. Upon eventually returning to Palestine, he rejoined the Haganah, while also working as chief of security for the electric company.

Laskov was married to Shulamit.[1]

חיים לסקוב חיים לסקוב עלה לישראל 1925 השתייכות Hahagana.jpg ההגנה Flag of the British Army.svg פלוגות הלילה המיוחדות, הצבא הבריטי IDF new.png צבא הגנה לישראל תקופת שירות 1938 - 1 בינואר 1961 דרגה מייג'ור (צבא בריטניה) מייג'ור רב אלוף רב אלוף תפקידים צבאיים מפקד בה"ד 1 מפקד אגף ההדרכה מפקד חיל האוויר אלוף פיקוד הדרום ראש אג"ם סגן הרמטכ"ל רמטכ"ל מלחמות וקרבות המרד הערבי הגדול מלחמת העצמאות מלחמת העצמאות מלחמת סיני מלחמת סיני תפקידים אזרחיים מנהל רשות הנמלים, נציב קבילות החיילים הנצחה בית הספר לקצינים של צה"ל ע"ש חיים לסקוב (בה"ד 1) חיים לסקוב (1919 - 8 בדצמבר 1982), איש צבא וציבור ישראלי, ראש המטה הכללי החמישי של צבא ההגנה לישראל ונציב קבילות החיילים הראשון.

תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת 2 שירות בצה"ל 2.1 הרמטכ"ל החמישי 3 הקריירה האזרחית 4 מנהיגות 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים 7 הערות שוליים ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

במחנה אליהו (דורה) בנתניה, 1948 לסקוב נולד בבוריסוב שבבלארוס בשנת 1919, ועלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1925 לאחר שאביו, שהיה בעל מנסרה איבד את רכושו במהפכה הרוסית. המשפחה השתקעה בחיפה וחייתה חיי עוני. האב, שהתפרנס כעגלון, נהרג כשעגלתו התהפכה בשנת 1930. לסקוב למד בבית הספר הריאלי בחיפה, וזאת על אף מצבה הכלכלי הרע של משפחתו, וכן התפרנס מעבודות שונות. בעת לימודיו הושפע מאוד מאישיותו של מנהל בית הספר ומורהו, ארתור בירם, אשר שימש לו דמות אב[1]. כנער היה מיודד לסקוב עם עזר ויצמן שהיה צעיר ממנו בארבע שנים, ועם אחותו יעל ויצמן עמה קיים קשר רומנטי[2].

עוד כנער הצטרף לסקוב ל"הגנה", ומילא שורת תפקידים, תחילה כרץ אישי של יעקב דורי מפקד מחוז חיפה ולאחר מכן מדריך גדנ"ע בגימנסיה. בהמשך מונה לסגנו של מאיר מרדור, מפקד הפלוגה המיוחדת של ההגנה[3]. באותה עת הושפע מאוד מאישיותו של וינגייט, מפקד פלוגות הלילה המיוחדות[4]. בשנת 1940 הצטרף לסקוב אל הצבא הבריטי ולחם במלחמת העולם השנייה. לסקוב שירת במגוון תפקידים, ביניהם כמפקד פלוגה חי"ר בבריגדה היהודית, עמה לחם בחזית באיטליה[5]. במסגרת זו הגיע לסקוב לדרגת מייג'ור (רס"ן). עם תום המלחמה, נותר באירופה, ופעל במסגרת עלייה ב', ופעולות נקם ורכש. עם שובו ארצה שב לפעילות כקצין ההדרכה של "ההגנה", ואף שימש כקצין הביטחון של חברת החשמל. באוגוסט 1947 הוטל עליו לארגן מחדש את שירותי ההדרכה של ההגנה.

שירות בצה"ל[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] עם פרוץ מלחמת העצמאות קיבל על עצמו את הכנת מערך ההדרכה בצה"ל. הוא ארגן בשיתוף עם צביקה גילת את קורס הקצינים הראשון, אותו גיבשו לגדוד שלחם במבצע נחשון בגזרה המערבית של המבצע. במאי 1948, הגיע ללטרון כמפקד הגדוד המשוריין הראשון בצה"ל (גדוד 79), במסגרת חטיבה 7. בלילה נטול הירח של ה-30 במאי 1948, במסגרת מבצע בן נון ב', פרצו שריוני הגדוד שלו לחצר משטרת לטרון. על פי רעיון של לסקוב הפעילו הזחל"מים להביורים לעבר עמדות הלגיונרים שעל הגג והציתו אש עזה בחזית תחנת המשטרה. התאורה הבלתי צפויה הפכה את הזחל"מים הנייחים לטרף קל לתותחני הלגיון הערבי ובזה אחר זה הם נפגעו והכוח שספג אבדות נאלץ לסגת. לסקוב היה מפקד מבצע דקל וחתם על כניעת העיר נצרת. בחודש יולי 1948 שב למערך ההדרכה כמפקד אגף ההדרכה בדרגת אלוף. בתפקיד זה פגש את שולמית, הפקידה הראשית של האגף, שהייתה לאשתו.

לסקוב (משמאל) בחברת קציני צה"ל הבכירים בעת מלחמת סיני: מפקד חיל האוויר דן טולקובסקי, ומפקד פיקוד הדרום, אסף שמחוני ב-1951 מונה למפקד חיל האוויר, אף שמעולם לא היה טייס. בתקופת כהונתו של לסקוב הוכן החיל לקליטת מטוסי הסילון הראשונים, הם מטוסי ה"מטאור". הוא שימש בתפקידו עד שנת 1953 ואז יצא לחופשת לימודים. הוא יצא לבריטניה, שם קיבל הכשרה צבאית נוספת, אך למד גם פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה.

ב-1955 שב לישראל, ומונה לסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם. לאחר חילוקי דעות מקצועיים עם משה דיין, הועבר לתפקיד מפקד גייסות השריון. במלחמת סיני היה מפקד אוגדה 77, אשר פעלה בציר רפיח - אל עריש - קנטרה. לאחר מותו בתאונת מטוס של מפקד פיקוד הדרום, אל"מ אסף שמחוני, קיבל לסקוב את תפקידו, ובמסגרת זו פיקד על נסיגת כוחות צה"ל מסיני.

במלחמת סיני באה לידי ביטוי תפיסתו, שהחיל העיקרי מבין חילות היבשה הוא חיל השריון, ושיש להפעיל את השריון במסגרת יחידותיו האורגניות, ולא כפי שסברו רוב ותיקי מלחמת השחרור, ובהם הרמטכ"ל משה דיין - כמסייע ליחידות החי"ר. לסקוב למד היטב את לקחי מלחמת העולם השנייה, שבה פרץ השריון הגרמני את קווי ההגנה הצרפתיים שהורכבו מטנקים בודדים שפוזרו בין יחידות החי"ר. יוצא הדופן מבין אנשי הפלמ"ח שסייע ללסקוב לקדם את התפיסה הזאת בצה"ל היה אסף שמחוני. ביחד, כמפקד השריון ומפקד פיקוד הדרום, הם מימשו במלחמה זו בהצלחה את כללי תורת הלחימה החדשה. בעקבות זאת, פעל לסקוב רבות להטמיע את התורה החדשה בצה"ל. כמו כן, כחניך הצבא הבריטי, הוא נאבק להטמיע בצה"ל נורמות חדשות של משמעת והקפדה על נהלים ופקודות, וגם זאת בניגוד מסוים לרוח הפלמ"ח ששררה בצבא הצעיר.

הרמטכ"ל החמישי[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

חיים לסקוב (שני מימין), בטקס הענקת פרס ביטחון ישראל בשנת 1959. לצדו (מימין לשמאל): ג'נקה רטנר דוד בן-גוריון ומיכאל שור

יער חיים לסקוב בלטרון בינואר 1958 מונה לסקוב לרמטכ"ל, והחליף בתפקיד זה את משה דיין. זאת על רקע הכרזת סוריה ומצרים ב-31 בינואר 1958 על האיחוד ביניהן, שכונה קע"ם (קהילייה ערבית מאוחדת) דבר שהביא לחששות כבדים לביטחונה של המדינה.

ב-30 במרץ 1958 התנהלו קרבות ארטילריים בין צה"ל לבין הסורים בגליל ובאזור הכנרת, והפסקת אש הוכרזה רק לאחר יומיים.

ביום העצמאות העשירי, 24 באפריל 1958, פיקד לסקוב על מצעד צה"ל בירושלים, אשר צעד על אף אזהרות ירדן בדבר התלקחות צבאית אם יצעד המצעד. במצעד הציג הצבא הצעיר נשק חדיש, וכן נשק שלל שנלקח מהמצרים בסיני ומהסורים בקרבות באזור החולה.

ב-6 בנובמבר 1958 חידשו הסורים את ההפגזות, והפגיזו שוב ושוב את היישובים בגליל, ואת הפועלים העוסקים בעבודות באזור החולה. צה"ל השיב באש לפעולות אלו.

בתקופת כהונת לסקוב אירע "ליל הברווזים", תרגיל גיוס חירום שהוכרז עליו במפתיע ברדיו, ב-1 באפריל 1959, ולכן עורר בהלה כללית בישראל, וכוננות במדינות ערב.

עם זאת נמשכה המתיחות בגבול הצפון, וב-31 בינואר 1960 ביצע צה"ל את מבצע חרגול, פעולת תגמול על הכפר הסורי תאופיק, ששימש כמוצב קדמי ששלט על יישובי הגליל[6].

בתקופת כהונתו התפתחו חילוקי דעות על סמכויות בינו לבין סגן שר הביטחון שמעון פרס. בדצמבר 1960 פרש לסקוב מתפקיד הרמטכ"ל לאחר תקופת כהונה שלווה יחסית (פרט לתקריות עם הסורים), שבה עסק בבניין הכוח. צה"ל קלט בתקופתו את הצוללת הראשונה שלו, "תנין", ומטוסי "סופר מיסטר".

הקריירה האזרחית[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] לאחר שחרורו מונה לסקוב ב-1961 למנהל רשות הנמלים. בתקופתו הוקם נמל אשדוד. לסקוב ראה את עיקר תפקידו בהדרכת העובדים וביצירת יחסי אנוש טובים‏[7], אך סירב להיכנע לדרישות ועדי העובדים שנראו לו מוגזמות. בתחילת 1966 הוא השבית את נמל אשדוד עד שהעובדים יחתמו על הסכם עבודה‏[8] ובתחילת 1967 הוא סירב לממן העלאות שכר שהבטיחה חברת שירותי נמל מאוחדים לעובדיה, עד שנכנע בלחץ שרי הממשלה‏[9]. על רקע יחסי העבודה המעורערים ברשות הנמלים המליץ דו"ח גבתי, שהוכן על ידי חמישה שרים, על הגדלת סמכויות שר התחבורה ברשות הנמלים. בעקבות הסכמת מועצת הרשות לשינויים המוצעים הודיע לסקוב בספטמבר 1970 על התפטרותו מתפקיד מנהל הרשות‏[10].

לסקוב המשיך בהיותו אזרח לכתוב ספרי לימוד להדרכה צבאית, ומאמרים בכתבי עת מקצועיים על נושאי צבא. בשנת 1971 מונה כשופט של פרס ביטחון ישראל‏[11]. בנובמבר 1972 היה לסקוב לנציב קבילות חיילים הראשון, ושירת בתפקיד זה כעשר שנים עד לפטירתו. כנציב קבילות החיילים קבע את האימרה: "חייל העומד על זכויותיו, הוא חייל הממלא את חובתו". לאחר מלחמת יום הכיפורים מונה לסקוב לחבר בוועדת אגרנט אשר בדקה את האחראים למחדלים שהובילו אל המלחמה. ב-1982 זכה בפרס ביטחון ישראל למפעל חיים.

בשנת 1965 לקראת הבחירות לכנסת השישית הקים תנועה בלתי מפלגתית בשם את"א - אזרחים תומכי אשכול אשר תמכה באשכול במאבקו בדוד בן-גוריון על רקע "פרשת לבון".

לסקוב נפטר ב-8 בדצמבר 1982. על שמו נקראים בית הספר לקצינים של צה"ל וספריית המטכ"ל ע"ש רא"ל חיים לסקוב.

מנהיגות[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] חיים לסקוב חשב שהמפקד אינו יכול למלא את תפקידו ולבצע את משימותיו כשהוא פועל לבדו. הוא תלוי בשיתוף הפעולה של חייליו ובנכונות שלהם לעשות את המוטל עליהם ואף לסכן את חייהם. הסיכוי להגיע להזדהות כזאת של החייל עם מפקדו ועם יחידתו, לדעת חיים לסקוב, קיים רק כאשר החייל יודע שהמפקד רוחש לו כבוד ויחסו אליו הוא אישי וכן. הרמטכ"ל לשעבר רב אלוף (מיל) משה לוי כתב בהקדמה לספרו של לסקוב "מנהיגות צבאית": "מחיים לסקוב למדנו, כי מנהיגות מתבססת על נורמות וערכים חיוביים ומי שאינו מאמין בהם ואינו נוהג על פיהם, איננו יכול להיות מנהיג."

לקריאה נוספת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] חיים לסקוב, מנהיגות צבאית, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1985. מרדכי נאור, לסקוב – ביוגרפיה, הוצאת כתר ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988. קישורים חיצוניים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: חיים לסקוב ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חיים לסקוב חיים לסקוב, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח רונה תמיר, חיים לסקוב ז"ל, המפקד הרביעי של חיל האוויר, אווירטואלי ביוגרפיה של חיים לסקוב באתר צה"ל לסקוב, חיים, באנציקלופדיה ynet אנציקלופדיה ynet, ראיון עם חיים לסקוב, באתר ynet‏, 7 ביוני 2007, (פורסם במקור ב"ידיעות אחרונות", 1960). מכּתביו:

אורד וינגייט, מערכות 137, יוני 1961, עמודים 3-4. לקראת הבאות, מערכות 118-119, אפריל 1959, עמודים 64-71. על מפקדים ומנהיגות, מערכות 118-119, אפריל 1959, עמודים 76-80. הערות שוליים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] ^ חיים לסקוב, מנהיגות צבאית, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1985, עמודים 186-187. ^ עזר ויצמן, לך שמים לך ארץ, הוצאת מעריב, תל אביב 1975, עמודים 273-272. ^ אנציקלופדיה ynet, ראיון עם חיים לסקוב, באתר ynet‏, 7 ביוני 2007, (פורסם במקור ב"ידיעות אחרונות", 1960). ^ חיים לסקוב, מנהיגות צבאית, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1985, עמוד 190. ^ חיים לסקוב, מנהיגות צבאית, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1985, עמודים 190-191. ^ אנציקלופדיה ynet, ראיון עם חיים לסקוב, באתר ynet‏, 7 ביוני 2007. ^ שרגא הר גיל, הדרך מן הקצונה לעמדות מפתח במשק הישראלי, מעריב, 11 במרץ 1966 ^ א. פלג, אין אניות - אין סחורות - העובדים בטלים, מעריב, 10 בפברואר 1966 ^ אהרן דולב, מחירה של שביתה שלא היתה, מעריב, 10 בפברואר 1967 ^ חיים לסקוב התפטר - ציין במכתבו: "נתברר לי שהשגת דברים אינה רצויה", מעריב, 25 בספטמבר 1970 ^ שר הביטחון, מעריב, 24 בינואר 1971

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] ראשי המטה הכללי של צה"ל יעקב דורי · יגאל ידין · מרדכי מקלף · משה דיין · חיים לסקוב · צבי צור · יצחק רבין · חיים בר-לב · דוד אלעזר · מרדכי גור · רפאל איתן · משה לוי · דן שומרון · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · שאול מופז · משה יעלון · דני חלוץ · גבי אשכנזי · בני גנץ	דגל הרמטכ"ל

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] סגני ראשי המטה הכללי של צה"ל צבי איילון · מרדכי מקלף · חיים לסקוב · צבי צור · יצחק רבין · חיים בר-לב · ישראל טל · יקותיאל אדם · משה לוי · דוד עברי · דן שומרון · אמיר דרורי · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · מתן וילנאי · שאול מופז · עוזי דיין · משה יעלון · גבי אשכנזי · דני חלוץ · משה קפלינסקי · דן הראל · בני גנץ · יאיר נוה · גדי איזנקוט

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] ראשי אגף המטה הכללי (אג"ם) ואגף המבצעים (אמ"ץ) ראשי אג"ם	יגאל ידין · מרדכי מקלף · משה דיין · יוסף אבידר · מאיר עמית · חיים לסקוב · צבי צור · מאיר זורע · יצחק רבין · חיים בר-לב · עזר ויצמן · דוד אלעזר · ישראל טל · רחבעם זאבי · יצחק חופי · הרצל שפיר · יקותיאל אדם · רפאל איתן · משה לוי · דוד עברי · דן שומרון · אמיר דרורי · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · מתן וילנאי · שאול מופז · עוזי דיין ראשי אמ"ץ	דני חלוץ · גיורא איילנד · דן הראל · ישראל זיו · גדי איזנקוט · טל רוסו · יעקב אייש · יואב הר אבן

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] מפקדי פיקוד הדרום (פד"ם) Logo padam.png ·יגאל אלון · יצחק רבין (ממלא מקום) · משה דיין · משה צדוק · יעקב פרי (ממלא מקום) · צבי גילת ·מאיר עמית · אסף שמחוני (ממלא מקום) · חיים לסקוב · חיים הרצוג · אברהם יפה · צבי זמיר · ישעיהו גביש · אריאל שרון · שמואל גונן · אברהם אדן · יקותיאל אדם · הרצל שפיר · דן שומרון · חיים ארז · משה בר כוכבא · אורי שגיא · יצחק מרדכי · מתן וילנאי · שאול מופז · שלמה ינאי · יום טוב סמיה · דורון אלמוג · דן הראל · יואב גלנט · טל רוסו · סמי תורג'מן מפקדי חיל השריון תג חיל השריון.svg מפקדי גייסות השריון	יצחק פונדק • חיים לסקוב • מאיר זורע • אורי בן ארי • חיים בר-לב • דוד אלעזר • ישראל טל • אברהם אדן • משה פלד • אמנון רשף • משה בר כוכבא קציני שריון ראשיים (קשנ"ר)	שאול יפה • משה בר-תקווה • מנחם מרון • מרדכי ציפורי • עמי מורג • עמוס כץ • יוסי בן-חנן • יצחק רבין • אמי פלנט • דוביק טל • מאיר גחטן • אודי שני • אביגדור קליין • סמי תורג'מן • חלוצי רודוי • אגאי יחזקאל • יגאל סלוביק • עפר צפריר • שמואל אולנסקי •

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] מפקדי חיל האוויר ישראל עמיר · אהרן רמז · שלמה שמיר · חיים לסקוב · דן טולקובסקי · עזר ויצמן · מרדכי הוד · בני פלד · דוד עברי · עמוס לפידות · אביהו בן-נון · הרצל בודינגר · איתן בן-אליהו · דני חלוץ · אליעזר שקדי · עידו נחושתן · אמיר אשל	Coat of arms of the Israeli Air Force.png

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] נציבי קבילות החיילים של צה"ל Logo kvilut.png ·חיים לסקוב · דני מט · אהרון דורון · עוזי לבצור · אבנר ברזני · יצחק בריק

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] מפקדי בית הספר לקצינים של צה"ל Bahad 1 Symbol.SVG ·חיים לסקוב · צבי הורביץ · הלל פפרמן · מאיר זורע · דניאל דגן · יששכר שדמי · עמנואל נשרי · ישראל טל · אברהם יפה · יוסף הרפז · יצחק חופי · אביב ברזילי · מאיר פעיל · שלמה אלטון · ישראל גרנית · יוסף קסטל · צבי בר · חיים בנימיני · אורי שמחוני · מתן וילנאי · דורון רובין · יורם יאיר · שמואל ארד · אילן בירן · שאול מופז · זאב זכרין · מתי הררי · גיורא איילנד · יצחק איתן · אלעזר שטרן · מוני חורב · עמוס בן אברהם · יוסי היימן · גל הירש · נדב פדן · אהרון חליוה · יהודה פוקס · ערן ניב · אבי גיל

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה כללי	התנדבות היישוב לצבא הבריטי ·היישוב במלחמת העולם השנייה · הבריגדה היהודית · לוי בנימין - מפקד הבריגדה · הפלמ"ח · צנחני היישוב · מתנדבי היישוב לצי המלכותי הבריטי · שבויי היישוב במלחמת העולם השנייה · הרבנים הצבאיים · אות ההתנדבות	PikiWiki Israel 4329 Gan-Shmuel sk2- 40.jpg היחידות	פלוגת ההובלה 462 · מתנדבי היישוב בחיל החפרים · מתנדבי היישוב בבאפס · הרגימנט הארץ ישראלי · חיל העזר לנשים · פלוגת מובילי המים 148 · קומנדו 51 · קבוצת החקירות המיוחדת אתרים	פיוג'י · טרוויזיו · בריזיגלה · המערכה על נהר סניו · בית הקברות הצבאי ברוונה אישים	משה שרת · יוסף אלמוגי · יצחק בן-אהרן · מרדכי מקלף · עזר ויצמן · חיים הרצוג · אהרון רמז · חיים לסקוב · מאיר זורע · שלמה שמיר ראו גם פורטל היישוב קטגוריות: אנשי העלייה הרביעיתלוחמי הבריגדה היהודיתחברי קבוצות הנוקמיםלוחמי ההגנהמפקדי אוגדותמפקדי בית הספר לקצינים של צה"למפקדי גייסות השריוןמפקדי חיל האוויר הישראלימפקדי פיקוד הדרוםנציבי קבילות החייליםראשי המטה הכלליראשי אג"םסגני רמטכ"למנהלי רשות הספנות והנמליםלוחמי פלוגות הלילה המיוחדותזוכי פרס ביטחון ישראלבוגרי בית הספר הריאלייהודים בלארוסיםחיילי צה"ל במלחמת סינימפקדי קורס מפקדי פלוגות וגדודיםאישים הקבורים בבית הקברות הצבאי קריית שאול

חיים לסקוב

Ласков, Хаим [%D0%BF%D1%80%D0%B0%D0%B2%D0%B8%D1%82%D1%8C | править исходный текст]Материал из Википедии — свободной энциклопедии Хаим Ласков В 1952 году Дата рождения Место рождения Борисов Дата смерти 8 декабря 1982 Место смерти Тель-Авив Годы службы Хаим Ласков на Викискладе В Википедии есть статьи о других людях с такой фамилией, см. Ласков. Хаим Ласков (1919, Борисов, ныне Белоруссия — 8 декабря 1982) — израильский генерал, 5-й начальник Генерального штаба Армии Обороны Израиля.

Содержание [%D1%83%D0%B1%D1%80%D0%B0%D1%82%D1%8C] 1 Детство и юношество 2 Карьера в армии Израиля 3 В должности начальника Генштаба 4 Демобилизация 5 Ссылки Детство и юношество[%D0%BF%D1%80%D0%B0%D0%B2%D0%B8%D1%82%D1%8C | править исходный текст] Хаим Ласков родился в Борисове, в семье Мойше Ласкова и Еты Гиршфельд. В 1925 году семья переезжает в Палестину и селится в Хайфе, где они живут в страшной нищете. Отец Хаима был убит в 1930 году арабами, после этого матери пришлось воспитывать пятерых детей одной. Ласков ещё юношей вступает в ряды Хаганы, где служит в различных подразделениях, включая англ. Special Night Squads. Он также служит в качестве личного курьера у Яакова Дори, который позже становится первым начальником Генерального штаба Армии Обороны Израиля. В 1940 году Хаим вступает в ряды Британской армии, чтобы суметь принять участие во Второй мировой войне. До создания Еврейской бригады занимает различные должности в Британской армии, там он занимает должность офицера. Вместе с Еврейской бригадой участвует на итальянском фронте. В 1945 год был демобилизован в звании майора.

После окончания войны Хаим остаётся в Европе и принимает участие нелегальной иммиграции евреев в Палестину.

Основная статья: Алия Бет Кроме того он участвует во множестве операций мщения против нацистов и коллаборационистов. После возвращения в Палестину опять вступает в ряды Хаганы, параллельно работая шефом службы безопасности электрокомпании.

Карьера в армии Израиля[%D0%BF%D1%80%D0%B0%D0%B2%D0%B8%D1%82%D1%8C | править исходный текст] В начале войны за независимость в 1948 году Хаиму нужно было создать программу для обучения новых рекрутов. Он организовал первый офицерский курс и создал из закончивших этот курс, бригаду, которая участвовала в операции «Нахшон». В мае 1948 года Хаим возвращается в Латрун в должности командира первого израильского танкового батальона, который используется там вместе с седьмой бригадой. Во время операции англ. Operation Dekel, завоевание Назарета и нижней Галилеи, а также операции англ. Operation Hiram, завоевание оставшейся части Галилеи, Хаим руководит целой бригадой. После окончание боевых действий Хаим в звании генерал-майора возвращается к своим прежним обязанностям в качестве инструктора.

Несмотря на то, что Хаим Ласков никогда не был пилотом, его назначают на должность главнокомандующего военно-воздушных сил Израиля. Во время нахождения Хаима в этой должности, на вооружение поступают реактивные истребители Глостер «Метеор». После окончания срока должности, Хаим покидает армию и учит философию, экономику и политологию в Великобритании. Помимо этого он продолжает своё военное обучение.

В 1955 году возвращается в Израиль, где его назначают на должность заместителя и главы отдела военной разведки Генерального штаба. После серии разногласий с начальником Генерального штаба Моше Даяном, Хаима Ласкова разжалуют на должность командующего танковыми войсками. В этой должности он руководит 77-й дивизией, которая во время Суэцкого кризиса в 1956 году наступала на северном направлении (сектор Газа — Эль-Ариш — Кантара). После гибели в авиакатастрофе командующего Южного военного округа Асафа Симхони, Хаима назначают его преемником. В этой должности он отвечает за вывод израильских войск с Синайского полуострова.

В должности начальника Генштаба[%D0%BF%D1%80%D0%B0%D0%B2%D0%B8%D1%82%D1%8C | править исходный текст] В 1958 году Хаима Ласкова в возрасте 39 лет назначают на должность начальника Генштаба. Его назначение произошло на фоне объединения Египта с Сирией в Объединённую Арабскую Республику 31 января этого же года и потенциальной опасности для безопасности Израиля исходящей после этого объединения. Два месяца спустя произошла артиллерийская перестрелка между сирийскими и израильскими войсками над озером Кинерет. Столкновения длились два дня, пока стороны не договорились о перемирии.

24 апреля 1958 года Хаим Ласков руководил большим военным парадом в Иерусалиме по поводу десятилетней годовщины независимости Израиля. Парад прошёл несмотря на предупреждения Иордании, которая расценивала это, как акт агрессии. Во время парада Ласков продемонстрировал новейшее израильское вооружение, а также технику, захваченную у Египта на Синайском полуострове и у Сирии около озера Хула.

6 ноября Сирия возобновила артобстрел Галилеи, в то время, когда израильские рабочие были заняты работами по осушению части озера Хула, для приобретения большей территории под сельское хозяйство. Под командованием Ласкова был открыт ответный огонь.

Одним из самых больших скандалов во время нахождения Ласкова на должности начальника Генштаба было проведение неожиданных тренировок для резервистов 1 апреля 1959 года. О начале мобилизации было сообщено по радио под кодовым названием «Водная птица», из-за этого, последующий скандал вошёл в историю под названием «Ночь уток». Это было на столько неожиданно, что во всей стране началась паника и армии соседствующих государств были приведены в полную боевую готовность. Следственная комиссия установила, что за всем этим фиаско стоят генерал-майор Меир Зореа, высокопоставленный офицер генерального штаба, а также Йехошафат Харкаби, шеф военной разведки Израиля. После этого оба ушли в отставку.

В следующие месяцы конфликт между Израилем и Сирией продолжился. 31 января вооружённые силы Израиля атаковали сирийскую деревню англ. Twafik на Голанских высотах, обосновывая свои действия тем, что Сирия использует её для своих воинских подразделений, чтобы обстреливать израильские деревни в Галилеи. Во время операции погибли три израильских солдата.

Хаим Ласков уходит в отставку 1 января 1961 года после относительно тихого для Израиля периода, который нарушался лишь перестрелками с сирийскими войсками. Во время пребывания в должности начальника Генштаба Хаим сконцентрировал своё внимание в основном на усилении израильской армии: на вооружение поступила первая подводная лодка, кроме того во Франции были приобретены истребители-бомбардировщики Дассо «Супер Мистэр». Не задолго до отставки премьер-министр Давид Бен-Гурион сообщил, что Израиль построил свой первый ядерный реактор вблизи Димона и что этот реактор используется только в мирных целях.

Демобилизация[%D0%BF%D1%80%D0%B0%D0%B2%D0%B8%D1%82%D1%8C | править исходный текст] В 1961 году Ласкова назначают генеральным директором портового ведомства. За время пребывания в должности в Ашдоде был разработан и построен порт. Сегодня порт в Ашдоде является важным звеном для импорта и экспорта для Израиля. Помимо того, он продолжал писать книги о военном обучении и опубликовал множество статей в специальных военных журналах. В 1972 году он становится первым Омбудсменом ответственным за вооружённые силы. Эту должность он занимал более 10 лет, до своей смерти.

После Войны Судного дня в 1973 году входил в состав комиссии Аграната, созданной для обнаружения ошибок и упущений, которые привели к этой войне.

Ссылки[%D0%BF%D1%80%D0%B0%D0%B2%D0%B8%D1%82%D1%8C | править исходный текст] Хаим Ласков — статья из Электронной еврейской энциклопедии [%D1%81%D0%BA%D1%80%D1%8B%D1%82%D1%8C] Просмотр этого шаблона Flag of IDF Chief of Staff.svg Начальники Генштаба Армии обороны Израиля Израиль Яако́в До́ри (1947—1949) Игаэ́ль Яди́н (1949—1952) Мордехай Ма́клеф (1952—1953) Моше Дая́н (1953—1958) Хаим Ласко́в (1958—1961) Цви Цур (1961—1964) Ицха́к Ра́бин Хаим Бар-Ле́в (1968—1972) Давид Элаза́р (1972—1974) Мордехай Гур (1974—1978) Рафаэль Эйта́н (1978—1983) Моше Ле́ви (1983—1987) Дан Шомро́н (1987—1991) Эху́д Бара́к Амнон Ли́пкин-Ша́хак (1995—1998) Шау́ль Мофа́з (1998—2002) Моше́ Яало́н (2002—2005) Дан Халу́ц (2005—2007) Га́би Ашкена́зи (2007—2011) Бе́ни Ганц [%D1%81%D0%BA%D1%80%D1%8B%D1%82%D1%8C] Просмотр этого шаблона Израиль Заместители Начальника Генштаба Армии обороны Израиля Цви Аялон 1948—1949 Мордехай Маклеф 1949—1952 Хаим Ласков 1955—1956 Цви Цур 1958 Ицхак Рабин 1961—1963 Хаим Бар-Лев 1967—1968 Исраэль Таль Йекутиэль Адам 1978—1982 Моше Леви 1982—1983 Давид Иври 1983—1985 Дан Шомрон 1985—1986 Амир Дрори 1986—1987 Эхуд Барак 1987—1991 Амнон Липкин-Шахак Матан Вильнаи 1994—1997 Шауль Мофаз 1997—1998 Узи Даян 1998—1999 Моше Яалон 1999—2002 Габи Ашкенази 2002—2004 Дан Халуц 2004—2005 Моше Каплински Дан Харель 2007—2009 Бени Ганц 2009—2010 Яир Наве 2010—2013 Гади Айзенкот с 2013 [%D1%81%D0%BA%D1%80%D1%8B%D1%82%D1%8C] Просмотр этого шаблона Israel Air Force Flag.svg Главнокомандующие ВВС Израиля Израиль Исраэль Амир 1948—1948 Аарон Ремез 1948—1950 Шломо Шамир 1950—1951 Хаим Ласков 1951—1953 Дан Толковски 1953—1958 Эзер Вейцман Мордехай Ход 1966—1973 Биньямин Пелед 1973–1977 Давид Иври 1977—1982 Амос Лапидот 1982–1987 Авиху Бин-Нун 1987–1992 Герцель Бодингер Эйтан Бен-Элияху 1996—2000 Дан Халуц 2000—2004 Элиэзер Шкеди 2004—2008 Идо Нехуштан 2008—2012 Амир Эшель [%D1%81%D0%BA%D1%80%D1%8B%D1%82%D1%8C] Просмотр этого шаблона Symbol IDF Southern Command.svg Командующие Южным военным округом Израиля Израиль Игаль Алон 1948—1949 Ицхак Рабин 1949 (и.о.) Моше Даян 1949—1951 Моше Цадок 1951—1954 Яаков Пери 1954 (и.о.) Цви Гилат 1955 Меир Амит Асаф Симхони 1956 (и.о.) Хаим Ласков 1956—1958 Хаим Герцог 1958 Авраам Йоффе 1958—1962 Цви Замир 1962—1964 Йешайяху Гавиш 1965—1969 Ариэль Шарон Шмуэль Гонен 1973 Хаим Бар-Лев 1973 Исраэль Таль 1973—1974 Авраам Адан 1974 Йекутиэль Адам 1974—1976 Герцель Шафир 1976—1978 Дан Шомрон Хаим Эрез 1982—1983 Моше Бар-Кохба 1983—1986 Ури Саги 1986 Ицхак Мордехай 1986—1989 Матан Вильнаи 1989—1994 Шауль Мофаз 1994—1996 Шломо Янай Йом-Тов Самья 1997—2000 Дорон Альмог 2000—2003 Дан Харель 2003—2005 Йоав Галант 2005—2010 Таль Руссо 2010—2013 Сами Турджеман с 2013 Категории: Персоналии по алфавитуРодившиеся в 1919 годуРодившиеся в БорисовеУмершие 8 декабряУмершие в 1982 годуУмершие в Тель-АвивеНачальники Генштаба Армии обороны ИзраиляЗаместители Начальника Генштаба Армии обороны ИзраиляГлавнокомандующие ВВС ИзраиляКомандующие Южным военным округом ИзраиляУчастники арабо-израильской войны 1947—1949 годовГенерал-лейтенанты (Израиль)