Solomon Judah Löb Rapoport (Shir)

Solomon Judah Löb Rapoport:

Austrian rabbi and scholar; born at Lemberg June 1, 1786; died at Prague Oct. 16, 1867. Thrown upon his own resources about 1817, Rapoport became cashier of the meat-tax farmers. He had already given evidence of marked critical ability, though his writings previously published were of a light character—poems, translations, etc. His critical talent, however, soon revealed itself. In 1824 he wrote for "Bikkure ha'Ittim" an article on the independent Jewish tribes of Arabia and Abyssinia. Though this article gained him some recognition, a more permanent impression was made by his work on Saadia Gaon and his time (published in the same journal in 1829), the first of a series of biographical works on the medieval Jewish sages. Because of this work he received recognition in the scholarly world and gained many enthusiastic friends, especially S. D. Luzzatto (Bernfeld, "Toledot Shir," p. 33).

Rabbi at Prague.

By this time Rapoport's circumstances had become straitened. In 1832 the farming of the meat-tax fell into the hands of his enemies, and he was left without a source of income. He endeavored, with the aid of his friends Zunz and Luzzatto, to secure a rabbinate in Berlin or in Italy; but for a position in the former place he was not sufficiently proficient in German, and for one in the latter he had not therequired university diploma. The intellectual Jews of Brody, therefore, established a business and made Rapoport its superintendent ("Iggerot Shir," p. 259). In 1837 he was appointed, through the endeavors of J. Perl and other Maskilim, rabbi of Tarnopol ("Kerem Ḥemed," iv. 241 et seq.), and in 1840 rabbi of Prague. Rapoport was conservative in his religious views. His Orthodoxy was of the type of Zacharias Frankel's. He wrote "Torah Or" against the radical views Geiger had expressed in his "Urschrift," rebuked Jost for taking the same attitude in his "Ṭokaḥat Megullah" (an open letter to the rabbis assembled at Frankfort-on-the-Main in 1845, published with a German translation by Raphael Kirchheim, Frankfort-on-the-Main, 1846; see p. 1), and assumed a negative attitude toward the convention of German rabbis at Frankfort-on-the-Main in 1845.

Biographies.

Rapoport was chiefly distinguished as a critical investigator. As such he was preceded by Zunz, Jost, and Krochmal, though in his researches he was independent of them. He differs from the first two in that he is deeper and more thoroughgoing in his researches, and from Krochmal in that his investigations are more minute and detailed. It was in virtue of this excellence that Rapoport succeeded, in most of his investigations, in establishing historical dates. Thus he was the first to throw light on the life and period of Saadia Gaon ("Toledot Shir." p. 33). He did similar service in connection with the biographies of R. Nathan (author of the "'Aruk"), Hai Gaon, Eleazar ha-Ḳalir ("Bikkure ha'Ittim," 1840-41), R. Hananeel, R. Nissim (ib. 1842), and others.

Of the other works of Rapoport, the following are the most important:

- notes on the English translation of "The Travels of Benjamin of Tudela" (London, 1840-41);

- "'Erek Millin," encyclopedic dictionary of Judaism (part i., Prague, 1852);

- "Dibre Shalom we-Emet," in defense of Zacharias Frankel against the attacks by the Orthodox (ib. 1861);

Solomon Judah Loeb Rapoport From Wikipedia, the free encyclopedia

Image from The Jewish Encyclopedia

Portrait of Solomon Judah Löb Rapoport. Solomon Judah Löb Rapoport (June 1, 1790 – October 16, 1867) (Hebrew: שלמה יהודה כהן רפאפורט), was a Galician rabbi and Jewish scholar. He was born in Lemberg, Kingdom of Galicia and Lodomeria. He married the daughter of the famed Kezot hachosen, and was instrumental in publishing the work Avnie Miluim of his father in law. He wrote both the index, sources and numerous comments.

After various experiences in business, Rapoport became successively rabbi of Tarnopol (1837) and of Prague (1840). He was one of the founders of the new Wissenschaft des Judentums movement. His chief work was the first part of an (unfinished) encyclopaedia (Ereklz Millin, 1852). Equally notable were his biographies of Saadia Gaon, Nathan (author of the Arukh), Hai Gaon, Eleazar Kalir and others.

Thrown upon his own resources about 1817, Rapoport became cashier of the meat-tax farmers. He had already given evidence of marked critical ability, though his writings previously published were of a light character—poems and translations. His critical talent, however, soon revealed itself. In 1824 he wrote an article for Bikkure ha-'Ittim on the independent Jewish tribes of Arabia and Abyssinia. Though this article gained him some recognition, a more permanent impression was made by his work on Saadia Gaon and his times (published in the same journal in 1829), the first of a series of biographical works on the medieval Jewish sages. Because of this work he received recognition in the scholarly world and gained many enthusiastic friends, especially S. D. Luzzatto.[1]

After the fashion in rabbinic circles, Rapoport was known by an acronym "Shir", formed by the initial letters of his Hebrew name Shelomo Yehuda Rapoport (Shir literally means "song" in Hebrew)

[edit]Ten Sephirot as vowel sounds

Solomon Judah Löb Rapoport notes that according to the Masoretes there are ten vowel sounds. He suggests that the passage in the Sefer Yetzirah, which discusses the manipulation of letters in the creation of the world, can be better understood if the Sefirot refer to vowel sounds. He posits that the word sefirah in this case is related to the Hebrew word sippur ("to retell"). His position is based on his belief that most Kabbalistic works written after Sefer Yetzirah (including the Zohar) are forgeries.[2]

[edit]Death

Rapoport died in Prague.

[edit]References

^ Bernfeld, Toledot Shir, p. 33. ^ Rapoport, Solomon Judah Leib; Solomon Joachim Halberstam, Samuel David Luzzatto, Eisig Gräber (1885) (in Hebrew). Igrot Shir: asher herits ha-Rav Shir zal el Rashdal zal mi-shenat 593 ʻad .... S.A. Graber. Retrieved March 2008.

This article incorporates text from a publication now in the public domain: Chisholm, Hugh, ed. (1911). Encyclopædia Britannica (11th ed.). Cambridge University Press.

This article incorporates text from a publication now in the public domain: "Solomon Judah Löb Rapoport". Jewish Encyclopedia. 1901–1906.

ר' שלמה יהודה ליב הכהן רפפורט (רפאפורט, רפופורט; שי"ר; י"ט בסיוון תק"ן, 1 ביוני 1790 - י"ט תשרי תרכ"ח, 18 באוקטובר 1867), מאנשי תנועת ההשכלה בגליציה וממייסדי תנועת חכמת ישראל. בשנים 1838 - 1840 היה רב העיר טרנופול ומ-1840 עד לפטירתו היה רב בפראג.

נולד ב-1790 בלבוב, בן למשפחת רפפורט המיוחסת. אביו ר' אהרון חיים רפפורט היה תלמיד חכם וחינך את בנו בחינוך יהודי מקובל. בגיל צעיר החל ללמוד ש"ס ופוסקים ועד מהרה הוכר כעילוי. עד גיל עשרים לא עסק כלל בתחומים אחרים ובחכמות חיצוניות, ומכאן ידיעותיו המפליגות בתורה שסייעו לו בהמשך חייו במחקריו בחכמת ישראל. כעילוי זכה לשידוך חשוב במיוחד, וב-1810 נשא לאישה את בתו של ר' אריה ליב הלר בעל "קצות החושן". הוא המשיך להיות סמוך על שולחן אביו עד 1817. בשנים אלה החל לגלות את עולם ההשכלה, תחילה בלימוד מורה נבוכים ואחר כך בלימוד גרמנית וצרפתית וקריאת ספרות לועזית. ב-1814 פרסם בעילום שם את החיבור הראשון שלו, חוברת בשם "תכונת העיר פאריז והאי עלבא", בעקבות כיבושי נפוליאון. באותן שנים הכיר גם את רנ"ק, שהתגורר בז'ולקווה הסמוכה ללבוב, ונעשה תלמידו וידידו. ב-1816 נדפסו חידושי תורה שלו בסוף החיבור של חותנו, "אבני מילואים".

שי"ר כתב כבר בשנים אלה מאמר בשם "נר מצווה" נגד החסידות, ובאותו מאמר אף כתב כנגד המתנגדים על שהם שקועים בעולם התלמוד והפלפול. השקפות אלו, וכן התחברותו עם חבורת המשכילים של לבוב ובהם יהודה ליב מיזס ויצחק ארטר, הפכו אותו מטרה להתקפות מצד שומרי המסורת. ההתקפות הגיעו לשיאן בחרם שהוצא נגדו ב-1816, כנראה על ידי רב העיר ר' יעקב אורנשטיין. שי"ר הגיש תלונה לשלטונות גליציה והמושל הורה לרב לבטל את החרם, מה שהביא להוספת שנאה כלפיו מצד החרדים ומצד שני להעלאת ערכו בעיני המשכילים. בעקבות אירוע זה התחזקו קשריו עם המשכילים בגליציה, בהם רנ"ק, שמשון בלוך הלוי, יעקב שמואל ביק ובעיקר יוסף פרל.

ב-1817 הורע מצבו הכלכלי של אביו ושי"ר נאלץ למצוא פרנסה בעצמו. הוא החל לעבוד כמנהל הכספים של גובי מס הבשר מהיהודים המקומיים, משרה שלא הייתה נעימה לו וגם לא סייעה לחבב אותו על הציבור. בשעותיו הפנויות החל לעסוק בכתיבה ובמחקר. החל ב-1820 פרסם בשנתון "ביכורי העתים" שירים מקוריים שלו ושירים מתורגמים ממשוררי גרמניה (בהם שילר). בין השאר פרסם בגיליון תקפ"ח (1827) שיר בשם "דברי אגרת לרע אהוב בספר זכרונו", ובו הוא פונה לידיד משכיל שפנה עורף לעולם ההשכלה ועבר לחסידות, ואפשר שהנמען של השיר הוא יעקב שמואל ביק, שעמו עמד גם בקשר מכתבים אף לאחר המפנה בעמדותיו. ב-1827 פרסם שי"ר תרגום ועיבוד של המחזה Esther (אסתר) של ראסין בשם "שארית יהודה". למחזה הוסיף מבוא מחקרי ארוך, ובו הביע את השקפתו כי על ידי מחקר תולדות ישראל יתחזקו הקשרים בין חלקי עם ישראל. כדברי ההיסטוריון יוסף קלוזנר, "מגלה לפנינו פתח דבר זה ל'שארית יהודה' את החוקר, המשכיל והלאומי שבשי"ר כולם כאחד".

באותן שנים החל לפרסם גם דברי מחקר. המאמר הראשון, שפרסם ב-1823 ב"ביכורי העתים", עסק בתולדותיהם של יהודי חצי האי ערב ואתיופיה. ב-1829 החל לפרסם סדרה של "תולדות", מונוגרפיות על חכמי ישראל בימי הביניים: רס"ג, ר' נתן מרומי, רב האי גאון, ר' אלעזר הקליר, רבנו חננאל ורבנו נסים. כל ה"תולדות" נאספו לימים ונדפסו בכרך אחד בשם "יריעות שלמה" (ורשה תרס"ג; מהדורה שנייה עם תוספות, שם תרע"ג). רוב המחקרים האלה היו על דמויות שכלל לא נחקרו קודם, ושי"ר הניח ב"תולדות" שלו את יסודות המחקר המודרני עליהן, אף על פי שרבות ממסקנותיו התיישנו עם הזמן ובעיקר עם גילוי גניזת קהיר.

ב-1831 השתלטו מתנגדיו על גביית מס הבשר והוא פוטר ממשרתו. מצבו הכלכלי התדרדר, והוא נסע לתקופה קצרה לברודי לצרכי פרנסה בסיוע ידידיו המשכילים. ב-1833 הצליח לחזור למשרתו בלבוב. ניסיון שלו בסיוע שד"ל להתמנות לרב בטריאסטה שבאיטליה לא הצליח משום שהיה חסר השכלה פורמלית, וניסיון אחר, בסיוע צונץ, להתמנות לרב בברלין לא עלה יפה משום שלא ידע גרמנית במידה מספקת לדרוש דרשות.

ב-1837 הציע יוסף פרל למנות את שי"ר לרב העיר טרנופול. כוונתו בצעד זה הייתה כפולה: הן לפתור את בעיותיו הכלכליות של שי"ר, והן לקדם את ההשכלה בגליציה על ידי מינוי רב-משכיל בעירו. בסיוע קשריו של פרל אצל השלטונות נבחר שי"ר למשרה בסוף אותה שנה. המינוי התקבל בברכה ובשמחה אצל המשכילים, מלבד אצל רנ"ק, שטען כי עדיין מוקדמת השעה למינוי כזה. ואכן, שומרי המסורת בטרנופול פתחו מיד במערכה כנגד שי"ר שכללה חרמות, פשקווילים, הפצת שמועות על עבירות שלו על ההלכה והצקות בלתי פוסקות. המשכילים מצדם לא טמנו ידם בצלחת והדברים הגיעו עד עירוב השלטונות. מגינו העיקרי, פרל, חלה והלך לעולמו ב-1839, ושי"ר הבין שדרכו בטרנופול לא תצלח.

באותן שנות מצוקה באה על שי"ר התנגדות גם ממחנה המשכילים. קבוצה של משכילים צעירים שכינו את עצמם "הרואים" כתבו נגדו ב-1837 חוברת עם דברי ביקורת חריפים. ב-1839 הסתכסך שי"ר עם ידידו הטוב שד"ל, סכסוך שהיו מעורבים בו ענייני השקפת עולם יחד עם עלבונות אישיים. שד"ל שלח לשי"ר "ספר כריתות" ופסק עליו כי "מיטב השי"ר כזבו". רק ב-1841 התפייסו שי"ר ושד"ל וחזרו להתכתב ולהחליף דעות ומחקרים. גם רנ"ק התרחק משי"ר לאחר שהלה לא קיבל את עצתו שלא לבוא לטרנופול; לפני פטירתו של רנ"ק ב-1840 התפייסו השניים.

באמצע 1840 הצליחו המאמצים שניהלו מזה שנתיים משכילי העיר פראג, ושי"ר נבחר לכהן בה כאב בית דין. הוא עבר לפראג ושם נשאר עד פטירתו; ב-1847 קיבל רשמית גם את משרת הרב. ואולם בפראג השתנה כיוון פעולותיו: בעוד בגליציה האדוקה היה מראשי הפועלים להשכלה, בפראג - שבה כבר הייתה קהילה משכילית חזקה - נעשה לוחם כנגד ההשכלה הרדיקלית ובעיקר כנגד היהדות הרפורמית. ב-1844 כתב ספר בשם "תוכחת מגולה" נגד כינוס הרבנים הרפורמיים בפרנקפורט, ובו טענות חריפות של שי"ר כנגד אברהם גייגר ושמואל הולדהיים וכנגד פעולותיהם לרפורמה בהלכה.

בשנותיו בפראג פרסם מאמרים ומחקרים בכתבי העת "כרם חמד", "המגיד" ואחרים. הוא היה למעשה עורך בפועל של "כרם חמד", משום שהעורך, שמואל גולדנברג, התייעץ איתו בכל עניין ומסר לידיו את ההחלטות על תוכן כתב העת. כדברי ההיסטוריון יצחק ברזילי:

"משנות השלושים ואילך הפך שי"ר לתל שהכל פונים אליו, אלה בבקשת הסכמות ואלה בהקדמות, אלה במבואות ואלה בהערות. אם נשאל עתה לסיבת הפרסום וההכרה להם זכה שי"ר בזמן כה קצר, עלינו לחפש את התשובה על כך בנושאי עבודתו ובשיטתה כאחת, שכן היה מן החידוש והמפתיע בשניהם. [...] חשיבותו של שי"ר נובעת בראש ובראשונה משיטתו המדעית בקביעת עובדות ואימותן. [...] עיקר כוחו היה בביסוסה של 'האמת הקטנה' ובבירורם של פרטים ועובדות; אולם שפע הפרטים שווידא יצר את הבסיס לסינתיזה יותר כוללת".

בין השאר כתב מבוא מפורט להוצאה חדשה של הספר "הגיון הנפש" מאת אברהם בר חייא הנשיא, הוסיף הערות לתרגום של "מסעות בנימין מטודלה" לאנגלית וכן פרסם מחקרים על עשרת השבטים האבודים, על הקראים ועל הכוזרים. ב-1852 הוציא את הכרך הראשון והיחיד של "ערך מלין", חיבור אנציקלופדי על נושאים, מקומות ואישים בתלמוד. מתנגדיו, ובהם אברהם גייגר ויהושע השל שור, יצאו בביקורת על הספר, וטענו שהוא ארכני, לא מדויק ושמרני מדי, ושהערך על האגדה מועתק מ"מורה נבוכי הזמן" של רנ"ק. שי"ר ענה בדברים חריפים למבקריו והפולמוסים נמשכו בשנים הבאות. ב-1866 עוד כתב ביקורת בשם "תורה אור" על ספרו של גייגר Urschrift. שי"ר המשיך גם בהתנגדותו לאורתודוקסיה הקיצונית, וב-1861 כתב חוברת בשם "דברי שלום ואמת" להגן על זכריה פרנקל מן ההתקפות של האורתודוקסים על ספרו "דרכי המשנה". נטייתו לפולמוסנות וויכוחיו עם בני דורו, בהם שד"ל, "הרואים", הרבנים הרפורמים, ר' צבי הירש חיות, אליקים כרמולי, יצחק מרדכי יוסט ואחרים הביאו להמעטת חידושיו בתחום המחקר ולהתיישנות שיטתו והשקפותיו בעיני עמיתיו.

ב-1860 חגגו לו בכמה קהילות יובל שבעים שנה, והוא קיבל מכתבי ברכה וחוברות הוקרה. בשנותיו האחרונות עוד הספיק להשפיע על פרץ סמולנסקין הצעיר שביקר בפראג. באוקטובר 1867 הלך לעולמו ונקבר בפראג. לאחר מותו נדפסו קובצי מאמרים ומחקרים שלו, וכן אסופה של אגרותיו לשד"ל ולאחרים בשמות "זיכרון לאחרונים" ו"אגרות שיר".