Shaul Mofaz

Shaul Mofaz From Wikipedia, the free encyclopedia Shaul Mofaz Shaul Mofaz.jpg Date of birth 4 November 1948 (age 67) Place of birth Tehran, Iran Year of aliyah 1957 Knessets 17, 18, 19 Faction represented in Knesset 2006–2015 Kadima Ministerial roles 2002–2006 Minister of Defense 2006–2009 Deputy Prime Minister 2006–2009 Minister of Transportation 2012 Vice Prime Minister 2012 Minister without Portfolio Other roles 1998–2002 Chief of Staff of the IDF 2012 Leader of the Opposition 2012–2013 Leader of the Opposition Lt. General Shaul Mofaz (Hebrew: שאול מופז‎‎) born as Shahrām Mofazzazkār (Persian: شهرام مفضض‌کار‎‎; in 4 November 1948, Tehran, Iran) is an Iranian-born Israeli former soldier and politician. He joined the Israel Defense Forces in 1966 and served in the Paratroopers Brigade. He fought in the Six-Day War, Yom Kippur War, 1982 Lebanon War, and Operation Entebbe with the paratroopers and Sayeret Matkal, an elite special forces unit. In 1998 he became the sixteenth IDF's Chief of the General Staff, serving until 2002. He is of Iranian Jew ancestry.

After leaving the army, he entered politics. He was appointed Minister of Defense in 2002, holding the position until 2006 when he was elected to the Knesset on the Kadima list. He then served as Deputy Prime Minister and Minister of Transportation and Road Safety until 2009. After becoming Kadima leader in March 2012 he became Leader of the Opposition, before returning to the cabinet during a 70-day spell in which he served as Acting Prime Minister, Vice Prime Minister and Minister without Portfolio. Kadima was reduced to just two seats in the 2013 elections, and Mofaz retired from politics shortly before the 2015 elections.

Contents [hide] 1 Biography 1.1 Early life and military career 1.2 Political career 2 In popular culture 3 See also 4 References 5 External links Biography[edit] Early life and military career[edit]

This section of a biography of a living person needs additional citations for verification. Please help by adding reliable sources. Contentious material about living persons that is unsourced or poorly sourced must be removed immediately, especially if potentially libelous or harmful. (February 2012) (Learn how and when to remove this template message) Shaul Mofaz was born Shahrām Mofazzazkār (Persian: شهرام مفضض‌کار‎‎) in Tehran, to parents from Isfahan. Mofaz immigrated to Israel with his parents in 1957. Upon graduating from high school in 1966, he joined the Israel Defense Forces and served in the Paratroopers Brigade. He served in the Six-Day War, Yom Kippur War, 1982 Lebanon War, and Operation Entebbe with the paratroopers and Sayeret Matkal, an elite special forces unit.

The Chief of Staff Gen. Shaul Mofaz (right foreground) meets with U.S. Deputy Secretary of Defense Paul Wolfowitz (left), and other senior U.S. Department of Defense officials in the Pentagon Mofaz was then appointed an infantry brigade commander for the 1982 Lebanon War. Afterwards he attended the US Marine Corps Command and Staff College in Quantico, Virginia, USA. On his return he was briefly appointed commander of the Officers School, before returning to active service as commander of the Paratroop Brigade in 1986.

Mofaz served in a series of senior military posts, having been promoted to the rank of Brigadier General (1988). In 1993 he was made commander of the IDF forces in the West Bank. In 1994, he was promoted to Major General, commanding the Southern Corps. His rapid rise continued; in 1997 Mofaz was appointed Deputy Chief of the General Staff and in 1998 he was appointed Chief of the General Staff.

His term of Chief of Staff was noted for financial and structural reforms of the Israeli Army. But the most significant event in his tenure was the eruption of the Second Intifada in September, 2000. The tough tactics undertaken by Mofaz drew widespread concern from the international community but were broadly supported by the Israeli public. Controversy erupted over the offensive in Jenin, intermittent raids in the Gaza Strip, and the continued isolation of Yasser Arafat.

Mofaz foresaw the wave of violence coming early as 1999 and prepared the IDF for intense guerrilla warfare in the territories. He fortified posts at the Gaza Strip and kept Israel Defense Forces casualties low. While he was known for claiming, "Israel has the most moral army in the world,"[1] he drew criticism from both Israeli and international human rights monitoring groups because of the methods he had undertaken, including using armored bulldozers to demolish 2,500 Palestinian civilian homes, displacing thousands, in order to create a security "buffer zone" along the Rafah border.[2][3]

Political career[edit] Following a government crisis in 2002, Shaul Mofaz was appointed Defense Minister by Ariel Sharon.[4] Although he supported an agreement with the Palestinians, he was willing to make no compromise in the war against militant groups such as Hamas, Islamic Jihad, Tanzim, and Al-Aqsa Martyrs Brigades.

The fact that he had only recently left his position as IDF Chief of Staff prevented him from participating in the 2003 election (by which time Mofaz had joined Sharon's Likud). Nevertheless, Sharon reappointed him as Defense Minister in the new government.

On 21 November 2005, Mofaz rejected Sharon's invitation to join his new party, Kadima, and instead announced his candidacy for the leadership of Likud. But, on 11 December 2005, one day after he promised he would never leave the Likud,[5] he withdrew from both the leadership race and the Likud to join Kadima.

Following the elections in late March 2006, Mofaz was moved from the position of Defense Minister and received the Transport ministry in the new Cabinet installed on 4 May 2006.[6]

In 2008, with Israel's then prime minister, Ehud Olmert, being pressured to resign due to corruption charges, Mofaz announced that he would run for the leadership of the Kadima party.

On 5 August 2008, Mofaz officially entered the race to be leader of Kadima. That same day he received a blessing by Shas spiritual leader Rabbi Ovadia Yosef. On 17 September 2008, he lost the Kadima party election, losing to Tzipi Livni for the spot of the Prime Minister and leader of Kadima. Livni's narrow margin of 431 votes was 43.1% to Shaul Mofaz's 42.0%, a huge difference from the 10 to 12-point exit polls margins. She said the "national responsibility (bestowed) by the public brings me to approach this job with great reverence".[7][8] Mofaz accepted the Kadima primary's result, despite his lawyer, Yehuda Weinstein's appeal advice, and telephoned Livni congratulating her. Livni got 16,936 votes, with 16,505 votes, for Mofaz. Public Security Minister Avi Dichter and Interior Minister Meir Sheetrit had 6.5% and 8.5% respectively.

Placed second on the Kadima list, Mofaz retained his seat in the 2009 elections, but lost his cabinet position after Likud formed the government.

On 27 March 2012, Shaul Mofaz won the Kadima party leadership primaries by a landslide, defeating party chairwoman Tzipi Livni.[9] Mofaz became Vice Prime Minister as part of a deal reached for a government of national unity with Binyamin Netanyahu.[10] Mofaz said during the Kadima primaries that he would not join a government led by Netanyahu.[11]

Mofaz left over Netanyahu's indecision over a draft reform law and warned that the prime minister was trying to patch together a majority for a vote to plunge the region into war.[12]

In 2013 Kadima, just 4 years prior the ruling party, received 2% of the votes, barely passing to the Knesset.

In the buildup to the 2015 elections Kadima was not expect to pass the threshold, as it was raised to 3.25%. Mofaz negotiated with the Zionist Union alliance to bring Kadima onto their slate, but ended negotiations when it became clear he would not be their candidate for Defense Minister. Immediately after Mofaz announced he was not joining the Zionist Union slate, it was announced the former Military Intelligence Directorate (Israel) head Amos Yadlin was appointed to the Zionist Union slate and would be their candidate for Defense Minister. Within a week of his announcement that he was not running with the Zionist Union, Mofaz announced his retirement from politics.[13]

In popular culture[edit] A fictionalized version of Mofaz appeared in the 2008 drama film Lemon Tree.[14]

See also[edit] Moshe Katsav List of Israel's Chiefs of the General Staff Iran–Israel relations Lemon Tree (film) References[edit] Jump up ^ When it comes to its morality, Israel prefers not to be tried Haaretz, 8 Jan 2015, Jump up ^ "Demolition for alleged military purposes". B'tselem. 1 January 2011. Archived from the original on 3 December 2012. Retrieved 15 October 2012. Jump up ^ "Razing Rafah: Mass Home Demolitions in the Gaza Strip". Human RIghts Watch. 18 October 2004. Archived from the original on 4 August 2012. Retrieved 15 October 2012. Jump up ^ Shaul Mofaz Biography at Jewish Virtual Library Jump up ^ Tzvi Ben Gedalyahu (23 July 2012). "Israel's Knesset Scorecard: Who's on First". Arutz Sheva 7. Archived from the original on 25 July 2012. Retrieved 23 July 2012. Jump up ^ "Shaul Mofaz". Institute for Middle East Understanding. Archived from the original on 21 February 2009. Retrieved 25 September 2008. Jump up ^ "Livni declared winner of Kadima election". ABC News. 18 September 2008. Archived from the original on 10 November 2012. Retrieved 9 September 2011. Jump up ^ "Livni claims victory in Israel poll". Google News. 18 September 2008. Archived from the original on 25 March 2012. Retrieved 18 September 2008. Jump up ^ Ophir Bar-Zohar; Jonathan Lis; Natasha Mozgovaya (28 March 2012). "Shaul Mofaz beats Tzipi Livni in Kadima leadership primaries". Haaretz. Archived from the original on 21 June 2012. Retrieved 30 January 2013. Jump up ^ "Mofaz sworn in as minister, deputy PM". Ynetnews. 9 May 2012. Archived from the original on 12 May 2012. Retrieved 12 May 2012. Jump up ^ Verter, Yossi (30 March 2012). "After Livni, it's Mofaz's turn at the helm of Kadima". Haaretz. Archived from the original on 9 May 2012. Retrieved 9 May 2012. Jump up ^ Heller, Jeffrey. "Netanyahu's ex-deputy warns against attacking Iran". Reuters. 24 July 2012. Archived from the original on 27 July 2012. Retrieved 26 July 2012. Jump up ^ Israel election updates / Likud: Livni wrong on Congress' Iran sanctions Haaretz, 27 January 2015 Jump up ^ LEMON TREE: Q&A with Eran Riklis. By Andre Soares. Alternative Film Guide. Published 1 May 2009. Retrieved 25 September 2011 External links[edit] Shaul Mofaz on the Knesset website [hide] v t e Heads of Southern Command Israel Allon (1948–49) Rabin (1949) Dayan (1949–51) Tzadok (1951–54) Peri (1954) Amit (1955–56) Simhoni (1956) Laskov (1956–58) Herzog (1958) Yoffe (1958–62) Zamir (1962–64) Gavish (1965–69) Sharon (1969–73) Gonen (1973) Bar-Lev (1973) Tal (1973–74) Adan (1974) Adam (1974–76) Shafir (1976–78) Shomron (1978–82) Erez (1982–83) Bar Kokhva (1983–86) Sagi (1986) Mordechai (1986–89) Vilnai (1989–94) Mofaz (1994–96) Yanai (1996–97) Samia (1997–2000) Almog (2000–03) Harel (2003–05) Galant (2005–2010) Russo (2010–2013) Turgeman (2013–) Emblem of Israel.svg [hide] v t e Deputy Chiefs of Staff of the Israel Defense Forces Israel Tzvi Ayalon (1948–49) Mordechai Maklef (1949–52) Haim Laskov (1955–56) Tzvi Tzur (1958) Yitzhak Rabin (1961–63) Haim Bar-Lev (1967–68) Israel Tal (1973) Yekutiel Adam (1978–82) Moshe Levi (1982–83) David Ivry (1983–85) Dan Shomron (1985–86) Amir Drori (1986–87) Ehud Barak (1987–91) Amnon Lipkin-Shahak (1991–94) Matan Vilnai (1994–97) Shaul Mofaz (1997–98) Uzi Dayan (1998–99) Moshe Ya'alon (1999–2002) Gabi Ashkenazi (2002–04) Dan Halutz (2004–05) Moshe Kaplinsky (2005–07) Dan Harel (2007–09) Benny Gantz (2009–10) Yair Naveh (2010–13) Gadi Eizenkot (2013–14) Yair Golan (2014–present) [hide] v t e Chiefs of Staff of the Israel Defense Forces Israel Yaakov Dori (1947–49) Yigael Yadin (1949–52) Mordechai Maklef (1952–53) Moshe Dayan (1953–58) Haim Laskov (1958–61) Tzvi Tzur (1961–64) Yitzhak Rabin (1964–68) Haim Bar-Lev (1968–72) David Elazar (1972–74) Mordechai Gur (1974–78) Rafael Eitan (1978–83) Moshe Levi (1983–87) Dan Shomron (1987–91) Ehud Barak (1991–95) Amnon Lipkin-Shahak (1995–98) Shaul Mofaz (1998–2002) Moshe Ya'alon (2002–05) Dan Halutz (2005–07) Gabi Ashkenazi (2007–11) Benny Gantz (2011–15) Gadi Eizenkot (2015–present) Flag of IDF Chief of Staff.svg [hide] v t e Defense Ministers of Israel Israel Ben-Gurion (1948–54) Lavon (1954–55) Ben-Gurion (1955–63) Eshkol (1963–67) Dayan (1967–74) Peres (1974–77) Weizman (1977–80) Begin (1980–81) Sharon (1981–83) Arens (1983–84) Rabin (1984–90) Shamir (1990) Arens (1990–92) Rabin (1992–95) Peres (1995–96) Mordechai (1996–99) Arens (1999) Barak (1999–2001) Ben-Eliezer (2001–02) Mofaz (2002–06) Peretz (2006–07) Barak (2007–13) Ya'alon (2013–16) Lieberman (2016–) Emblem of Israel.svg [hide] v t e Transport Ministers of Israel Israel Remez (1948–50) Yosef (1950–51) Pinkas (1951–52) Ben-Gurion (1952) Serlin (1952–53) Sapir (1953–55) Aran (1955) Carmel (1955–59) Ben-Aharon (1959–62) Bar-Yehuda (1962–65) Carmel (1965–69) Weizman (1969–70) Peres (1970–74) Yariv (1974) Yaacobi (1974–77) Begin (1977) Amit (1977–78) Landau (1979–81) Corfu (1981–88) Katsav (1988–92) Kessar (1992–96) Levy (1996–98) Yahalom (1998–99) Mordechai (1999–2000) Lipkin-Shahak (2000–01) Sneh (2001–02) Sharon (2002) Hanegbi (2002–03) Lieberman (2003–04) Sheetrit (2004–06) Mofaz (2006–09) Katz (2009–) Emblem of Israel.svg [hide] v t e Opposition leaders of Israel Israel Sharon (2000–01) Sarid (2001–03) Mitzna (2003) Itzik (2003) Peres (2003–05) Lapid (2005) Peretz (2005–06) Netanyahu (2006–09) Livni (2009–12) Mofaz (2012) Yachimovich (2012) Mofaz (2012–13) Yachimovich (2013) Herzog (2013–) Categories: Chiefs of Staff of the Israel Defense ForcesGovernment ministers of Israel1948 birthsLiving peopleIranian emigrants to IsraelIranian JewsIsraeli JewsKadima politiciansPeople from TehranPeople from EilatMinisters of Defense of IsraelIsraeli people of Iranian-Jewish descentIranian diaspora political office-holdersMembers of the 17th Knesset (2006–09)Members of the 18th Knesset (2009–13)Members of the 19th Knesset (2013–15)

שאול מופז שאול מופז שאול מופז, 2003 שאול מופז, 10 בנובמבר 2003 תאריך לידה 4 בנובמבר 1948 (בן 67) ממשלות 29, 30, 31, 32 כנסות 17 - 19 סיעה קדימה, הליכוד תפקידים בולטים משנה לראש הממשלה סגן ראש הממשלה שר הביטחון שר התחבורה והבטיחות בדרכים יו"ר האופוזיציה עיסוק קודם רמטכ"ל שאול מופז (נולד ב-4 בנובמבר 1948) הוא איש צבא ואיש ציבור ישראלי. כיהן בין היתר כרמטכ"ל ה-16 של צה"ל, כשר הביטחון ה-15, כחבר כנסת, כיו"ר מפלגת "קדימה" , כיו"ר האופוזיציה וכשר בממשלות ישראל.

תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 ביוגרפיה 1.1 שירותו בצה"ל 1.1.1 רמטכ"ל 1.2 פוליטיקאי 1.2.1 שר הביטחון 1.2.2 המעבר ל"קדימה" ותוכנית ההתנתקות 1.2.3 שר התחבורה 1.2.4 בכנסת ה-18 1.2.5 בכנסת ה-19 1.2.6 פרישתו מהחיים הפוליטיים 2 לקריאה נוספת 3 קישורים חיצוניים 4 הערות שוליים ביוגרפיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] שאול מופז נולד בשם שהרם מופזזקר[1] בטהראן, איראן לאליהו ומירה, מאספהאן. בשנת 1957 עלה לישראל עם משפחתו. המשפחה עברתה את שם המשפחה ל"מופז", ואחדים מבני המשפחה עברתו גם את שמם הפרטי. משפחתו נקלטה באילת, שם למד בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "ימין הרצוג". בנעוריו למד בבית הספר החקלאי של נהלל כתלמיד פנימייה (הוא הרמטכ"ל ושר הביטחון השני בוגר בית ספר זה, לאחר משה דיין). הוא בוגר המכללה לפיקוד ולמטה של חיל הנחתים של ארצות הברית בקוונטיקו שבווירג'יניה, בעל תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת בר-אילן. בשנת 1977 היה מופז ממקימי היישוב אלקנה שבמערב השומרון. נשוי לאורית ואב לארבעה. מתגורר בכוכב יאיר.

גם אחיו, שלמה מופז, הגיע לדרגה בכירה בצה"ל. בתפקידו האחרון בצה"ל שימש סגן ראש חטיבת המחקר באמ"ן בדרגת אלוף משנה.[2]

שירותו בצה"ל[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בשנת 1966 התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים[3] ושובץ בגדוד 890. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם וקורס מ"כים חי"ר. במלחמת ששת הימים לחם ברפיח במסגרת חטיבת הצנחנים בפיקודו של רפאל איתן. ניסה להתקבל לקורס קצינים מספר פעמים, אך נדחה בגלל נתונים נמוכים.[4] בסופו של דבר התקבל לקורס בעקבות תפקוד יוצא-דופן במהלך פעילות מבצעית. מופז, אשר שימש אז כמפקד כיתה, פיקד על מארב בבקעת הירדן. הכוח זיהה חוליית מחבלים שחדרה מירדן ותיכננו לירות על המוצבים לאורך הגבול מתוך מחפורת. מופז פעל בניגוד לכללים, פיצל את הכוח שבפיקודו, תוך שהוא משאיר שלושה חיילים שירתקו באש את המחפורת, הוביל שני חיילים באיגוף שמאלי (המהלך כונה מאז "מארב מופז") והרג את המחבלים מטווח קרוב.[5] אופן ניהול ההתקלות הרשימה את מפקד הפלוגה, איציק מרדכי, ואת המג"ד, דן שומרון והם הפעילו את השפעתם על מנת שיתקבל לקורס הקצינים.[6] מופז שירת בחטיבה במגוון תפקידים. במלחמת ההתשה היה מפקד מחלקה בגדוד 890 ואייש מוצבים בקו בר לב בתעלת סואץ. פיקד על מוצב המזח, שימש כמ"פ בגדוד וזמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים מונה למפקד סיירת צנחנים.[7] במהלך המלחמה הוביל אותה בפשיטות מעבר לקווי האויב בסוריה[8] (מבצע כותונת ומבצע דוידקה).[9]

סיים לימודי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת בר-אילן, לאחר מכן היה סגן מפקד סיירת מטכ"ל בשנים 1975 - 1976 בעת שמפקדה היה יוני נתניהו, ופיקד על כוח מהיחידה במבצע אנטבה ב-1976. לאחר מכן מונה למפקד גדוד 202 של הצנחנים,[10] בין היתר במבצע מנורה, ובתפקידו הבא כיהן כסגן מפקד חטיבת הצנחנים. במבצע שלום הגליל היה מפקד עוצבת חירם[11] שלחמה במסגרת אוגדה 36. יצא לשנת השתלמות בארצות הברית במכללה לפיקוד ולמטה של הצבא האמריקאי ובתפקידו הבא, בשנים 1984 - 1986, שימש כמפקד בה"ד 1‏.[12] בשנים 1986 - 1988 פיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה. כמח"ט הוביל את החטיבה במבצעים התקפיים כנגד חזבאללה בדרום לבנון[13] ופיקד על פעולת הצנחנים בכפר מיידון בשנת 1988[14] (מבצע חוק וסדר).

ביולי 1988 קודם לדרגת תת-אלוף ומונה למפקד עוצבת עידן, אוגדת מילואים משוריינת, בשנת 1990 מונה למפקד עוצבת הגליל.[15] בשנת 1993 מונה למפקד אוגדת איו"ש בדרגת אלוף (אף על פי שהתפקיד היה בתקן תת-אלוף). אז נחשף לראשונה לציבור הרחב, כאשר נחקר ארוכות על ידי ועדת שמגר שדנה בטבח מערת המכפלה. כמפקד האוגדה פיקד מופז על המבצע לחילוץ נחשון וקסמן[16] שלא צלח.[17] בהמשך שירותו בצה"ל שירת בתפקיד אלוף פיקוד הדרום, ראש אגף התכנון,[18] סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם. ב-9 ביולי 1998 מונה לרמטכ"ל על ידי שר הביטחון, יצחק מרדכי, תוך שהוא גובר על המועמד האחר לתפקיד, האלוף מתן וילנאי.[19]

לחלק מהחיילים הקרביים בצה"ל נודע מופז גם בזכות ההמצאה המיוחסת לו, ה"מופזית", מתקן להחזקת המחסנית שחולק לחיילי צה"ל משנות השמונים ואילך.

רמטכ"ל[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] שאול מופז (איש צבא) Mofaz Wolfowitz.jpg רב אלוף שאול מופז במהלך ביקור בארצות הברית השתייכות IDF new.png צבא הגנה לישראל תקופת שירות 1966 - 9 ביולי 2002 דרגה רב אלוף רב אלוף תפקידים צבאיים מפקד סיירת צנחנים סגן מפקד סיירת מטכ"ל מפקד גדוד 202 של הצנחנים מפקד עוצבת חירם מפקד בה"ד 1 מפקד חטיבת הצנחנים מפקד עוצבת עידן מפקד עוצבת הגליל מפקד אוגדת איו"ש אלוף פיקוד הדרום ראש אגף התכנון סגן הרמטכ"ל ראש אג"ם רמטכ"ל מלחמות וקרבות מלחמת ששת הימים מלחמת ששת הימים מלחמת ההתשה מלחמת ההתשה מלחמת יום הכיפורים מלחמת יום הכיפורים מבצע יונתן מלחמת לבנון הראשונה מלחמת לבנון הראשונה הלחימה ברצועת הביטחון האינתיפאדה הראשונה האינתיפאדה השנייה מבצע חומת מגן

תפקידים אזרחיים חבר הכנסת, שר הביטחון

בתחילת כהונתו כרמטכ"ל כיהן בנימין נתניהו כראש הממשלה ויצחק מרדכי היה שר הביטחון, אך לאחר ניצחון "ישראל אחת" בבחירות, קיבל אהוד ברק תפקידים אלו. פעולתו המשמעותית ביותר של מופז בתקופה זו הייתה הכנת צה"ל לנסיגה מלבנון. אף על פי שלא תמך בנסיגה חד צדדית מלבנון, ואף הביע דעתו זו בפורומים שונים ובהם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ביצע את הוראתו של שר הביטחון ועמד בראש המבצע של נסיגת צה"ל מלבנון ב-24 במאי 2000. באוקטובר 2000, לאחר כישלון שיחות קמפ דייוויד בין אהוד ברק ליאסר ערפאת, החלו אירועי האינתיפאדה השנייה. צה"ל, בפיקודו של מופז, התכונן לאירועים אלו, מתוך תפיסה שאלה ידמו לאירועי מנהרת הכותל בשנת 1996,[20] והגיב למתקפות הפלסטיניות בתקיפות, כפי שהנחה מופז.[21] אך עד מהרה התדרדרו האירועים למתקפת טרור פלסטינית כוללת שגררה תגובות חריפות מצד ישראל וחוזר חלילה. בתחילת האירועים התרחשה תקרית קבר יוסף, שבמהלכה נהרג החייל מדחת יוסף בקבר יוסף שבשכם, לאחר שדימם למוות במשך שעות מבלי שחולץ. קושי מבצעי משמעותי בחילוצו, ובעיקר מגעים עם הרשות הפלסטינית בעניין זה גרמו לעיכוב גדול בחילוצו. עד שהגיעו אליו כוחות צה"ל, נפטר יוסף. תקרית זו גרמה להפסקה מוחלטת של שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות. יש שמתחו ביקורת חריפה על תפקודו של מופז כרמטכ"ל ופגיעתו בערך הרעות הצה"לי באירוע זה.[22]

לאחר התפטרותו של אהוד ברק מראשות הממשלה, נבחר בבחירות שנערכו ב-6 בפברואר 2001, אריאל שרון לראשות הממשלה, והקים ממשלת אחדות לאומית במסגרתה מונה בנימין בן אליעזר לשר הביטחון. הרכב פרסונלי זה הוביל נקיטה של קווים חדשים במה שהוגדר כ"עימות נמוך עצימות". השלושה סברו ש"אין פרטנר פלסטיני" ויש צורך לנקוט במדיניות שתביא אצל הפלסטינים ל"צריבה תודעתית" כי לא ישיגו את מטרותיהם באמצעים של טרור, ורק לאחר השגת "צריבה תודעתית" זו ניתן יהיה לנקוט צעדים מדיניים. גם במהלך תקופה זו היו חילוקי דעות של מופז עם הדרג המדיני, כשהתקרית החריפה ביותר הייתה ב-15 באוקטובר 2001, אז הביע בן אליעזר את דעתו כי על מופז להתפטר מתפקידו, לאחר שזה מתח ביקורת על החלטת הממשלה לסגת מהשכונות הפלסטיניות בחברון. הממשלה החדשה החלה במדיניות תקיפה, שעיקרה סיכול ממוקד של פעילי טרור, כניסת צה"ל לחלק משטחי הרשות הפלסטינית, ונקיטת יד קשה יותר ויותר כנגד האוכלוסייה הפלסטינית. צעדים אלו, כמו גם מגעים מדיניים שנערכו במקביל, לא הצליחו לעצור התדרדרות המצב לפרק זמן משמעותי. חודש "מרץ השחור", שבו נהרגו יותר מ-110 ישראלים, הביא לערעור של תחושת הביטחון האישי בערי ישראל.

ב-29 במרץ 2002 יצא צה"ל למבצע הגדול ביותר במהלך האירועים עד אז, "מבצע חומת מגן", במסגרתו נכנס צה"ל לערים הפלסטיניות כבית לחם, רמאללה וג'נין, ונלחם כנגד הפלסטינים שהתנגדו לו בערים אלו.[23] במבצע הרג צה"ל כ-250 פלסטינים ועצר מאות מחבלים.[24] תקריות בולטות במהלך הלחימה היו הקרב בג'נין, קרב קשה בשטח בנוי שבו נהרגו 23 חיילי צה"ל, שגרר האשמות שקריות על טבח שביצעה ישראל במחנה, והמצור על כנסיית המולד בבית לחם, שבה התבצרו כ-13 מבוקשים פלסטינים. בתחילת המבצע קלט מיקרופון פתוח את שאול מופז לוחש לאריאל שרון כי זו ההזדמנות לגרש את יאסר ערפאת. אם זו אכן הייתה עמדתו, היא לא התקבלה, וערפאת נותר נצור במשך זמן רב בלשכתו במוקטעה ברמאללה. מאוחר יותר נשמעו טענות כי תקרית זו נועדה ליצור לחץ פסיכולוגי על ערפאת. לאחר המבצע, הצליחו תשתיות הטרור להתאושש, דבר שהביא את צה"ל לבצע סדרה ארוכה של פעולות שכונו "מבצע דרך נחושה" וניצלו את הישגי חומת מגן. ב-9 ביולי 2002 פרש מתפקידו כרמטכ"ל ובמקומו מונה משה יעלון.[25]

פוליטיקאי[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] שר הביטחון[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

נספח צה"ל עמוס ידלין, שגריר ישראל דני איילון, שר הביטחון שאול מופז ומזכיר ההגנה דונלד רמספלד בכניסה לפנטגון פירוק ממשלת האחדות, בחודש אוקטובר 2002, לאור הבחירות המתקרבות, הביא לפרישת בנימין בן-אליעזר מתפקיד שר הביטחון. אריאל שרון זימן את מופז לשמש בתפקיד, על אף שזה פרש מצה"ל רק זמן קצר לפני כן. שרון הסביר כי המדובר ב"מינוי מקצועי", ומופז נכנס למשרד הביטחון ב-4 בנובמבר 2002. כשני רמטכ"לים שקדמו לו, אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק, גילה מופז מהר מאוד את נטיותיו הפוליטיות והצטרף למפלגת הליכוד, ואף נבחר למקום ריאלי ברשימתה לכנסת בבחירות מקדימות. מישאל חשין, שעמד בראש ועדת הבחירות המרכזית, קבע[26] כי תקופת הצינון הדרושה בין פרישתו של מופז מתפקיד הרמטכ"ל ובין מועד הבחירות לא חלפה, וכתוצאה מהחלטה זו, שאושרה בבית המשפט העליון, נמנע ממופז להיבחר לכנסת השש עשרה.

בתפקידו כשר הביטחון המשיך מופז במדיניות אותה יישם כרמטכ"ל. מדיניות "הסיכול הממוקד" נמשכה, ושימשה כאחד הכלים העיקריים ששימשו את הממשלה בניהול הלחימה עם הפלסטינים. מדיניות זו, הכוללת מטבעה גם פגיעה בחפים מפשע (דוגמת מקרה סלאח שחאדה שבו הופצץ מהאוויר בניין בו שהה מפקד הזרוע הצבאית של החמאס, ויחד עמו נהרגו אזרחים רבים שאינם קשורים אליו) הביאה לתופעה של סרבנות, בקרב חיילי המילואים.[27]

במסגרת תפקידו הוביל מופז מהלכים לשינויים מבניים מהותיים בצה"ל, על מנת להתאימו לשינויים שחלו באזור לאחר מלחמת עיראק, המצב הכלכלי הקשה בו הייתה נתונה מדינת ישראל והצורך בקיצוץ תקציבי. בין היתר פורסמו תוכניות להפוך את צה"ל מצבא שעיקרו מילואים לצבא שעיקרו חיילים סדירים, ואשר שירות המילואים בו הוא למעטים בתפקידים נבחרים, וגם זאת לתקופות קצרות של אימונים.

החלטות שנויות במחלוקת של מופז היו ההחלטה לקרוא לציבור לשאת את ערכות המגן במהלך מלחמת עיראק, פרשת טננבוים במסגרתה הוחלפו אנשי חזבאללה ומחבלים נוספים עבור אלחנן טננבוים וגופות שלושת חיילי צה"ל שנחטפו בהר דב בשנת 2000. בנוסף, התעורר דיון ציבורי בנוגע למבצע קשת בענן שערך צה"ל ברפיח בחודש מאי 2004, שכלל הריסת בתים, ירי (שלא במתכוון לדברי צה"ל) של פגז טנק לעבר מפגינים פלסטינים וחיפושים אינטנסיביים ומסוכנים של חלקי גופות חיילים שנהרגו.

במסגרת תפקידו כשר ביטחון החל מופז ברפורמה בשירות המילואים שמטרתה הפחתת הנטל על חיילי המילואים, קיצור הזמן שנדרש חייל המילואים לשרת, הפניית רוב משימות הבט"ש לצבא הסדיר ולאנשי הקבע והתרכזות כוחות המילואים באימוני כשירות לקראת מלחמה. הדבר קרה בין השאר בעקבות לחציהם של ארגוני המילואים ושדולת המילואים בכנסת.[28][29] בפועל הייתה בימיו של מופז ירידה חדה בימי המילואים שהוקדשו לאימון יחידות המילואים למלחמה.

מופז שינה דעתו במהלך תקופת כהונתו כשר הביטחון בשתי שאלות חשובות. בשאלת גדר ההפרדה נמנה בתחילה על מתנגדי הגדר, אך לאחר גבור הלחץ הציבורי, החל לפעול להקמתה. בשאלת הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה או "תוכנית ההתנתקות" הביע מופז את דעתו פעמים רבות כי אין לסגת ללא הסכם, כפי שסבר שאין לסגת באופן חד-צדדי בלבנון. בין השאר נאם בפני תלמידי מכללת "שערי משפט" ביום 26 באוקטובר 2003 ואמר כי "לא יוצאים מעזה לא תחת טרור ולא תחת כפייה". עם זאת, משהובהר כי שרון נחוש להמשיך בתוכנית, יצא מופז להגנתו, והפך לאחד מתומכיה העיקריים של תוכנית ההתנתקות.

מופז היה אחראי על הכנת מערכת הביטחון לביצוע תוכנית ההתנתקות, ומגדולי תומכיה בממשלה (יחד עם השרים אהוד אולמרט וציפי לבני). הרמטכ"ל משה יעלון התבטא כנגד נסיגה חד-צדדית מעזה, ובין השאר אמר שנסיגה כזאת תיתן "רוח גבית לטרור". בעקבות התבטאויות אלה, ויחסים שהיו בין כך וכך מתוחים בין השניים, החליט מופז שלא להאריך את כהונתו של יעלון בשנה, למרות הנוהג המקובל. מופז טען שהמהלך לא כוון אישית כנגד יעלון אלא מדובר בחלק מתוכנית שינויים שהוא רוצה לבצע בצה"ל. במקומו של יעלון מונה לתפקיד רב-אלוף דני חלוץ, שנכנס לתפקידו ב-1 ביוני 2005.

המעבר ל"קדימה" ותוכנית ההתנתקות[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] ב-9 בנובמבר 2005 נבחר עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה והוביל לפרישתה מהממשלה ב-21 בנובמבר 2005. הקדמת הבחירות ל-28 במרץ 2006 הביאה לפרישתו של אריאל שרון מהליכוד והקמת סיעה עצמאית בשם "אחריות לאומיות" (בהמשך "קדימה"). לסיעה הצטרפו עוד כ-14 שרים וחברי הכנסת מהליכוד, בנוסף למספר חברי הכנסת מהעבודה וממפלגות אחרות, וכן מספר אנשי ציבור. שרון הפעיל לחץ כבד על מופז להצטרף לתנועה ביום ההודעה על הקמתה, אך מופז - שהבטיח לא לפרוש מהליכוד, ויהי מה - נשאר בליכוד ולא עזב. בעקבות פרישתו של שרון מהליכוד החלו בנימין נתניהו, סילבן שלום, עוזי לנדאו, משה פייגלין, ישראל כץ ומופז במירוץ על הנהגת הליכוד. הסקרים ניבאו תמיכה קטנה מאוד למופז.

ב-3 בדצמבר, כתב מופז מכתב למתפקדי הליכוד ובו הודיע כי יישאר במפלגה משום שהיא התנועה איתה הוא מזדהה אידאולוגית: "אני החלטתי שאני נשאר בליכוד וזהו. אם שרון רוצה לשנות את הכיוון שלו ולהקים מפלגה חדשה, זה לא אומר שבהכרח צריך להצטרף אליו. אני מאמין בדרך. היום, כשאני צריך לבחור, בין הדרך לאיש, בחרתי בדרך. הליכוד הוא ביתי ובית לא עוזבים". כשבוע לאחר מכן, ב-11 בדצמבר, הודיע מופז על פרישתו מהליכוד והצטרפותו ל"קדימה" בראשות שרון, שהבטיח למופז שימשיך לכהן בתפקיד שר הביטחון בממשלתו.[30] מעברו של מופז ל"קדימה" בא ימים ספורים אחרי פרסום הסקרים שחזו לו תבוסה במאבק על ראשות הליכוד. מופז דחה טענות שקשרו בין הדברים, ונימק את מעברו לקדימה במילים "תנועת הליכוד פנתה לימין הקיצוני של המפה הפוליטית, וזו לא דרכי". ביחס לביקורת על אמינותו, כמי שהתחייב להישאר בליכוד, אמר כי "איני רואה שום בעיה ושום סוגיה בנושא אמינות".[31]

לאחר ההתנתקות וחידוש הירי של רקטות קסאם אל עבר שדרות, יישובי עוטף עזה, ולראשונה גם אשקלון - ספג מופז ביקורת על התגובה הרפה של צה"ל לירי, בניגוד להצהרות על "תגובה חסרת פרופורציה" שנאמרו לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה.

בינואר 2006 הסתבך מופז בשתי פרשיות הקשורות לתפקודו:

ב-24 בינואר הואשם מופז על ידי ועדת החוץ והביטחון בכך ששיקר לה ביודעין לגבי ההסכם בנושא מעבר רפיח. מופז ספג ביקורת קשה הן מהימין והן מהשמאל, ונציגים משני הצדדים קראו לו להתפטר מתפקידו.[32] מאוחר יותר דרש מופז מוועדת החוץ והביטחון להתנצל על האשמתו בשקר בוטה, והוועדה הסכימה לשנות את ההאשמה משקר ל"הטעייה שלא במתכוון". בעקבות פרסום דו"ח מבקר המדינה בנושא מיגון יישובי עוטף עזה, הואשם מופז בכך שעיכב את ביצוע פעולות ההתמגנות מכיוון שחשש שביצוע העבודות יביא לאובדן התמיכה הציבורית בהתנתקות (שכן ביצוען תהיה הודאה בכך שההתנתקות תביא להרעה במצב הביטחוני). ההאשמות - והקריאות שיתפטר - באו בעיקר מהצד הימני של הקשת הפוליטית והתבססו על הפסקה הבאה בדו"ח: Cquote2.svg ביוני 2004, כשלושה שבועות לאחר החלטת הממשלה על תוכנית ההתנתקות, קיים שר הביטחון "דיון להצגת תכניות צה"ל להינתקות", ובמסגרת זו הוצגה גם תוכנית מיגון היישובים בגזרת "עוטף עזה"... שר הביטחון אישר באותו דיון "את מדרגת המענה הראשון ב-7 היישובים סמוכי הגדר" בעלות של 130 מיליון ש"ח. שר הביטחון ציין כי "המענה שניתן בתוכנית בהחלט סביר וכי המימוש יהיה מדורג ותלוי בהתפתחויות בשטח" אך הזהיר באותו דיון מפני פעילויות והתבטאויות (בתחום המיגון ובכלל) העלולות לשדר ולהנחיל את התחושה שבעקבות ההינתקות יורע מצב הביטחון". המבקר קובע כי בפועל תוכנית זו לא בוצעה. Cquote3.svg – דו"ח מבקר המדינה בנושא מיגון יישובי עוטף עזה, עמוד 13. מופז הכחיש את ההאשמות הללו.[33] בהמשך הועברו כוחות ארטילריה לעוטף עזה והחלו בירי ארטילרי מסיבי אל עבר מקורות הירי וצפון עזה, תוך כדי חידוש מדיניות הסיכול הממוקד.

שר התחבורה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בבחירות לכנסת השבע עשרה נבחר מופז לכנסת, לאחר שהוצב במקום השמיני ברשימת "קדימה" לכנסת. במסגרת המשא ומתן הקואליציוני, קיבל יושב ראש מפלגת העבודה עמיר פרץ את תיק הביטחון למורת רוחו של מופז. במסגרת ממשלתו של אהוד אולמרט, הממשלה ה-31, קיבל מופז את תפקיד סגן ראש הממשלה ואת משרד התחבורה. כן קיבל אחריות מטעם הממשלה לנהל דיאלוג תיאום מול ארצות הברית בעניין איראן. מתוקף תפקידו שימש מופז כשר בקבינט במהלך מלחמת לבנון השנייה. במהלכה חלק על חלק מן המהלכים שעליהם החליטה הממשלה ואף הציע תוכנית חלופית לזו שהציע הצבא.[34] למרות זאת הצביע מופז בעד מהלכים אלו כאשר הועלו להצבעה.[35]

בזמן כהונתו כשר התחבורה קידם ביחד עם גלעד ארדן את ההחמרה בעונשים למבצעי תאונות דרכים, והציג תוכנית רב-שנתית לשיפור התחבורה בישראל, הכוללת סלילת כבישים חדשים ואף רכבת לאילת. בנוסף, בתקופת כהונתו החל השימוש ב"כרטיס חכם" בתחבורה הציבורית, שבבוא היום היה אמור לאפשר נסיעה בכל חברות האוטובוסים וגם ברכבות רכבת ישראל, באמצעות שימוש בכרטיס אחד בלבד.[36]

על תקופת כהונתו כשר התחבורה העיבו אירועים בטיחותיים רבים, ובהם הורדת דירוג בטיחות הטיסה של ישראל,[37] תאונות רכבת קטלניות (דוגמת תאונת הרכבת בבית יהושע), ותאונת דרכים קשה שבה נהרגו 24 תיירים מרוסיה בעקבות התהפכות אוטובוס בהרי אילת.[38]

בשנת 2007 מינה ועדה ציבורית לבחינת בטיחות התעופה האזרחית בראשות עמוס לפידות, מפקד חיל האוויר לשעבר.[39] במאי 2008, לאחר שהמלצות הוועדה לא יושמו, התפטר לפידות מתפקידו זה תוך שהוא האשים את מופז וראשי משרד התחבורה בזלת יד והתריע מפני אסון.[40][41] שישה חודשים מאוחר יותר רשות התעופה הפדרלית (FAA) הכריזה על הורדת דירוג התעופה של ישראל לקטגוריה של מדינות העולם השלישי.[42]

באותה שנה מינה גם את מפקד חיל האוויר לשעבר, הרצל בודינגר, לעמוד בראש ועדה ציבורית שתכין תוכנית אב לשדות התעופה בישראל. ב-8 בספטמבר 2008 פורסם כי מגיע לסיומו סקר על צורכי תעופה שמבצע בודינגר. בהתאם לתוצאות הסקר, התגבשת המלצה לבנות נמל תעופה בינלאומי במנחת מגידו.

כשר בממשלת אולמרט, מיצב עצמו שאול מופז כאופוזיציה ימנית למדיניות הממשלה. כמו שרי ש"ס וישראל ביתנו התנגד השר מופז לוועידת אנאפוליס, לדיונים על חלוקת ירושלים ולשחרור מחבלים פלסטינים. בנוסף חתם על עצומת חברי הכנסת שקראה לפיטורי שרת החינוך יולי תמיר, עקב השביתות הממושכות במערכת החינוך בסתיו 2007.

בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות" שהתפרסם ביום 6 ביוני 2008 הביע את דעתו כי תקיפה ישראלית באיראן היא "בלתי נמנעת". ההתבטאות זכתה לתהודה רבה בעיתונות העולם, וסבורים כי הייתה בין הגורמים שהביאו לעלייה משמעותית במחירי הנפט בעולם בימים שלאחר מכן.[43]

באוגוסט 2008, לאחר קבלת ההחלטה לביצוע בחירות לראשות "קדימה", הכריז מופז על מועמדותו לראשות התנועה. בבחירות לראשות התנועה, שנערכו ב-17 בספטמבר, ניצחה בהפרש קטן יריבתו העיקרית, שרת החוץ, ציפי לבני, שזכתה ב-43.1% מקולות הבוחרים (לעומת 42% לשאול מופז).[44]

בכנסת ה-18[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

סגן ראש הממשלה שאול מופז עם מזכירת המדינה הילרי קלינטון, יוני 2012 בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום השני ברשימת "קדימה" לכנסת. עם היבחרו לכנסת מצא עצמו באופוזיציה, כשאר חברי "קדימה". במהלך כהונתו הרבה לתקוף את יו"ר "קדימה", ציפי לבני. בנובמבר 2010 נבחר לראשות ועדת החוץ והביטחון בכנסת.[45]

ב-27 במרץ 2012 ניצח בפריימריז בהתמודדות מול ציפי לבני, ברוב של 62% לעומת 37% ללבני, ונבחר ליו"ר מפלגת "קדימה".[46] בעקבות זאת התמנה ליו"ר האופוזיציה.

ב-8 במאי 2012 הודיעו מופז וראש הממשלה בנימין נתניהו על הסכם להצטרפות סיעת קדימה לקואליציה, ומינויו של מופז לשר בלי תיק ומשנה לראש הממשלה. קודם להודעה זו הרבה מופז לתקוף את נתניהו וממשלתו, והצהיר בנחרצות שלא יצטרף לקואליציה בראשותו.[47]

ב-17 ביולי 2012, בעקבות המשא ומתן של קדימה והליכוד בנוגע לגיוס החרדים, דחה מופז את הצעת נתניהו בנוגע לחוק גיוס חדש, הודיע על פרישתו מהממשלה, וכעבור שישה ימים חזר לתפקיד ראש האופוזיציה.

בכנסת ה-19[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה הראו סקרי דעת הקהל ירידה חדה במספר מצביעי קדימה. בתקופה זו התפצלו 7 מחברי קדימה והקימו את סיעת התנועה בראשות ציפי לבני, שבעצמה התפטרה מהכנסת חודשים קודם לכן, וחברי כנסת אחרים הודיעו על פרישתם מהפוליטיקה. בבחירות עצמן זכתה קדימה בשני מנדטים בלבד, ומופז שעמד בראש הרשימה נבחר לכנסת, יחד עם ישראל חסון, אשר הוצב במקום השני.

עם התקדמות המשא ומתן הקואליציוני להרכבת ממשלת ישראל ה-33, התנהלו מגעים בין הסיעה לבין יו"ר מפלגת "יש עתיד" יאיר לפיד על כך שזו תוותר על תיק אחד מתוך שישה תיקים שהוצעו לה, לטובת תיק אחד שיקבל יו"ר קדימה מופז וכך קדימה תצטרף לקואליציה ומופז יכנס לממשלה. לבסוף, מגעים אלה עלו בתוהו כאשר לפיד הכריז כי ברצונו להקים ממשלה צרה ככל האפשר ומופז ומפלגת קדימה נותרו בכנסת ה-19 באופוזיציה.

פרישתו מהחיים הפוליטיים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בינואר 2015 הודיע כי לא יתמודד בבחירות לכנסת ה-20, זאת לאחר שדחה הצעות קודמות להצטרף למחנה הציוני.[48] יו"ר קדימה שנבחר במקומו הוא אכרם חסון , שעבר למפלגת "כולנו" ובכך בא הקץ למפלגת קדימה.

לקריאה נוספת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] עמוס הראל, אבי יששכרוף, המלחמה השביעית, תל אביב: ידיעות ספרים, 2004, ISBN 9655117677 עמוס הראל ואבי יששכרוף, קורי עכביש, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2008, ISBN 9654824310 עפר שלח ורביב דרוקר, בומרנג, ירושלים: כתר, 2005, ISBN 965071376X עפר שלח ויואב לימור, שבויים בלבנון: האמת על מלחמת לבנון השנייה, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2007, ISBN 9654824086 אביגדור שחן, מבצע כדור הרעם הוא מבצע אנטבה, מסדה, 1993 מעוזיה סגל, עדויות מגובה החול – קרב הצנחנים בחווה הסינית, מושב בן שמן: מודן, 2007, עמ' 337-353 קישורים חיצוניים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: שאול מופז ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שאול מופז Emblem of Israel.svg שאול מופז, באתר הכנסת שאול מופז באתר תנועת קדימה שאול מופז, באתר כנסת פתוחה ‫פליקס פריש, מופז: עם ערפאת לא יהיה הסכם, באתר ynet, 5 ביולי 2002‬ ‫צנחנים במיל', באתר הארץ, 20 ביוני 2004‬ ‫גידי וייץ, אורי בלאו, גבר גבר בע"מ, באתר הארץ, 21 באוגוסט 2008‬ ‫פנחס וולף‏, מופז: לבני קיבלה מנדט - והחזירה אותו, באתר וואלה! NEWS‏, 27 בספטמבר 2009‬ ‫ארי שביט, "לבני לא מנהיגה, נתניהו יהיר". שאול מופז סבור שהגיע הזמן שלו, באתר הארץ, 1 בינואר 2010‬ יוסי ורטר, חידת מופז, באתר הארץ, 30 במרץ 2012 סמי פרץ, איתן אבריאל, מופז: העלאת המע"מ מוטעית; יש לקצץ בביטחון ולמסות הכנסות גבוהות, באתר TheMarker‏, 23 במאי 2012 ענת ג'ורג'י, צבי זרחיה, ראיון // מופז: "היתה לנו הזדמנות, ועכשיו הולכים ליצור פה מגה בעיה", באתר TheMarker‏, 10 במאי 2013 אמיר בוחבוט‏, "הצלחנו לעצור את טרור המתאבדים בישראל", באתר וואלה! NEWS‏, 14 באפריל 2014 מזל מועלם, מופז: ההתערבות האמריקאית רק מעכבת את השיחות, באתר אל-מוניטור, 26 במאי 2014 מכּתביו:

‫הזמן פועל לרעתנו, באתר ynet, 24 במרץ 2011‬. ‫לוחמים יקרים, מצדיע לכם, באתר ישראל היום, 1 ביוני 2010‬. צה"ל בשנות ה-2000, מערכות מרץ 1999, עמודים 2 - 9 . ‫קסם של מלים, לא מנהיגות, באתר ynet, 25 במאי 2011‬. צה"ל והתקשורת - המלצות למפקדים, מערכות 358, מרץ 1998, עמודים 4 - 2 . ‫לא רק המחיר קובע, באתר ישראל היום, 14 באוקטובר 2011‬. זו לא הדת שלי, באתר ישראל היום, 20 בדצמבר 2011. אחיי גיבורי התהילה: פרויקט זיכרון מיוחד, באתר nrg‏, 20 באפריל 2012. געגועיי למנהיג רבין, באתר nrg‏, 16 באוקטובר 2013. תמיד חד והחלטי, וברק בעיניו, באתר ישראל היום, 12 בינואר 2014. השיחה האחרונה שלי עם יוני: שאול מופז כותב על מפקדו בסיירת מטכ"ל, באתר וואלה! NEWS‏, 05 ביולי 2016. הערות שוליים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] ^ ילקוט הפרסומים 715 מ-11 בנובמבר 1959 ^ גל ברגר, סכסוך בין הרמטכ"ל לאחיו של מופז: האח נטש את התפקיד בצה"ל, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 1 בנובמבר 2004 ^ עפר שלח ורביב דרוקר, "בומרנג", הוצאת כתר, 2005, עמוד 44. ^ הקצינים החדשים במחנה, 18 באפריל 2008 ^ דני דור, יהודה שיף ודב גולדשטיין, "המצביאים: סיפורם של הרמטכ"לים", הוצאת "מעריב", 2002, עמודים 187 - 188 ^ משה זונדר, "בלילה כזה נולדים רמטכ"לים", מעריב "סופשבוע", ‏ 27.03.1998, עמודים 23–28, כפי שהועלה באתר פרש. ^ לילך שובל, ‏המובחרים, באתר ישראל היום, 23 בספטמבר 2011. ^ אלישיב שמשי, "ממני תראו וכן תעשו", הוצאת מודן והוצאת משרד הביטחון, 2016, עמודים 201-218. ^ ‫שאול מופז, המלחמה שלי רב-אלוף שאול מופז (מיל): 300 קילומטר בעומק סוריה, באתר nrg‏, 5 באוקטובר 2003.‬ ^ ‫יוסי קליין. צילומים: עדי מזן, צה"ל? לא מה שחשבתם, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2003‬. ^ רתם קליגר, ‏עשרה טיפים למח"ט המתחיל, באתר צה"ל, 11 במרץ 2014. ^ גל הירש, סיפור מלחמה סיפור אהבה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009, עמוד 25 ^ ‫אביחי בקר, מלחמות ישראל, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2001‬. ^ ‫עמיר רפפורט, מחקו את הכפר, מחקו את רון ארד, באתר nrg‏, 19 ביולי 2008.‬ ^ אהוד ערן, תמצית געגוע - סיפורו של ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון, ידיעות ספרים, 2007, עמוד 12. ^ רונן ברגמן, "מדינת ישראל תעשה הכל", הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009, עמודים 409-411. ^ דרור מורה, "שומרי הסף", הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב, 2014, עמודים ^ עפר שלח, מפקד שאהבתי, מעריב מוסף שבת, ‏ 01.03.1996, עמודים 16–17, כפי שהועלה באתר פרש. ^ ‫שלום ירושלמי, מתן וילנאי מזנק מהספינה הטובעת, באתר nrg‏, 7 בינואר 2011.‬ ^ ד"ר אורי מילשטיין, ‏תחקיר: כך הצליח צה"ל למנוע מעורבות איראנית בשטחים באינתיפאדה השנייה, באתר מעריב השבוע, 26 במרץ 2016 ^ זאב שיף, מעביר ליורשו צבא חזק יותר, באתר הארץ, 9 ביולי 2002. ^ שמעון כהן, 'לזכור את מדחת ולא להצביע מופז', באתר ערוץ 7, 25 באוגוסט 2008 ‫שיר גנור, "החלטת מופז - הרג יהודים", באתר nrg‏, 5 באוגוסט 2004.‬ ^ עפר שלח, הרמטכ"ל שקבע את הנולד, באתר ynet, 8 ביולי 2002. ^ עפר שלח, שום דבר לא ישתנה, ynet, ‏ 01.11.2002. ^ עפר שלח, אל תצפו למהפכה, באתר ynet, 14 במרץ 2002. ^ החלטת השופט חשין בעניין שאול מופז, האתר הרשמי של הבחירות לכנסת ה-16 ^ ח"כים: "דין הקצינים הסרבנים כדין הטייסים", באתר ynet, 6 בינואר 2005. ^ ‫אמנון ברזילי‏, מילואימניק, הייתה רפורמה?, באתר וואלה! NEWS‏, 24 בדצמבר 2004‬. ^ ‫אילן מרסיאנו, שדולת המילואים בכנסת נגד שר הביטחון, באתר ynet, 4 במרץ 2003.‬ ^ ‫בן כספית, אילאיל שחר ומיה בנגל, מופז עוזב את הליכוד ועובר ל"קדימה", באתר nrg‏, 11 בדצמבר 2005.‬ ^ ‫עקיבא אלדר, אין די בשמלה נקייה, באתר הארץ, 21 ביולי 2008.‬ ^ אילן מרסיאנו, ועדת חוץ וביטחון: מופז הונה אותנו ואת הציבור, באתר ynet, 24 בינואר 2006‬. ^ קריאות במערכת הפוליטית להתפטרות מופז אתר ערוץ 7, 27 בינואר 2006. ^ עמוס הראל, מלחמת 60 השעות, באתר הארץ, 8 בינואר 2008. ^ עפר שלח, שיא לעזות המצח, באתר nrg‏, 13 בינואר 2008. ^ ‫nrg מעריב, בתחבורה הציבורית נפטרים מהכסף הקטן, באתר nrg‏, 20 באוגוסט 2007.‬ ^ יצחק בן-חורין, ארצות הברית הורידה דירוג בטיחות התעופה בישראל, באתר ynet, 19 בדצמבר 2008. ^ ‫דנה ויילר-פולק, לילי גלילי, טל לוי, יניר יגנה, זוהר בלומנקרנץ, ברק רביד, נועה קושרק, עמוס הראל, יובל גורן, רוי-שטיין, 24 הרוגים בהידרדרות אוטובוס תיירים לתהום ליד אילת, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2008.‬ ^ ‫זוהר בלומנקרנץ, עכשיו זה גם רשמי: מצב בטיחות הטיסה בישראל קשה, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2007.‬ ^ ‫זוהר בלומנקרנץ, עמוס לפידות: המצב בשמי המדינה - מסוכן, באתר הארץ, 28 במאי 2008‬. ^ ‫זוהר בלומנקרנץ, לפידות: מופז לא שולט בנהלים, יהיה אסון, באתר הארץ, 4 ביוני 2008.‬ ^ ‫זוהר בלומנקרנץ, הורדת דירוג התעופה: פחות טיסות לארצות הברית, כרטיסים יתייקרו, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2008.‬ ^ ‫כתבי מעריב, מופז מאיים, העולם משלם: כך גרם שר התחבורה לעלייה במחיר הנפט, באתר nrg‏, 8 ביוני 2008‬. ^ אטילה שומפלבי ואמנון מרנדה, לבני ניצחה ב-431 קולות; מופז התקשר לברך, באתר ynet, 18 בספטמבר 2008 ^ עפר שלח, לא לזלזל בו, באתר nrg‏, 29 במרץ 2012. ^ אטילה שומפלבי ומרון אזולאי, שאול מופז בנאום הניצחון: ציפי, מקומך איתנו, באתר ynet, 28 במרץ 2012 ^ מופז, לפני חודשיים: "לא אשב בממשלה עם נתניהו. זה ברור?", באתר גלובס, 8 במאי 2012. ^ עמית סגל, שאול מופז לא יתמודד בבחירות לכנסת ה-20: "לא פוליטיקאי מצטיין", באתר רשת, 27 בינואר 2015 [%D7%94%D7%A6%D7%92%D7%94] שאול מופז - תבניות ניווט [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] שרי הביטחון בממשלות ישראל דוד בן-גוריון • פנחס לבון • דוד בן-גוריון • לוי אשכול • משה דיין • שמעון פרס • עזר ויצמן • מנחם בגין • אריאל שרון • מנחם בגין • משה ארנס • יצחק רבין • יצחק שמיר • משה ארנס • יצחק רבין • שמעון פרס • יצחק מרדכי • משה ארנס • אהוד ברק • בנימין בן אליעזר • שאול מופז • עמיר פרץ • אהוד ברק • משה יעלון • בנימין נתניהו • אביגדור ליברמן

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] שרי התחבורה בממשלות ישראל דוד רמז • דב יוסף • דוד צבי פנקס • דוד בן-גוריון • יוסף סרלין • יוסף ספיר • זלמן ארן • משה כרמל • יצחק בן-אהרן • ישראל בר-יהודה • משה כרמל • עזר ויצמן • שמעון פרס • אהרן יריב • גד יעקבי • מנחם בגין • מאיר עמית • חיים לנדאו • חיים קורפו • משה קצב • ישראל קיסר • יצחק לוי • שאול יהלום • יצחק מרדכי • אמנון ליפקין-שחק • אפרים סנה • אריאל שרון • צחי הנגבי • אביגדור ליברמן • מאיר שטרית • שאול מופז • ישראל כ"ץ

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] ראשי המטה הכללי של צה"ל יעקב דורי • יגאל ידין • מרדכי מקלף • משה דיין • חיים לסקוב • צבי צור • יצחק רבין • חיים בר-לב • דוד אלעזר • מרדכי גור • רפאל איתן • משה לוי • דן שומרון • אהוד ברק • אמנון ליפקין-שחק • שאול מופז • משה יעלון • דני חלוץ • גבי אשכנזי • בני גנץ • גדי איזנקוט דגל הרמטכ"ל [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] סגני ראשי המטה הכללי של צה"ל צבי איילון · מרדכי מקלף · חיים לסקוב · צבי צור · יצחק רבין · חיים בר-לב · ישראל טל · יקותיאל אדם · משה לוי · דוד עברי · דן שומרון · אמיר דרורי · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · מתן וילנאי · שאול מופז · עוזי דיין · משה יעלון · גבי אשכנזי · דני חלוץ · משה קפלינסקי · דן הראל · בני גנץ · יאיר נוה · גדי איזנקוט · יאיר גולן

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] מפקדי פיקוד הדרום (פד"ם) Logo padam.png ·יגאל אלון · יצחק רבין (ממלא מקום) · משה דיין · משה צדוק · יעקב פרי (ממלא מקום) · צבי גילת ·מאיר עמית · אסף שמחוני (ממלא מקום) · חיים לסקוב · חיים הרצוג · אברהם יפה · צבי זמיר · ישעיהו גביש · אריאל שרון · שמואל גונן · אברהם אדן · יקותיאל אדם · הרצל שפיר · דן שומרון · חיים ארז · משה בר כוכבא · אורי שגיא · יצחק מרדכי · מתן וילנאי · שאול מופז · שלמה ינאי · יום טוב סמיה · דורון אלמוג · דן הראל · יואב גלנט · טל רוסו · סמי תורג'מן · אייל זמיר

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] ראשי אגף המטה הכללי (אג"ם) ואגף המבצעים (אמ"ץ) ראשי אג"ם יגאל ידין · מרדכי מקלף · משה דיין · יוסף אבידר · מאיר עמית · חיים לסקוב · צבי צור · מאיר זורע · יצחק רבין · חיים בר-לב · עזר ויצמן · דוד אלעזר · ישראל טל · רחבעם זאבי · יצחק חופי · הרצל שפיר · יקותיאל אדם · רפאל איתן · משה לוי · דוד עברי · דן שומרון · אמיר דרורי · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · מתן וילנאי · שאול מופז · עוזי דיין ראשי אמ"ץ דני חלוץ · גיורא איילנד · דן הראל · ישראל זיו · גדי איזנקוט · טל רוסו · יעקב אייש · יואב הר אבן · ניצן אלון [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] ראשי אגף התכנון (אג"ת) אברהם טמיר · נתן שרוני · אהוד ברק · מנחם עינן · אביהו בן-נון · דני יתום · עמרם מצנע · עוזי דיין · שאול מופז · שלמה ינאי · גיורא איילנד · יצחק הראל · עידו נחושתן · אמיר אשל · נמרוד שפר · עמיקם נורקין

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] מפקדי אוגדת אזור יהודה ושומרון Logo ugdat eyosh.png ·גבי אופיר · יעקב אור · משה יעלון · שאול מופז · גבי אופיר · יצחק איתן · שלמה אורן · בני גנץ · יצחק גרשון · גדי איזנקוט · יאיר גולן · נעם תיבון · ניצן אלון · חגי מרדכי · תמיר ידעי · ליאור כרמלי

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] מפקדי עוצבת הגליל Logo-ugda-91.png אפרים חירם · יוסף קולר · יצחק מרדכי · יהודה בר · ארוין לביא · אילן בירן · יורם יאיר · נחמיה תמרי · שאול מופז · גבי אופיר · שמואל צוקר · יום טוב סמיה · אפי איתם · משה קפלינסקי · מאיר כליפי · יאיר גולן · גל הירש · יוסי בכר · עימאד פארס · יואל סטריק · הרצי הלוי · מוני כץ · אמיר ברעם

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] מפקדי בית הספר לקצינים של צה"ל Bahad 1 Symbol.SVG ·חיים לסקוב · צבי הורביץ · הלל פפרמן · מאיר זורע · דניאל דגן · יששכר שדמי · עמנואל נשרי · ישראל טל · אברהם יפה · יוסף הרפז · יצחק חופי · אביב ברזילי · מאיר פעיל · שלמה אלטון · ישראל גרנית · יוסף קסטל · צבי בר · חיים בנימיני · אורי שמחוני · מתן וילנאי · דורון רובין · יורם יאיר · שמואל ארד · אילן בירן · שאול מופז · זאב זכרין · מתי הררי · גיורא איילנד · יצחק איתן · אלעזר שטרן · מוני חורב · עמוס בן אברהם · יוסי היימן · גל הירש · נדב פדן · אהרון חליוה · יהודה פוקס · ערן ניב · אבי גיל · יניב אלאלוף

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] מפקדי חטיבת הצנחנים Tag shfifonN-1.png אריאל שרון · מנחם אבירם · אלי זעירא · יצחק חופי · רפאל איתן · דני מט · חיים נדל · לוי חופש · עוזי יאירי · אריה צידון · מתן וילנאי · עמוס ירון · אמנון ליפקין-שחק · דורון רובין · יורם יאיר · שמואל ארד · מנחם זטורסקי · נחמיה תמרי · שאול מופז · דורון אלמוג · משה יעלון · מתי הררי · ישראל זיו · בני גנץ · יצחק גרשון · גדי שמני · אביב כוכבי · יוסי בכר · חגי מרדכי · הרצי הלוי · אהרון חליוה · אמיר ברעם · אליעזר טולדנו · נמרוד אלוני

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] ראשי האופוזיציה של מדינת ישראל מנחם בגין • שמעון פרס • יובל נאמן (לא מוגדר רשמית) • שולמית אלוני (לא מוגדרת רשמית) • יצחק שמיר • בנימין נתניהו • שמעון פרס • אהוד ברק • אריאל שרון • יוסי שריד • עמרם מצנע • דליה איציק • שמעון פרס • יוסף לפיד • עמיר פרץ • בנימין נתניהו • ציפי לבני • שאול מופז • שלי יחימוביץ' • שאול מופז • שלי יחימוביץ' • יצחק הרצוג

הקודמת: ציפי לבני יושב ראש מפלגת קדימה 28 במרץ 2012 - 27 בינואר 2015 הבא: אכרם חסון קטגוריות: רשימת חברי הכנסתשרי הביטחון בממשלות ישראלשרי ממשלת ישראלשרי התחבורה בממשלות ישראלחברי כנסת מטעם קדימהלוחמי סיירת מטכ"למפקדי עוצבת הגלילמפקדי אוגדת אזור יהודה ושומרוןמפקדי בית הספר לקצינים של צה"למפקדי חטיבת הצנחניםמפקדי סיירת צנחניםמפקדי פיקוד הדרוםמפקדי עוצבת חירםמפקדי עוצבת עידןסגני רמטכ"לראשי אג"תראשי אג"םעולים בשנות ה-1950שרים שלא היו חברי כנסתראשי המטה הכלליראשי האופוזיציהחברי הכנסת השבע עשרהחיילי צה"ל במלחמת יום הכיפוריםחברי הכנסת השמונה עשרהחברי הכנסת התשע עשרהמפקדי גדודים בחטיבת הצנחניםהסכסוך הישראלי-פלסטיני: אישיםקציני צה"ל בכירים בפוליטיקה הישראלית