Shimon Peres, 9th President of the State of Israel שמעון פרס

Is your surname Peres (Persky), 9th & 12th Prime Minister and 9th President of Israel?

Research the Peres (Persky), 9th & 12th Prime Minister and 9th President of Israel family

Shimon Peres, 9th President of the State of Israel שמעון פרס's Geni Profile

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!


Shimon Peres (Persky), 9th & 12th Prime Minister and 9th President of Israel (Perski), שמעון פרס

Current Location:: Jerusalem, Israel
Birthdate: (91)
Birthplace: Vishnevo ( Vilna region, Poland between 1920- 1939), now Volozhin region, Minsk, Belarus
Immediate Family:

Son of יצחק-גצל פרסקי Yitzhak-Gecel Persky; Yitzhak Perski; שרה מלצר פרסקי Sarah Meltzer Persky and Sara Perski
Widower of Sonia Peres and סוניה פרס גל Sonia Peres Gal
Father of <private> Walden (Peres); Private User; <private> פרס Peres and Chemi Peres
Brother of גרשון גיגי פרסקי פרס Gershon Gigi Persky Peres

Occupation: Former Cabinet member & Prime minister, and the 9th President of Israel, פוליטיקאי Politician
Managed by: Private User
Last Updated:
view all

Immediate Family

About Shimon Peres (Persky), 9th & 12th Prime Minister and 9th President of Israel (Perski), שמעון פרס

Statesman, Nobel Prize Laureate, Former Prime Minister,

Ninth President of the State of Israel

Born in Vishnevo, Shimon Peres (originally Persky/i) settled in Eretz Yisrael with his parents in 1934. He studied at the Ben Shemen Agricultural School and was a founder of Kibbutz Alumot in the Jordan Valley. He was elected secretary of the labor-oriented youth movement HaNoar Ha'Oved in 1943.

A protege of David Ben Gurion, Israel's first Prime Minister, Peres entered government service in the Ministry of Defense in 1948. During the War of Independence he was responsible for arms purchases and recruitment; in 1948 he became head of the Israel Navy; in 1953 he was appointed Director-General of the Ministry of Defense, a position he held until 1959. During his tenure at the Defense Ministry in the 1950s and 1960s, he was instrumental in planning the Sinai Campaign (1956). He reorganized the ministry, strengthened relations with France and was also instrumental in the establishment of Israel Aircraft Industries, as well as the Dimona project leading to Israel's nuclear capability.

Shimon Peres originally entered the Knesset with David Ben Gurion's Mapai party, eventually switching, along with Ben Gurion, to the independent Rafi list. He was first elected to the Knesset in 1959 and was appointed deputy Minister of Defense, a position he held from 1959-1965. In 1967, he initiated the negotiations which led to the formation of the Israel Labor Party and became its deputy secretary-general.

In 1969, he joined the government as a Minister without Portfolio and was responsible for economic development in the administered territories after the Six Day War. He then became Minister of Immigrant Absorption and later, Minister of Transport and Communications, a position he held from 1970-1974. In 1974, Peres became Minister of Information and later, Minister of Defense (1974-1977) in the first government headed by Prime Minister Yitzhak Rabin. In this position, he signed the Interim Agreement with Egypt in 1975, had ministerial responsibility for the Entebbe rescue operation (1976) and opened the Good Fence on Israel's northern border with Lebanon.

When Rabin resigned from the government in 1977, Shimon Peres became head of the Labor Party, which went into opposition following the election of the first Likud government. In 1984, a national unity government was formed, following indecisive results in a subsequent general election. Peres shared the office of Prime Minister in rotation with the Likud bloc's Yitzhak Shamir: first, Peres was Prime Minister and Shamir was Foreign Minister, then they changed positions. During his term as Prime Minister (1984-1986), Israel withdrew from Lebanon to the Security Zone in the South.

Shimon Peres subsequently became Finance Minister in a Likud-led government, but left office in 1990, when the coalition collapsed, because of differences over peace talks with the Palestinians. In 1992, Shimon Peres was defeated by Yitzhak Rabin in the contest for the chairmanship of the Labor party. Labor won the general election that year and Shimon Peres became Rabin's Foreign Minister. As Foreign Minister in the second government headed by Yitzhak Rabin, he helped negotiate the Declaration of Principles between the PLO and Israel, signed in September 1993. In recognition of his efforts, Peres was awarded the Nobel Peace Prize in 1994, alongside Yitzhak Rabin and Yassir Arafat. He continued to be involved in the negotiations for peace, in successive agreements, including the Peace Treaty with Jordan in 1994.

When Prime Minster Yitzhak Rabin was assassinated in 1995, a deeply shaken Shimon Peres took the lead. He formed a new government, in which he served as both Prime Minister and Minister of Defense, but was defeated in the general elections the following year by Yitzhak Shamir's Likud successor, Benjamin Netanyahu. In 1997, former IDF Chief of Staff Ehud Barak took over the helm of the Labor party from Shimon Peres, and won the 1999 General Election.

Labor proposed Peres as candidate for the Presidential election in 2000, but this was won for the first time by a Likud candidate, Moshe Katsav. Barak's government did not last, and this led to a unique Special Election for the Premiership in 2001, in which Barak lost to Likud leader Ariel Sharon. Shimon Peres returned to active political life as Foreign Minister in the Likud-led National Unity government from 2001-late 2002, when Labor left the government and a General Election was declared.

In disarray after its election defeat to the Likud in 2003, the Labor Party approached Shimon Peres to lead the party provisionally, in order to rebuild it. His leadership was repeatedly challenged - particularly during the Likud-Labor coalition that was built with Likud Prime Minister Ariel Sharon solely to implement the Disengagement Plan, during which Shimon Peres held the post of Vice Premier.

Peres lost the leadership of the Labor Party to Amir Peretz in late 2005 and the Likud government fell, in a series of domino effects that began the run-up to a General Election. Shortly after, Peres joined Ariel Sharon in the latter's newly formed Kadima Party (center), resigning his Knesset seat to enable him to play a different political role, but the Prime Minister suffered a major stroke and was hospitalized in critical condition. Shimon Peres became the No.2 persona in the Kadima Party, was elected to the 17th Knesset, where Kadima formed the government coalition, and continued to engage in diplomatic activity.

On 13th June 2007, Shimon Peres was elected the ninth President of the State of Israel.

Shimon Peres is an eminent international figure and has been active not only as a member of the Israel Labor Party, the Knesset, and the Israel government: he is a longstanding member the Socialist International, an international elder statesman, and is the founder of the Peres Peace Center (1997), which sponsors peaceful cooperative and development projects. He is also the author of numerous books.

Further References:






Shimon Peres (Hebrew: שמעון פרס‎, born Szymon Perski on 2 August 1923) is the ninth President of the State of Israel. Peres served twice as Prime Minister of Israel and once as Interim Prime Minister, and has been a member of 12 cabinets in a political career spanning over 66 years. Peres was elected to the Knesset in November 1959 and, except for a three-month-long hiatus in early 2006, served continuously until 2007, when he became President. In November 2008 he was presented with an honorary knighthood by Queen Elizabeth II.

Born in Wiszniewo, in Poland (now Belarus) in 1923, Peres moved with his family to Mandatory Palestine in 1934. He held several diplomatic and military positions during and directly after Israel's War of Independence. His first high level government position was as Deputy Director-General of Defense in 1952, and Director-General in 1953 through 1959. During his career, he has represented five political parties in the Knesset: Mapai, Rafi, the Alignment, Labor and Kadima, and has led Alignment and Labour. Peres won the 1994 Nobel Peace Prize together with Yitzhak Rabin and Yasser Arafat for the peace talks which he participated in as Israeli Foreign Minister, producing the Oslo Accords. Peres was nominated in early 2007 by Kadima to run in that year's presidential election, being elected by the Knesset for the presidency on 13 June 2007 and sworn into office as the first former Prime Minister to be elected as President of Israel on 15 July 2007 for a seven-year term.


Early years

Shimon Peres was born on 2 August 1923 in Wiszniewo, Poland (now Višnieva, Belarus), to Yitzhak (1896-1962) and Sara (b. 1905 née Meltzer) Perski. The family spoke Hebrew, Yiddish and Russian at home, and Peres learned Polish at school. He now speaks English and French in addition to Hebrew. His father was a lumber merchant, later branching out into other commodities whilst his mother was a librarian. Peres has a younger brother, Gershon.

Peres's grandfather, Rabbi Zvi Meltzer, a grandson of Rabbi Chaim Volozhin, had a great impact on his life. In an interview, Peres said: "As a child, I grew up in my grandfather’s home… I was educated by him… my grandfather taught me Talmud. It was not as easy as it sounds. My home was not an observant one. My parents were not Orthodox but I was Haredi. At one point, I heard my parents listening to the radio on the Sabbath and I smashed it."

British Mandate

In 1932, Peres' father immigrated to Palestine and settled in Tel Aviv. The family followed him in 1934. He attended Balfour Elementary School and High School, and Geula Gymnasium (High School for Commerce) in Tel Aviv. At 15, he transferred to Ben Shemen agricultural school and lived on Kibbutz Geva for several years. Peres was one of the founders of Kibbutz Alumot. In 1941 he was elected Secretary of Hanoar Haoved Vehalomed, a Labor Zionist youth movement, and in 1944 returned to Alumot, where he worked as a dairy farmer, shepherd and kibbutz secretary.

Personal life

In 1945, Shimon Peres married Sonya (née Gelman), who has preferred to remain outside the public eye throughout his political career. They have three children: a daughter, Zvia Valdan, a linguist and professor at Beit Berl Teachers Training College; and two sons, Yoni (born 1952), director of Village Veterinary Center, a veterinary hospital on the campus of Kfar Hayarok Agricultural School near Tel Aviv, and Hemi, chairman of Pitango Venture Capital, one of Israel’s largest venture capital funds. Peres has 8 grandchildren and two great-grandchildren. Sonya Peres was unable to attend Shimon's inauguration ceremony due to ill health. Peres is a first cousin of actress Lauren Bacall (born Betty Joan Perski).

Military and defense

Shimon Peres talks to Donald Rumsfeld. Israeli Ambassador to the US David Ivry (center) joined them in the talks.In 1947, Peres joined the Haganah, the predecessor of the Israel Defense Forces. David Ben-Gurion made him responsible for personnel and arms purchases. In 1952, he was appointed Deputy Director General of the Ministry of Defense, and in 1953, at the age of 29, became the youngest ever Director General of the Ministry of Defense. He was involved in arms purchases and establishing strategic alliances that were important for the State of Israel. Owing to Peres' mediation, Israel acquired the advanced Dassault Mirage III French jet fighter, established the Dimona nuclear reactor and entered into a tri-national agreement with France and the United Kingdom to initiate the 1956 Suez Crisis.

Political career

First steps in politics

Peres was first elected to the Knesset in the 1959 elections, as a member of the Mapai party. He was given the role of Deputy Defense Minister, which he fulfilled until 1965. Peres and Dayan left Mapai with David Ben-Gurion to form a new party, Rafi which reconciled with Mapai and joined the Alignment (a left-wing alliance) in 1968.

Political milestones in the 1970s

In 1969, Peres was appointed Minister of Immigrant Absorption and in 1970 became Minister of Transportation and Communications. In 1974, after a period as Information Minister, he was appointed Minister of Defense in the Yitzhak Rabin government, having been Rabin's chief rival for the post of Prime Minister after Golda Meir resigned in the aftermath of the Yom Kippur War. During this time, Peres continued to challenge Rabin for the chairmanship of the party, but in 1977, he again lost to Rabin in the party elections.

Peres succeeded Rabin as party leader prior to the 1977 elections when Rabin stepped down in the wake of a foreign currency scandal involving his wife. As Rabin could not legally resign from the transition government, he officially remained Prime Minister, while Peres became the unofficial acting Prime Minister. Peres led the Alignment to its first ever electoral defeat, when Likud under Menachem Begin won sufficient seats to form a coalition that excluded the left. After only a month on top, Peres assumed the role of opposition leader.

Political milestones in the 1980s

After turning back a comeback bid by Rabin in 1980 Peres led his party to another, narrower, loss in the 1981 elections.

In 1984, the Alignment won more seats than any other party but failed to muster the majority of 61 mandates needed to form a left-wing coalition. Therefore, the Alignment and Likud agreed on an unusual "rotation" arrangement in which Peres would serve as Prime Minister and the Likud leader Yitzhak Shamir would be Foreign Minister .

A highlight of this time in office was a trip to Morocco to confer with King Hassan II.

In rotation with Shamir

After two years, Peres and Shamir traded places. In 1986 he became foreign minister. In 1988, the Alignment led by Peres suffered another narrow defeat. He agreed to renew the coalition with the Likud, this time conceding the premiership to Shamir for the entire term. In the national unity government of 1988-1990, Peres served as Vice Premier and Minister of Finance. He and the Alignment finally left the government in 1990, after "the dirty trick" - A failed bid to form a narrow government based on a coalition of the Alignment, small leftist factions and ultra-orthodox parties.

Political milestones in the 1990s

From 1990, Peres led the opposition in the Knesset, until, in early 1992, he was defeated in the first primary elections of the new Israeli Labor Party (which had been formed by the consolidation of the Alignment into a single unitary party) by Yitzhak Rabin, whom he had replaced fifteen years earlier.

Peres remained active in politics, however, serving as Rabin's foreign minister from 1992 and without Rabin's knowledge, began illegal secret negotiations with Yasser Arafat's PLO organization. When Rabin found out, he let them continue. The negotiations led to the Oslo Accords, which would win Peres, Rabin and Arafat the Nobel Peace Prize.

After Rabin's assassination in 1995, Peres again became Prime Minister. During his term, Peres promoted the use of the Internet in Israel and created the first website of an Israeli prime minister. However, he was narrowly defeated by Benjamin Netanyahu in the first direct elections for Prime Minister in 1996.

In 1997 he did not seek re-election as Labor Party leader and was replaced by Ehud Barak. Barak rebuffed Peres's attempt to secure the position of party president and upon forming a government in 1999 appointed Peres to the minor post of Minister of Regional Co-operation. Peres played little role in the Barak government.

Political milestones in the 2000s

In 2000 Peres ran for a seven-year term as Israel's President, a ceremonial head of state position, which usually authorizes the selection of Prime Minister. Had he won, as was expected, he would have been the first ex-Prime Minister to be elected President. He lost however, to Likud candidate Moshe Katsav.

Following Ehud Barak's defeat by Ariel Sharon in the 2001 direct election for Prime Minister, Peres made yet another comeback. He led Labor into a national unity government with Sharon's Likud and secured the post of Foreign Minister. The formal leadership of the party passed to Binyamin Ben-Eliezer, and in 2002 to Haifa mayor, Amram Mitzna. Peres was much criticized on the left for clinging to his position as Foreign Minister in a government that was not seen as advancing the peace process, despite his own dovish stance. He left office only when Labor resigned in advance of the 2003 elections. After the party under the leadership of Mitzna suffered a crushing defeat, Peres again emerged as interim leader. He led the party into coalition with Sharon once more at the end of 2004 when the latter's support of "disengagement" from Gaza presented a diplomatic program Labor could support.

Shimon Peres with Donald RumsfeldPeres won the chairmanship of the Labor Party in 2005, in advance of the 2006 elections. As party leader, Peres favored pushing off the elections for as long as possible. He claimed that an early election would jeopardize both the September 2005 Gaza withdrawal plan and the standing of the party in a national unity government with Sharon. However, the majority pushed for an earlier date, as younger members of the party, among them Ophir Pines-Paz and Isaac Herzog, overtook established leaders like Binyamin Ben-Eliezer and Haim Ramon, in the party ballot to divide up government portfolios. It turned out that elections could not be held in June, as planned, when a scandal erupted over possible fraud in registering party members. The investigation of this scandal delayed elections until 9 November 2005.

Irrespective of before or after the delay, Peres continually led in the polls, defying predictions that rivals would overtake him. His bitter exchanges with opponents began when former Prime Minister Barak began backing the holding of primaries early that year, as Amir Peretz and Haim Ramon, two staunch anti-Barak Knesset members vowed to support Peres at any cost to defeat Barak. In a bizarre change of events, Peretz soon declared his own candidacy, a move viewed by Peres as the greatest betrayal.

Though Peres continued to trade nasty barbs with Barak in the newspapers, his feud with Peretz soon superseded that, especially when Barak pulled out of the race in early October. One of Peretz's main charges against Peres was that he neglected socio-economic affairs as a member of the Sharon government, and did not fulfill his statement that Labor had joined the coalition with only the intent of seeing through the Gaza Withdrawal. Peres lost the leadership election with 40% to Peretz's 42.4%.

Joining Kadima

On 30 November 2005 Peres announced that he was leaving the Labor Party to support Ariel Sharon and his new Kadima party. In the immediate aftermath of Sharon's debilitating stroke there was speculation that Peres might take over as leader of the party but most senior Kadima leaders, however, were former members of Likud and indicated their support for Ehud Olmert as Sharon's successor.

Labor reportedly tried to woo Peres back to the fold. Peres announced, however, that he supported Olmert and would remain with Kadima. Media reports suggested that Ehud Olmert offered Peres the second slot on the Kadima list, but inferior cabinet positions to the ones that were reportedly offered to Tzipi Livni. Peres had previously announced his intention not to run in the March elections. Following Kadima's win in the election, Peres was given the role of Vice Prime Minister and Minister for the Development of the Negev, Galilee and Regional Economy.

President of Israel

On 13 June 2007, Peres was elected President of the State of Israel by the Knesset. 58 of 120 members of the Knesset voted for him in the first round (whereas 38 voted for Reuven Rivlin, and 21 for Colette Avital). His opponents then backed Peres in the second round and 86 members of the Knesset voted in his favor, while 23 objected. He resigned from his role as a Member of the Knesset the same day, having been a member since November 1959 (except for a three month period in early 2006), the longest serving in Israeli political history. Peres was sworn in as President on 15 July, 2007.

Political views

Peres was at one time considered something of a hawk. He was a protégé of Ben-Gurion and Dayan and an early supporter of the West Bank settlers during the 1970s. However, after becoming the leader of his party his stance evolved. More recently he has been seen as a dove, and a strong supporter of the notion of peace through economic cooperation. While still opposed, like all mainstream Israeli leaders in the 1970s and early 1980s, to talks with the PLO, he distanced himself from settlers and spoke of the need for "territorial compromise" over the West Bank and Gaza. For a time he hoped that King Hussein of Jordan could be Israel's Arab negotiating partner rather than Yasser Arafat. Peres met secretly with Hussein in London in 1987 and reached a framework agreement with him, but this was rejected by Israel's then Prime Minister, Yitzhak Shamir. Shortly afterward the First Intifada erupted, and whatever plausibility King Hussein had as a potential Israeli partner in resolving the fate of the West Bank evaporated. Subsequently, Peres gradually moved closer to support for talks with the PLO, although he avoided making an outright commitment to this policy until 1993.

Peres was perhaps more closely associated with the Oslo Accords than any other Israeli politician (Rabin included) with the possible exception of his own protégé, Yossi Beilin. He has remained an adamant supporter of the Oslo Accords and the Palestinian Authority since their inception despite the First Intifada and the al-Aqsa Intifada (Second Intifada). However, Peres supported Ariel Sharon's military policy of operating the Israeli Defence Forces to thwart suicide bombings.

Often, Peres acts as the informal "spokesman" of Israel (even when he is in the opposition) since he earned high prestige and respect among the international public opinion and diplomatic circles. Peres advocates Israel's security policy (military counter terror operations and the Israeli West Bank barrier) against international criticism and de-legitimation efforts from pro-Palestinian circles.

Peres' foreign policy outlook is markedly realist. For example, to placate Turkey, a Muslim country in the region with a history of being friendly towards Israel,[citation needed] Peres is reported to have explicitly denied the Armenian genocide. Calling Armenian allegations of genocide "meaningless," Peres further stated, "We reject attempts to create a similarity between the Holocaust and the Armenian allegations. Nothing similar to the Holocaust occurred. It is a tragedy what the Armenians went through but not a genocide." The Israeli Foreign Ministry, in addressing the controversy these remarks had created, later suggested that Peres had been misquoted, and that he "absolutely did not say, as the Turkish news agency alleged, 'What the Armenians underwent was a tragedy, not a genocide.'"

On the issue of the nuclear program of Iran and the existential threat this poses for Israel, Peres stated, "I am not in favor of a military attack on Iran, but we must quickly and decisively establish a strong, aggressive coalition of nations that will impose painful economic sanctions on Iran." He added, "Iran's efforts to achieve nuclear weapons should keep the entire world from sleeping soundly." In the same speech, Peres compared Iranian President Mahmoud Ahmadinejad and his call to "wipe Israel off the map" to the genocidal threats to European Jewry made by Adolf Hitler in the years prior to the Holocaust. In an interview with Army Radio on 8 May 2006 he remarked that "the president of Iran should remember that Iran can also be wiped off the map".

Shimon Peres is the author of eleven books, including:

  • The Next Step (1965)
  • David's Sling (1970) (ISBN 0-297-00083-7)
  • And Now Tomorrow (1978)
  • From These Men: seven founders of the State of Israel (1979) (ISBN 0-671-61016-3)
  • Entebbe Diary (1991) (ISBN 965-248-111-4)
  • The New Middle East (1993) (ISBN 0-8050-3323-8)
  • Battling for Peace: a memoir (1995) (ISBN 0-679-43617-0)
  • For the Future of Israel (1998) (ISBN 0-8018-5928-X)
  • The Imaginary Voyage : With Theodor Herzl in Israel (1999) (ISBN 1-55970-468-3)


Presidents of the State of Israel:

Chaim Weizmann (1949 – 1952) • Yitzhak Ben-Zvi (1952 – 1963) • Zalman Shazar (1963 – 1973) • Ephraim Katzir (1973 – 1978) • Yitzhak Navon (1978 – 1983) • Chaim Herzog (1983 – 1993) • Ezer Weizman (1993 – 2000) • Moshe Katsav (2000 – 2007) • Shimon Peres (2007 – present)

Prime Ministers of Israel:

Ben-Gurion (1948–53) · Sharett (1953–55) · Ben-Gurion (1955–63) · Eshkol (1963–69) · Allon (acting) · Meir (1969–74) · Rabin (1974–77) · Begin (1977–83) · Shamir (1983–84) · Peres (1984–86) · Shamir (1986–92) · Rabin (1992–95) · Peres (1995–96) · Netanyahu (1996–99) · Barak (1999–01) · Sharon (2001–06) · Olmert (2006–09) · Netanyahu (2009–present)

Communications Ministers of Israel:

Nurock (1952) · Burg (1952–58) · Barzilai (1958–59) · Mintz (1960–61) · Sasson (1961–67) · Yeshayahu (1967–69) · Rimalt (1969–70) · Peres (1970–74) · Uzan (1974) · Rabin (1974–75) · Uzan (1975–77) · Begin (1977) · Amit (1977–78) · Moda'i (1979–80) · Aridor (1981) · Tzipori (1981–84) · Rubinstein (1984–87) · Yaacobi (1987–90) · Pinhasi (1990–92) · Shahal (1992–93) · Aloni (1993–96) · Livnat (1996–99) · Ben-Eliezer (1999–2001) · Rivlin (2001–03) · Sharon (2003) · Olmert (2003–05) · Itzik (2005) · Hirschson (2006) · Atias (2006–2009) · Kahlon (2009–)

Finance Ministers of Israel:

Kaplan (1948–52) · Eshkol (1952–63) · Sapir (1963–68) · Sherf (1968–69) · Sapir (1969–74) · Rabinovitz (1974–77) · Erlich (1977–79) · Hurvitz (1979–81) · Aridor (1981–83) · Cohen-Orgad (1983–84) · Moda'i (1984–86) · Nissim (1986–88) · Peres (1988–90) · Shamir (1990) · Moda'i (1990–92) · Shochat (1992–96) · Meridor (1996–97) · Netanyahu (1997) · Ne'eman (1997–98) · Netanyahu (1998–99) · Sheetrit (1999) · Shochat (1999–2001) · Shalom (2001–03) · Netanyahu (2003–05) · Olmert (2005–06) · Hirschson (2006–07) · Bar-On (2007–09) · Steinitz (2009–)

Foreign Affairs Ministers of Israel:

Sharett (1948–56) · Meir (1956–66) · Eban (1966–74) · Allon (1974–77) · Dayan (1977–79) · Shamir (1980–86) · Peres (1986–88) · Arens (1988–90) · Levy (1990–92) · Peres (1992–95) · Barak (1995–96) · Levy (1996–98) · Sharon (1998–99) · Levy (1999–2000) · Ben-Ami (2000–01) · Peres (2001–02) · Netanyahu (2002–03) · Shalom (2003–06) · Livni (2006–09) · Lieberman (2009–)

Defense Ministers of Israel:

Ben-Gurion (1948-54) · Lavon (1954-55) · Ben-Gurion (1955-63) · Eshkol (1963-67) · Dayan (1967-74) · Peres (1974-77) · Weizman (1977-80) · Begin (1980-81) · Sharon (1981-83) · Arens (1983-84) · Rabin (1984-90) · Shamir (1990) · Arens (1990-92) · Rabin (1992-95) · Peres (1995-96) · Mordechai (1996-99) · Arens (1999) · Barak (1999-2001) · Ben-Eliezer (2001-02) · Mofaz (2002-06) · Peretz (2006-07) · Barak (2007-)

-------------------- שמעון פרס שמעון פרס Shimon Peres by David Shankbone.jpg

Shimon peres signature.svg תאריך לידה 2 באוגוסט 1923 כ' באב ה'תרפ"ג ממשלות 15, 16, 17, 21, 22, 23, 25, 26, 28, 29, 30, 31 כנסות 4 - 17 סיעה מפא"י, רפ"י, העבודה, המערך (השני), ישראל אחת, עבודה-מימד, קדימה תפקידים בולטים נשיא מדינת ישראל ראש הממשלה ראש הממשלה בפועל המשנה לראש הממשלה ממלא מקום ראש הממשלה סגן ראש הממשלה שר החוץ שר הביטחון שר האוצר שר הפנים יו"ר האופוזיציה יו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס (נולד ב-2 באוגוסט 1923‏[1][2], כ' באב ה'תרפ"ג) הוא נשיאה הנוכחי של מדינת ישראל. כיהן גם כראש הממשלה השמיני. במשך כחמישה עשורים שימש כחבר הכנסת וכשר בממשלות ישראל. הנשיא היחיד של מדינת ישראל שכיהן גם כראש ממשלת ישראל. מגיל צעיר היה מעורב בעשייה ביטחונית וציבורית בישראל. בגיל 29 מונה למנכ"ל משרד הביטחון. נמנה עם מקימי הקריה למחקר גרעיני בדימונה והתעשייה האווירית. בשנת 1959 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפלגת מפא"י, ומאז שירת בה כחבר הכנסת, בקואליציה ובאופוזיציה, במשך 48 שנים רצופות, למעט מספר חודשים - יותר מכל חבר כנסת אחר (נכון ל-2013). פעמיים כיהן בתפקיד ראש הממשלה: בין השנים 1984 ו-1986, לאחר שתוצאות הבחירות לכנסת האחת עשרה לא הצליחו להביא להכרעה בין המערך שבראשו עמד, ובין הליכוד שבראשו עמד יצחק שמיר. שתי המפלגות החליטו לקיים "הסכם רוטציה", שלפיו ישמש כל אחד מן המנהיגים שנתיים בתפקיד ראש הממשלה. בין נובמבר 1995 למאי 1996, לאחר רצח יצחק רבין ועד כניסתו לתפקיד של בנימין נתניהו, לאחר הבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה. כאשר שימש שר החוץ בממשלתו של יצחק רבין היה בין המובילים את תהליך אוסלו, סדרת מגעים בין מדינת ישראל ואש"ף, אשר הסתכמו בחתימה על הסכמי אוסלו. על תהליך זה הוענק פרס נובל לשלום לשנת 1994 לו, ליצחק רבין וליאסר ערפאת. תוכן עניינים [הסתרה] 1 ביוגרפיה 1.1 ילדות ונערות 1.2 תחילת פעילותו הביטחונית 1.3 מנכ"ל משרד הביטחון 1.3.1 הידוק הברית הביטחונית עם צרפת, 1954 1.3.2 העסק הביש והיחסים עם לבון 1.3.3 מלחמת סיני 1.3.4 לאחר מלחמת סיני 1.3.5 הכור בדימונה 1.4 סגן שר הביטחון 1.5 ברפ"י 1.6 שר בממשלות אשכול וגולדה 1.7 ההתמודדות הראשונה מול רבין 1.8 שר הביטחון 1.9 מערכת הבחירות של 1977 והמהפך 1.10 באופוזיציה לליכוד 1.10.1 ממשלת בגין הראשונה 1.10.2 מערכת הבחירות של 1981 1.10.3 ממשלת בגין השנייה 1.11 ראש ממשלה - קדנציה ראשונה 1.11.1 מערכת הבחירות של 1984 1.11.2 ראש ממשלת האחדות 1.12 בממשלות שמיר 1.12.1 "התרגיל המסריח" 1.13 בממשלת רבין השנייה 1.14 ראש ממשלה - קדנציה שנייה 1.15 פעילות פוליטית מאוחרת 1.16 נשיא מדינת ישראל 2 תדמית, חזון ומורשת 3 פרסים ועיטורים 4 משפחה 5 ספריו ושיריו 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים 8 הערות שוליים ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמעון פרס (עומד שלישי מימין) עם משפחתו, 1930 לערך

שמעון פרס בילדותו, 1936 ילדות ונערות[עריכת קוד מקור | עריכה] נולד כ"שמעון פֶּרְסְקי" (בפולנית: Szymon Perski) בעיירה וִישְׁנֶבָה‏[3] שבפולין (כיום בשטח בלארוס). אביו יצחק פרסקי היה סוחר עצים אמיד וצאצא של רבי חיים מוולוז'ין[4], ואמו, שרה לבית מלצר, הייתה ספרנית ומורה לרוסית. בילדותו הושפע פרס מסבו מצד אמו, ר' צבי מלצר, בוגר ישיבת וולוז'ין, ובהיותו בן ארבע אף נסע לראדין וקיבל ברכת אריכות ימים מהחפץ חיים.‏‏[5] הסב חשף את פרס לגמרא, אך גם למיטב הספרות העולמית והעברית[6]. בנאום שנשא בפני הכנסת בעת השבעתו לנשיא מדינת ישראל, הזכיר פרס בחיבה את הסב, אשר "עיצב את עולמי כילד" אך בעת השואה היה בין "אחרוני היהודים שהובלו לבית הכנסת העשוי מעץ ונשרפו חיים, כאשר טליתותיהם על כְּתֵפָם"[7]. בשנת 1931 עלה האב לארץ ישראל, ושלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1934, הצטרפו אליו פרס, אמו ואחיו הצעיר גרשון (גיגי). בנערותו של פרס חייתה המשפחה בתל אביב ושמעון למד בבית הספר היסודי "בלפור", בהנהלתה של יהודית הררי. בגיל ארבע-עשרה התקבל פרס ללימודים בבית הספר החקלאי בבן שמן. בית הספר היה פנימייה, אשר לא הכשירה את בוגריה לעבור את בחינות הבגרות אלא חינכה לחיים של הגשמה ציונית בחקלאות ובהגנה. מקצת מהתלמידים בבית הספר הגיעו מן הגולה. ילידי הארץ היו אלו שמצבם המשפחתי דרש הסדר פנימייתי, או כאלו שנמשכו אל השם הטוב שיצא לבית הספר ברמתו הגבוהה ובערכים שאותם הוא מקנה[8]. כבר בהיותו בבית הספר התבלט בכתיבה ובנאום, ופרסם מאמרים בעיתון הפנימייה תוך שימוש בשם העט "בן אמוץ"[9]. ב-1941 יצא להכשרה בקיבוץ גבע, וב-1942 הצטרף לקבוצת אלומות[10], ועבד שם כרפתן, רועה צאן וגזבר. ב-1945 נישא לסוניה גלמן, בתו של המורה לנגרות בפנימיית בן שמן, שהייתה אז חיילת משוחררת מהצבא הבריטי. בשנים 1941–1944 היה אחד ממזכירי "הנוער העובד". בשמשו בתפקיד זה לכד את תשומת לבו של לוי אשכול, אשר קרא לו ב-1947 לשמש בתפקידים ביטחוניים בשירות "ההגנה"[11]. תחילת פעילותו הביטחונית[עריכת קוד מקור | עריכה] ב-1947 החל לעבוד עם דוד בן-גוריון ועם לוי אשכול במפקדת "ההגנה", ועסק בענייני כוח אדם ורכש. עם הקמת צה"ל הוגדרו סמכויותיו של הצבא מול סמכויות משרד הביטחון, והוחלט כי האגף שבו פעל פרס יישאר במשרד הביטחון. מסיבה זו לא חויל פרס ולא שימש מעולם בכל תפקיד בצה"ל. בעת ההחלטה להטביע את אוניית הנשק של האצ"ל אלטלנה, ביוני 1948, היה פרס בסוד העניינים. שנים לאחר-מכן, הוא אמר למנחם בגין שבן-גוריון הוטעה בעניין זה ובראיון אחר הזכיר את ישראל גלילי, שניהל את המשא ומתן עם האצ"ל‏[12]. באפריל 1949 נתמנה לראש שירותי הים, תפקיד שעסק במיוחד בענייני תקציב, כספים, רכש ומחקר‏‏[13]. ב-1949 מונה פרס לתפקיד ראש משלחת משרד הביטחון לארצות הברית, שם שהה עד שנת 1952. בעת שהותו בארצות הברית למד לימודי ערב באוניברסיטת "ניו סקול" בניו יורק[14]. בשנת 1952 שב לישראל, ושימש כממלא מקום מנכ"ל משרד הביטחון. בראשית אוקטובר 1953 הודיע דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, על כוונתו להתפטר מתפקידו. בן-גוריון פיצל את סמכויותיו, והעביר את תפקיד ראש הממשלה למשה שרת ואת תפקיד שר הביטחון נתן בידי פנחס לבון, בתחילה בפועל, ובאופן רשמי התפטר בן-גוריון ב-7 בדצמבר 1953. יום לפני התפטרותו, ב-6 בדצמבר, מינה בן-גוריון את פרס למנכ"ל משרד הביטחון ואת משה דיין לרמטכ"ל. פרס היה אז בן 30 שנים. מול ראש הממשלה היוני והמוחלש, שרת, ובמציאות שבה העיסוק הביטחוני הוא העיסוק הדומיננטי, היה רב כוחה של ה"שלישייה" בעלת החזון האקטיביסטי – לבון, פרס ודיין. פרס ודיין היו יכולים להניח כי מעתה ואילך סלולה דרכם למשרות הרמות בהנהגת המדינה, שבה הייתה עדיין הנאמנות המפלגתית ברורה ומובנת מאליה גם למחזיקי משרות בשירות המדינה ובצבא[15]. מנכ"ל משרד הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה] הידוק הברית הביטחונית עם צרפת, 1954[עריכת קוד מקור | עריכה] החל משנת 1952 החלה צרפת לספק לישראל נשק, במיוחד טנקים מסוג AMX-13. בשנת 1954 החליטה מדינת ישראל להפוך את צרפת למקור עיקרי של אספקת נשק ותחמושת, במקום בריטניה. לאחר מגעים ראשונים בין דיין לבין שר ההגנה הצרפתי פייר קניג, נשלח פרס לפריז, לביקור חשאי אצל דיומד קאטרו, שר האווירייה הצרפתי. קאטרו היה אוהד ישראל, ובסיום הפגישה סיכמו השניים על מכירת מטוסי סילון חדישים מסוג דאסו אוראגן, מטוסי "מיסטר 4", טנקים נוספים מסוג AMX-13 וכן ציוד מכ"ם ותותחים[16]. על מנת לספק לצה"ל את הציוד הנחוץ לו כדי להפוך לצבא מודרני, היה על פרס ואנשיו להתגבר על מכשולים רבים. על מכירת הנשק פיקחה ועדה משולשת שבה היו חברים צרפתים, בריטים ואמריקאים, והאמריקאים הפעילו את השפעתם למניעת מכירת הנשק לישראל[17]. כן היה על פרס להתגבר על איבת אנשי משרד החוץ הצרפתי ועל חילופי הממשלות התכופים שהיו נהוגים בימי הרפובליקה הרביעית. פרס שהה זמן רב בצרפת, רקם יחסי ידידות עמוקים עם פקידים, נבחרי ציבור ואנשי צבא, ועשה כל מאמץ על מנת להגביר את אספקת הנשק. שיחות ישירות שניהל פרס עם קניג בפברואר 1955 הביאו לרכש של ציוד צבאי במיליוני דולרים. הקמתה של ברית בגדד, שנועדה לאחד את מדינות המזרח התיכון נגד האיום הסובייטי, נראתה לצרפת כהפרה של האיזון במזרח התיכון, והידקה את הידידות עם ישראל. בין היתר סיפקה צרפת לישראל חמישים טנקי שרמן, שאותם רכשה כציוד עודף מהממלכה המאוחדת. הברית האסטרטגית החדשה הייתה במידה רבה פרי עמלו של פרס. העסק הביש והיחסים עם לבון[עריכת קוד מקור | עריכה] יחסיו של פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, עם לבון, שהחלו בצורה הרמונית, הידרדרו על רקע מאבק הכוחות הסמוי שבין פרס, לבון ודיין, שהתפתח לאחר מינויים של דיין ופרס לתפקידיהם. במאי 1954 הורה לבון לפרס לבטל את רכישת הטנקים מסוג AMX-13 מצרפת, שכבר סוכמה, וחש כי הוא יכול לבטוח בפרס במאבק מול דיין; אך פרס, שהיה מחויב לעסקה והיה מיוזמיה, מיהר ופנה אל דיין. הדבר הביא למאבק בין דיין ללבון, שהסתיים בהגשת התפטרותו של דיין, שאותה לבון לא קיבל, ובעריכת "סולחה", אך הייתה זו אבן דרך במערכת עכורה של יחסים בין השר ומנכ"ל משרדו.[18] "העסק הביש" – פרשת הפעלתם של יהודים במצרים על מנת להביא לסיכול פינוי תעלת סואץ על ידי המעצמות ביולי 1954 – הביא לחילוקי דעות בשאלה "מי נתן את ההוראה" ולהאשמתו של לבון במתן ההוראה הפזיזה להפעלת החוליה. על מנת לפתור שאלה זו הוקמה בחשאי ועדה בראשות הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי, ונשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן. ועדת אולשן-דורי פעלה בינואר 1955 ושמעה מספר עדויות, בהן עדותו של פרס. בעדותו מסר פרס חוות דעת שלילית על לבון, ותיאר אותו כחסר אחריות וכהרפתקן[19]. הוועדה קבעה כי אינה יכולה לקבוע ממצא מדויק באשר לאשמתו של לבון. לבון ראה בפעולת הוועדה קנוניה שנועדה לחסלו פוליטית, ושנרקמה בין ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הרמטכ"ל דיין ומנכ"ל משרד הביטחון פרס. ב-12 בפברואר 1955 הודיע לבון לראש הממשלה שרת כי אין ביכולתו לעבוד עוד עם "אויביו בנפש", כאשר הכוונה בעיקר לפרס.[18] על אף סלידתו האישית של שרת מפרס (ביומניו כתב שרת באותם הימים: "אני שולל את פרס תכלית השלילה, ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר. אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כיסאו של שר בישראל"[20]) החליט שרת לפטר את לבון, ולהותיר את פרס במשרתו. ב-20 בפברואר 1955 שב בן-גוריון לשמש בתפקיד שר הביטחון. מלחמת סיני[עריכת קוד מקור | עריכה] שובו של בן-גוריון לתפקיד שר הביטחון, ולאחר מכן לתפקיד ראש הממשלה, היה לרוחו של פרס. פרס היה מאנשיו המובהקים של בן-גוריון, ובן-גוריון ראה בו את אחד מבעלי הפוטנציאל המנהיגותי בין אנשיו. בן-גוריון נקט בקו אקטיביסטי, ויזם עימות עם מצרים של גמאל עבד אל נאצר, במטרה לפגוע במצרים במכת מנע, בטרם זו תספיק להתחמש ולהתעצם באופן שיסכן את קיומה של ישראל. הצמרת הביטחונית, פרס ודיין, ראו עמו עין בעין. בראשית 1956 חלו חילופי שלטון בצרפת. גי מולה הסוציאליסט עלה לראשות הממשלה, והביא עמו את שר ההגנה מוריס בורז'ס-מונורי ואת שר החוץ כריסטיאן פינו. המשטר החדש גילה אהדה לישראל מיום כינונו, וראה צורך באקטיביזם צרפתי במישור הבינלאומי. בעיית אלג'יריה, שהלכה והחריפה, הביאה אף היא להידוק הקשרים עם ישראל, בשל ההנחה שישראל היא אויב המשטרים הרדיקלים בעולם הערבי התומכים בנסיגה צרפתית מאלג'יריה. מאחורי הקלעים נדונה מזה זמן מה האפשרות לפלישה אנגלו-צרפתית לתעלת סואץ, שהולאמה על ידי נאצר, אם כי הבריטים התמהמהו בהחלטה, ונמנעו מכל מגע ישיר עם ישראל בעניין. ב-20 בספטמבר 1956 הגיעו לפגישה עם פרס בתל אביב שני שליחים צרפתים – מקבילו של פרס בתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון הצרפתי, אבל תומא והקולונל לואי מאנז'ן. שניים אלו רמזו לפרס כי צרפת מוכנה לסייע סיוע צבאי פעיל לתקיפה ישראלית בסיני[21]. בעקבות פגישתו עם השניים יצא פרס לפריז לפגישה עם פינו. משליחות זו שב כשהוא מעודד, ודיווח לדיין ולבן-גוריון כי פינו מאוכזב מעמדת המעצמות בנוגע למצרים ולפינוי תעלת סואץ, ורואה אף אפשרות לפעולה צבאית נגד נאצר[22]. לאחר שנודעה לבן-גוריון עמדת שר ההגנה הצרפתי, הוחלט לשלוח לצרפת משלחת בהשתתפות משה כרמל, גולדה מאיר, דיין ופרס, על מנת לתאם השתתפות ישראלית במבצע מערבי לכיבוש התעלה. ב-28 בספטמבר 1956 יצאה המשלחת לביזרטה שבתוניס ומשם לפריז. בוועידה שהתקיימה בביתו הפרטי של מאנז'ן בפרבר סן ז'רמן בפריז, ומכונה על כן "ועידת סן ז'רמן", הוסכם באופן כללי על תוואי המבצע המתוכנן: פלישה ישראלית לסיני שאליה יצטרפו הבריטים והצרפתים, ועסקת נשק גדולה שנועדה להבטיח את ההצלחה הישראלית במבצע[23]. ב-10 באוקטובר 1956, בפרבר סן דומיניק בפריז, חתם פרס על הסכם עם תומא, שבו הועלה על הכתב שיתוף הפעולה הישראלי-צרפתי, משלוחי הנשק, ותוואי התקיפה המתוכננת. בימים שלאחר מכן אישרו הממשלות הנוגעות בדבר את ההסכם[24]. לאחר שאישרה ממשלתו של אנתוני אידן את הסכמתה והשתתפותה, הייתה הדרך פתוחה אל מלחמת סיני. ב-22 באוקטובר 1956 ליווה פרס את בן-גוריון ודיין בנסיעה חשאית נוספת לפריז, שהתקיימה בפרבר הסמוך לפריז, סוור. בן-גוריון, פרס ודיין נועדו עם ראשי הממשל הצרפתי – מולה, בורז'ס-מונורי ופינו. הוועידה, הנקראת "ועידת סוור" גיבשה באופן סופי את כל תוכנית הפעולה המשולשת, ששילבה את תוכנית "מבצע מוסקטר" במבצע ישראלי שיכונה "מבצע קדש". לאחר מלחמת סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמעון פרס, 1957 הניצחון במערכת סיני הביא להקלת מה בתחושת האיום הביטחוני, ונראה היה כי סיבוב נוסף במערכה שבין ישראל למדינות ערב עודנו רחוק. בתקופת רגיעה זו שקד פרס לחיזוק הצבא ולהכנתו ברכש ובמחקר. בשנת 1957 היה פרס חלוץ בתחום היחסים הביטחוניים עם גרמניה המערבית, כאשר נפגש עם שר ההגנה הגרמני פרנץ יוזף שטראוס והסכים על מתן סיוע צבאי. פגישה זו, והפגישות שלאחריה, אירעו בתקופה שבה היה עוד זכר השואה טרי, והביאו למשבר ממשלתי; אך היא שסללה את הדרך לסיוע הביטחוני הגרמני למדינת ישראל הנמשך עד היום. ביחד עם מאמצי הרכש, נוצרה בתקופה זו תשתית של ממש לייצור נשק ותחמושת מכל הסוגים במדינת ישראל. התעשייה האווירית, שהחלה את דרכה בשנת 1953 ברכש של ציוד לתיקון מטוסים מארצות הברית, עשתה את צעדיה הראשונים והתפתחה מאוד. בשנת 1960 החלו המפעלים לייצר, ברישיון צרפתי, את מטוס האימון פוגה מגיסטר, ששימש בזמן מלחמת ששת הימים אף כמטוס תקיפה. נשק וחימוש לחילות השדה יוצרו אף הם, והחל ייצורו ההמוני של התת מקלע "עוזי". הונחה התשתית לייצור טילים והוקמה הרשות לפיתוח אמצעי לחימה. בכל אלו היה מנכ"ל משרד הביטחון כוח דוחף ומניע[25]. הכור בדימונה[עריכת קוד מקור | עריכה] באוקטובר 1957 נחתם בין ישראל ובין צרפת הסכם סודי לבניית כור גרעיני על אדמת ישראל, וכן על הקמת מכון הפרדה לפלוטוניום, דבר המעיד על שימוש הכור לצרכים צבאיים[26]. על פי חזונו של בן-גוריון, שפרס היה שותף לו, היה על ישראל להצטייד בנשק גרעיני. בנושא טעון זה היו הדעות חלוקות. לא ידוע עד כמה שיתף בן-גוריון את שריו בהחלטות ובהסכמים המפורטים שנחתמו עם צרפת; החוקר אבנר כהן סבור כי החליט זאת על דעת עצמו, מבלי ליידע את ממשלתו[27]. עם זאת, ברור כי שמעון פרס היה בסוד ההחלטה ופעל לקידומה. הקריה למחקר גרעיני החלה להיבנות בתקופת כהונתו של פרס כמנכ"ל משרד הביטחון, וגם אחר כך, כששימש סגן שר הביטחון וחבר הכנסת, היה פרס פעיל ביותר לקידום החימוש הגרעיני של ישראל, מאחורי הקלעים וגם בנאומים פומביים, שבהם התייחס לעניין בעקיפין כ"יתרון איכותי" או "בסיס טכנולוגי"[28]. סגן שר הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה] בבחירות לכנסת הרביעית התמודד פרס לראשונה ברשימת מפא"י, וב-3 בנובמבר 1959 נבחר לראשונה לחבר הכנסת. כניסתו לכנסת איפשרה את מינויו כסגן שר הביטחון, והוא החל משמש בתפקידו ב-21 בדצמבר 1959. מבחינה פוליטית היו שנים אלו מאופיינות במריבה בין-דורית בצמרת מפא"י. בן-גוריון ניסה לטפח דור של צעירים, ובהם דיין, פרס, אבא אבן וטדי קולק. אנשי העלייה השלישית, כפנחס לבון, ובמיוחד "השלישייה" – גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר – חשו כי בן-גוריון עומד להעביר מעל לראשם את לפיד ההנהגה לדור הצעיר, מבלי שתינתן להם ההזדמנות להנהיג. שבתי טבת מצטט את פרס שהתבטא באותם הימים כי "הוא ובני דורו אינם זקוקים למאבק בזקני מפא"י כדי לפנותם מן הדרך לשלטון, הזמן יעשה זאת עד מהרה"[29]. לאחר ניצחונה האדיר של מפא"י בבחירות, ובעמדת זינוק להנהג, של האיש מס' 2 בביטחון, כאשר אחרים, כמשה דיין, הוסטו הצידה (דיין מונה לשר החקלאות ושימש בתפקיד משני זה במשך חמש שנים), חש פרס כי דרכו אל ההנהגה סלולה. פרס המשיך, כיד ימינו של בן-גוריון, לשקוד על הפיתוח הביטחוני. גולת הכותרת של מפעלו בשנים אלו הייתה שיגור הרקטה שביט 2 ביולי 1961. מאחורי שיגור הרקטה עמד מרוץ חימוש אזורי, שבו נעזרה מצרים במדענים גרמנים לייצור טילים, וכנטען אף נשק בלתי קונבנציונלי. בשנים אלו המשיך פרס לתמוך בקשר עם צרפת כספקית הנשק העיקרית של מדינת ישראל, מול קולות במערכת הביטחונית, שמייצגם הנאמן היה הרמטכ"ל חיים לסקוב, שקראו להתקרבות אל ארצות הברית וקבלת נשק אמריקני, שאותו ראו כעדיף על פני המערכות הצרפתיות. בוויכוח זה עמד לראשונה משני צדדיו של המתרס הפוליטי עם ראש אג"ם, אלוף יצחק רבין שהיה בין התומכים העיקריים בגישתו של לסקוב[30]. מאחורי הקלעים המשיכה לרחוש העשייה בעניין הכור הגרעיני. לאחר החשיפה של ה"ניו יורק טיימס" בשנת 1960 הפך הנושא לסלע מחלוקת בין ישראל לארצות הברית, שהחריף מאוד עם בחירתו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. בן-גוריון ניסה להפיס את דעתם של קנדי ושל דה גול שהיה, כפי הנראה, בסוד הפיתוח הגרעיני של ישראל, אך עד לשנת 1963 עמד בלחץ כבד של קנדי להפסיק את תוכנית הגרעין. חשיפתה של התוכנית הביאה לדיון ציבורי בשאלת הגרעין. הדיון, שאותו קידם "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון" בראשות חבר הכנסת לשעבר אליעזר ליבנה, הביא ליצירת "מחנה גרעיני" ו"מחנה אנטי גרעיני" בתוך הממשלה. עם המחנה הגרעיני נמנו פרס ויושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ארנסט דוד ברגמן[31]. התפטרותו של בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה הביאה את המחנה הגרעיני לעמדת מיעוט, ועם פרישתם של פרס וברגמן מתפקידיהם לא היה עוד למחנה הגרעיני כוח בתוך הממשלה. נראה כי לוי אשכול נכנע ללחץ האמריקני והקפיא את תוכנית הגרעין, ופרס אף העלה את העניין במרומז, בכינוי "המחדל הביטחוני החמור", כנושא לניגוחו של אשכול במערכת הבחירות לכנסת השישית ב-1965, כשהיה כבר ברפ"י. לאחר מלחמת ששת הימים נראה כי המאזן הפוליטי השתנה, והתוכנית חודשה[32]. ברפ"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס (משמאל) ולוי אשכול (מימין) בשנות ה-60 ב-16 ביוני 1963 התפטר בן-גוריון בפתאומיות מתפקיד ראש הממשלה, מבלי למסור מה הסיבה לכך. מחליפו לוי אשכול קיבל על עצמו את התפקיד הכפול, ראש הממשלה ושר הביטחון, על אף שנשמעו קולות בדבר מינויו של דיין או מינויו של פרס לתפקיד זה[33]. תדמיתו של אשכול הייתה של עסקן אפרורי. השארת תיק הביטחון בידי אשכול סימנה לדיין ולפרס, כמו גם לבני דורם, כי דרכם אל ההנהגה חסומה כל עוד דורו של אשכול, דור העלייה השלישית, בין החיים. בתחילה התפטר דיין, אך לאחר משא ומתן חשאי שב לממשלת אשכול, "על מנת למנוע זעזועים", בתפקיד שר החקלאות. פרס המשיך בתפקיד סגן שר הביטחון. פרט לאבא אבן, שמונה לסגן ראש הממשלה, נותרו "הצעירים" עם השפעה מועטה, רגליהם נדחקו, ומנהיגם, בן-גוריון, היה מחוץ למעגלי ההשפעה הפוליטיים. האקטיביזם המדיני, שאותו סמלו בן-גוריון, פרס ודיין, נראה כמנוגד לרוחה של הממשלה החדשה ולרוחו של העומד בראשה. באוקטובר 1964 החליט בן-גוריון לחדש את המאבק בלבון בנושא "העסק הביש", בדרישה לחידוש החקירה בשאלה "מי נתן את ההוראה?". בוועידת מפא"י שנערכה בפברואר 1965 נשא בן-גוריון נאום חריף, והמחנות הניצים הסתמנו. מחנה המיעוט, שתמך בבן-גוריון ובחידוש החקירה נגד לבון, כלל את פרס, את דיין, את יוסף אלמוגי, את אבא חושי ואחרים. על אף אירועי הוועידה העמיד בן-גוריון את עצמו לבחירה לראשות מפא"י ביוני 1965. ב-25 במאי 1965 פרס פרש מתפקידו במשרד הביטחון, לאחר שאשכול העמידו על הברירה האם להסתייג מדעת התומכים במועמד אחר (פרט לאשכול) לראשות הממשלה או לפרוש. ימים מעטים לאחר מכן ניצח אשכול בבחירות הפנימיות במפא"י ברוב גדול. נראה כי במהלכים אלו עמד פרס כשחקן פסיבי, כשהוא מתלבט בין תמיכתו בבן-גוריון, לבין האפשרות כי צעדיו של בן-גוריון יביאו לפיצול במפא"י. בסוף יוני הודיע בן-גוריון לחבריו לדעה על ייסוד מפלגה חדשה – "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י). פרס, שחדל מלהתלבט, הכריז מיד על הצטרפותו לתנועה. ב"משפט חברים" שנערך במפא"י לפורשים, הודחו בן-גוריון, פרס ואחרים מן המפלגה. פרס מונה למזכיר הכללי של המפלגה החדשה. המפלגה החדשה ניסתה לשדר תדמית צעירה, טכנוקרטית ואקטיביסטית, מול הרפיון שטענה כי אנשי "דור הביניים" במפא"י לקו בו. בן-גוריון קיווה לזכות בכ-25 מנדטים ולהרכיב ממשלה בראשותו עם ה"צעירים" ועם חלק מאנשי מפא"י שתטוהר ממתנגדיו. אולם הקמתה של רפ"י נקשרה בזיכרון הציבורי עם "הפרשה", ונראה כי זו הפסיקה לעניין את הציבור, והעיסוק בה נראה מיותר. בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965 קיבלה רפ"י עשרה מנדטים. מפא"י, שרצה לראשונה כ"מערך" עם אחדות העבודה, זכתה ל-45 מנדטים, והצליחה להרכיב בקלות ממשלה ולהותיר את רפ"י מחוץ לקואליציה. לאחר שנים רבות של עשייה ביטחונית ועלייה הדרגתית בעמדות ההשפעה, מצא עצמו עתה פרס לראשונה, יחד עם בן-גוריון, עם דיין, עם אלמוגי ועם אחרים, באופוזיציה, נטול השפעה ממשית. הוא המשיך בתפקידו כמזכ"ל רפ"י, ושימש באופוזיציה בכנסת. על אף המיתון הכלכלי שאפיין תקופה זו והדעה הרווחת כי אשכול אינו איש ביטחון וכי יש להחליפו בתפקיד שר הביטחון, הייתה ממשלת אשכול יציבה, וניסיונות אנשי רפ"י לנגחה מבחוץ לא צלחו. עם המשבר במאי 1967, שהביא לפרוץ מלחמת ששת הימים, נכונה "ממשלת הליכוד הלאומית", שהתבססה על צירופן של רפ"י וגח"ל לממשלה, ומינויו של איש רפ"י, דיין, כשר ביטחון. במהלך המשבר, בישיבת ראשי רפ"י ב-21 במאי 1967 ניסה בן-גוריון להניע את רפ"י להתנגד לממשלת האחדות, ולדרוש את התפטרות אשכול. פרס מנע מהלך זה ותמך מאחורי הקלעים במהלך המורכב שהביא את דיין למשרד הביטחון[34]. בפומבי הכריז כי רפ"י מוכנה להתפרק אם הדבר יידרש[35]. הן לפני המלחמה, שלה התנגד בן-גוריון, והן לאחריה, נראה היה כי בן-גוריון מצוי בשקיעה, וכי המפלגה, שהוקמה כגחמה אישית שלו, אינה בעלת זכות קיום עוד. עם תום המלחמה החליט פרס לפעול לאיחוד בין רפ"י ומפלגת האם שממנה פרשה. הוא הוביל מגעים אלו, על אף דעתו המנוגדת של בן-גוריון. בדצמבר 1967 קיבלו מוסדות רפ"י החלטה ברוב קטן להתאחד עם מפא"י ועם אחדות העבודה למפלגה אחת שתקרא "מפלגת העבודה". עם זאת, לממשלה צורף בשלב זה יוסף אלמוגי, ולא פרס. שר בממשלות אשכול וגולדה[עריכת קוד מקור | עריכה] בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים דרך כוכבו של משה דיין, והוא נחשב ליורשם הוודאי של אנשי מפא"י הוותיקים מקרב דור "הצעירים" שאליו השתייך פרס. מתנגדו הגדול של דיין היה יגאל אלון, ובשנים שלאחר מכן ניתנה תשומת הלב למאבקים בין השניים, בממשלות אשכול, ולאחר מותו בממשלותיה של גולדה מאיר, ואילו פרס הסתפק בתפקידים מיניסטריאליים מן הדרג הזוטר והבינוני. בבחירות הפנימיות שנערכו בשנת 1969 ברפ"י כחטיבה במפלגת העבודה אף נחל מפלה, כאשר גד יעקבי הצעיר הקדים אותו וזכה במקום הראשון המבטיח משרת שר. בצעד יוצא דופן ויתר יעקבי על משרת השר לטובת פרס[36][37]. בתחילה צורף פרס לממשלה כ"שר בלי תיק האחראי לפיתוח הכלכלי של השטחים", אך ב-22 בדצמבר 1969, כשבוע לאחר כניסתו לממשלה, קיבל את תפקיד השר לקליטת העלייה, וב-1 בספטמבר 1970 מונה להיות לשר התחבורה ולשר התקשורת. פרס היה הראשון שנשא בתואר "שר התקשורת" שהחליף את "שר הדואר". לפי תחקיר עיתונאי היה פרס מעורב בתקופה זו בטיוח חקירה של תאונה שבה נהרג חייל כתוצאה מפליטת כדורים מנשקו של בנו של פרס, יוני[38]. ההתמודדות הראשונה מול רבין[עריכת קוד מקור | עריכה] אל ממשלת ישראל ה-16, שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים והבחירות לכנסת השמינית, צורף פרס כשר ההסברה. ההצטרפות לממשלה, שנראה היה כי ימיה ספורים, ואשר בראשה ישבו גולדה ודיין, שסומנו מבחינה ציבורית כאחראים למחדל החמור של המלחמה, לא הייתה קלה, אך פרס רצה לשמור על עמדת זינוק להנהגה. כאשר התפטרה גולדה, כחודש לאחר הקמת הממשלה, ובעקבותיה דיין, הוצעה בתחילה ראשות הממשלה לפנחס ספיר, "ממליך המלכים" הוותיק, אך הוא סירב. במפלגת העבודה נותרו שני שרים בעלי עבר ביטחוני, שלא הוכתמו בכתם "המחדל": יצחק רבין ושמעון פרס. הבחירה נערכה בין 611 חברי מרכז מפלגת העבודה. בתחילה הסכימו השניים באופן חשאי כי המפסיד יקבל את מרותו של המנצח, ואילו המנצח יאפשר למפסיד לבחור את התפקיד שיינתן לו בממשלה[39], אך לאחר מכן הידרדרה מערכת הבחירות למערכת מתוחה, ובשיאה, ביום ההתמודדות, פרסם עיתון "הארץ" את סיפורו של עזר ויצמן בדבר התמוטטותו של רבין ערב מלחמת ששת הימים. רבין סבר שידו של פרס בפרסום; הייתה זו פתיחה קשה למערכת היחסים בין האישים. בהתמודדות עצמה, ב-22 באפריל 1974, זכה רבין ב-56% מן הקולות, ובתפקיד ראש הממשלה. אך הישגו של פרס, 44%, היה כזה שהבטיח לו משרה רמה בממשלה הבאה, והראה כי כוחו חזק במנגנון המפלגתי[40]. כאשר הקים רבין את ממשלתו הוא מינה את פרס לשר הביטחון, "בלב כבד", כפי שהגדיר זאת בזיכרונותיו[41]. שר הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה יצחק רבין ושר הביטחון שמעון פרס בביקור בשייטת ספינות הטילים, 1975. בימין התמונה - מפקד השייטת , אל"מ אלי רהב, ובשמאלה - מפקד חיל הים, אלוף בנימין תלם.

שר הביטחון שמעון פרס נואם במהלך ישיבה מיוחדת של הכנסת באשר להסכם הביניים עם מצרים הנושאים הביטחוניים העיקריים שעמדו בפני ממשלת רבין הראשונה היו המשא ומתן על הסכם הביניים עם מצרים, שיקומו של צה"ל מנזקי המלחמה וניסיונות להגיע לפריצת דרך מדינית עם ירדן. הצוות המוביל – רבין, פרס ויגאל אלון – פעל בניסיון לשיתוף פעולה וניהל בצוותא את המשא ומתן המסובך על הסכם הביניים ואת הפגישות הסודיות עם חוסיין מלך ירדן, אך עד מהרה התברר כי בין רבין ובין פרס חילוקי דעות בלתי ניתנים ליישוב, שהפכו ליריבות אישית מרה. רבין נטה לעמדה "יונית" של פשרה טריטוריאלית עם ירדן, על פי עקרונות תוכנית אלון. פרס לעומתו נחשב ל"נץ" ותמך ב"פשרה פונקציונלית" במתווה שהתווה קודמו בתפקיד, משה דיין, שמשמעותה השארת השטחים בשליטת ישראל, וחלוקה לא של השטח אלא של הסמכויות השלטוניות. חילוקי דעות אלו הביאו למספר משברים. בדצמבר 1975 עלו מתנחלי גוש אמונים והתיישבו בסבסטיה שליד שכם, בהתנחלות שאותה כינו "אלון מורה". אלון ורבין ביקשו לפנות את המתנחלים, אך פרס העניק להם סיוע ותמיכה בממשלה. הפשרה שהושגה בסוף, ביוזמתו של ישראל גלילי, הייתה כי המתנחלים יעברו ל"מחנה זמני" בקדום, שהפך לאחר מכן ליישוב הקבע קדומים, ובכך למעשה נענתה הממשלה לדרישת המתנחלים.[42] באותה שנה אישרה הממשלה את הקמת ההתנחלות עפרה, ופרס התכבד בנטיעת העץ הראשון ביישוב. בשנת 1977 השתתף פרס בוועדת השרים לענייני התיישבות שהחליטה לרכוש קרקעות להקמת ההתנחלות אריאל. במרץ 1976 התיר פרס עריכת בחירות מוניציפליות בשטחים, והרחיב את זכות הבחירה מעבר לנדרש על פי החוק הירדני, גם על מי שאינו בעל רכוש. בבחירות אלו ניצחו הקיצונים, והודחו ראשי ערים ותיקים. רבין טען כי "הממשלה טעתה ונקטה במהלכים שלא הוסיפו לה יוקרה". לכל היה ברור כי המדובר בפרס. המשבר בין השניים החריף עד שהתקשורת ביניהם נעשתה באמצעות פורום פנימי של אנשי המפלגה.[42] פרס הרהר בפומבי על החלפתו של רבין, ואף שיתף במחשבותיו אלו את ראשי הליכוד והמפד"ל[43]. על תקופה זו כתב רבין בזיכרונותיו את המשפט המפורסם – "היה ברור לי, כי מנוי וגמור עם שמעון פרס, כי הוא וראשות הממשלה בישראל ראויים זה לזה ואין להפריד. הנחת היסוד ה'מוצקה' שעליה ביסס חתרן בלתי נלאה זה את אשליותיו הייתה, שבינו לבין ראשות הממשלה אין מחסום אלא יצחק רבין"[44]. כינוי זה – "חתרן בלתי נלאה" – המשיך לרדוף את פרס במשך שאר הקריירה הפוליטית שלו. נקודת מפנה זמנית הייתה לאחר מבצע אנטבה. גם במהלך הדיונים שקדמו למבצע, שחרור חטופי מטוס "אייר פראנס" באוגנדה על ידי כוח של סיירת מטכ"ל, דרש פרס פעילות צבאית מיידית, ואילו רבין העדיף לנסות ולמצות אפיקי משא ומתן, אך משהוחלט על הפעולה, פעלו השניים בשיתוף פעולה, והורו על ביצועה. אך גם הצלחה זו, שהביאה לגל של פופולריות לממשלת רבין, לא הפיגה את המתיחות בין שני האישים, ונראה שכל אחד מהם ביקש לנכס לעצמו את האשראי הציבורי שנוצר בעקבות הצלחת הפעולה[45]. מערכת הבחירות של 1977 והמהפך[עריכת קוד מקור | עריכה] ממשלת רבין הגיעה לסוף דרכה בסוף שנת 1976. שורה של פרשיות שחיתות שבהן היו מעורבים בכירים במפלגת השלטון, אשר ידלין ואברהם עופר, הביאה לתחושה כללית של ריקבון ומיאוס. האווירה הציבורית הקשה הקשתה על תפקוד הממשלה, ורבין החליט להקדים את הבחירות. משבר ממשלתי שנוצר עקב טקס הבאת מטוסי F-15 לישראל, אשר התארך והביא לחילול שבת, הביא לפיטורי שרי המפד"ל, שנמנעו בהצבעת אי אמון בנושא, וכתוצאה מכך למהלך שכונה "התרגיל המבריק", שבו התפטר רבין ב-21 בדצמבר 1976 והבחירות הוקדמו ל-17 במאי 1977, כך שרבין המשיך לכהן כראשה של ממשלת מעבר, שאותה אי אפשר להפיל. ב-23 בפברואר 1977 התקיימה התמודדות נוספת במפלגת העבודה. הפעם היה הגוף הבוחר גדול יותר, וכלל 2,300 צירים שנבחרו בידי 252,000 חברי המפלגה, שאליהם נוספו 600 חברי מרכז[46]. התמודדות זו הייתה קשה וטעונה, ובסיומה ניצח רבין את פרס ברוב דחוק – 1,445 קולות לרבין לעומת 1,404 לפרס. במרץ 1977 התפוצצה "פרשת חשבון הדולרים" של לאה רבין, שבה התברר כי לאחר שהותם של הזוג רבין בארצות הברית המשיכה גב' רבין לנהל חשבון דולרים בניגוד לחוק. ב-7 באפריל 1977 פרש רבין מראשות המפלגה וממועמדות המערך לראשות הממשלה. ב-10 באפריל נבחר פרס, כמעט פה אחד, ליו"ר המפלגה. רבין, שלא היה יכול להתפטר מממשלת המעבר, יצא לחופשה ופרס מילא בפועל את מקומו כראש ממשלה, אם כי האחריות הייתה על רבין, ופרס עדכן אותו באופן יומיומי. פרס מצא עצמו בראשות המפלגה, כשלרשותו מעט יותר מחודש לנהל תעמולת בחירות. המערך הפך שם נרדף לריקבון שלטוני ולשחיתות. מולו הציב הליכוד את מנחם בגין הוותיק, ובשורותיו פעל כמנהל מסע הבחירות עזר ויצמן, שניהל מסע תעמולה תוסס ונמרץ. הליכוד לא היסס לתקוף אישית את פרס בסיסמה "פרס – שטר בלי כיסוי"[47]. בעימות טלוויזיוני שנערך יומיים לפני הבחירות נראה פרס מתוח ועצבני, לעומת בגין שהופיע רגוע ונינוח. סקר טלפוני שנערך לאחר העימות גילה כי המצביעים סבורים כי תוצאת העימות היא תיקו, אך גם אם היה זה תיקו הוא פעל לטובת בגין, שהפגין ממלכתיות והציג בפומבי את אישיותו ודעותיו באופן שטרם נחשף לציבור[48][49]. הבחירות הסתיימו ב"מהפך": המערך ספג מכה קשה, וירד מ-51 ל-32 חברי כנסת, והליכוד, שעלה ל-43 מנדטים, ניצח בבחירות. הייתה זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שבה הפסידה מפלגת השלטון הוותיקה, בשמותיה מפא"י-עבודה-מערך, את השלטון. פרס היה לראש האופוזיציה. באופוזיציה לליכוד[עריכת קוד מקור | עריכה] ממשלת בגין הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה] לאחר הבחירות מצא עצמו פרס כראש האופוזיציה, ואף שלא היסס לתקוף את ממשלת הליכוד הוא הוביל את המערך לתמיכה בהסכמי קמפ דייוויד ובהסכם השלום עם מצרים. בתוך המפלגה החריף הקרע בין פרס לרבין. ב-1979 התפרסם ספר הזיכרונות של רבין, "פנקס שירות", שכלל האשמות רבות נגד פרס ובראשן את המימרה בדבר היותו "חתרן בלתי נלאה". אמנם לקראת ההתמודדות המיועדת מול פרס על ראשות המפלגה החליט רבין לא להתמודד ולתמוך בחברו עוד מימיהם בפלמ"ח, יגאל אלון; אולם בפברואר 1980 נפטר אלון במפתיע, וכך ההתמודדות על ראשות המפלגה שוב נותרה בין פרס לרבין. בבחירות הפנימיות שנערכו בנובמבר 1980 זכה פרס ב-71% מן הקולות. בחירות אלו היוו נקודת מפנה ביחסים בין שני האישים. רבין הבין כי אין לו תקווה בעימות חזיתי מול פרס, וכי יהיה עליהם לשתף פעולה[50]. בדצמבר 1980 הכניס מנחם בגין את פרס בסוד תקיפת הכור האטומי בעיראק, המכונה "מבצע אופרה". פרס לא הביע התנגדות באותה העת[51], אך במאי 1981 הדליף עוזי אבן לפרס כי התקיפה צפויה בעתיד הקרוב. פרס כתב מכתב סודי לראש הממשלה בגין. במכתב זה דחק בו לבטל את המבצע ולטפל במצב באמצעות לחץ פוליטי על צרפת (שסיפקה את הכור) ועל משטרו של סדאם חוסיין. מידע מודיעיני קבע כי אם תידחה הפצצת הכור, יהיה מימושה במועד מאוחר יותר כרוך בנשורת גרעינית שתביא למותם של אזרחים רבים. ממשלת ישראל החליטה על ביצוע ההפצצה ב-7 ביוני 1981, כשלושה שבועות לפני הבחירות. לאחר הצלחת התקיפה הואשם בגין על ידי מפלגת העבודה בראשות פרס, וזאת בניגוד לעמדת רבין, שהפעולה נבעה משיקולי תעמולה של הליכוד לקראת הבחירות הקרבות לכנסת העשירית. אחרי מלחמת המפרץ טענו רבים שקיום התוכנית הגרעינית של סדאם חוסיין מוכיח את נחיצות הפעולה של בגין ב-1981. אולם פרס המשיך לטעון שההפצצה גרמה ליותר נזק מאשר תועלת, וגרמה רק לפיזור והסתרה של המאמץ הגרעיני העיראקי. מערכת הבחירות של 1981[עריכת קוד מקור | עריכה] מערכת הבחירות של 1981 עמדה בצִלם של האינפלציה הדוהרת, שבימי ממשלת בגין קפצה עד למעלה מ-100% לשנה, הקיפאון המדיני שהחליף את תנופת השלום, שבה התחילה הקדנציה של בגין בראשות הממשלה, ומחלותיו של ראש הממשלה, שסבל מחולשות אישיות ומתפקוד לקוי של ממשלתו. עם זאת, כל אלו נדחקו הצידה מול הנושא העדתי; המערך ייצג את האשכנזים, והליכוד הצליח להפוך למייצגם של המזרחים, בני העליות מארצות האסלאם, שנטרו טינה למפא"י על היחס כלפיהם. מנחם בגין דיבר על "בריכות השחיה של הקיבוצניקים המיליונרים". מוטה גור אמר "נדפוק אותכם כמו שדפקנו את הערבים". רבות מאספות הבחירות של פרס הופרעו באלימות על ידי תומכי בגין, נזרקו עליו עגבניות, ובבית שמש הניף מולו תומך ליכוד "אצבע משולשת". פרס הגיב בהתעמתות ובהתפלמסות עם הקהל, שיצרה רושם של התנשאות מצדו ומצד אנשי המערך כלפי תומכי הליכוד המזרחיים. לשיא הגיעה תחושת הקרע העדתי עם תקרית ה"צ'חצ'חים" של דודו טופז, שתקף באספת הבחירות המסכמת של המערך את תומכי הליכוד וכינה אותם בכינוי הגנאי "צ'חצ'חים", תקרית שנוצלה למחרת על ידי בגין באופן מזהיר. באותה מערכת בחירות הופצו כלפי פרס שמועות מופרכות כאילו אמו ערבייה והוא בעל מניות בתדיראן. פרס, שהיה בתחילה בטוח בניצחונו בבחירות, דחק את רגליו של רבין מצמרת המערך וקבע ששר הביטחון בממשלה שיקים אחרי הבחירות יהיה יורשו בתפקיד הרמטכ"ל חיים בר-לב. אחרי התאוששות הליכוד בדעת הקהל, נכנע פרס ללחצים פנימיים והודיע, שמועמד המערך לשר הביטחון הוא יצחק רבין. הוא דחה הצעות שהובאו בפניו לוותר על מועמדותו לראשות הממשלה לטובת רבין. בליל הבחירות הראה מדגם הטלוויזיה על ניצחון דחוק של המערך, ופרס מיהר לחגוג את ניצחונו, אף שאחד מיועציו הזהירו מראש, שלא ימהר לעשות זאת וימתין לתוצאות הסופיות[52]. עם ספירת הקולות התברר שפרס אמנם הצליח להעלות את המערך ל-47 מנדטים, אבל הליכוד עלה ל-48 מנדטים וניצח. ממשלת בגין השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה] האירוע המרכזי בתקופת ממשלתו השנייה של מנחם בגין היה היציאה למלחמת לבנון. עם היציאה למלחמה שמר פרס על מראית עין של "אחריות לאומית". עם שהיה ברור כי הוא מסתייג מהמלחמה ומהמהלכים שהובילו אליה, כראש האופוזיציה לא רצה לגלות אי-נאמנות כלפי הממשלה בשעת משבר ומלחמה. אך כאשר הסתבר כי הנחות הבסיס עליהן נשענה היציאה למלחמה קרסו, וכי המדובר בהסתבכות קשה, יצא פומבי נגד המלחמה ותוצאותיה. ראש ממשלה - קדנציה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה] מערכת הבחירות של 1984[עריכת קוד מקור | עריכה] התפטרותו של בגין, והחלפתו ביצחק שמיר, שנתפס כמועמד לא פופולרי ולא כריזמטי, ההסתבכות הקשה בלבנון, שגבתה הרוגים רבים, המשברים הכלכליים, בהם משבר מניות הבנקים והאינפלציה שיצאה משליטה, הביאו לתקווה בקרב אנשי המערך כי הפעם יצליחו לנצח בבחירות. הפעם התייצב מול פרס בהתמודדות הפנימית יצחק נבון, שסיים זמן קצר לפני כן את תפקידו כנשיא, בו צבר פופולריות רבה, כולל בקרב ציבורים שלא תמכו במערך. מול נבון כרת פרס ברית עם רבין, והצליח לזכות שוב במועמדות המפלגה לראשות הממשלה. מערכת הבחירות עצמה לא הייתה סוערת כקודמתה, והרגשות השליליים שבוטאו נגד פרס במערכת הבחירות הקודמת התמתנו. עם זאת, יצחק שמיר הצליח לזכות באהדה, ואף לשפר את מעמדו, כאשר הכריז כי בכוונתו לפעול לכינון ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, הכרזה לה לא היה לפרס מענה ראוי. במוצאי יום הבחירות, ב-23 ביולי 1984, התברר שבכנסת החדשה ישנו תיקו. המערך אמנם קיבל 44 מנדטים לעומת 41 של הליכוד, אולם אף אחד מהגושים לא יכול להקים ממשלה בעצמו, ואף לא גוש חוסם. לליכוד עם מפלגות הימין ועם המפלגות הדתיות, היו 60 מנדטים, לעומת 59 מנדטים לגוש של המערך, ושל מפלגות המרכז-שמאל והשמאל, בנוסף הייתה כך שקיבלה מנדט אחד והייתה מוקצה על ידי שני הגושים. המפלגות הדתיות שמרו על נאמנותן לליכוד, וסירבו להיעתר לפניות להקים ממשלה צרה עם המערך. לאחר התערבותו האישית החסרת תקדים של נשיא המדינה חיים הרצוג ולאחר שעזר ויצמן תמך בכך, נמצא הפתרון - "רוטציה" שבה במשך שנתיים יכהן פרס כראש ממשלה, ושמיר יהיה ממלא מקומו ושר החוץ, ולאחריהם שמיר ופרס יתחלפו בתפקידיהם. תיק הביטחון הוענק ליצחק רבין מהמערך, ואילו תיק האוצר ליצחק מודעי מהליכוד. ראש ממשלת האחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש עיריית בית לחם, אליאס פריג', מקבל את פני ראש הממשלה שמעון פרס למסיבת הקוקטייל לכבוד חג המולד בבית לחם, 1984

פרס מעניק את הפרס לחתן התנ"ך העולמי לנוער ביום העצמאות תשמ"ה (1985) בפני פרס עמדו מספר אתגרים, וזמן מועט מאוד לעמוד בהם. בתקופת השנתיים שבהן אמור היה לכהן כראש ממשלה, היה עליו לפתור את המשבר הלבנוני, לחלץ את הכלכלה מהמשבר, ולקדם תהליך מדיני לפתרון בעיית השטחים. בינואר 1985 הביאו פרס, ושר הביטחון רבין, בפני הממשלה החלטה על יציאת צה"ל מלבנון, ונסיגה לקו חדש שכונה "רצועת הביטחון". ההחלטה עברה ברוב, ובין התומכים היו גם שרים מן הליכוד. באמצע 1985 נערך צה"ל בקו החדש. על אף שההיערכות החדשה הותירה את צה"ל בלב השטח הלבנוני, ולא הביאה לפתרון מלא של הבעיה, ההרגשה הכללית ששררה בעת הנסיגה הייתה כי המדובר בצעד חיוני, וכי הקזת הדם המיותרת בלבנון תמה. ביולי 1985 הוביל פרס יחד עם שר האוצר יצחק מודעי ועם נגיד בנק ישראל מיכאל ברונו את התוכנית לייצוב המשק, מהלך דרמטי לבלימת האינפלציה שהגיעה למאות אחוזים בשנה, והורדתה לקצב שנתי של כ-20 אחוז. כשנה מאוחר יותר הסתכסך פרס עם מודעי, שחש שפרס לוקח לעצמו את כל הקרדיט על הצלחת התוכנית. אחרי שמודעי כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", העביר אותו פרס מתפקידו, והחליפו במשה ניסים. הישגים נוספים בתקופת כהונה זו היו העלאת יהודי אתיופיה במסגרת מבצע משה, וכן ביקור מפתיע של פרס במרוקו ביולי 1986. משבר שהעיב על תקופת הכהונה הראשונה של פרס היה פרשת קו 300, אשר על אף שלפרס לא היה חלק בראשיתה, נאלץ, כראש ממשלה, לטפל במצב שנוצר. ב-18 במאי 1986 דיווח היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר כי הגיע אליו מידע המקים יסוד לחשד בדבר עבירות פליליות, שנעברו בפרשה זו על ידי אנשי שב"כ, בראשות ראש השב"כ אברהם שלום וביקש להעמידם לדין. פרס התנגד לכך בחריפות, והתבטא כי "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים". התפתח עימות בין זמיר לבין פרס ויצחק שמיר שתמכו באברהם שלום. על פי דרישתו של שמיר, הוחלף זמיר ביועץ משפטי חדש - יוסף חריש. אך הפרשה לא השתתקה, והסערה הציבורית שהתחוללה אילצה את שלום להתפטר מתפקידו כראש השב"כ. בעקבות התפטרותו של ראש השב"כ, ניאות נשיא המדינה חיים הרצוג להעניק חנינה בטרם העמדה לדין לאנשי השב"כ המעורבים, והביא לסיום פורמלי של הפרשה. על אף שפרס יכול היה לנצל את הפרשה לניגוחו של שמיר, שכן טענתו הבסיסית של שלום הייתה כי עשה את מעשיו "בסמכות וברשות", בחר שלא לעשות כן. בתחום המדיני לא הצליח פרס ליצור פריצת דרך בתקופת כהונתו כראש הממשלה. המשך המהלך המדיני, בו היו שותפים מאחורי הקלעים גם הירדנים והאמריקנים, היה תלוי בהצהרה של אש"ף על הימנעות מטרור והכרה במדינת ישראל. ערפאת נמנע מהצהרה כזו, ובפברואר 1986 הכריז חוסיין על סיום המשא ומתן ועל כישלון התהליך. פעולות נוספות של ממשלת ישראל בתקופה זו היו עסקת חילופי השבויים עם אחמד ג'יבריל במאי 1985, שבה שוחררו 1,100 שבויים מארגוני הטרור כנגד שלושה שבויים ישראלים. באוקטובר 1985 ביצעה ישראל, בתגובה לרצח ישראלים בקפריסין, הפצצה על מפקדות אש"ף בתוניס, שכונתה "מבצע רגל עץ". הייתה זו ההפצצה ארוכת הטווח ביותר שביצע חיל האוויר הישראלי מאז ומעולם, והיא נועדה ליצור הרתעה נגד פעולות טרור, ולסמן למדינות התומכות בארגוני הטרור כי לא תזכינה לחסינות. על אף שרבים בציבור ובעיתונות פקפקו בכך שפרס יקיים את הסכם הרוטציה, הוא מילא את חלקו בהסכם, והתפטר מראשות הממשלה לטובתו של מנהיג הליכוד יצחק שמיר שהחליף אותו ב-20 באוקטובר 1986. בממשלות שמיר[עריכת קוד מקור | עריכה] אחרי הרוטציה הפך פרס לשר החוץ בממשלתו של שמיר. בתפקיד זה ניסה לקדם את "האופציה הירדנית" - פתרון הסכסוך עם הפלסטינים ופתרון בעיית יהודה שומרון ועזה על ידי הדברות עם ירדן. באפריל 1987 נפגש בחשאי עם חוסיין בלונדון, והגיע איתו, ללא הסכמתו וללא ידיעתו של ראש הממשלה שמיר, להסכם (שכונה "הסכם לונדון") על מסגרת לשיחות שלום על ידי כינוס ועידה בינלאומית שתוביל למשא ומתן ישיר בין הצדדים, בו העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית. ההסכם החשאי אמור היה להיות מוצג כיוזמה אמריקנית שתוצג לשני הצדדים, ולפי עדות חוסיין, פרס הבטיח לו, שההסכם יאושר על ידי ממשלת ישראל[53]. אולם שמיר התנגד להסכם והודיע על כך לאמריקנים, ומכיוון שבממשלה בה היו לגוש הליכוד מחצית מהחברים לא היה להסכם רוב, הוא נגנז והיוזמה נכשלה. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, והביאה קץ לניסיונות המדיניים של פרס. חברו למפלגה, שר הביטחון רבין, הפעיל יד קשה נגד המתקוממים, והאווירה הייתה קשה. ב-1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים עשרה. אישים כמוטה גור פנו אל פרס בבקשה כי יפנה את מקומו לרבין, בעל התדמית הביטחוניסטית, ויאפשר לו להתמודד מול שמיר בבחירות, אך פרס סירב. רבין, מטעמיו הוא, נמנע אף הוא מהתמודדות, ופרס נבחר שוב כמועמד המפלגה לבחירות[54]. מערכת הבחירות הייתה שקטה ויש, וביניהם פרס עצמו, האומרים שהוכרעה על ידי אירוע קשה שאירע ימים ספורים לפני הבחירות, בו נשרפו למוות רחל וייס מירושלים ושלושת ילדיה, כאשר נסעו באוטובוס מטבריה לירושלים דרך יריחו, ונקלעו למארב בו הושלך על האוטובוס בקבוק תבערה. החייל דוד דלרוזה שניסה להצילם, נפצע קשה ונפטר מפצעיו מאוחר יותר. האירוע עורר רגשות שליליים נגד הפלסטינים, ונגד פרס שנתפס כמתון וחסר יכולת עמידה מול הטרור הפלסטיני. עם תום הבחירות לכנסת ה-12 היה לגוש הליכוד, מפלגות הימין והדתיים, רוב של 65 מנדטים, אולם שמיר העדיף להקים ממשלת אחדות נוספת. בגלל יחסי הכוחות החדשים המערך נאלץ להסתפק בחברות כשותף משני בקואליציה, ללא רוטציה בראשות הממשלה. פרס התמנה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה בממשלתו של יצחק שמיר, ורבין שמר על תפקידו כשר ביטחון. "התרגיל המסריח"[עריכת קוד מקור | עריכה] Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התרגיל המסריח בתחילת 1990 הציע מזכיר המדינה האמריקני, ג'יימס בייקר, כי ישראל תישא ותיתן עם משלחת פלסטינית שתהיה מבוססת על תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה, ושבה ישתתפו גם נציגי הפלסטינים במזרח ירושלים וגם פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה שומרון ועזה, אך שגורשו עם השנים על ידי ישראל בתקופת שליטתה בשטחים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, אולם שמיר סירב. פרס רקח עם ש"ס תוכנית להפלת הממשלה, במה שכונה מאוחר יותר "התרגיל המסריח". סיעת המערך עמדה להציע אי אמון בממשלה על רקע הצעות בייקר. כשנודע לשמיר על כך הוא פיטר את פרס מהממשלה. שאר שרי המערך התפטרו בתגובה, ובהצבעה על הצעת האי אמון, ב-15 במרץ, נעדרו חמישה מחברי הכנסת של ש"ס מהמליאה, והממשלה נפלה. הנשיא חיים הרצוג הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על פרס. אולם המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: הרב שך, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, התנגד בחריפות להצטרפות המפלגה לממשלת השמאל, ובעקבותיו סירב גם הרב עובדיה יוסף לאשר למפלגת ש"ס להצטרף לממשלת פרס. המפלגה החרדית היחידה שהצטרפה למהלך הייתה אגודת ישראל, ויחד עם אברהם שריר הייתה לפרס קואליציה בת 61 חברים. ממשלתו החדשה של פרס הייתה אמורה לקבל את אישורה של הכנסת ב-11 באפריל. אולם בבוקרו של יום זה התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים מהמשכן. הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה על מנת לנסות בכל זאת להרכיב ממשלה. ב-26 באפריל, כשגם בתום פרק הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כשלונו. שמיר הצליח להרכיב את הממשלה, ופרס חזר לעמוד בראש האופוזיציה. בממשלת רבין השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה] בשנת 1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז"). בהתמודדות על ראשות המפלגה שנערכו ב-19 בפברואר התמודדו רבין, פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר. פרס זכה ב 34% מהקולות. רבין זכה במעט יותר מהסף של 40% מהקולות שהיה דרוש בשביל להימנע מסיבוב שני, ונבחר להיות מועמד המפלגה לראשות הממשלה. עם זאת, בפריימריס שנערכו לאחר מכן, לבחירת חברי הכנסת מטעם המפלגה, זכה פרס במקום הראשון. כאשר זכתה מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השלוש עשרה, מינה רבין את פרס לתפקיד שר החוץ, ולממלא מקום ראש הממשלה. רבין שהבטיח כי "אני אנווט", ניהל את ממשלתו ביד רמה, ולעתים השניים הסתכסכו, אך במהלך כל תקופת כהונת רבין הייתה הכרתו של פרס כי רבין הוא הבכיר מביניהם שהביאה לשיתוף פעולה ולקידום הנושאים שהיו חשובים לשניהם. בתחילה דחק רבין את פרס מהטיפול ברוב הנושאים הנוגעים לתהליך השלום, שהתנהל במסגרת "תהליך מדריד", והותיר בידיו רק את ניהול החלקים הנוגעים לשיתוף פעולה אזורי. בשנים 1992 ו-1993 עמדה ממשלת רבין במגעים עם סוריה לכריתת הסכם שלום תמורת נסיגה מרמת הגולן. מגעים אלו התקדמו מאוד, אך באמצע שנת 1993 נראה היה כי הגיעו למבוי סתום. על רבין היה לבחור בין התקדמות במסלול הסורי, שנראה כי היה שרוי במשבר, ובין התקדמות מול הפלסטינים. בשלב זה הודיע יוסי ביילין, סגנו של פרס במשרד החוץ, לפרס על קיום ערוץ משא ומתן חשאי עם הנהגת אש"ף, שעקף את המסלול "המוסדי" עם המשלחת הירדנית-פלסטינית לוועידת מדריד. מסתבר כי אישים המקורבים לערפאת החלו במגעים עם נציגים ישראלים המקורבים לביילין (יאיר הירשפלד ורון פונדק), בתיווכו של הנורבגי טריה לארסן, וכי בשיחות אלו הושגו הבנות והסכמות מתקדמות בהרבה מאשר אלו שהושגו במסלול מדריד. פרס הביא את רבין בסוד העניין, והשניים הסכימו להעלות את דרג השיחות, ולשלוח את מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר להמשך השיחות. במאי 1993 המשיך סבב שיחות נוסף, ולבסוף הגיעו הצדדים להסכם. על ההסכם המקורי חתמו פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן) בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993, ועל כן ההסכם ואלו שבאו אחריו זכו לשם "הסכמי אוסלו". לאחר החלפת מכתבי ההכרה ההדדית בין רבין ליאסר ערפאת, חתמו פרס ועבאס ב-13 בספטמבר על "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", בטקס חגיגי שנערך על מדשאות הבית הלבן בהשתתפות רבין, ערפאת ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון. על צעד זה זכה פרס, יחד עם רבין וערפאת, בפרס נובל לשלום לשנת 1994. חתימת ההסכם עם ערפאת, שהיה במשך שנים אויבה בנפש של מדינת ישראל, והיה אחראי לכמה מהפיגועים המרים ביותר נגד אזרחיה, הביאה לפילוג קשה בעם. רבין, ועמו פרס, הואשמו בבגידה, ובחלקים מן הציבור החלה התנגדות חריפה למהלכים אלה. פרס השתתף גם בגיבוש הסכם השלום בין ישראל לירדן [55]. זמן קצר אחרי חתימת הסכם אוסלו הראשון, פגש פרס את הנסיך חסן, אחיו של המלך חוסיין, בבית הלבן. ב-2-3 בנובמבר 1993, נסע בחשאי לעמאן וניהל משא ומתן עם המלך חוסיין, ובסופו הגיעו השניים להסכם בן 4 עמודים עליו חתמו בראשי תיבות. עם שובו התראיין פרס בטלוויזיה על הבחירות המוניציפליות שהתקיימו יום קודם. בחדר האיפור הוא פלט: "זכרו את השלושה בנובמבר". בראיון עצמו שאל אותו מנשה רז למה הייתה הכוונה באמירה הזו. פרס התחמק, אך פליטת הפה כבר חשפה את הסיפור. חוסיין זעם על ההדלפה, וניתק מגע, ורבין בתגובה מידר את פרס מהמשא ומתן עם ירדן, ונטל את המושכות לידיו עד לחתימת ההסכם באוקטובר 1994. ב-1993 הוציא לאור פרס את ספרו "המזרח התיכון החדש" (אותו כתב ביחד עם אריה נאור). בספר פרש את חזונו לגבי עתיד המזרח התיכון, שבו אינטרסים כלכליים ועל-לאומיים ייגרמו לשמירה על השלום באזור. שם הספר הפך לביטוי שגור, בייחוד בפי אנשי הימין המשתמשים בו כדי לנגח את מה שהם רואים כפנטזיות בלתי מציאותיות לגבי המצב במזרח התיכון. ראש ממשלה - קדנציה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ידידו, זקן חברי הכנסת בזמנו, הרב מנחם פרוש ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בתום עצרת שלום גדולה בכיכר מלכי ישראל, שבה השתתף גם פרס. הממשלה, שנתכנסה עוד באותו הלילה, בחרה בפרס באופן טבעי פה אחד לראש הממשלה בפועל, וב-22 בנובמבר הציג את ממשלתו החדשה, שבה שימש גם שר הביטחון. רבים ציפו כי יבחר באהוד ברק או באישיות ביטחונית אחרת לשמש לצדו שר הביטחון, אך כבן-גוריון וכרבין, העדיף פרס לשמור את התפקיד לעצמו. בנובמבר ובדצמבר ביצעה ממשלת פרס נסיגה מהערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון, לפי הסכם אוסלו ב' (למעט בחברון). אחרי תום הנסיגה ניסה פרס לבדוק את הסיכוי לחידוש המשא ומתן עם סוריה, אולם כאשר קיבל את הרושם שאין סיכוי להשלמתו במהיר

view all 15

Shimon Peres, 9th President of the State of Israel שמעון פרס's Timeline

August 2, 1923
now Volozhin region, Minsk, Belarus
May 1945
Age 21
November 30, 1959
- September 4, 1961
Age 36
משכן הכנסת Building Knesset
- 2007
Age 35
משכן הכנסת Building Knesset
December 15, 1969
- March 10, 1974
Age 46
Jerusalem, Israel

15th government of Israel.
December 15, 1969 - March 10, 1974.

Golda Meir, Prime Minister.

See photo.

In photo, left to right - seated: Golda Meir, Prime Minister; Zalman Shazar, Third President; Yigal Allon, Deputy Prime Minister and Minister of Education and Culture
Standing: Shlomo Hillel, Minister of Police; Moshe Dayan, Minister of Defense; Zerah Warhaftig, Minister of Religious Affairs, Shimshon Shapira, Minister of Police; Shimon Peres, Minister of Immigrant Absorption; Yosef Burg, Minister of Social Welfare; Ze'ev Sharef, Minister of Housing; Yosef Sapir, Minister of Trade and Industry; Elimelech Rimalt, Minister of Posts; Moshe Kol, Minister of Tourism; Pinhas Sapir, Minister of Finance; Israel Barzilai, Minister without Portfolio; Victor Shem Tov, Minister without Portfolio; Ezer Weizman, Minister of Transport; Haim Gvati, Minister of Health and Agriculture; Haim Landau, Minister of Development; Menahem Begin, Minister without Portfolio; Arieh Dulchin, Minister without Portfolio; Haim Moshe Shapira, Minister of Interior; Michael Arnon, Cabinet Secretary

Missing in photo: Abba Eban, Foreign Minister

חברים בממשלה ה - 15
15/12/1969 - 10/3/1974
בכנסת השביעית

ראש ממשלה גולדה מאיר
סגן ראש הממשלה יגאל אלון
שר האוצר פנחס ספיר
סגן שר האוצר צבי דינשטיין (מה - 22.12.1969)
שר הביטחון משה דיין
שר הבריאות חיים גבתי (מה - 22.12.1969 עד ה - 27.7.1970)
ויקטור שם-טוב (מה - 27.7.1970) (לא חבר כנסת)
סגן שר הבריאות עבד אל-עזיז א-זועבי (מה - 24.5.1971)
שר הדואר אלימלך-שמעון רימלט (עד ה - 6.8.1970)
שר הדתות זרח ורהפטיג (לא חבר כנסת)
שר החוץ אבא אבן
שר החינוך והתרבות יגאל אלון
סגן שר החינוך והתרבות יעקב-מיכאל חזני (מה - 22.12.1969 עד ה - 1.9.1970)
אהרן ידלין (מה - 22.12.1969 עד ה - 26.7.1972)
אבנר-חי שאקי (מה - 1.9.1970 עד ה - 17.7.1972)
זבולון המר (מה - 16.1.1973 עד ה - 20.1.1974)
שר החקלאות חיים גבתי
סגן שר החקלאות בן-ציון חלפון (מה - 22.12.1969)
שר המסחר והתעשייה יוסף ספיר (עד ה - 6.8.1970)
פנחס ספיר (מה - 1.9.1970 עד ה - 5.3.1972)
חיים בר-לב (מה - 5.3.1972) (לא חבר כנסת)
שר המשטרה שלמה הלל
שר המשפטים יעקב-שמשון שפירא (עד ה - 13.6.1972)
יעקב-שמשון שפירא (מה - 12.9.1972 עד ה - 1.11.1973)
שר הסעד יוסף בורג (עד ה - 1.9.1970) (לא חבר כנסת)
יעקב-מיכאל חזני (מה - 1.9.1970)
שר העבודה יוסף-אהרן אלמוגי
שר הפיתוח חיים לנדאו (עד ה - 6.8.1970)
חיים גבתי (מה - 1.9.1970)
שר הפנים חיים-משה שפירא (עד ה - 16.7.1970 - נפטר)
יוסף בורג (מה - 1.9.1970) (לא חבר כנסת)
סגן שר הפנים יוסף גולדשמידט (מה - 22.12.1969 עד ה - 16.7.1970)
יוסף גולדשמידט (מה - 19.7.1970 עד ה - 1.9.1970)
שר השיכון זאב שרף
שר התחבורה עזר ויצמן (עד ה - 6.8.1970) (לא חבר כנסת)
שמעון פרס (מה - 1.9.1970)
סגן שר התחבורה גד יעקבי (מה - 2.11.1972)
שר התיירות משה קול (לא חבר כנסת)
סגן שר התיירות יהודה שערי (מה - 22.12.1969)
שר התקשורת שמעון פרס (מה - 1.9.1970)
סגן שר התקשורת ג`בר מועדי (מה - 27.10.1971)
שר לקליטת עלייה שמעון פרס (מה - 22.12.1969 עד ה - 27.7.1970)
נתן פלד (מה - 27.7.1970) (לא חבר כנסת)
סגן שר לקליטת עלייה שלמה רוזן (מה - 20.11.1972)
שר בלי תיק שמעון פרס (עד ה - 22.12.1969)
שר בלי תיק ישראל ברזילי (עד ה - 12.6.1970 - נפטר) (לא חבר כנסת)
שר בלי תיק ויקטור שם-טוב (עד ה - 27.7.1970) (לא חבר כנסת)
שר בלי תיק מנחם בגין (עד ה - 6.8.1970)
שר בלי תיק אריה דולצ`ין (עד ה - 6.8.1970) (לא חבר כנסת)
שר בלי תיק ישראל גלילי

June 3, 1974
- June 20, 1977
Age 50
Jerusalem, Israel

17th government of Israel
June 3, 1974 - June 20, 1977

Yitzhak Rabin, Prime Minister and Minister of Communications

See photo.

In photo, left to right - seated: Yitzhak Rabin, Prime Minister and Minister of Communications; Ephraim Katzir, Fourth President; Yigal Allon, Deputy Prime Minister and Foreign Minister
Standing: Moshe Baram, Minister of Labor; Aharon Yadlin, Minister of Education and Culture; Yehoshua Rabinowitz, Minister of Finance; Shlomo Hillel, Minister of Police; Moshe Kol, Minister of Touruism; Gideon Hausner, Minister without Portfolio; Haim Zadok, Minister of Justice; Shimon Peres, Minister of Defense; Shulamit Aloni, Minister without Portfolio; Victor Shem Tov, Minister of Health; Shlomo Rosen, Minister of Immigrant Absorption; Haim Bar Lev - Minister of Trade and Industry; Avraham Ofer, Minister of Housing; Israel Galili, Minister without Portfolio; Gad Yaacobi, Minister of Transport; Aharon Uzan, Minister of Agriculture; Aharon Yariv, Minister of Information; Gershon Avner, Cabinet Secretary

Note: The NRP joined the government only on 9.10.1974. Until then, Shlomo Hillel also served as Minister of Interior, Haim Zadok as Minister of Religious Affairs, and Victor Shemtov as Minister of Social Welfare

חברים בממשלה ה - 17
3/6/1974 - 20/6/1977
בכנסת השמינית

ראש ממשלה יצחק רבין
סגן ראש הממשלה יגאל אלון
שר האוצר יהושע רבינוביץ` (לא חבר כנסת)
שר הביטחון שמעון פרס
שר הבריאות ויקטור שם-טוב (לא חבר כנסת)
שר הדתות חיים יוסף צדוק (עד ה - 29.10.1974)
יצחק רפאל (מה - 30.10.1974 עד ה - 22.12.1976)
חיים יוסף צדוק (מה - 16.1.1977)
שר ההסברה אהרן יריב (עד ה - 4.2.1975)
שר החוץ יגאל אלון
שר החינוך והתרבות אהרן ידלין
שר החקלאות אהרן אוזן (לא חבר כנסת)
סגן שר החקלאות ג`בר מועדי (מה - 24.3.1975)
שר המסחר והתעשייה חיים בר-לב (לא חבר כנסת)
שר המשטרה שלמה הלל
שר המשפטים חיים יוסף צדוק
שר הסעד ויקטור שם-טוב (עד ה - 29.10.1974) (לא חבר כנסת)
יעקב-מיכאל חזני (מה - 30.10.1974 עד ה - 2.7.1975 - נפטר)
יצחק רבין (מה - 7.7.1975 עד ה - 29.7.1975)
יוסף בורג (מה - 29.7.1975 עד ה - 4.11.1975)
זבולון המר (מה - 4.11.1975 עד ה - 22.12.1976)
משה ברעם (מה - 16.1.1977)
שר העבודה משה ברעם
שר הפנים שלמה הלל (עד ה - 29.10.1974)
יוסף בורג (מה - 29.10.1974 עד ה - 22.12.1976)
שלמה הלל (מה - 16.1.1977)
שר השיכון אברהם עופר (עד ה - 3.1.1977 - נפטר)
שלמה רוזן (מה - 16.1.1977) (לא חבר כנסת)
שר התחבורה גד יעקבי
שר התיירות משה קול (לא חבר כנסת)
שר התקשורת יצחק רבין (עד ה - 20.3.1975)
אהרן אוזן (מה - 20.3.1975) (לא חבר כנסת)
סגן שר התקשורת ג`בר מועדי (עד ה - 24.3.1975)
אליהו מויאל (מה - 24.3.1975)
שר לקליטת עלייה שלמה רוזן (לא חבר כנסת)
שרה בלי תיק שולמית אלוני (עד ה - 6.11.1974)
שר בלי תיק ישראל גלילי
שר בלי תיק גדעון האוזנר (לא חבר כנסת)