Judah Halevi (also Yehuda Halevi; Hebrew: יהודה הלוי; Arabic: يهوذا هاليفي; c. 1075–1141) was a Spanish Jewish physician, poet and philosopher. He was born in Spain, either in Toledo or Tudela, in 1075 or 1086, and died shortly after arriving in Palestine in 1141. Halevi is considered one of the greatest Hebrew poets, celebrated both for his religious and secular poems, many of which appear in present-day liturgy. His greatest philosophical work was The Kuzari

My Heart Is in the East, and I Am at the Ends of the West

The medieval poet Yehuda Halevi was a man consumed by yearnings, for women, for love, for the divine. All these found expression in Halevi’s prose and poetry. But perhaps none plagued the poet so much as his longing for Israel, a desire that would remain unsatisfied until the very end of a life filled with extraordinary accomplishments — as a philosopher, doctor, communal leader and, arguably, the greatest Jewish poet of medieval Spain — when he finally set out for Palestine.

• Suenyos de Espanya / Erensya sefaradí
  
• Legend of Yehuda haLevi's death
  

Judah (Abū ʾl-Ḥasan) ben Samuel ha-Levi

1. Life

Judah (Abū 'l-Ḥasan) ben Samuel ha-Levi (d. 1141) was a poet, religious thinker, and physician. Born in Toledo or Tudela between 1075 and 1080, he went as a youth to Granada, where he joined the circle of Jewish public figures and intellectuals around Moses ibn Ezra, among whom he distinguished himself as a Hebrew poet and wit. His writings show him to have been knowledgeable in Hebrew grammar, the Hebrew literary tradition, Bible, rabbinic traditions, Arabic literature, Sufism, philosophy, and medicine. He practiced as a physician in both Castile and al-Andalus, and was active in Jewish communal affairs, donating to and raising funds for communal causes and employing his literary skills on behalf of Joseph ibn Migash, the head of the rabbinic academy in Lucena. As an adult, Ha-Levi exchanged panegyric poetry on a basis of equality with distinguished figures of Muslim and Christian Spain. Of his family, we are aware only of a daughter and of his grandson by her, also named Judah. Conjectures about the identity of the daughter’s husband appear to be unfounded. He visited Morocco together with Abraham ibn Ezra. For most of his life he was a sought-after physician and a prominent, well-connected, and well-adjusted member of the Andalusi Jewish aristocracy.

In later life, Judah ha-Levi underwent a religious conversion, as a result of which he left Spain and sailed for Egypt in the summer of 1140 with the intention of dying in Palestine. Shortly before leaving, he completed his treatise Kitāb al-Radd wa 'l-Dalīl fī 'l-Dīn al-Dhalīl (The Book of Rejoinder and Proof in Support of the Neglected Religion), commonly known as the Kuzari, and an essay on Hebrew versification, his only known prose works, both in Arabic. Arriving in Alexandria on September 9, 1140, with two Andalusi companions, Abū 'l-Rabīʿ Solomon ibn Gabbay and Abū Saiʿd Isaac Ibn Ezra (the son of the famous poet and Bible commentator), he spent over three months there as the guest of, or in company with, a prominent leader of the local Jewish community, Aaron Ibn al-ʿAmmānī. Later, in Fustat, he was hosted by a wealthy businessman, Ḥalfon Abu Saʿīd ben Nethaniel ha-Levi; there Ha-Levi met such dignitaries as Samuel ben Ḥananiah the Nagid, and Samuel’s secretary, Nathan ben Samuel. Returning to Alexandria in the spring, Ha-Levi was denounced and sued by an apostate for attempting to compel his return to Judaism by withholding funds belonging to him. Ha-Levi was acquitted thanks to his connections and to a legal subterfuge. His ship sailed on May 14, 1141, and he died during the summer of that year. It may be reasonably assumed that he succeeded in reaching Palestine. According to a legend that first appeared in the sixteenth century, he died as a martyr while reciting his Ode to Zion before the gates of Jerusalem; but the story appears to be a late fiction.

Four of Judah ha-Levi’s personal letters, written in Arabic, are extant (and two others have been attributed to him), all addressed to Ḥalfon ben Nethaniel ha-Levi of Fustat. They refer to a fund-raising project to redeem a captive woman, his intention to travel eastward (whether from al-Andalus or from Egypt is not specified), the Kuzari, his desire to minimize his social life while in Egypt, and business matters.

Judah ha-Levi was renowned in his lifetime as a poet, scholar, and pietist. His poems were collected into a dīwān soon after his death, apparently in Egypt, partly on the basis of smaller collections that were already in circulation. The fame of his secular poetry may be seen in the extent to which it was imitated by later Hebrew poets; and that of his religious poetry, by its incorporation into the prayer rites of various communities. His theological work, the Kuzari, was translated into Hebrew in Provence by Judah ibn Tibbon in 1167 and in this form has had great influence ever since. The legend of his martyrdom, combined with the prominence of the Land of Israel in his life and works, invested his image with a mystique that had an important afterlife in Zionist literature.

2. As a Poet

Judah ha-Levi wrote prolifically in all the standard genres of Hebrew poetry, including panegyrics, laments for the dead, love poetry, wine poetry, descriptions of objects, epigrams, riddles, and occasional poems to fulfill such social duties as expressing thanks for a gift, regret at missing a visit, and apologies for a misunderstanding. He seems to have invented the Hebrew epithalamium by writing strophic poems (Heb. shire ezor; Ar. muwashshaḥāt) to be sung at weddings (earlier poems dealing with weddings are either standard qaṣīdas [odes] or piyyuṭim [liturgical poems]). Ha-Levi’s poetry displays a high degree of prosodic and rhetorical polish, much wit, and particular attention to the effect of sound. His secular poetry consists mostly of monorhymed poems in classical quantitative meters, but he was also the most prolific poet of the Hebrew Golden Age in the muwashshaḥ form. He also wrote epistles to various dignitaries in rhymed prose accompanied by panegyric qaṣīdas.

Ha-Levi was also a prolific liturgical poet. He continued the tradition of liturgical poetry of Iraq as developed by his Andalusi predecessors, composing both yoṣer and qedushta cycles and individual poems belonging to these cycles, as well as many seliḥot (penitential poems). He also wrote numerous short monorhymed liturgical poems in quantitative meters addressing God in the voice of an individual worshiper, a genre invented by Andalusi payyeṭanim; some of his poems of this type are among the finest of their kind. He wrote a lengthy penitential prayer in prose for individual recitation. Themes on which Ha-Levi wrote liturgical poetry of particular force are Israel’s exile and hope for redemption, the individual’s quest for intimacy with God, and visions of the angelic host praising God, including one that contains a short cosmography.

It is especially in poems that belong to no specific genre—dealing with his personal spiritual life, his thoughts about the Land of Israel, his decision to go there to die as a pilgrim—that Judah ha-Levi’s poetic genius emerges. In these poems, all the technical resources of Hebrew versification are brought to bear on themes that set him apart from his contemporaries—contempt for the worldly satisfactions of money and power, for passive religious conformity, for the pretension that philosophical speculation is the source of religious truth—and thus the poetry argues against the conventions of the very society that created the form. Ha-Levi expresses a yearning to take seriously religion’s demand that one lead a life of sincere devotion to God’s will, rejecting both power and position. As against the speculative theorizing of religious philosophers of a universalist bent, he demands concrete expression of devotion to God through adherence to specifically Jewish traditions. He seeks God not as the object of philosophical speculation but as revealed corporeally to the prophets. Given the cessation of prophecy, the Land of Israel provides the nearest approach to God’s presence; it is, therefore, in the stones and soil of the land that Ha-Levi hopes to find religious fulfillment—all the more, as the bones of the prophets, the Temple’s ruins, and its sacred implements, such as the Ark and the golden cherubim, are mingled with the land. He alludes repeatedly to Psalms 102:15: “For your servants delight in its stones and yearn for its soil.” Some of these themes find expression in his famous Ode to Jerusalem (beginning “Zion, will you not send greetings to your prisoners”), which was later incorporated into the liturgy of many Jewish communities.

3. The Kuzari

The Kuzari is framed in a fictional narrative setting based on the story of the conversion of the king of the Khazars to Judaism, an historical event that occurred around 800. Ha-Levi’s narrative posits that the King is impelled to investigate various intellectual systems because of a dream in which he is told that his intentions are pleasing to God but not his specific religious activities. The King asks a Philosopher, a Christian, and a Muslim to expound their systems of belief; dissatisfied with all three, he seeks out a rabbinic scholar. The conversations between the King and the Rabbi—which induce the King to convert to Judaism—occupy the bulk of the book’s five parts. At the end, the Rabbi announces his determination to leave the land of the Khazars and settle in the Land of Israel. True religion, he says, demands not only good intentions but action whenever that is possible. Since, as expounded in the book, the divine presence can only be fully experienced and the divine will only completely fulfilled in the Land of Israel, the Rabbi’s move to the Land of Israel is depicted as the only possible outcome of the discussion. Thus the King’s investigation of religion, which initiates the dialogue, and the Rabbi’s departure, which ends it, frame the entire book in terms of the theme of right intentions versus right actions.

Insistence on specific actions is part-and-parcel of Ha-Levi’s attempt to revise the balance between philosophy and religion, specifically Judaism. The larger conflict between philosophy and religion was a problem for Islam no less than for Judaism. Although Ha-Levi’s critique of philosophy did not go as far as that of the Muslim theologian Abū Ḥāmid Muḥammad al-Ghazālī (d. 1111), it reflects some of al-Ghazālī’s arguments and perhaps even the form of one of his works. (The drama of al-Ghazālī’s pilgrimage may also have had an impact on Ha-Levi’s biography.)

But Judah ha-Levi had not only to defend revelation as such; he had to defend a particular revelation— Judaism—a religion viewed by both Islam and Christianity as discredited by the Jewish people’s exile and their life as a minority community threatened with the attrition of its own elite class. This threat arose from the material opportunities available to the Jewish elite among Muslims and Christians just at a time when the prestige of philosophy was loosening the intellectual underpinnings of the religious system and when communities were increasingly destabilized by political conditions. Ha-Levi does not attempt to discredit philosophy to these sophisticated intellectuals but instead demonstrates that it is a limited and less reliable guide than the word of God as revealed on Mount Sinai and as reported infallibly by a reliable chain of tradition maintained intact by the Jewish community.

For Judah ha-Levi, philosophy proposes valuable ways of understanding the workings of the world, but it cannot provide certainty about all questions even in its own sphere; for example, whether the world is created or eternal. Furthermore, it does not permit us either to grasp God in His essence or to experience His presence. Mental effort can take man only so far; to know God with the kind of certainty we take for granted in everyday life (in recognizing another person, for example), one has to come into contact with Him. Revelation provides the means to do this by shaping every detail of man’s life in accordance with God’s will. Ha-Levi attacks both the problem of revelation vs. reason and the problem of the status of the Jews by shifting attention from metaphysics to revelation. His starting point is the authenticity of the revelation on Mount Sinai, which, he argues, is not a matter of opinion or the product of a series of rational arguments but an irrefutable historical fact. From this revelation he develops the claim that the Jews are heirs to a divine faculty (designated by the elusive Arabic term al-amr al-ilāhī) that enables them to receive prophecy, a faculty that distinguishes them categorically from mankind as a whole. Similarly, the Land of Israel, the Hebrew language, the Temple and its rites, and the commandments of the Torah (especially the nonrational commandments) have a separate ontological status vis-à-vis other lands, languages, cults, and legal systems. The present debased status of the Jews is merely their punishment for collective sins committed during earlier stages of their history, as taught by rabbinic tradition; their vindication in history will come at a time of God’s choosing. In the meantime, man’s duty is to strive to do His will by adhering to His commandments and entering sincerely into their spirit.

Raymond Scheindlin

Bibliography

Brody, Ḥayyim (ed.). Dîwân des Abû l Hasan Jehuda ha-Levi. Diwan ve Hu Sefer Kolel Shire Avir ha-Meshorerim Yehuda ben Shemu’el ha-Levi, 4 vols. (Berlin, 1894; repr. Habermann [England, 1971]).

Baneth, David H., and H. Ben Shammai (eds.). Kitāb al-Radd wa 'l-Dalīl fī 'l-Dīn al-Dhalīl, (Jerusalem: Magnes Press, 1977).

Even Shmuel, Yehuda (trans.). Sefer ha-Kuzari le-Rabbi Yehuda ha-Levi (Jerusalem: Dvir, 1972/73).

Gil, Moshe, and Ezra Fleischer. Yehuda ha-Levi and His Circle: 55 Geniza Documents (Jerusalem: World Union of Jewish Studies, Rabbi David Moshe and Amalia Rosen Foundation, 2001) [Hebrew].

Jarden, Dov (ed.). Shire ha-Qodesh le-Rabbi Yehuda ha-Levi, 4 vols. (Jerusalem: s.n., 1978–85).

Lobel, Diana. Between Mysticism and Philosophy: Sufi Language of Religious Experience in Judah Ha-Levi’s Kuzari (Albany: State University of New York Press, 2000).

Scheindlin, Raymond P. The Song of the Distant Dove: Judah Ha-Levi’s Pilgrimage (Oxford: Oxford University Press, 2007)

Schirmann, Ḥayyim. The History of Hebrew Poetry in Muslim Spain, ed., suppl., and annot. Ezra Fleischer (Jerusalem: Magnes Press, 1995) [Hebrew].

Silman, Yochanan. Philosopher and Prophet: Judah Halevi, the Kuzari, and the Evolution of His Thought, trans. Lenn J. Schramm (Albany: State University of New York Press, 1995).

Citation Raymond Scheindlin. " Judah (Abū ʾl-Ḥasan) ben Samuel ha-Levi." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online , 2013. Reference. Jim Harlow. 15 January 2013 <http://referenceworks.brillonline.com/entries/encyclopedia-of-jews-...>

רבי יהודה בן שמואל הלוי

''''''(נכתב בר"ת: ריה"ל; שמו בערבית: אבו אל-חסן אל-לאוי, أبو الحسن اللاوي; 1075 – 1141 בקירוב) היה משורר ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, מגדולי הכותבים היהודים בימי הביניים ובכלל.

יצירתו המרכזית היא האפולוגטיקה הפילוסופית "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה והשפלה" (ספר הכוזרי), וכן קינות כמו "ציון הלא תשאלי" ושירים מפורסמים אחרים.

תוכן עניינים 1 תולדות חייו 1.1 נסיעתו למזרח 1.2 מקום קבורתו 2 הנצחתו 3 יצירתו 3.1 שיריו 3.1.1 משיריו 3.2 ספר הכוזרי 3.3 תפיסתו הפילוסופית של רבי יהודה הלוי 4 חיבוריו שראו אור 5 ייצוגיו בתרבות 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים 8 הערות שוליים תולדות חייו ריה"ל נולד בסוף המאה ה-11[2], בעיר טולדו או בטודלה[3] שבצפון ספרד, למשפחה אמידה ומלומדת. הוא זכה לחינוך מקיף גם בתחום היהדות וגם בתחום ההשכלה הכללית-הערבית. חוקרים רבים משערים שהיה תלמידו של פרשן ופוסק התלמוד רבי יצחק אלפסי[4].

בשנות חייו הראשונות נדד ריה"ל בספרד כמשורר שכיר בחצרות של נכבדים באירועים חשובים. הוא נפגש עם משה אבן עזרא, גדול המתודולוגים של השירה בזמנו, ועל מפגש זה מסופר שמספר משוררים ערכו תחרות: הם לקחו שיר של משה אבן עזרא, שהוא קשה מאוד מבחינה תבניתית וניסו לחקות אותו. ריה"ל זכה בתחרות, שלח את השיר למשה אבן עזרא וזה הזמינו אליו. סיפור זה אכן טיפוסי לתקופת חייו הראשונה, בה חיבר הרבה שירי חשק ושירי יין.

ריה"ל התחבר למשוררים יהודיים ובהיותו רופא צעיר, התקבל בכבוד גדול בטולדו, שם נהנה מהפריחה הכלכלית שהתרחשה תחת מלך קסטיליה והנסיכים הנוצרים[5]. איש חסדו היה שלמה אבן פרוציאל, שר בחצרו של אלפונסו ה-6. ב-1108 נרצח אבן פרוציאל בעת היותו בשליחות. ריה"ל כתב לו הספד בן 73 בתים ובו הביע זעם רב כלפי האליטה הנוצרית "ישפך אלוהים מטר זעם עלי בת אדום\שרשה ירצץ וקצץ את אמיריה\ישיב לחיקה גמול בשכול ואלמון\וישכיב כל המונה ככל צלמי אשריה"[6]. לאחר מכן עזב את טולדו ועבר לדרום ספרד, אל העיר קורדובה, שם עסק ברפואה ובמסחר. חוג ידידיו הלך וגדל והוא נעשה לדמות של מתווך תרבות בין משכילי הדרום ויהודי הצפון[7]. כמעט בכל מקום שהגיע אליו, התקבל בהערצה[8].

ריה"ל התחבר במיוחד עם רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע), והם נדדו יחדיו בספרד המוסלמית; ראב"ע אף מזכיר את ריה"ל מספר פעמים בפירושו למקרא (כגון בפירושו לשמות ט, א; כ, א; דניאל ט, ב). קיימת טענה כי ריה"ל אף השיא את בתו לבנו של ראב"ע (יצחק בן אברהם אבן עזרא). דבר זה נתון במחלוקת בין החוקרים.

רבי שלמה פרחון בהקדמה לספרו "מחברת הערוך" מזכיר אף הוא את ריה"ל וראב"ע כרבותיו, ואף מספר על שיחותיו עם ריה"ל בענייני שירה כשבאו ריה"ל וראב"ע אליו לאפריקה.

בשיר "לך נפשי בטוחה או חרדה" יש רמזים רבים על צאצאיו ובני משפחתו[9].

נסיעתו למזרח משום כמיהתו הגדולה לעלות לארץ ישראל (ראו שירו "לבי במזרח") עלה רבי יהודה הלוי ב-1140 על האוניה לכיוון המזרח. בים חיבר שירי-הים על חיות מוזרות. הוא הגיע למצרים באלול 1140 וסביבו נוצר מיד חוג מעריצים משכילים, ביניהם ידידו-תלמידו חלפון הלוי מדמיאט, אשר הפצירו בו להישאר במצרים. לפי יוסף יהלום, גם יצחק בן אברהם אבן עזרא הגיע לאלכסנדריה ונתלווה אל הלוי לקהיר, אבל בניגוד אליו נשאר בה[10]. בכסלו של סוף 1140 נסע יהודה הלוי לפוסטאט ובתחילת סיון 1141, על פי מכתבים מהגניזה הקהירית, עלה על אנייה לכיוון ארץ ישראל. לאחר מספר ימי עיכוב בהיעדר רוח מתאימה, הפליגה האנייה ביום הראשון של חג השבועות. שלמה דב גויטיין מסיק ממכתב נוסף שנמצא בגניזה שריה"ל נפטר בחודש אב של אותה שנה. המכתב הראשון שנמצא, המזכיר את מותו של ריה"ל הוא מחשוון 1141. במכתב זה נאמר: "ולא נעלם ממנה אודות רבנו יהודה הלוי הצדיק החסיד זק"ל". גויטיין מציין שנוסח זה רומז לכך שריה"ל לא מת מוות טבעי. מעבר לכך לא ידוע מה עלה בגורלו של ריה"ל, והגעתו לארץ ישראל אינה וודאית. לפי ישפה, "בגניזת קהיר נשתמרו קינות ואיגרות המזכירות את מותו של ר' יהודה הלוי, ומהן אפשר להסיק כי הוא נפטר במצרים ונקבר בה בחודש אב ד' תתק"א (יולי 1141). ואולם חוקרים ובהם שלמה דב גויטיין, יוסף יהלום ועזרא פליישר סבורים שהמשורר אכן הגיע לארץ ישראל (דרך נמל עכו) וייתכן שמת בירושלים[11]. גויטיין מנמק את השערתו בכך שהלוי הגיע לארץ-ישראל, שכן אילו חזר למצרים הדבר מן הסתם היה משאיר רושם[12]. עד גילוי ההתייחסויות לריה"ל מהגניזה שיערו החוקרים שרבי יהודה הלוי לא הגיע לארץ ישראל.

נסיבות מותו של רבי יהודה הלוי אינן וודאיות והביאו לריבוי של סיפורים בהם אגדה ומציאות מתערבבים בלי היכר[13]. לדוגמה גדליה בן יוסף אבן יחיא, בן המאה ה-16, מספר על נסיבות מותו של רבי יהודה הלוי:

"רבי יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ ישראל. וקיבלתי מזקן אחד, שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (תהלים). והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת "ציון הלא תשאלי". וישמעאלי אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו."[14] החוקרים מתייחסים לעדות זאת בספקנות רבה, בין השאר משום שארץ ישראל הייתה תחת שלטון הצלבנים באותה תקופה.

מקום קבורתו המקור הקדום ביותר למקום קבורת רבי יהודה הלוי הוא בספר המסעות של בנימין מטודלה, שביקר באזור בסביבות 1170, כ-30 שנה לאחר פטירתו של רבי יהודה הלוי. הוא כותב[15] כי בטבריה נמצא קברו של רבי יוחנן בן זכאי וקברו של רבי יהודה הלוי. במקורות מאוחרים יותר מהמאה ה-15 צוינו מקומות אחרים כמקום הקבורה, ב"ספר יוחסין" לרבי אברהם זכות בן המאה ה-15 כתב, כי רבי יהודה הלוי קבור ליד רבי יהודה בר אילעאי בצפת.[16], אבל לפי האיגרת של רבי יצחק אבן אלפרא משנת 1441 שנדפסה גם היא ב"ספר יוחסין"[17] הוא קבור סמוך לרבי אברהם אבן עזרא בכפר כבול.

הנצחתו יצירתו ודמותו של רבי יהודה הלוי זכתה ליצירות ספרותיות ולמחקרים רבים, וכן לתיאור אמנותי פלסטי, ברחבי העולם.

על שמו רחובות רבים בערים בישראל, וכן המושב בית הלוי בשרון. בעיר קורדובה בספרד קרויה כיכר עירונית על שמו.

תקופת חייו של הרב יהודה הלוי על ציר הזמן ציר הזמן

למרות התדמית הרצינית, יש גם הומור ביצירתו, כפי שמכתם זה מראה יצירתו ריה"ל חי בין שלושה מאורעות עיקריים שהטביעו את חותמם על עם ישראל בתקופה זו:

מלחמת הרקונקיסטה בה עברה השליטה ברוב ספרד חזרה לידי הנוצרים שהחלה בסביבות שנת 1075 ונמשכה עשרות שנים. במלחמה זו נדדו המוני אנשים ממקום למקום, והיהודים שתפסו משרות נכבדות בשלטונות שני הצדדים, סבלו קשות וזוהו על ידי כל צד כאויב. ריה"ל נדד במלחמה מצפון ספרד לדרומה והוא נחשף למלחמה ואחדים מידידיו מתו בה. מסע הצלב הראשון בשנת 1096 גרם ליהודים צרות רבות בארצות הנוצרים, הם נטבחו ועונו. הופעת המוראביטון - קבוצת מוסלמים קנאית מצפון אפריקה שהופיעה לראשונה באל-אנדלוס ב-1086, ותפסה את השלטון בעשור שלאחר מכן. המוראביטון נודעו בחוסר סובלנותם כלפי המיעוטים הדתיים. בעקבות זאת, ברחו מספרד משפחות רבות. שלושת המאורעות הללו עיצבו את מחשבתו של ריה"ל וקבעו בה היררכיה של חשיבות.

שיריו שיריו של רבי יהודה הלוי נאספו בקובץ שירים הנקרא "דיוואן". אוסף השירים הראשון העיקרי של רבי יהודה הלוי נקרא "דיוואן מחנה יהודה" והוא נאסף על ידי חייא אלדאודי, שהיה מצאצאי ראש הגלות שברחו לספרד ומייסד שושלת בני חייא (משפחות דון יחיא וחרל"פ). כל שירי רבי יהודה הלוי הודפסו במהדורה מודרנית על ידי ישראל זמורה שחילק את שירי רבי יהודה הלוי לעשרה ספרים/חטיבות כמו שירי ציון, שירי דודים, שירי ידידות, יוצרות, קרובות ועוד. רבים משיריו בנויים על אקרוסטיכון של שמו (יהודה).

משיריו שירי רבי יהודה הלוי

פיוטים לשבת

על אהבתך יונה מצאה בו מנוח ידידי השכחת פיוטים לסליחות

ישן אל תרדם יה שמע אביוניך יעירוני רעיוני קינות

ציון הלא תשאלי ליבי במזרח יפה נוף שירת הבקשות ופיוטים שונים

ישנה בחיק ילדות הידעו הדמעות יום ליבשה עבדי זמן אדון חסדך בל יחדל - לשבת זכור יחד באורך - לשבת חנוכה עפרה תכבס ספר הכוזרי Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכוזרי רבי יהודה הלוי התפרסם במיוחד בזכות ספרו הפילוסופי-יהודי "ספר ההוכחה והמופת להגן על האמונה המושפלת והבזויה", שנודע בעברית בשמו "הכוזרי". השם ניתן לספר על ידי המתרגם מערבית יהודית רבי יהודה אבן תיבון. רבי יהודה הלוי עבד על הספר כעשרים שנה, ולספר יש מסגרת דרמטית מומחזת. הוא ביסס את סיפור המסגרת של הספר על התגיירותו של מלך כוזר. ביסוד הספר עומדת התמודדות נגד השיטה האריסטוטלית ששלטה בשיח הפילוסופי של התקופה, וריה"ל מצליח לחרוג מהתפיסות המקובלות ולהעמיד חלופה בעלת קסם פיוטי ולכידות פילוסופית משל עצמה, הנלמדת עד היום כקלסיקה יהודית.

הגאון מווילנה חינך ללמוד את ספר חובת הלבבות של רבנו בחיי אבן פקודה, חוץ מהשער הראשון שבו, העוסק בבירור האמונה לפי דרך השכל - ובמקומו אמר שיש ללמוד את ספר הכוזרי[18].

תפיסתו הפילוסופית של רבי יהודה הלוי רבי יהודה הלוי פרש מהשכלתנות האריסטוטלית של חכמי ישראל שקדמו לו. יש בו מעט קווי דמיון לתורה הנאופלטונית, והוא מערער על הדעה שהשכל יכול להגיע לאמת אחת בנושאים מטאפיזיים. נמשך אחר הפילוסוף המוסלמי אל-ע'זאלי בספרו "הפלת הפילוסופיה".

להלן כמה מרעיונותיו הבסיסיים:

אין אנחנו יכולים בשכל לייחס קיום ריאלי לארבעת היסודות בהתגלותם הטהורה. הוא דוחה את המטאפיזיקה של השתלשלות השכלים מכוח מה שהם חושבים על אלוהים והשתלשלות הספירות ממחשבת עצמם. הוא דוחה את התפיסה האריסטוטלית בתורת אלמותיותו של השכל מכוח מספר הידיעות השכליות. גם את האמת של האריסטוטליות הוא מקבל מכוח ההתגלות ולא מכוח דרכי ההוכחה שלה. הוא מודה באמת המוסרית כשכלית, אבל רק מתוך תועלתה בלבד. מקור האמת הדתית היא אך ורק ההתגלות (בהר סיני). השכל לבדו אינו יכול להגיע להתחברות או לדרך המחברת לאלוהים. רק אלוהים יודע את הדרך אליו, והודיע זאת בהתגלות. ההתגלות היא במראות של חושים והיא יסוד האהבה. התורה איננה יכולה לסתור את השכל הישר. ההשגחה על ישראל היא מעל הטבע ונוהגת בכל הדורות. לעם ישראל יש כושר דתי להשגה, שמעל לשכל (מזכיר את "כוח הנפש" שמעל לשכל, בדברי פרוקלוס). כושר זה יוצא לפועל על ידי חוקי התורה. באדם היהודי שוכנת מדרגה "ממין המלאכים" והוא מִדרגה מעולה ממדרגת ה"מדבר". כוונתו היא שביהודי יש מעלה אימננטית שמבדילה אותו משאר בני האדם, שלכן, רק לו מסוגלות לנבואה. . הדת יכולה להתפרש בשעת הצורך גם עם הנחת "חומר קדמון" בלתי נברא. תוארי האל אף אלו הנראים חיוביים אינם אלא שלילות. מושג האלוהים השכלי תופס אותו רק לפי פעולותיו הטבעיות, אמנם שם השם לא יושג כי אם בנבואה. חיבוריו שראו אור כתבי ר' יהודה הלוי

בפרויקט בן-יהודה מהדורות של הכוזרי מנויות בערך: הכוזרי שיריו:

רבי יהודה הלוי, מי כמוכה

(אדון חסדיך), ונציה שמ"ו 1586. רבי יהודה הלוי, אדון חסדיך , מעוז השועלים

(עם תרגום איטלקי באותיות עבריות) ונציה שס"ט 1609. שמואל דוד לוצאטו, בתולת בת יהודה - ליקוטי שירים מרבי יהודה הלוי , פראג ת"ר 1840 שמואל דוד לוצאטו, דיואן רבי יהודה הלוי , הוצאת חברת מקיצי נרדמים, ליק 1864 (המהדורה כוללת 86 שירים) אברהם אליהו הרכבי, רבי יהודה הלוי - קובץ שיריו ומליצותיו , בתוך: אוצר ישראל - מבחר שירת העברים ומליצותם, ספר ראשון. הוצאת אחיאסף, ורשה תרנ"ג-תרנ"ד 1893. חיים ברודי, דיואן - והוא ספר כולל כל שירי אביר המשוררים; יהודה בן שמואל הלוי, ארבעה כרכים, הוצאת חברת מקיצי נרדמים, ברלין תרנ"ד-תר"צ 1930. (המהדורה כוללת כ-700 שירים) שמעון ברנשטיין, שירי יהודה הלוי , הוצאת עגן על יד ההסתדרות העברית באמריקה (האחים שולזינגר), ניו-יורק תש"ה 1945. (המהדורה כוללת 311 שירים, "שירי המהפך" נערכו משיקולים סיגנוניים). (מהדורת אינטרנט

באתר דעת) חיים שירמן, יהודה הלוי - שירים נבחרים, סדרת ספרי מופת לבתי-ספר, מס' 18, הוצאת שוקן. יהודה הלוי - שירים, בסדרת "שירת תור הזהב", עורך: ישראל לוין, בהוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2007. ISBN 9657241251 (צפייה מוגבלת

באתר כותר) יונה דוד, ר' יהודה הלוי - מבחר שירי חול, שירי ציון ושירי קודש, הוצאת ש. זק ושות' ירושלים, תשי"ט, 1959. חיבורים אחרים:

יהודה רצהבי, אגרת מרבי יהודה הלוי, גליונות כח, תשי"ג. עמ' 268–272. שרגא אברמסון, מכתב מרבי יהודה הלוי, קריית ספר כ"ט, תשי"ג. עמ' 133–144. שרגא אברמסון, אגרת מרבי יהודה הלוי לרב משה בן עזרא, ספר ח' שירמן, ירושלים תש"ל 1970. עמ' 397–403. ייצוגיו בתרבות שירתו והגותו מצוטטות בתרבות העברית לדורתיה. רחובות בישראל נקראו על שמו, וכן אוניית המעפילים "יהודה הלוי".

ב-2009, הקליטה אתי אנקרי את אלבום הזהב "אתי אנקרי בשירי רבי יהודה הלוי".

לקריאה נוספת פרקים שיוחדו למשנתו של ר' יהודה הלוי נמצאים בכל הספרים על תולדות המחשבה היהודית בימי הביניים מאת החוקרים: יצחק יוליוס גוטמן, אליעזר שביד, הרב שמחה בונם אורבך, קולט סיראט, דב שוורץ, ועוד.

ח. שירמן, איפה נולד יהודה הלוי?, תדפיס מתוך תרביץ, י, ב. ירושלים תרצ"ט. יהודה בורלא, אלה מסעי רבי יהודה הלוי (רומן), הוצאת עם עובד, 1959. יהודה בורלא, ר' יהודה הלוי : ציונים מנתיב חייו, היקף שירתו, תמצית משנתו הפילוסופית ומסעו לארץ-ישראל, הוצאת מסדה, 1960. רפאל ישפה, פילוסופיה יהודית בימי הביניים. כרך ב':מעברים. יחידה 6 - ר' יהודה הלוי וביקורת הפילוסופיה. עמ' 199–410. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. רעננה, 2006. יוחנן סילמן, בין פילוסוף לנביא: התפתחות הגותו של ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ה 1985. אביבה דורון (עורכת), יהודה הלוי - מבחר מאמרי ביקורת על שירתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988. יוסף יהלום, שירת חייו של ר' יהודה הלוי, הוצאת מאגנס, 2008. מנחם לורברבוים, נוצחנו בנעימותו: תורת האלוהות כפואטיקה ביצירה היהודית האנדלוסית, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשע"א. מיכה גודמן, חלומו של הכוזרי, הוצאת דביר, תשע"ג 2012. פירושי פרנץ רוזנצווייג לתשעים וחמישה משירי רבי יהודה הלוי, תרגום: מיכאל שורץ, הוצאת מאגנס, 2011. Diana Lobel, Between mysticism and philosophy: Sufi language of religious experience in Judah ha-Levi’s Kuzari, Albany: State University of New York Press, 2000. (באנגלית) שלמה ויסבליט, שירי הקודש של ריה"ל, בספר סנהדראי , עמ' 404-427, (1972). קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: ריה"ל ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: יהודה הלוי ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: יהודה הלוי ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יהודה הלוי רשימת מאמרים על יהודה הלוי

באתר רמב"י שמואל יוסף פין, ‏רבינו יהודה בר שמואל הלוי (ובשמו החול: אבו אלחסאן בן אללוי) , בתוך: כנסת ישראל, ורשה תרמ"ז, עמ' 400–407, באתר HebrewBooks רבי יהודה הלוי , באתר מט"ח אליעזר שביד, ריה"ל - מתוך הספר "הפילוסופים הגדולים שלנו" , אתר דעת יוסף יהלום, גנזי לנינגראד וחקר שירת חייו של ר' יהודה הלוי , פעמים, 46-7, אביב תשנ"א, עמ' 55–74 עזרא פליישר, ‏תמצית ארצנו ומשמעותה , פעמים 68, תשנ"ו הרב אליעזר יהודה בראדט, פטירתו וקבורתו של רבי יהודה הלוי בארץ ישראל , ישורון, כרך כ"ה תשע"א, עמ' תשנ"ד שולמית אליצור, תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי , באתר הספרייה הלאומית, יולי 2017 ר' יהודה הלוי , אתר הזמנה לפיוט רבי יהודה הלוי, חידות , באתר "דעת" נעם אשכולי, רבי יהודה הלוי

מתוך הפודקאסט קדמא

להיסטוריה יהודית אפרים חזן, ‏חלום בשירה האישית ובשירת הקודש של רבי יהודה הלוי , מכאן ט"ו, מאי 2015, עמ' 247–261 יוסף יהלום, המשורר יהודה הלוי והסוחר חלפון הלוי רוכבים ביחד לקהיר , באתר הארץ, 26 בספטמבר 2020 יהודה הלוי , באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית) הערות שוליים

ישראל זמורה (עורך), כל שירי רבי יהודה הלוי, א-י, תל אביב: הוצאת מחברות לספרות, תש"ו 1946.

1085 לפי שי"ר. ראו אנציקלופדיה יהודית "דעת" . לודוויג אוגוסט פרנקל כתב בספרו ממצרים

1080. ואילו במט"ח

כתוב 1075.

עיר הולדתו לא ידועה בבירור, ונתונה במחלוקת בין החוקרים

ד"ר דוד קויפמן, ר' יהודה הלוי, סיני ט עמוד ה; נפתלי יעקב הכהן, אוצר הגדולים אלופי יעקב, ד, עמוד לט.

יהלום, 2008. עמ' 55

יהלום, 2008. עמ' 57

יהלום, 2008. עמ' 58

פליישר עזרא, "תמצית ארצינו ומשמעותה: לדיוקנו של רבינו יהודה הלוי על פי ממצאי הגניזה", פעמים 68 תשנ"ו

למשל נראה ממנו כי היה לו נכד בשם יהודה "וְאֵיךְ יִשְׁכַּח יְהוּדָה אֶת יְהוּדָה". ראו כאן .

יהלום, 2008. עמ' 122

ישפה, 2006ב'. עמ' 229

שלמה דב גויטיין, האם הגיע ר' יהודה הלוי אל חוף ארץ ישראל?, בתוך: תרביץ, ניסן-אלול תשל"ז, מו ג-ד, עמ' 245–250 (המאמר זמין לצפייה

במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

יהלום, 2008. עמ' 123

שלשלת הקבלה, ירושלים ה'תשכ"ב, עמ' צב

מסעות רבי בנימין, עמוד כ"ט

ספר יוחסין, עמ' 219 , לונדון 1857

עמ' 228

שהוא קדוש וטהור ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%94...